אל דוכן מועדון קרתני הגיח אדם עצום, בלתי מגולח, לבוש מעיל אימים.

הוא השתעל בקול ואחרי כן שאל בלחש צרוד:

– ואיפה המלוה שלי?

– סליחה, חבר מרצה – נרתע סשה, – הרי זו הרצאה על יי"ש תוצרת בית, ועל המאבק בת צרת זו. איזו נגינה יכולה להיות כאן?

– הרצאה? ואולי בכל זאת לשיר משהו, למשל מתוך “דימון”?

– צחוק אתה עושה, הרי זו הרצאה.

– ואני, חי נפשי, מוטב אשיר. על דברתי. משהו כזה…

בכל העולם כל אדם

מעריץ את הפולחן הרם…

– מה אתך, הרי זו הרצאה. יי"ש תוצרת הבית, זאת אומרת – מאבק. כך כתוב גם אצלנו במודעה.

– האמנם? ובכן טוב.

האיש השתעל בכל פה. תפס בידו בגרונו, הניע את ראשו ועמד עמידה אומרת כבוד.

היושב ראש צלצל.

– חברים, אני קורא אתכם לסדר. מיד ירצה חבר מן המרכז על נושא היי"ש תוצרת הבית וכן הלאה. הנושא חשוב מאד מבחינה צבורית לעמלים, ואלה המעדיפים אולי רקודים יכולים לעזוב את האולם. רשות הדיבור לחבר מן המרכז.

המרצה הסתכל סביבו בעינים תכלכלות, זע ואמר:

– חברים, בשעה טרופה זו, כשהרפובליקה הסוביטית נאנקת לרגל תככי שכירי הקפיטליזם העולמי, אין אנו יכולים להשאר אדישים. כולנו כאיש אחד. הנכונים דברי?

– נכונים – אשרו מן הקהל בלי התפעלות.

– כן, חברים. כולנו כאחד צריכים להתעורר למאבק נגד היי“ש תוצרת בית. אלפי אנשים שותים יי”ש כזה ואלפי אנשים מרעילים עצמם יום יום ברעל ממאיר זה, ההורס את הבריאות. הנכונים דברי?

– וגם מתעוורים – נשמע באולם קול אשה רציני.

– נכון, אזרחית. הערה נכונה מאד. אכן מתעוורים. יש גם זה. ומתחרשים. על דברתי. ובכן, חברים, עינינו רואות, שהיי"ש תוצרת בית הוא רעל איום, שוט שוטף. ולמה?

המרצה הקיף את הקהל המאזין במבט זועם.

– ולמה?

– הוא החזיק מעמד עושה רושם ולאחר שנהנה למדי מן השקט, הרים את קולו:

– הסיבה, חברים יקרים, שהיי“ש תוצרת בית גורם נזק, הוא, שעדיין לא למדו לזקקו כראוי. ומה יכול להיות יותר פשוט מזיקוק יי”ש תוצרת בית? הבל הבלים. על כל דלי של יי"ש לוקחים שלש ליטראות מלח פשוט ורגיל שאינו מצטין בכלום.

– מלח גס או דק? – שאלו מיד מן הקהל.

– מן הדק המובחר. אבל, כמובן, אפשר גם גס. ואחרי כן שופכים את המלח ליי"ש ומכסים את הדלי למעלה במשהו חם. בשמיכה, למשל.

– ואפשר גם לכסות בכר, חבר מרצה?

– אפשר גם בכר. אפילו מוטב בכר. כן, חברי היקרים. אחרי כן יש לקחת חמש־שש ליטראות תותן פשוט שבפשוטים.

– תותן – צרחה בהתלהבות אשה בשורה השלשית וטפחה על ירכותיה. רבונו של עולם תותן.

– אכן, תותן – קרא המרצה כמנצח. – תותן רגיל שברגילים, ולבשל את התותן הנ"ל על אש אטית ולבלול בתוכו אלום, גיר, סודה.

– הרבה אלום?

– וכמה סודה?

– חבר מרצה, ומה אם…

– שקט, שקט, תנו לשמוע. אל תידחקו, האם צריך להוסיף הרבה אלום?

באולם פרץ רעש. האחרונים דחקו את הראשונים. הנשים פעו. לדוכן עפו פתקים.

– חברים, לא כולכם ביחד. בבקשה, לפי הסדר. הנה נתקבל פתק בשאלה: האם אפשר להוסיף לי“ש לשם חריפות גם פלפל וטבק? תשובתי: כמובן, לא. פלפל וטבק המבוללים בי”ש יוצרים אמנם רושם של חריפות, אבל למעשה אינם מגבירים את החריפות, ואחרי כן כואב הראש, ימח שמו. ובכן, אני ממשיך. וכשיתבשל התותן כל צרכו ויוציא מיץ יש לקחת נפה, נפה פשוטה שבפשוטות של מטבח, אשר…

היושב ראש החויר.

– חבר מרצה, בבקשה לדבר יותר קרוב אל הנושא.

הקהל געה.

– יגיד נא את הכל. בבקשה, לא להפריע למרצה. כמה סוכר? והגיר כתוש או בחתיכות? ויסביר עוד הפעם על הנפה.

והמרצה הרכין ראשו ועצם את עיניו למחצה והמשיך:

– אחרי כן, חברים יש לסנן את כל הפזמון הזה דרך הנפה אל תוך הכלי.

– איזה כלי?

– לכלי חרס המוכן מראש.

היושב ראש תפס בראשו וברח אל אחורי הקלעים. סשה עמד נשען במצחו הקר המזיע לכתל צדדי.

– סשה – הפליט היושב ראש בקול בכי – הוא מחבל את הקהל. וגם איננו דומה לד"ר. אולי טעית והבאת מישהו אחר?

– לא טעיתי כלל – אמר סשה בקול עמום. – נסעתי בעצמי למלון, לחדר מספר שמונה.

היושב ראש נזדעזע.

– מספר שמונה עשר ולא שמונה. רצחת. זרוק אותו מן הדוכן. לא מספר שמונה אלא שמונה עשר. מסך! מסך! בלבלת. במספר שמונה גר שחקן, איפה כובעי?

סשה הוריד בידים רועדות את המסך. אבל היה כבר מאוחר. המרצה עמד באמצע האולם, מוקף קהל מתפעלים, עונה לפתקים.

היושב ראש נדחק בסדק שבמסך. רגע אחד הביעו פניו יאוש. ברגע הבא הבהירו קצת. אחרי כן התכופף היושב ראש בדאגה ופתאום צעק לתוך האולם בקול צרוד:

– חבר מרצה, ומה אם, למשל, לשים יותר מדי שמרים בשאור, והוא, הנבזה, יתעבה?

ובמלים אלה השתער לתוך לב הקהל צמא הדעת.

תרגם ב. קרוא