קל הרבה יותר לצאת ידי חובה כלפי גרודזנסקי המבקר מאשר כלפי גרודזנסקי האיש. וזאת מפני שלמבקר היו מחשבות על הספרות, שחזרו ונשנו ונצטרפו עם השנים למסכת בת־הגדרה. לא כן האיש. זה היה מורכב יותר מכדי שיתמצה בהגדרות. תמיד נשאר בו איזה משהו שחרג מכל דבריו שבכתב. את המשהו הזה היה “מבזבז” בלי־הרף בעצם נוכחותו. ללקט את המבוזבז ולהחזירו למקורו, ולצייר אותו מקור על כל משטחיו וחיספוסיו – לשם כך יש צורך בעט סופר,שלא ניתן לי.

אסתפק איפוא במה שניתן לי פחות או יותר, ואנסה לתאר במבוא זה כמה עיקרים בגישתו לספרות. עם זאת אי־אפשר בלא כמה עובדות חיים, חרף ההרגשה שהעובדות כפשוטן חוטאות לבעליהן הפעם יותר מתמיד.

עובדה היא, למשל, שנולד בגרודנה שבליטא ביום ב' כסלו תרס“ה ( 28 לנובמבר 1904) ושאמו, היא וחמשת ילדיה, יצאו בעקבות האב לארצות־הברית בשנת 1917, וששלמה הוכרח כבר בגיל ארבע־עשרה להיפרד מספסל־הלימודים ולעסוק במלאכות שונות ומשונות, כאריזת קופסות או מירוק שעונים. אבל מעבר לעובדות האלה קיימת היתה הוויה ספק־קומית ספק־מופלאה של נער קטן, הבולע ברעבתנות כתבי־עת לספרות ופאמפלטים פוליטיים מתחת לשולחן הלימודים, אותו נער שלימים תיארו גרודזנסקי עצמו, בפרקי ה”אוטוביוגראפיה של קורא".

וכן עובדה היא, שלאחר אותן שנים של עבודות שחורות ובליעת ספרים, נתגלגל לשורות סופרי אידיש והחל כותב בשביל ה“אידישער קעמפער”, עד שלבסוף מלא שם חוברות שלימות (בשמות בדויים שונים ומשונים) ונעשה עורכו בפועל של העתון.

וכל אותן שנים בארה“ב והעליה ארצה שנדחתה (אם להתעלם מנסיון קצר בבחרותו, שנסתיים במחלה ובשיבה לארה"ב) עד היות בן ארבעים ושבע, כשהוזמן לכהן כעורך “הדור”, עתונה של מפא”י: האם עשויים התאריכים לבטא את המזיגה המורכבת של זרות גמורה ואהבה אינטימית כלפי ארה“ב? ואחר־כך בארץ, ההסתלקות מן “הדור”, ואחר־כך מ”עם עובד“,ואחר־כך הוויתור גם על מה שלמרות המליצה איני יכול שלא לקרוא לו ילד־הטיפוחים שלו, דו־הירחון “אמות”: – בכל אלה היתה ודאי עמידה גאה נגד פיתויים־מטעם ולחצים־מטעם, אבל עם זאת לא היה כאן הירואיזם קדוש, כשם שבכלל היה רחוק מעיקומי הנפש של הקדושים. ומה שלמראית־עין אפשר לפרשו כשורה של התפכחויות ואכזבות של אדם מ”בחוץ" שאינו מוכן להסתגל למה שמובן־מאליו “בפנים”, גם זה היה למעשה מורכב יותר. כי שלמה, אף שהיה תם־לב יותר מכדי שלא יתאכזב, גם היה חכם יותר מכדי שיופתע.

הוא נפטר בתל־אביב ביום כ“ב בשבט תשל”ב, 7 לפברואר,1972.

