י. ל. פּרץ התחיל את עבודתו הספרותית עוד בימי ה“השכלה”. התחיל בשירים ועבר אל הפרוזה, אל הסיפּור הריאליסטי, הפסיכולוגי, הסימבּולי, וחזר וכתב שירים ודרמות, וסטירות בדמות פיליטונים חדים ועוקצים וגם סיפורים סטיריים ואלגוריות ומשלים. בשתי לשונות שימש בבת־אחת ונתגלגל מלשון אל לשון, ויש שנתעלם פתאום למספר שנים מן הספרות וחזר ונתגלה, ביחוד בתקופה הראשונה שלו. כל ימיו כאילו ביקש לו צורה, אופן של הבעה, בין סיפורית ושירית וחזיונית ובין פובליציסטית ופיליטוניסטית. הוא היה איש־השירה ואיש־המחשבה, איש האמנות הטהורה ואיש בעל המית־הנפש, בעל תשוקה ותאוה להשפעה ספרותית וגם חברתית. לצדדים שונים של ההשקפה החברתית נטה: להשׂכלה, ללאומיות, לעממיות יהודית, לפּוֹזיטיביסמום בצורה הקרובה אל הסוציאליסמוס המרכסיסטי, ולאריסטוקרטיות של ה“אני” האמנותי, של היוצר החפשי. הוא כאילו נמשך תמיד לדבר שהוא – למעלה מזה.
באחד השירים, שהדפיס פּרץ בתקופה הראשונה שלו ב“האסיף” (בשנת תרמ"ז), בשיר הראשון של “מנגינות הזמן”, מתאר פרץ את המשורר, אשר נשמתו לא תדע מרגוע, את האיש המתרשם בנפשו מחזיונות־העולם השונים ומשתנה ומתחלף לפיהם. ועוד יותר שהיה בפּרץ מן המשורר הזה, היה בו מאיש הרוח והמוח, מהטיפּוס של האינטלקטואליסטן, ולכן ההשפעות האינטלקטואליות החדשות היו חזקות עליו תמיד. כשהוציא בן־אביגדור את “ספרי־האגורה” שלו והכריז על הריאליסמוס, כתב פּרץ ב“החץ”, קובץ קטן שהוציא (וארשה תרנ"ד): “בעולם הספרות הכללית כבר שקעה שמשו של הריאליזם, כבר זרח ובא גם שמש המטריאליזם אחריו, והדקדנטים הרימו נס! – – ואצלנו, הרחוקים משדה־המערכה, ה’ריאליזם' הוא סיסמה חדשה, המלהיבה את הלבבות. – – ימים רבים תשתולל הסופה על פני הים, טרם ירעד האויר בנקרת־הצור… לפעמים יקרה, כי כבר קם הסער לדממה ואניות חדשות עם תּורן ונס חדשים כבר יתנהלו על מי־מנוחות, ואך אז יתעורר החילזון הלבן וידחק את ראשו מתוך ביתו, זה לבושו הגדל עמו, עם עיניו העגולות, להשתומם על הרוח החזק, הבא לפרק את נוהו. ימים רבים תצלול איזו שמועה באזני אנשים, נשים וטף, טרם תתגנב בעד בריח ודלתים אל האסיר בחשכת המהפכת. – – זה גורל החילזון בנקרת־הצור, האסיר במהפכת – – לאַחר תמיד את המועד. וזה גורל הספרות העברית מול רעותיה, המאושרות ממנה”.
ואמנם, בעולם הגדול של הספרות כבר נשמעו בתחילת שנות התשעים קולות חדשים וסיסמאות חדשות. לעומת תורת “הסביבה” של הספרות הריאליסטית הקיצונית, ספרות הנאטורליסמוס, נשמעו בספרות התורות המיוסדות על ה“אני” של האמן והיוצר. חזרה והתגברה הנטיה אל הנפשי־הסודי, אל הבלתי־נתפס והבלתי־שלם, אל זה שיש לגלותו רק בדרך סמל ורמז. כתנועת הרומאנטיקה הראשונה היתה גם זו, הרומאנטיקה החדשה, תנועה של בקשת דרכים וחיפּוש אמצעים להשגה, להבנה, לביטוי; ורוחות שונות התנגשו בה, שיריוּת ואינטלקטואליוּת, מוחיוּת ומה שמתנגד למוחיוּת ומעמיד את הכול על הרגש הפנימי ועל ההשׂגה הפנימית. התנועה הזאת היתה קרובה ללבו של פּרץ, והוא נגרר אחריה ואחרי נתיבותיה, בצרפו אליה את המוחיוּת היהודית ואת התנועה הרוחנית היהודית במשך מאה שנה ויותר, תנועת ה“השׂכלה” ו“החסידות”.
