פיֶיר החתול לא הצטיין ביופיו. פרוותו המלוכלכת והפרועה הראתה ממבט ראשון שהוא חתול חצר, חתול רחוב, חתול פחי אשפה, מהסוג הפשוט והרגיל.
פייר יצא לעולם יום אחד עם מיספר רב של אחים ואחיות, חתלתולים מכל הגוונים, שהצטופפו מיד סביב האם החתולה, כדי לינוק ממנה. לאחר שגדלו קצת ועיניהם נפקחו, החלו לשחק ביניהם.
אז ידע פייר, שהוא לא מחבב את החיים האלה. להתגרד כל היום בגלל המון הפרעושים, לשמש מטרה לאבנים של פרחחי הרחוב, או לבעיטות של מבוגרים כשהם מוריקים דלי אשפה לפחי החצר, או לזרמי מים מלוכלכים ששופכים עליהם מחלונות הבתים אם עולה יללת חתולים בלילה…
לא, זה לא בשבילו! כאשר יגדל, יהיה חתול לעצמו, רק לעצמו. לעת עתה אין ברירה. הוא קטן עדיין וכיצד ימצא מזון אם יתרחק ממישפחתו?
לאחר שגדל ולמד להגן על עצמו, קראה לו אמו:
“לך!” אמרה לו, “הסתלק לחצר אחרת. כאן, בחצר, יש יותר מדי חתולים ואין לנו מספיק אוכל לכולנו! עכשיו, כשאתה חתול גדול – לך לדרכך!”
הסתלק פייר מהחצר שבה נולד. בכלל לא כעס על אמו… באמת, הצדק איתה – החתולים מרובים והמזון מועט, לא מספיק לכולם. חוץ מזה עוד קודם רצה להיות לבד, רחוק מכולם, חתול לעצמו.
בתחילה, הוא לא כל כך הצליח. גם בחצר החדשה שבחר בה, התגוררו חתולים רבים, ונלחמו ביניהם בציפורניים וביללות על כל פירור ופסולת מזון. והוא – חתול זר, שרק עכשיו בא, גורש לעתים קרובות החצר והתהלך רעב ונכלם. האם לזה שאף? האם כך נראה אותו עולם חיצון, עליו חלם? ולמה מגרשים אותו מכל מקום?
נכון, הוא גאוותן מדי ולא מוכן לריב עם חתול אחר בגלל קצת מזון, זה לא מתאים לאופיו. הוא אינו פראי כחתולי חצר אחרים.
אבל פייר ידע שהוא אינו חתול מכוער. הוא אולי קצת מוזנח, אבל עם קצת טיפול וליקוק עצמי, הוא יכול בקלות להיות כמו כל אחד מאותם חתולי בתים שנהנים ממקום שינה רך ונוח, בקיץ מוגן מחום ומזבובים ובחורף מגשם ומקור, הם גם מקבלים אוכל חם ומתוק בקערה, כך לפחות מספרים חתולי הבית.
אנחנו, חתולי החצר, מביטים על חתולי הבית מלמעלה למטה, כמו על חתולים נחותים מאיתנו. מה הם בסך הכל – צעצועי אדם, שעשועים שמחזיקים כדי שיהיה מה ללטף. ואלה, המפונקים, חושבים שכל חתול שאין לו בית, הוא בכלל לא חתול, סתם חיה שמוכנה לטרוף את כולם בגלל קצת ואכל, שחתולי הבית אפילו לא מסתכלים בו.
מה עדיף? חתולי הבית המצוחצחים, אלה שמדיפים ריח סבון ריחני וחיים בלי שמץ דאגה? או חתולי הרחוב ופחי האשפה, הגאים בחירותם ובעצמאותם?
חתולי החצר, שנלחמים ביניהם, רבים על כל דבר וחיים בחוץ, בשמש הלוהטת, בקור הצורב ובגשם המרטיב? או חתולי הבית שמצאו מחסה, טיפול ומזון במחיר חירותם? מי מקנא במי?
נדמה לו, לפייר, שפתאום התחילו האנשים שגרים במירפסת מעליו לרמוז לו, לפתות אותו, שיבוא אליהם. משונה! אולי זה רק נדמה לו?
אבל, פעם, נכון… פעם כאשר קפץ למירפסת הזאת, ככה סתם, מצא קערה לאה חלב ופרוסות חלב טבולות בו, כאילו הקערה מוכנה למענו. לא חשב הרבה, שתה את כל החלב וזלל את פרוסת החלה. באמת, היה טעים…
עם הזמן גילה פייר, שתמיד קל יותר לקפוץ קפיצה קלה למירפסת ולהנות מקערה מוכנה, מלאה אוכל טעים, מאשר להלחם עם שכניו לחצר על כל פירור. לאט לאט חדל לפחוד מהאנשים שגרו בבית, וליקק חלב אפילו בנוכחותם, כשהם עומדים מעליו ומתבוננים בו.
הוא אפילו העז ונכנס לדירה, טייל בזנב מורם בכל החדרים, סקרן לדעת מה נמצא בכל מקום. אבל אף פעם לא שהה שם זמן רב. מה אכפת לו איך נראה ביתם מבפנים? מה לו ולבית הקריר והמרווח הזה?
הוא חתול לעצמו ולא לאחרים!