 

ב    🔗

בפרקי ה“אוטוביוגראפיה של קורא” שבפתח הקובץ שלפנינו, מעיד גרודזנסקי על עצמו, שהקריאה במשוררים האנגלים המודרניים, ובעיקר בת. ס. אליוט, קבעה את טעמו בשירה. לא שאינו מעורר ברשימה אחרת כמה שאלות ביחס להשפעתם הבלעדית של הללו על השירה הישראלית הצעירה. לא דומה השפעתם בתוך הקשר אמריקני של שנות העשרים להשפעתם ה“קולוניאלית” בהקשר ישראלי של שנות השישים. מכל מקום, את טעמו קבעו אלה.

המדובר, כמובן, בהרבה יותר מטעם. ברשימה על נוח שטרן, שעשה גם הוא שנים רבות בארה“ב וגם את טעמו קבעו ת. ס. אליוט וחבריו, מבחין גרודזנסקי בין שירה שהיא “תולדה של טראנס מחולל־עצמו” לשירה שהיא “פרי פיכחון מרוכז.” שירתו של שטרן, הוא אומר, היא מן הסוג השני: “מעשה היצירה הוא אקט אינטלקטואלי לו.” וברשימה אחרת על שטרן הוא מדבר על “לשונו השפויה”, בניגוד בולט לשירה הארצישראלית ה”הימנונית" של אותה תקופה. שם הוא מצטט גם את המשורר הרוסי ולאדיסלאב חודאסביץ', המעיד על עצמו שהוא “בר־תבונה ולא מעבר־לתבונה”. ובמקום אחר הוא משבח את עמליה כהנא־כרמון, שבסיפוריה יש “עבודת־מוח”, או תוהה על כמה משוררים צעירים אצלנו, “מן המוהיקנים האחרונים של הרומאנטיקה בעולם”, שאין לדידם יסוד זר ומסוכן לשירה מן המחשבה.

פכחון; אקט אינטלקטואלי; שפיון; תבונה; עבודת־מוח; מחשבה. ולעומתם: טראנס־מחולל עצמו; הימנונים; רומאנטיקה. אין ספק שגרודזנסקי קיבל מת. ס. אליוט ותלמידיו לא רק את טעמם, אלא את הריאקציה כנגד הרומאנטיקה ושלוחותיה ואת הדגש בפיכחון שבמעשה־השיר. או יותר נכון, את המזיגה של רגש עם ניתוח תבוניי כאמת־מידה מכרעת בשיפוט הספרותי. כשהוא אומר על לנסקי, כי יש בו “פאתוס כפול: התגובה הסימולטאנית של הנפש הסובלת והשכל הרואה והבלתי־נרתע”, הרי שורש דבריו בדברי אליוט על המשוררים האנגלים הקרויים “מיטאפיסיים”, שהרגישו את מחשבותיהם וחשבו את רגשותתיהם. ואמנם היו המשוררים המיטאפיסיים קרובים ללבו יותר מכל קבוצת משוררים אחרת באנגלית, והוסיפו להיות קרובים ללבו גם כשאליוט – וּודאי האימאג’יסטים האמריקניים – פג קסמם במידת־מה.

באותה רשימה על נוח שטרן הוא מגדיר את עיקרה של השירה האנגלית המודרנית, זו שנקלטה אורגאנית הוא מגדיר את עיקרה של השירה האנגלית המודרנית, זו שנקלטה אורגאנית כל־כך אצל שטרן, כ“קנאות לביטוי תמציתי, חד, אישי.” ואם התמציתי והחד שייכים לצד זה של אינטלקטואליות שהזכרתי, הרי האיש הוא צד אחר – והוא אולי הצד המובהק בגישתו של גרודזנסקי לספרות. פנים שונות וגילויים שונים יש לענין זה בכל מה שאמר מעודו על הספרות. גילוי אחד הוא בעצם נקודת־המוצא שלו שהוא מדבר על יצירת ספרות: נקודת־מוצא אישית ביותר. גילוי אחר – בראיית קולו של האיש הכותב, “הבל פיו” כעיקרה של היצירה. גילוי אחר – בהעמדת האדם הקורא, ולא ה“אובייקט” הנקרא, במרכז המאמץ הביקורתי. על כמה גילויים כאלה של ה“אישי” אצלו רצוני לומר כאן משהו.