*
יצחק ליבּוּש פרץ נולד במשפחה מיוחסת, שתורה ומעשים טובים היו בה למורשה, בי“ח באייר (ל"ג בעומר), שנת תרי”א, בעיר זאמושץ בפולין, עיר של השכלה עברית לפנים (נתחנך וגר בה שנים רבות רבו של משה מנדלסזון, רבי ישראל זאמושץ, ואחר־כך גר בה ובסביבתה משכילים עברים אחרים). החינוך של פּרץ היה כחינוכם של שאר ילדי־היהודים בפולין בימים ההם, אולם עוד בשנות־הילדות הראשונות התנכר בכשרונותיו המצוינים, וניבּאו לו גדולות. מלבד הלימודים ב“חדר”, שהצטיין בהם הרבה, היה שולח את ידו לכל אמנות יפה, היה מצייר, מכייר וכדומה. נוטה היה תמיד לדברים ש“מחוץ לשיטה” והיה ידוע כשובב גדול, בעל המצאות מיוחדות. מתמיד בלימודיו לא היה, אבל היה בעל תפיסה מהירה, יוצאת מן הכלל, ובעל שׂכל חריף. אחרי שיצא מן ה“חדר” למד בבית אביו וב“בית־המדרש״ כמו שהיה נהוג בימים ההם בפולין, אבל בהיותו עוד צעיר לימים מאוד התחיל לנטות לדרך ה”השׂכלה“. אל ההשׂכלה הגיע דרך ספרי־המחקר העברים של ימי־הבינים, שנמצאו ב”בית־המדרש" בזאמושץ, ו“מורה נבוכים” של הרמב“ם היה המורה שלו במשך זמן ידוע. אולם יחד עם “מורה נבוכים” היה מעיין בתקופה זו גם בספרי ה”קבלה" שבבית־המדרש והיה רץ אל הקלויז הבּלזי לתפילה, כי משכה אותו ההתלהבות של חסידי־בלז בשעת עבודת־האלהים. לאט־לאט עבר מהם גם אל ספרי הספרות העברית החדישה, ובאותה שעה למד, בעיקר בעצמו וקצת מפי מורים, את הלשון הפולנית, האשכנזית והרוסית, והתמסר לקריאת ספרים שמצא באחת הספריות בזאמושץ. מלבד ספרים שונים בספרות היפה האירופית מצא שם גם ספרי בּוֹקל, פוֹגט ועוד, המלאים כפירה בעולם הרוחני. מהפכה באה ברוח ועולם חדש נפתח לפניו. הוא אמר אז לברוח מבית־אביו לז’יטומיר או לווילנה, ששם היו בתי־מדרש לרבנים מודרניים, אולם הדבר נודע לאמו והיא עיכּבה עליו לבל יוציא את מחשבתו לפּועל, וכדי שלא יצא לתרבות רעה השיאוהו הוריו אשה. אולם אשתו הראשונה של י. ל. פּרץ היתה בתו של גבריאל־יהודה ליכטנפלד, אחד ה“משכילים” הצנועים בפולין, בעל ידיעות עמוקות במתימטיקה ובלשונות אחדות, שהיה קרוב בלבו גם אל השירה. ליטנפלד רק הועיל להתפתחותו של פרץ, וכנראה הוא שליוה גם את צעדיו הראשונים של פּרץ בספרות.
