הפעם נספר לכם על חתול פשוט ששמו אפורי. הוא לא היה חתול מגזע מיוחס, וגם לא הצטיין ביופי מיוחד, ושמו – אפורי – ניתן לו בגלל צבעו. בדבר אחד נבדל אפורי משאר החתולים – הוא היה חתול צמחוני שלא אכל בשר. מיום שנולד נשבע שלעולם לא יבוא בשר לפיו. די לו בהחלט בקצת חלב, שיירי פרוסה או גבינה לבנה ומים נקיים.
חתול, לדעת אפורי, חייב להיות משוגע כדי לרוץ אחרי עכברים, לצוד אותם ולטרוף אותם. איזה מין אוכל זה עכבר? – סתם חתיכת פרווה אפורה וזוג עיניים מתרוצצות מפחד. בגלל האוכל הצמחוני שאכל, נשאר אפורי רזה כמו מקל. אומנם היה זריז, והחתולים קינאו בו על כך, אבל הם לא הבינו בשביל מה הוא צריך להיות זריז, אם הוא לא מנצל את הזריזות כדי לצוד עכברים.
עם הזמן היה אפורי צמחוני יותר ויותר, והביט בתיעוב על חתולים אוכלי בשר. הוא גם לא פחד לספר לכולם את דעותיו. בכל מקום היה עולה בדילוג אחד על כיסא או חומה או מדרגות כניסה ואפילו על ערימות אבנים או פוסלת, וכך נאם בהתלהבות וסיפר כמה זה מועיל ומהנה לאכול רק מאכלי חלב.
החתולים לא אהבו את אפורי ביותר. הם לעגו לו, בזו לו והסתלקו בכל פעם שהופיע. הם חשבו שהוא בוגד, לא רצו להאזין למה שאמר, והאמיצים שבין החתולים התנפלו עליו, שרטו אותו בציפורניהם, וגירשו אותו מחצרם. רבים מהם ערכו לו מקהלת יללות כשדיבר, הפריעו והציקו לו.
אפורי לא התייאש למרות הפרעות אלו. הוא המשיך בדבריו, אבל קהל מאזיניו השתנה והיה עכשיו רק… עכברים. הם הפכו להיות חסידיו הנלהבים, היו כרוכים אחריו והלכו אחריו לכל מקום שבו רצה לדבר. העכברים לא הסתפקו במחיאות כפיים לכל מילה שאמר אפורי, לפעמים הם אפילו רצו לפניו, נושאים שלט ענק שעליו הדביקו את תמונת אפורי, וכתבו עליו:
“יחי אפורי, מלך הצמחונים!”
כאשר באו העכברים לרקוד ולשמוח סביב אפורי, נהנו החתולים, אויביו המושבעים של אפורי, ממה שעשה. רק שמעו על המקום שבו תכנן לדבר, התארגנו וחיכו בסבלנות שכל העכברים יבואו.
החתולים הסתתרו בפינות חשוכות והאזינו בחיוך ערמומי לדברי השטות של אפורי. ברגע שסיים את דבריו והעכברים החלו למחוא כפיים, זינקו החתולים האורבים ממקום המחבוא שלהם ותפסו בקלות את העכברים המבולבלים. וכך, לאט לאט, לא נשארו לאפורי עכברים שיבואו להקשיב לו, כי אף עכבר לא העז להופיע ולבקר באספות שערך.
אפורי היה עצוב. החתולים לא אהבו אותו וגירשו אותו מכל מקום שבא אליו, ולא נתנו לו לגשת לאף פח אשפה, וכך אילצו אותו לצוד עכברים כשהיה רעב. אפורי היה רזה יותר ויותר כי לא יכול לאכול מהפחים, ועכברים הוא לא רצה לצוד.
יום אחד פגש אפורי את ג’ינג’י – חתול גדול ועצלן. ג’ינג’י היה צהוב כולו, מראשו הגדול עד זנבו, ולמרבית ההפתעה היה גם הוא צמחוני. ג’ינג’י לא היה צמחוני מלידה או מרצון אלא צמחוני מעצלות. הוא פשוט התעצל לרוץ אחרי העכברים, כדי לצוד אותם.