 

ג    🔗

לא במקרה ראה גרודזנסקי כמה רשימות שכתב – ואולי כל מה שכתב – כפרקים במה שעתיד היה פעם להצטרף ל“אוטוביוגראפיה של קורא.” לא תורת ספרות, ולא גישה לספרות, אלא אוטוביוגראפיה. היה לו מעט מאוד ענין בסיסטמות כשלעצמן. משום כך ייתכן מאוד שמה שאני מנסה לעשות כאן – לנסח את עיקרי גישתו – לא היה נראה לו כל עיקר. הפרדוכס הוא, כמובן, שטענות חוזרות על חשיבות האוטוביוגראפיה, על התגובה האישית, על טעמיו המשתנים של הקורא, על הצורך אפילו שלא להיות עקבי, סופן שהן מצטרפות לשיטה עקבית: שיטה עקבית שמקורה אמנם בנפש שלימה יותר מאשר במחשבה מסקנית.

טענות כאלה תמצא בכל מקום. כשהוא מודיע, למשל, שה“מעניין” הוא מידה לאו־דווקא בלתי־לגיטימית בספרות, הלא הוא ממליץ על סובייקטיביות, ששאר מבקרים אצלנו היו דוחים אותה בשתי ידיים אקאדמיות. ולא עוד אלא שהוא מציע “מבחן פשוט ומשכנע” לסגולת הסופר המעניין: “אם הגיע לידיך עיתון או כתב־עת, שאותו סופר משתתף בו, פותח אתה בראש־ובראשונה את העמוד שבו מתפרסמים דבריו”. יחס קל־דעת כל־כך לספרות אינו מקובל אצלנו ביותר. אשר לברנר, אפילו ה“מעניין” אינו חל עליו. כאן מדובר פשוט ב“אהוב.” “אין הוא נמדד במידת החשוב ביותר וכיוצא בזה, אלא במידת האהוב ביותר.”

וכיוון שהמעניין והאהוב הם שקובעים, פותחת כל רשימה על סופר במידת הענין והאהבה שהוא, גרודזנסקי, רוחש או רחש לו. כך דבורה בארון: “זכורה לי יפה הפגישה הראשונה עם יצירתה…” כך הזז “זכורה לי הקריאה בשעתה בסיפורו ‘מזה ומזה.’ " כך פוגל: “כאשר הופיע שיר של פוגל בעיתון או בכתב־עת, נמשכה אליו העין מיד.” ושם הרשימה על שופמן: “קורא־שופמן: 1921־1920.” ומאחר ש”זקנתי וממילא נענה אני אחרת ליצירה, ואחרות הן תביעותי משהיו אז, בנעורי", ממילא יש יוצרים שניטלה מהם עם השנים “מידת האהוב”. כך נדמה לי, פוגל. ואין צורך להזדעזע: “לאט־לאט למדתי להיות לא־עקיב בדעותי ואף להודות בכך.”

מכאן גם חשיבות ה“קאנון” הספרותי במחשבתו. למילה זו, “קאנון”, בחינת מבחר היוצרים המקובל על מישהו, היה נזקק הרבה, והיה מרבה לדבר על הקאנון של אליוט, או של ליוויס, מבקר אנגלי בעל קאנון מסוים מאוד. הקאנון שלו עצמו היה גלוי וברור: מבין המשוררים – אלה ה“פשוטים” (ה“פשטות מתגלה בביטוי הבלתי־אמצעי של הלך־נפש ממשי במתחו”): קרני, לנסקי, יעקב רבינוביץ, נוח שטרן, יעקב שטיינברג. מבין הפרוזאיקונים: שופמן, הזז, ועל הכל ברנר. גם בתוך כל אחד מחברי הקאנון הוא חוזר שוב ושוב לטכסטים מסוימים אהובים מאוד: “חרוזים בניכר” ליעקב שטיינברג, או הרשימה שכתב ברנר לזכר אורי־ניסן גנסין. אך בקאנון, עם כל האהבות שביסודו, אין כלום מן השרירותי. כשהוא פולט בדרך־אגב שיעקב פיכמן אינו סופר חביב עליו, אין הדבר תמוה בעיני מי שבוחן אמירה זו על רקע גישתו כולה. מה גם שבמקום אחר הוא מצטט את נוח שטרן: “דבר אחר הורגש בו בפיכמן תמיד: פולחן הביטוי הספרותי.”