הדבר הראשון שהדפיס פּרץ הוא שירו “השותפות” ב“השחר” (כרך ה' תרל"ה), בנוסח השירים נגד “החסידות” של הימים ההם. עוד שירים אחדים הדפיס אחר־כך ב“השחר”, שערכם הוא קטן מאוד, וכן קטן מאוד ערך הספר “סיפורים בשיר ושירים שונים”, שהוציא פרץ (וארשה תרל"ז) יחד עם חותנו ליכטנפלד. בשירו “נגניאל, שהדפיס ב”הבקר אור“, שנה א' (תרל"ו), הוא מספר חלום, בנוסח ה”חלומות" של יצחק ערטר, שבו חזה את מלאך־השירה ואת המשוררים העומדים לפניו בתפילה. כל מיני משוֹררים ושירה פוסל נגניאל, אף את משוררי שירי־אהבה של “אמנון ותמר”, עד שעמד לפניו המשורר־הלוחם, המדבּר משפטים את ה“מאשרים המתעים, את הרבנים וה”קדושים“, את ראשי־הקהל וכל הפוסעים ברגל־גאוה על ראש העם. פעלו של המשורר הזה יירצה בעיני נגניאל, וגם פּרץ המשורר ינגן שיר לכבודו. גם דבר קטן בפרוזה הדפיס פרץ באותה שנה ב”הבקר אור“, מעין פיליטון אליגורי־סאטירי. בשנת תרל”ז הדפיס ב“הבקר אור” שיר בשם “קידוש השם”, ואחר־כך באה בעבודתו הספרותית הפסקה, שארכה כעשר שנים. פרץ שב אז מווארשה, שישב בה שנים אחדות, לזאמוֹשץ; נפרד מאשתו הראשונה ומחותנו ליכטנפלד; נשׂא אשה שניה והשתקע בעיר מולדתו. זמן־מה החזיק בית־ריחים בחכירה בשותפות עם אחרים, ואחר־כך עמד לבחינה בתורת־המשפטים, כפי שהיתה נהוגה בבתי־הדין ברוסיה, היה לעורך־דין פרטי ונתפרסם עד מהרה בסביבה. בשנים שישב פּרץ בפרוֹבינציה, רחוק ממרכז ספרותי, התפתחה בו הנטיה ללשון־הדיבור של יהודי הסביבה (אידיש), שהיתה נזונה מצד אחד מן הדעות הדמוקרטיות־המתקדמות, שהתקרב אליהן פּרץ על־ידי הספרות הפולנית והספרות הרוסית ששקד עליהן, ומהצד השני על־ידי כך, שבסביבה שנמצא בה יכול היה למצוא הד בלבבות רק בדברים שנאמרו בלשון־הדיבור. ואכן, יצירתו של פּרץ בתקופה זו היתה בעיקר יצירה שבעל־פה. שירים שונים, שחיבּר בלשון היהודית המדובּרת, שירים שבעל־פה בשפת העם על נושאים מקומיים או על צרות־ישראל הכלליות, היו שגורים בפי אנשי המקום והסביבה, ששרו אותם בניגונים שונים. גם שירים עבריים כתב בתקופה זו, אבל מפני שלא הדפיס אותם לא נשארו לפליטה.
כעבור עשׂר שנים בערך הדפיס פּרץ ב“האסיף” (בשנת תרמ"ז) את השירים “מנגינות הזמן” ו“העיר הקטנה”. גם ב“מנגינות הזמן” כמו ב“נגניאל” לפנים, משתמש פּרץ בצורת החלומות; אולם החלומות שלו נושׂאים עליהם הפעם חותם בולט של הלאומיות העברית החדשה, ומצטרפים אליה גם קוים דמוֹקרטיים. יש בשיר גם מעין התרסה ב“השׂכלה”, שהמשורר מתנצל עליה בפתיחה לשיר ורואה את יסודה בלב המשורר, המשתנה ומתחלף לפי השינויים והחילופים שבחיים, הוא “כסף חי בקנה־זכוכית זכה”. ומ“גלגול המשורר בקנה השפופרת” יש באמת בכל השיר הזה, בצורתו המתחלפת והמשתנית, בצרופים השונים שבו. וכאילו כדי להראות תיכף דבר והפכו, השיר על “העיר הקטנה”, שהדפיס פּרץ באותו מאסף, תופס את החיים בעירה בחרוזים שקטים ופשוטים, חדגוניים ואידיליים כמעט. ב“כנסת ישראל” של השנה ההיא הדפיס פרץ את שירו “לעלמה העבריה והיא מתנכּרה”.