אפורי התעניין לדעת על יחס החתולים אל ג’ינג’י. האם הם רודפים גם אותו?
צחק ג’ינג’י ואמר:
“לחתול יש פה בשביל לאכול ולא בשביל לדבר. אני חי בשלום עם כולם, ואף חתול לא פוגע בי לרעה.”
“ובכל זאת,” המשיך אפורי לחקור, “החתולים יודעים שגם אתה לא אוכל בשר? מה הם עושים כשהם רואים אותך ליד הפחים, כשאתה לא אוכל עכברים?”
“מה, אתה חושב שאני אוכל מפחי האשפה המסריחים שלהם?” שאל ג’ינג’י בבוז, “אני אוכל את האוכל שלי במועדון הצמחונים.”
“מועדון הצמחונים?” התפלא אפורי, “מימי לא שמעתי עליו. אני צמחוני ולא ידעתי שקיים משהו כזה.”
“בטח!” הוסיף הג’ינג’י בגאוה, “זה מועדון לכל החיות הצמחוניות, לא רק לחתולים. יש בו כלבים וחתולים, זאבים ודובים, ואפילו קופים. כולם אצלנו צמחונים. במועדון כולם אוכלי פירות וירקות ודברי חלב. כלם מתחבקים ומתנשקים כמו ידידים טובים כל היום.”
“זה ממש גן עדן!” התפעל אפורי, “ואיך נראה המועדון?”
“כמו מועדון,” סיפר הג’ינג’י, “דוב זקן, ששיניו נשרו וכבר לא היה לו כוח לצוד בנה אותו. הוא צירף אליו כל חיית טרף שהסכימה לוותר על אורח חיים של צייד. כל חברי המועדון מאושרים לקבל אוכל מן המוכן, שמגישים להם סביב שולחן ארוך באולם הגדול של המועדון.”
“ואיך האוכל שם?” היה אפורי סקרן לדעת.
“האוכל טעים מאוד.” התפאר ג’ינג’י, “בזכות ז’אק הטבח. הוא קוף. שימפנזה שבילה את כל ימיו בגן החיות. הוא אוהב מאוד לבשל, ולהוסיף מלח, פלפל ותבלינים בכפו הנדיבה. כשהוא חותך בצל למרק, הוא בוכה, והדמעות זולגות ישר לתוך המרק. זהו ‘מרק הדמעות’ המפורסם של מועדון החיות הצמחוניות.”
“ומי מספק לכם את כל האוכל?” הוסיף אפורי לשאול, “אתם בטח לא יכולים למצוא ירקות, פירות, תבלינים ובצל בפחי האשפה.”
“אני רואה,” לעג לו ג’ינג’י, “שלא שמעת על אגודת צער בעלי חיים. שם דואגים שאף בעל חיים לא יסבול מרעב או מכל סבל אחר.”
“ואיך אפשר להצטרף למועדון הזה?” לחש אפורי, “להגיד את האמת אני רעב מאוד, כי החתולים מגרשים אותי מכל מקום ולא נותנים לי אפילו לגשת לפחים. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה טעמתי משהו.”
ריחם ג’ינג’י על חברו החדש, והביא אותו למועדון. שם לקח אותו לדוב הזקן. ג’ינג’י המליץ על אפורי, סיפר שהוא צמחוני מושבע, שאף פעם לא בא אל פיו בשר.
באו החיות של המועדון והתאספו סביב אורחם החדש. אפורי סיפר להם על כל מה שעבר עליו ועל גורלו המר. החיות השתתפו בצערו, הושיבו אותו במקום נכבד והעמידו לפניו קערה של מרק הדמעות המפורסם.
בזמן הארוחה, התפאר אפורי בנאומיו לטובת הצמחונות הוא כל כך התלהב מדברי עצמו, שכמעט סיפר לחיות שזכה לתואר:מלך הצמחונים".