כלומר, לא במקרה המעניין מעניין, ולא במקרה האהוב אהוב. כל האישי בגישתו אפשר להעמידו בחשבון אחרון על גרעין מגובש, שאולי ראוי לקרוא לו, כאמור, נפש שלמה. ואחד מסימני שלֵמותה, שהיא רואה עצמה כחלק ממשהו גדול ממנה. כאן אנו באים כביכול לדבר הנוגד מה שאמרתי עד כאן: לצד היסטוריציסטי אצלו, המתנגש למראית עין עם האישי־מובהק. אך למעשה לא כן הדבר.

במקום אחר הוא אומר, שבני־אדם נחלקים לאלה הזוכרים את ילדותם לטובה ולאלה הזוכרים אותה לרעה. בחברה הישראלית הוא מוצא “זיקה אינצסטואלית” של “בנים שלעולם אין הם פוסקים להתמרד באבותיהם, משום שלא השתחררו מן התלות במרותם.” וברשימתו “ויתור טראגי” הוא מדבר על התשוקה “להיות אחר”, הכרוכה בתקומתנו הלאומית ופוגעת בהכרח בכושר “להיות מה שהנך.” ונטייה זו להתעלם ממה שהנך “גוררת עמה נטייה לשכוח ולהשכיח את מה שעשה אותך מה שהנך, את אבותיך הממשיים ואת סביבתך ומורשתך הממשית.”

בגרודוזנסקי, אם להשתמש בלשונו, לא היה כלום מן האינצסטואלי. מתוך שקיבל על עצמו, קיבל גם את מה שעשה אותו למה שהיה. יהודיותו, כפי שביטא את הדבר פעם, מעולם לא הייתה לו בעיה נפשית. לכן אין הסובייקטיביות שבהסתמכות על המעניין והאהוב עליו מוציאה את ההכרה במוּתנותם של אלה במורשה ובסביבה; כלומר, אם בספרות המדובר, את ההכרה ביחסיות ההיסטורית של ההערכה הספרותית. מכאן ההתקפה המוחצת על המיסטיפיקאציה האופנתית של ברנר נוסח פנחס שדה, ומכאן החשדנות לגבי ממשות התלהבותו של צעיר ישראלי לשיר של אליוט: “מה לו לבחור חיפני זה, ולסימטאות העגומות של בוסטון לפנות ערב?” לשון אחרת, האמנם יש תגובה אישית של ממש בהתעלמות גמורה זו מ“מה שהנך”, מסביבתך החיפנית וממורשתך החיפנית? ומכאן התמיהה לגבי העברה סיטונית של מושגי הביקורת האנגלית לספרות העברית או לגבי ייחוס “חלומות־בעתה אכזיסטנציאליסטיים” לביאליק. חריגות אלה מן הפרספקטיבה ההיסטורית מעידות על פגיעה בכושר “להיות מה שהנך.” הביקורת הבלתי־היסטורית היא גם בלתי־אישית.

 

ד    🔗

כשם שהוא פותח כל אקט של ביקורת בבדיקת תגובתו האישית שלו, כך הוא ממשיכו בבדיקת קולו האישי של המחבר. גם כאם, כשעיניו מכוונות ליצירה עצמה הוא מוצא בה לא יאמבים ואפילו לא תֵימוֹת, אלא איש מדבר. יצירה ללא איש מדבר כמעט שלא עניינה אותו, כמדומה.