גם ציורים אחדים בפרוזה הדפיס פּרץ בכרך ההוא של “האסיף”, שבאחד מהם – ב“הדיבוק והמשוגע” – יש מעין משל ונמשל ובשני, הבא אחריו, “בהצטדקות הנאשם”, יש רשמים, מ“האני” המתחלק והכפול, שהיה אחר־כך לנושׂא בציורים אחרים של פּרץ. ככמעט באותו זמן הדפיס ב“היום” של קנטוֹר את סיפּורו “הקדיש”, וב“הצפירה” את סיפּורו “הציץ ונפגע”. מפני תיקונים שהיה בהם משום קלקול, שנעשו בסיפור ב“הצפירה”, כדי שלא להקניט את הקוראים מבין החרדים, לא שלח פּרץ במשך שנים אחדות שום דבר ממה שכתב אל העיתונים העברים. הוא כתב אז סיפּוּר בעברית בשם “חלום החילזון ופתרונו”, שכנראה היה תכנו סאטירי וביקורתי, ולא נדפס מפני שלא מצא לו מקום להדפיסו.
סמוך לאותו זמן – בשנת תרמ“ח – התחיל שלום־עליכם בהוצאת מאספים בלשון היהודית המדובּרת (אידיש). במאספים האלה התחיל פּרץ להדפיס את דבריו בלשון המדוּבּרת. הדברים, שהיו שונים לגמרי מהדברים שנכתבו לרוב בלשון המדובּרת בתקופה ההיא, עשו רושם גדול בחוגי המשׂכילים שהתקרבו אל העם מפני הדעות הדמוקרטיות שלהם. פּרץ הוסיף לכתוב בלשון זו ואף ניגש, בשנת תרנ”א, להוציא בלשון זו מאסף, שיצאו ממנו כרכים אחדים (די יידישע ביבליאטעק"). בכל־זאת היה יחסו של פּרץ ללשון העברית בתקופה זו חיובי מאוד, והיה גם בין המעטים מאד, מבין הסופרים העברים בתקופה ההיא, שהתייחסו בחיוב אף לדיבור העברי, שהתחיל באותה שעה גם בגולה במסגרת האגודות בשם “שׂפה ברורה”. פרץ, שעזב את זאמוֹשץ בשנת תרמ“ט – הממשלה הרוסית לקחה ממנו את הזכות של עורך־דין – ובא לוארשה, היה שם במשך שנים אחדות עסקן פעיל באגודת “שׂפה ברורה” והיה נואם בלשון העברית לעתים קרובות באסיפות של החברים. הוא הדפיס אז סיפורים אחדים ב”הצפירה" וגם חוברת אחת ב“ספרי־אגורה” של בן־אביגדור, אבל בעיקר נתן את כוח יצירתו במשך שנים אחדות ללשון המדובּרת. הסיסמה של פּרץ בדברים שהדפיס אז בלשון המדובּרת היתה להשׂכיל את העם, ובזה ניכּרת גם פעולת החוג של המשׂכילים היהודים המתקדמים, שהיו קרובים להתבוללות, אשר אליהם התקרב פּרץ בוארשה. פּרץ לקח אז חלק במשלחת סטאטיסטית, שנסעה לערי־השׂדה בפולין מטעם אחד הנדיבים מבין המתבוללים הגמורים – שהמיר גם את דתו, – אשר רצה להוכיח לממשלה, כי היהודים הם בעלי עבודה פרודוקטיבית; וכעבור זמן לא רב היה פּרץ גם לפקיד בועד־הקהילה בוארשה – הוא שימש בכהונה זו עד יום מותו, בעלותו מדי פעם בגרם המעלות.
