באותם הימים, בהם היתה ליובה תורנית במחלקה, היינו כלנו במצב רוח מצוין. חביבה ומלאת חיים היא נכנסה בבקר כמרחפת אל תוך המחלקה באנפילאותיה הרכות – קרן אור חרישית, אך נראית לעין. הכפור עוד להט בלחייה בלהבה קרה ובהירה, העינים הגחכניות, כמעט ילדותיות, נוצצו בהתעוררות, והמיור הקטע שבמיטה הקיצונית היה קורא כהרגלו:

– “פני נערה נאים משושנים”… ליובוצ’קה, יוצא, איפא, שצריך להמשיך לחיות?

– בהחלט! – היתה משיבה בקול צלול, תוך כדי נשיפה על אצבעותיה הקפואות.

בשלבה את זרועותיה מאחורי גבה, היתה נלחצת אל התנור השחור הגדול – דמות דקה ולבנה, אשר רצינותה העסקית היתה שופעת נועם ונוגעת ללב בילדותיותה. בחממה את ידיה, היתה מפטפטת במהירות של אלף מילים לדקה על הכל: על מפקד הבקר, על המאורעות עם עצי ההסקה הלחים; על אשר מתבשל במטבח לארוחת הצהרים, על הצגת הקולנוע של אתמול, ולאט־לאט נדמו האנקות, הפנים המעווים מכאב התבהרו, אויר בית החולים המאוס והמשעמם נתרענן, והוקל הצער, וחייכו המחשבות.

אחר כך היתה מגישה את אצבעותיה הדקיקות אל צוארה, בבדקה אם אמנם התחממו, אפה הקט והישר התקמט בדאגה, היא היתה סוקרת את המחלקה במבט מהיר של עקרת בית, המנסה לקבוע היכן להתחיל את יום עבודתה – והיתה נגשת אל המיטות.

היא ידעה לעשות הכל במהירות וברוך – לרחוץ את הראש, מבלי להזיל אף טפת מים על הכר, לתקן את התחבשת, לכתוב מכתב בשביל מי שידיו או עיניו לא פעלו, לחוש הרעה במועדה ולקרוא לרופא, ללחום בעקשנות ובלהט על חייו של פצוע בשעת סכנה, לנחם ולהשקיט את מי שאבדה לו שלותו, ולהשקיעו בשינה שקטה, מקלה על הלב.

כלנו אהבנו אותה – ואולי היינו כלנו מאוהבים בה. אך לקנאה היתה הכניסה אסורה למחלקתנו. ואם היתה ליובה מתישבת לה ברגעי הפנאי ליד אחד מאתנו, כדי לשחק ב“דוראק”¹), ידעו כלם, שלבו קשה עליו היום, קשה יותר משל האחרים.

אותו יום הייתי אני, על פי היושר, מועמד ראשון ל“דוראק”. בלילה לא ישנתי, נרגז מסבות שאינן נוגעות לספור, ובבקר הייתי מסוגל לשקר לה רק בחיוך, אך לא בעיני, בהשיבי על ברכתה. מפליא, כיצד אשה צעירה זו, כמעט נערה, חשה מה שהוא שלא כשורה בנפשו של אדם זר. היא רק זרקה אלי מבט חטוף, אך בסימה את סיורה, היא נגשה ללא משגה אל מיטתי, כשחפיסת הקלפים בידיה.

אלא שהמשחק לא הלך. הפעם היו שפתותיה הילדותיות שוקעות לפרקים בקמט מלא מרירות, עיניה העליזות היו עצובות, ולפתע נראה לי, שהיא זקנה מאד. הקלפים נשארו מונחים ללא תועלת, כשה“עשירית פיק” – סמל הצער – משחירה על פני הסדין הלבן, ואנו שוחחנו בשקט ובגלוי לב.

בעלה, קפיטן בחיל הטנקים, איש צבא אמיץ, שזכה כבר לאות הצטינות, אבד ללא ידיעות. במשך חדש לא עלה בידה למצוא את עקבותיו. במשך חדש ארוך היתה אשה זאת מופיעה אצלנו כקרן אור צוחקת, ובו בזמן היתה דואבת ולבה מתכוץ בקרבה, ובלילות היתה בוכה בחדר המגורים המשותף, משתדלת שלא להעיר את חברותיה.