מכאן שאותו קאנון, שהזכרתיו לעיל כנובע ממעמדן המרכזי של העדפות אישיות בגישתו, ממילא הוא קאנון של בעלי קול אישי. אותו “ביטוי בלתי־אמצעי של הלך־נפש ממשי” שהוא מוצא בקרני או בלנסקי, הוא ביטוי של המסוים, האינדיבידואלי. כאן שוב ניכרת השפעתה של הביקורת האנגלו־אמריקנית החדשה, בריאקציה שלה כנגד הכוללנות המטושטשת והריטורית של המאה ה־19. המעשה בשפירא, שירק לצדדים כשהודיע לו גרודזנסקי כי פוגל חשוב מביאליק (“אוטוביוגראפיה”), אינו בדיחה סתם. ביאליק הוא בעל “אידיאות כלליות”; ברנר (ובמובן שונה לגמרי גם פוגל, כנראה) ראייתו “ראשונית היא ומורכבת מכדי שאפשר יהא לדחקה לאיזו מסגרת של אידיאולוגיה.” ברנר אינו יכול לומר “קדושה” ללא הסתייגות אירונית. כי ב“קדושה” יש מונומנטאליות, ולחברי הקאנון של גרודזנסקי – ליעקב רבינוביץ, למשל, או לדב סדן – יש “עין חשדנית כלפי המונומנטאלי.”

כבר במאמרו על לנסקי משנת 1956 הוא קורא ל“בדיקה חדשה של מאזן השירה העברית בדור אחרון”, בדיקה לאורו של הניגוד “מאנייריסטי־אינדיבידואלי.” לעומת המשורר המאנייריסטי, ה“מופיע כמעט צמיד בצוותא”, הוא מעמיד כאידיאל לא־מונומנטאלי את המשורר האינדיבידואלי, שכל אשר בו “טבוע בחותם מגעו האישי והאינטימי.” זה המשורר העושה “מאמץ מאכסימאלי למיצוי האמת האישית”, שבכל דבריו יש “מהבל־פה של שיחת אדם חי”, שכתביו הם “חיים שבכתב, חיים מסופרים.”

טיבה של היצירה עצמה, יש שהוא מישני לעומת טיבו של הבל־פה זה העולה מבין שיטיה. דומני שכאן ההסבר, למשל, להעדפה המפורשת של ברנר על עגנון. ה“אֵד הוֹמִינֶם” הוא פועל יוצא מן הגישה הזאת, ועם כל הסכנות שיש בו כשהוא משמש בידי מבקרים שאינם דקי־חושים כמוהו, נדמה לי שאצל גרודזנסקי הוא נעשה חלק מן החכמה. “חומרה עניינית מופרזת”, הוא אומר ברשימה על יצחק למדן, “יכולה להיות גם סימן לטמטום מסוים.” והרשימה היא וידוי של אהבה למשורר, שדמותו מאפילה על כמה וכמה ליקויים שבשירתו. ואם ליטול דוגמה שונה מכל בחינה שהיא, הרי הענין בגרשום שלום היה ענין באיש לא פחות מאשר במפעלו. המאמץ העקשני לרדת לעומקו של שלום – לעומקו שלו להבדיל מעומקם של כתביו – היה מן העיסוקים החביבים על גרודזנסקי.

 

ה    🔗

פנים אחרות של ההתעניינות באישי הא ההתעניינות בהתקבלותו של סופר על קהל קוראיו. מאמרים רחוקים מאוד זה מזה כ“ברנר: שלושה גלגולים” ו “שירה על סף שנות ה־70” סובבים על ציר גלגולי התדמית או הריפוטאציה של סופר. בשיר כ“הכניסיני”, ש“אינו מן האהובים עלי ביותר בשירת ביאליק” (בגלל אותו יסוד אינצסטואלי?), הוא מרגיש “את נוכחותם של הדורות שקראו ושרו אותו, באקסטאזה סלבית במקצת של הזדהות גמורה.” וההתעניינות ב“סוציולוגיה של שוק השירה שלנו” הצמיחה כמה מרשימותיו הפוריות ביותר: “אי־חשיבותה של ספרות”, “ויתור טראגי”, “קורא עברי וקורא עברית.”