אבל ג’ינג’י, שישב ליד אפורי, הזכיר אותו שלא להתפאר יותר מדי, כדי לא לעורר קנאה בין חברי המועדון. התואר “מלך הצמחונים” מגיע בצדק לדוב הזקן, שהקים את המועדון, והוא לבטח לא ישמח לשמוע שחתול שאף אחד לא מכיר אותו יספר שהוא מלך הצמחונים.
אבל אפורי לא קיבל את עצתו של ג’ינג’י. כשראה שכל החיות פונות אליו באדיבות, החליט להתגאות בפניהן, וסיפר וסיפר: איך הריעו לו העכברים ומחאו לו כף, איך החתולים קינאו בו וצדו את העכברים.
“ובכלל, ידידי החדשים, זה באמת כבוד גדול למועדון שלכם, לארח בו חתול חשוב ונכבד כמוני. את כל חיי נתתי למען הצמחונות…”
קמה מהומה באולם. כל החיות קפצו ממקומותיהן, דפקו על השולחן, והפכו את קערות המרק המהולל. השימפנזה הזקן, שראה לתדהמתו שקערות האוכל שכל כך טרח להכין הפוכות, התרגז מאוד. הוא, לראשונה בחייו, רצה להתנפל על אפורי, לאחוז בגופו הכחוש ולהשליכו החוצה.
הדוב הזקן נהם בקול, והשתיק את הנוכחים.
“זאת חוצפה,” נהם, “שחתול פשוט וטיפש כזה, שאפילו לא התקבל עדיין להיות חבר במועדון שלנו, מתפאר כל כך בפטפוטים שפטפט. אם הוא כל כך רוצה להתפאר – שילך לחתולים הטיפשים כמוהו. מי מכם מוכן לעזור לי לסלק את החתול הזה מהמועדון שלנו?” שאל הדוב את החיות.
אפורי לא חיכה שיסלקו אותו. בזריזות התחמק מבין החיות ובדילוג אחד נמצא בחוץ. הוא הסתובב נעלב ועצוב. איפה נשמע שאותו, את אפורי, שכל עכבר משתחווה בפניו וכל חתול מקנא בו, יגרש דוב זקן, חסר שיניים? לא, הוא לא זקוק להם ולא יחזור אליהם לעולם! לעולם!
עברו ימים, ומצבו של אפורי הורע. עתה נזכר בגעגועים במרק הדמעות שאפילו לא הספיק לטעום ממנו. עכשיו הוא צריך למצוא את מזונו בפחי אשפה ולהלחם בחתולים פראים ומלוכלכים. החתולים שכחו בינתיים את מינהגיו ואת דבריו, ופטפוטיהם קירבוהו אליהם. הם שיתפו אותו בשאריות, ואפילו הרשו לו לישון בחברתם.
רק בלילות חלם אפורי שהחתולים מכבדים אותו ומעריכים את חוכמתו. הוא חלם, שהם בחרו בו להיות שופט בקטטות שלהם, ולאות תודה שמו לפניו את השאריות השמנות והטעימות ביותר. כך זלל, השמין מיום ליום, הלך וגדל, עד שנעשה החתול השמן והגדול מבין כל החתולים. אז, כמובן, בחרו בו למלך.
אפורי היה מתעורר שמח, ומספר לשכניו החתולים על מה שחלם.
אבל החתולים לא הביטו בו בהערצה, או נהגו בו בכבוד, אלא ציוו עליו לשתוק, כי פטפוטיו מפריעים לשנתם. וכשאפורי לא הפסיק להטריד אותם בתיאור חלומותיו, התנפלו עליו, כמו פעם, והזהירו אתו שלא יחזור אליהם. התהלך אפורי מיסכן ועלוב. כל שאיפותיו וחלומותיו להצליח הסתיימו בגירוש, עלבונות ומכות. עכשיו הוא חייב לנדוד לארץ רחוקה, שבה יוכל אולי לדבר באין מפריע.
פעם פגש את החתול הג’ינג’י, שמן ומצוחצח יותר מתמיד, והציע לו שיתלווה אליו.
ג’ינג’י צחק לו בפרצוף, ליטף את שפמו והשיב לו, שהוא מעדיף אוכל שבא ללא כל מאמץ, על אלף נאומים תפלים וחלומות שאין איתם ולא כלום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.