אתמול היא מצאה ידיד ותיק של בעלה, מפקד גבוה של הטנקיסטים. הוא אחזה בידה ואמר:

– ליובה, לא ארמה אותך. פאבל נשאר בתוך טבעת הכיתור. כלם הצליחו לפרוץ, אך הוא לא חזר. – הוא לא נתן לה לפרוץ בבכי ולחץ את ידה בחזקה. – שקט, ליובה, הוא עלול לשוב. את מבינה – צריך לחכות. כמובן, אמנות רבה היא – לחכות. אני מבטיח לומר לך, כשלא יהיה עוד צרך לחכות יותר.

הסתכלתי בה וחפשתי בקרבי את כל אותו הכח, בו היתה מחוננת האשה הזאת. נוכח צערה שכחתי את צערי שלי, אך את המילים – אותן מילים של נחומים ותקוה, אותן היא היתה לוחשת לכלנו בנדיבות כזאת – לא הצלחתי לדלות מנפשי, נפש גבר נוקשה, כבדת תנועה וחדורת אהבה עצמית.

המיור שבמיטה הקיצונית נאנק.

ליובה קפצה והחליקה לעברו. ושוב חזרו עיניה להיות כקדם, והיגון – יגונה שלה – נסוג בפני יגונו של הזר. ואיש לא הרגיש במחלקה, איזה נטל של צער נושאות כתפיה הדקות, הילדותיות כמעט.

זמן קצר לאחר מכן העבירוני לבית־חולים אחר. כעבור שבועים חזרתי למחלקה הידועה לי. רבים כבר לא היו בה, הופיעו פצועים חדשים, ועל ידי ראיתי בובת תחבושת ענקית.

היה זה טנקיסט, שנכוה בחזהו ובפניו. כל אשר יכול לבעור על פני אנוש, נשרף אצלו: השערות, הגבות, הריסים, אף העור עצמו. בינות התחבושת הלבנה השחירו, איומות ומזויעות, זגוגיות בולטות ואפלות של משקפים עצומות. בעד משקפים אלו לא חדר כל אור – הן רק שמרו על בבות העינים, שנצל בנס, מפני מגע התחבושת.

נמוך יותר הותקן, בכשרון ובאמנות, פתח בשביל הפה. מפתח זה היה יוצא קול אנושי לא־נראה – קול דבור חי, מבע יחידי של מחשבות ורגשות.

הטנקיסט נאבק עם כאבו, האיטי והממושך. החלפת התחבושת היתה גורמת לו ענויים, אך הוא רצה לחיות. הוא רצה מאד לחיות ולצאת שוב לקרב. רצון חיים זה פעפע בדבורו הבלתי־מובן, בגמגום שפתיו החרוכות.

הוא אהב לדבר. שרוי בעולמו האפל והבודד, נכסף למגע עם אנשים אחרים. עמומות ומשונות נפלטו המילים מתוך פקעת הגזה הדוממת, ולאחר שלמדתי להבין את המילים הפגומות והפצועות, שמעתי על גבורה, שנאה ונצחון, על קרבות ומגע המות, חלומות ותקוות, דברי ודוי והתודות – כל אשר יכול לספר לידידו הצעיר בן העשרים ושתים, הבורח מאימת הבדידות. לידידו – כי עוד לפני רדת הלילה התידדנו באותה ידידות פתאומית ועזה, הנוצרת בשעת קרב או מחלה.

לפנות בוקר התעוררתי כשהיה עוד חושך. החדר נשם בכבדות. לפרקים היתה אנקה פולחת את הנשימה המסוערת הזאת של גופות גברים חזקות, שנשברו בקרב. לפי שלמשמע האנקה לא זע צל לבן חרישי הבנתי, שהתורנית אינה ליובה. כנראה היתה זאת האחות השניה – פניה, אשה לא יפה ולא צעירה, שהיתה מתעיפת מהר ונרדמת לעתים קרובות בלילה על הכסא שליד התנור. קמתי, על מנת לצאת לעשן, ובשמעו את הרשרוש, בקש הטנקיסט לשתות (בפיו היה למלה זו צלצול משונה) –חששתי פן אכאיב לו ורציתי להעיר את האחות.

– לא צריך, – אמר – אין דבר…

יצקתי בזהירות לגימות מספר אל בין התחבשות, וכמובן הרטבתי את הגזה. נבוכתי, ובקשתי את סליחתו.

– אין דבר, – אמר שוב וצחק, כשצחוקו מתבטא בהפסקות קלות של הנשימה. – רק היא יודעת לעשות זאת… – כאילו שתית בעצמך, בשפתיך…

– מי היא?

– הכלה.

ואז שמעתי ספור אהבה בלתי רגיל.