גם מוקד ההתעניינות הזאת הוא האיש. מאחר שהמלה הכתובה היא “שיחת אדם חי”, אי־אפשר לדון בה בלי לדון גם בבן־שיחו של הכותב, כלומר בקורא. תפישת הספרות כדיאלוג, כפריצת היחיד ממעגלותיו ומגעו עם הזולת היא תפישה מוסרית ביסודה, וגם היא חוזרת ומקשרת את גרודזנסקי עם ברנר, מחד גיסא, ועם ליוויס והמסורת האנגלית בכלל, מאידך גיסא.

ברשימתו “קריאה ברומאנים ישנים” הוא מספר על שתי משפחות מימי נעוריו, שגרו זו ליד זו והיו מחליפות דעות על רומאנים שקראו. השיחות היו לאו־דווקא “ספרותיות”, אלא פסיכולוגיות, מוסריות, מיטאפיסיות. לא דיברו, מן הסתם, על דרך הסיפֵּר ועל נקודת־הראות, אלא על הנפשות, על היחסים ביניהן, על הראוי לגנאי או לשבח בהן, על מידת ההכרח הפנימי שבמאורעות הסיפור וכד'. “בסופן של דבר”, הוא מוסיף, “דומה כי זאת היא הקריאה הטובה והפוריה ביותר. לעורר בקורא סקרנות זו, ערות נפשית זו – אולי זו היא תעודתה האחרונה של הספרות.”

תעודתה האחרונה של הספרות, במילים אחרות היא לעדן את חושיו של אדם לגבי שאלות שאינן ספרותיות. ה“חיים המסופרים” לא באו אלא כתרומה לחיים הלא־מסופרים. אין דבר שהיה רחוק מלבו יותר מספרות “טהורה”. “השירה” הוא מביא מפי רוברט פן וורן,“רוצה להיות טהורה, אולם השירים אינם רוצים בזאת.” “ההתכוונות למציאות” – זוהי העמדה הנפשית שהוא מחפש לשוא בסיפורת הישראלית. אותו “קצת ריאליזם” שהוא כמה לו. אין פירוש של דבר,שהוא כמֵה לְמה שהוא קורא שירה ציבורית. לא רק שאינו שותף למקהלת המקוננים על ה“דיפוליטיזאציה” של הדור הצעיר, אלא גם על אלתרמן“הציבורי” שהוא משיג. אבל עם זאת ברור,שנטיית הלב אצלו אינה בכיווּן השירה ה“אבסולוטית.” “קרוב לוודאי”, הוא אומר ברשימתו על פוגל (ותוך הסתייגות ברורה מסוג הרגישות של פוגל) “כי פרטי החיים הטפלים הם מקור חשוב יותר, אם כי גם סרבני יותר, לשירה מאשר הרגישות האוטיסטית.” ומכאן המשיכה לנוח שטרן, למשל; או העדפת שירי הבגרות של שמעון הלקין על שירי הנעורים שלו. בשירי הבגרות שלו “נפרצה יותר מאשר בשירי הנוער החומה של הפרוייקציות, המסתירה מעין הנפש, מן התודעה, את העולם המוחשי, רב־הפנים.”

ביסוד כל זה מונחת סתירה משעשעת. איש זה, שהיה אוהב ספרים מאין כמוהו, שחדריו היו זרועים תלי תלים של ספרים ושהיה קורא גם תוך כדי עמידה באוטובוס, איש זה האמין בכל לב באי־חשיבותה של ספרות. אם הספרות מתכוונת למציאות ולא לעצמה, ממילא המציאות חשובה ממנה. לעומת הסגידה לשירה בנוסח herrlich ו־himmlisch היה משבח את הדדאיסטים, פשוט משום שלא התייחסו לעצמם ברצינות. ולעומת הריטוריקה האפוקאליפטית נוסח קורצווייל, היה מצטט את שירה האהוב של מריאן מוּר על השירה: “גם אני מואסת בזה. ישנם דברים חשובים לאין־ערוך מדברי הבאי אלה…”

בזכות הפרספקטיבה הזאת נשתמרה אצלו תמיד סגולתו העיקרית: השפיון.