יום אחד עלה פייר בקפיצה למירפסת ולא מצא את הקערה במקומה הקבוע. הוא התהלך מאוכזב במירפסת ושפמו הלבן מורם לאות אי שביעות רצון. מה קרה פתאום? איפה הקערה שלו?
לפתע גילה שהקערה, מלאה כמו תמיד, נמצאת בתחתית ארגז גדול. הסתובב סביב הארגז והיסס. למה דוקא שם? לגשת או לא לגשת? אם יכנס לארגז, יהיה כמו כל חתול ביתי. למרות… שאוכל זה אוכל, ואם הם רוצים דוקא להסתיר את הקערה בארגז – אולי מגשם, אולי מאבק, אולי מפני חתולים אחרים…
קפץ לארגז והחל לאכול מהקערה, ולא שם לב שמיכסה הארגז נסגר מעליו פתאום, והוא נשאר בחשכה. מה קורה פה?
הוא חיכה שהמיכסה יתרומם שוב, אבל במקום זה – מישהו, שם בחוץ, הרים את כל הארגז, נשא אותו מחוץ לדירה, ירד איתו במדרגות הבית והעמיסו על מכונית מלאה חפצים שונים שראה דרך סדק בארגז.
חוצפה שכזאת! מה הם חושבים להם? ללכוד אותו כמו עכבר לתוך המלכודת?
פייר החל להשתולל, לשרוט בציפורניו, לנשוך בשיניו את דפנות הארגז, אבל ללא הועיל.
המכונית זזה מהמקום, הקערה התהפכה, והוא נתקל בקיר הארגז. לא לשא לא התפתו חתולים אחרים מחצרו לטעום מקערת האוכל. הם חכמים ממנו, הרבה יותר חכמים…
עייף פייר ממילחמתו בדפנות הארגז החזק, ונרדם. המשאית נסעה שעות רבות, וכאשר נעצרה לבסוף עדיין ישן פייר, כי ראשו כבד עליו מרוב מחשבות, רוגז ועייפות. כאשר פתח את עיניו, מצא את עצמו במקום זר, בדירה שונה מזו שהכיר. האנשים אמנם היו אותם אנשים, אבל הדירה היתה מרווחת יותר, ללא מירפסת שממנה אפשר להציץ לחצר או לקפוץ לתוכה. היא היתה בקומה גבוהה יותר, וגם החצר, שאותה ראה פייר דרך האשנב הקטן של חדר האמבטיה, שונה ואחרת – יש בה צמחים רבים הממלאים את השטח, ולמעשה זה יותר גן מאשר חצר. אין בה זכר לחתולים, פחי אשפה מוסתרים, ובכלל, איזה עולם זה? – לא שומעים יללות, לא רואים את מישחקי החתולים.
כיצד לצאת מפה?
נכון, האנשים טובים אליו, שוב מעמידים את הקערה שלו מלאה חלב טעים לפניו, אבל הוא אינו רוצה בו. פוחד מהם… פוחד אפילו להרדם, פן יקחו אותו שוב ויעבירו אותו למקום חדש. אמנם הם מביטים עליו ברחים, כאילו מהססים אל לשחררו.
לבסוף החליטו שאולי יתרגל למקום החדש, סילקו אפילו את הארגז הארור…
אבל, לא! הו אחתול לעצמ, והוא עוד יראה להם!
באחד הימים חזרו האנשים הביתה, עברו בכל החדרים ולא מצאו את פייר. לאן נעלם החתול? הדירה נמצאת בקומה שישית, וחתול לא יכול לקפוץ מגובה כזה. יצאו החוצה, הסתובבו תחת חלונות דירתם החדשה, אבל החתול נעלם ואיננו, כאילו בלעה אותו האדמה…
הם התחרטו על שלקחו אותו איתם לדירתם החדשה, ועוד בדרך כזאת… באמת, זאת היתה שטות… חתול גאה כזה…
אם רצו בחתול משלהם – יכלו לקנות להם אחד כזה מבוית, משעשע, חתול נקי ונאה, ללא בעיות.
אחד מילדי השכנים, שהכיר את פייר וראה אותו עומד לעתים קרובות על אדן החלון, מציץ למטה בעיניים עגומות, סיפר להם, שראה את פייר רובץ פצוע באחד המיגרשים הריקים שמחוץ לעיר.
הם יצאו לחפשו, ומצאוהו פצוע קשה. כאשר ראה אותם מתקרבים אליו, רצה להתרומם ולברוח. אבל לא היו לו מספיק כוח, רגליו התעקמו מתחתיו, ובקושי זחל זחילות אחדות.
רצו לקחתו על הידיים ולהביאו איתם הביתה כדי לטפל בו.
אבל החתול סירב.
למרות חולשתו הרבה, חשף את ציפורניו ואת שיניו החדות, ולא זז ממקומו.
נתמלאו עיני האנשים דמעות חרטה וכאב. עקשנות שכזאת!
– פצוע קשה ודוחה את עזרתם.
הלכו הביתה, הכינו קערה מלאה כל טוב, וחזרו למיגרש הריק. שמו את האוכל לפניו בזהירות. יאכל או לא יאכל?
הציץ פייר בקערה המוכרת לו היטב, ושבגללה…
הרהר והרהר.
לבסוף גבר הרעב על גאוותו. אט אט זחל עד הקערה וניסה ללקק מתוכה. בלי כוח הגיע בקושי לשולי הקערה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.