הוא דבר על אשה, שלא ראה ולא יכול היה לראותה. הוא כנה אותה בשם החבה הרוסי הישן “דושינקה” (נשמתי שלי). כך הוא קרא לה עוד ביום הראשון, בהרגישו בה חביבות ולבביות יתרה, וכך גם המשיך לקרוא לה, מאחר ששפתיו החרוכות מנעוהו מלבטא את שמה. “כמובן, ליובה”, חשבתי בלבי. ושם זה הרי עלול היה באמת להשמע בפיו בצורה חסרת טעם – ליואה, ליוסה…

הוא דבר עליה ברוך רב, בגאוה, ומוזר – אף בתשוקה. הוא חלם בקול ונחש את מראה פניה, עיניה, חיוכה, ואני נדהמתי לשמע חזון האהבה. בהנמיכו את קולו הוא הודה בפני, שהוא מכיר את שערותיה, שערות רכות וקלות, שהציצו מתחת למטפחת שעל ראשה: הוא נגע פעם בקצווה הזאת, בנסותו לעזור לה באצבעותיו העורות למצוא את נרתיק המדחום, שנפל אל מאחורי השולחן. הוא דבר על ידיה – ידים עדינות, חזקות זהירות, שהיה אוחזן במשך שעות בידיו, בספרו לה על עצמו, על ילדותו, על הקרבות, על התפוצצות הטנק, על בדידותו ועל חיי הדחליל האיומים, המחכים לו.

הוא חזר בפני על כל דברי הנחומים שלה, כל המלים רוויות הרוך והתקוה, כל האמונה, שהוא עוד יראה, יחיה וילחם שוב, ודומה היה לי, שאני שומע את קולה של ליובה עצמה. בלחש חרישי הוא אמר לי, שמחר יהיה היום המכריע – הפרופסור הבטיח לו להסיר את המשקפים, ויתכן שהוא יתחיל לראות. הוא לא ספר זאת ל“נשמה שלו” – הן יתכן שהוא לא יוכל לראות. מוטב, איפא, שלא תתענה. אם לא יראה, לא יראה – הוא בין כך מכיר את פניה. פניה יפים להפליא, מלאי רוך. הוא רואה את עיניה, ובהן נשקפת האהבה. ועוד דבר: היא דברה על לבו עד כי הסכים לנתוח מסובך, אשר יחזיר לו את הגבות, את הריסים, את עור הפנים הורוד והרענן. הוא יודע, במחיר איזה כאבים הוא יקנה לו את פניו החדשים, אך הוא מוכן לכל דבר למענה, למען כלתו.

כן, כלתו. הוא חזר על מלה זאת בגאוה. בעלה נפל בחזית, לפני זמן לא רב, היא בודדה כמוהו ואומללה יותר ממנו: הוא אבד רק את פניו, והיא – אדם אהוב. בלילות הארוכים הללו ספרו זה לזה את הכל. והאהבה באה לחדר זה, בו רחף המות. והחיים, שהופחו בו על ידי האהבה, עזרו לו להתגבר על עצמו. הן הוא חשב לאבד את עצמו ביריה – וכי לשם מה עוד יחיה אדם כמוהו?…

– היא אמרה – לא איכפת לי, מה יהא על פניך. אותך אהבתי, ולא את הפנים…

והוא בכה. הבנתי זאת, מאחר שחזהו, המלא אושר, הזדעזע ונשימתו נעשתה מקוטעת.

מבלי להפריע לו, שכבתי לי בלאט על מיטתי, בחשבי על ליובה. גורלה המוזר הדהימני. ההיתה זאת באמת אהבה – אהבה לא מובנת של נפש אשה נעלה, או שמא היתה זאת רחמנות שופעת רוך, אשר לפרקים היא כה דומה לאהבה? ואולי – צער משותף, אימת האבדה, צל דמות האיש שאבד: טנקיסט, גבור, חיל… צפיתי לבוא הבקר, לחלופי האחיות, למען אוכל לקרוא במבטה של ליובה את הפתרון – בעינים כמו שלה נקרא הכל בקלות. תוך מחשבות אלו נרדמתי.

התעוררתי בשעה מאוחרת. לפי הסימנים הידועים לי מכבר של חיי המחלקה הבנתי, שהאחיות כבר התחלפו, אך ליובה לא היתה באולם. נגשתי אל הטנקיסט ושאלתיו, כיצד הוא מרגיש את עצמו.