 

ו    🔗

פרשה לחוד היא אמנות הכתיבה של גרודזנסקי. והיא, ודאי, הכובשת בעיון ראשון. בלשונו נצטרפה אידיומאטיקה עברית שורשית לסירוב לשגות במליצה שאין לה כיסוי ואין בה דיוק. ואלה נתגוונו משנה לשנה בגוני העברית הישראלית החיה.

הוא עצמו היה חוזר בשנים האחרונות – מתוך בדיחות־הדעת, אבל לא בלי רצינות – על הטענה, שאינו אלא פיליטוניסט. החוש הקומי היה מתגבר אצלו ככל שהתגבר כעסו. ומאחר שמטבע הדברים הוא, שעניני פוליטיקה וחברה היו מכעיסים אותו יותר מעניני ספרות, מתגלית סגולתו הקומית ברשימותיו הפוליטיות יותר משהיא מתגלית ברשימותיו על הספרות. אבל גם באלה האחרונות מפליאה היכולת להלך על חבל דק של אירוניה לאורך עמודים שלמים. רשימה כגון “העיקר הבריאות” בקובץ שלפנינו היא tour de force של אירוניה קטלנית.

לא אתפלא אם כל הרשימה הזאת לא נכתבה אלא למען אותו ביטוי, “העיקר הבריאות.” הקשר האירוני בין ביטוי זה לפוריטאניות של האוואנגארד שלנו עורר בי תגובת שרשרת של הברקות קומיות, והיא שהעמידה את הרשימה. שוב ושוב היה אומר, שמשָעָה שיש לו כותרת, כאילו כבר נכתב המאמר. אמנות־הכותרת שלו היא מסגולותיו הבולטות, ודוגמאות רבות לה בכרך זה.

אבל מעבר לקומי יש בו כושר ניסוח מרוכז, שאין להפרידו מכושר הראייה שלו. זה גם זה נחקקים בזיכרון בזכות הדיוק והחריגה מן השגור. הפואטיקה של שטיינמן, הוא אומר, למשל, היא “הפואטיקה של האריכות” – ביטוי מאלף לא מפני שאיש לא אמר ששטיינמן מאריך, אלא מפני שאיש לא אמר שאריכותו היא פואטיקה. צירופן של המלים מבטא כאן ראיה חדשה, דקה, רבת השלכות. או: “הנאטוראליזם הוויזיונרי” של הזז; או “מלכות־השמיים החקלאית” של שלונסקי; או שירי לנסקי כ “חיוב שקט והומוריסטי של שלמותה הבלתי־נפגעת של הנפש.” בכל אלה מוארת יצירה שלמה באור פתאומי חד.

הכללות שנונות כגון אלה צמחו תמיד מפרטים. עם היכולת לקלוע לעיקר שבמכלול היצירה, היתה תמיד שימת־הלב (שוב מילה אהובה עליו, בהוראתה הפיסית כמעט) לשיר היחיד. מי היה מגיע לשיר נפלא כ“היא מסתכלת בראי” לנוח שטרן, אילמלא הפנה גרודזנסקי את תשומת־לבו אליו? גם כאן, בגילוי המכמנים הצדדיים, האלמוניים האלה, מתבטאת היכולת להסתמך, מתוך בריאות־נפש גמורה, על תגובתו האישית.

אולי יפות לו יותר מכל אותן מלים שכתב על לנסקי: חיוב שקט והומוריסטי של שֵלמותה הבלתי־נפגעת של הנפש.

שמעון זנדנבק