– נפלא, – השיב. – היא הלכה לברר בענין החלפת התחבושת. אך שמע־נא, אף מילה בנוגע לפרופסור. האמנם אוכל באמת לראות כבר היום?

לפי קולו הבנתי, שהוא מחיך.

– הרי היא יפהפיה, הן אתה מכיר אותה?

– יפהפיה, נכון, – עניתי.

הוא שוב החל מדבר על כך, היאך יראה אותה היום. לפתע הוא נשתתק ונדם, בשמעו קול צעדים – צעדים קלים באנפילאות, ומשונה היה, שהוא הבחין בהם בעד התחבשות, שעטפו את ראשו. או שמא היה זה חוש השמיעה של האהבה?

– היא – הוא אמר ברוך. – נשמתי שלי…

הסבותי את פני. אך היתה זאת פניה, שהתעכבה כנראה לאחר גמר תורנותה. רציתי לרמוז לו, שהוא טעה.

– שלום לך. פניצ’קה. – אמרתי. – הבמהרה תגמור שם ליובה את עניניה?

– שלום לך, שוב פעם אצלנו? – שאלה. נסעה ליובה, מצאה את בעלה, הוא פצוע…

והיא התישבה לה ליד הטנקיסט.

– ידידי שלי, קולנקה, – היא אמרה בחבה, – אזר את כוחותיך… עוד מעט קט תוחלפנה התחבשות…

הוא הושיט את ידו בעוית, ויד זו, יד חיל, אשר חזה את המות ונזדעזע בחושו את הכאב המתקרב, נפלה לידיה של פניה: נראה, שהחלפת התחבשות היתה ללא נשוא. היא כסתה את ידו בידה השניה, ושתיקה גדולה ורבת משמעות עטתה עליהם. חרש היא לטפה את ידו, פקדה כל אצבע, ובעיניה, שהיו נטויות אל עבר המשקפים השחורות, שטפה בזרם חרישי ואיטי האהבה.

הבטתי בפניה של פניה – פנים בל ישכחו, שראינום מדי יום ביומו וחלפנו עליהם במבט אדיש. השנוי הנפלא, שחל בהם, הדהימני. פנים לא צעירים, לאים – מששרתה בהם האהבה, הם היו נפלאים, פנים פשוטים של אשה ואם רוסיה, שופעי אמונה ורוך עצוב. אחר כך נקוו בעינים דמעות, והיא הסבה לאט את פניה, למען לא תפולנה הדמעות על ידיו. אך הוא הרגיש בתנועה קלה זו ויתחלחל.

– נשמתי שלי, יקירתי, מה לך?

והנה – מפליא הדבר – פניה החלו לדבר בהתעוררות ובגיל, בעודדה אותו ברוך: כשהדמעות נגרות על פניה מהירות וללא הפסק, ויגון קודר מעוה את פיה, ממנו נפלטו מילים מבדחות ועליזות. אחר כך הוסבו עיניה לעבר הדלת ומיד השתקף בהן צער אלם וחסר תקוה. עקבתי אחר מבטה: בפתח נראתה אלונקה, ואני הבנתי את דמעותיה. היתה זאת תחושת הכאב המתקרב.

הטנקיסט הושב על גבי האלונקה ופניה הלכה על ידו, בהחזיקה בידו. אני לויתי אותם. ליד הדלת של חדר החבישה היא נשארה במקום. כוחותיה עזבוה, היא נשענה על המשקוף וקראה דרור לדמעותיה. נגעתי בכתפה. היא הרימה את עיניה.

– איבן סאבלאיץ' אמר היום… איבן סאבלאיץ'…

הדבר נעתק מפיה.

– אני יודע, – אמרתי, ובכן, מה יש לדאוג בטרם זמן?… כמובן, שהוא יראה.

היא טלטלה את ראשה כמתוך כאב.

– והוא יראה אותי… וכי אני בשבילו?… מה הוא המציא לו שם בנוגע אלי. למה המציא זאת?… יפהפיה, יפהפיה… תנו לי! – היא כמעט זעקה לפתע והטתה את אזנה לדלת.

ושם שמעתי את קולו העליז של איבן סאבלייביץ';

– די, מספיק בשביל הפעם הראשונה. תבלה עוד שבוע קט באפלה!

חורון איום, חורון של יאוש, כסה את פניה, והיא החלה צועדת במהירות לאורך המסדרון, יותר לא ראה אותה איש בבית־החולים. מאוחר יותר נודע שהיא חזרה לעיר מולדתה.

תירגם נ. בריון²