סמוך לשנת תרנ“ד חזר והתעורר פּרץ להדפיס את דבריו בעברית. ב”האסיף“, כרך שישי (תרנ"ד), הדפיס את סיפורו “ליל זועה” ופיליטון סאטירי, וב”לוח אחיאסף" הראשון (לשנת תרנ"ד) את סיפּורו “במעון קיץ”. בשנת תרנ“ד הוציא קובץ שירי־אהבה בשם “העוּגב” (וארשה) ואת “החץ” (וארשה), שרוב הדברים שנדפסו בו הם שלו בכינויים שונים. הדבר החשוב ביותר שנדפס בו הוא הסיפור “משנת חסידים”, הראשון בסיפורי־”החסידות" של פּרץ ומן היפים והמצוינים שבהם. בלשון המדובּרת הדפיס אז פּרץ דברים מסוג אחר, שיש בהם מן המהפכנות כלפי השׂדרות העליונות ואנשי־האמונה (נתפרסמו מאד שני הדברים “בּוֹנצ’ה שתוק” ו“השטריימל”, שנדפסו שניהם בשנת תרנ"ד). הוא התקרב אז לסוציאליסטים היהודים והיה לפה להם בכמה מדבריו שהדפיס בלשון המדובּרת, היה מקריא את דבריו בחוגים הסודיים של הסוציאליסטים ונאם לפניהם, מה שנגמר במאסרו הקשה של פּרץ בסוף תרנ“ט. בעברית הדפיס פּרץ בין שנת תרנ”ד ותרנ“ט כמה מאמרים וסיפורים ב”הצפירה וביניהם אחדים מ“סיפּורי יוחנן המלמד”.
על גבול שנות החמישים והשישים למנייננו, שהוא גבול המאה התשע־עשרה ומאת העשרים, מתחילה שוב תקופה של עבודת יצירה ועבודה ספרותית פוריה בחיי פּרץ בשתי הלשונות גם יחד. הנטיות הצדדיות השונות של האמנות שלו: להשׂכיל את העם, להכניס אל לבו את רוח המהפכה, להילחם עם התקיפים החיצוניים והפנימיים – כל אלה נחלשו, והוא יוצר בעיקר יצירות אמנותיות טהורות, שברובּן הן נוטות לצד ה“חסידות” או לצד העממיות הרוחנית (“סיפורי־העם”, או “מפי העם”, כמו שקרא להם בעברית). יש שיצר את הדברים בלשון המדובּרת וחזר ויצר אותם עברית. ויש גם להפך; יצר את הדברים בעברית וחזר ויצר אותם אחר־כך בלשון המדובּרת. כך נוצרו רוב סיפּורי “החסידות” של פּרץ, ורבים משאר סיפוריו. בעברית הדפיס בתקופה זו הרבה ב“הדור” (שנה ראשונה, 1901), שיצא על־ידי הוצאת “אחיאסף” בעריכת דוד פרישמאן. מלבד סיפורים הדפיס שם פיליטונים ועוד.
לחג־יובלו, שחל באותה שנה – ל“ג בעומר תרס”א – נשלמה הוצאת כתביו העבריים על־ידי הוצאת “תושיה” (“ביבליותיקה עברית”, וארשה תרנ“ט–ס”א) בארבעה חלקים. מדברי פּרץ בעברית, שכתב עד הזמן ההוא, לא נכנסו אל ההוצאה הזאת שיריו ופיליטוניו. לעומת זאת נכנסו להוצאה הרבה מדברי פּרץ שלא נכתבו עברית, אלא תורגמו מכתביו ביהודית מדובּרת על־ידי אחרים, ופרץ ערך את הדברים ותיקן ושיכלל אותם. באמצע שנת תרס“ג נוסד בוארשה העתון העברי “הצופה”, שריכּז מסביב לו את הכוחות הרעננים והטובים ביותר שבספרות העברית. פּרץ היה אז אחד העוזרים הקבועים בעתון והדפיס שם במשך שנה וחצי מאמרים ופיליטונים רבים. בתקופה זו הדפיס דברים גם ב”לוח אחיאסף" ו“השלוח”. ב“השלוח” הדפיס פּרץ בשנת תרס"ג גם את הדרמה “חורבן בית צדיק”, נוסח ראשון מהדרמה המפורסמת שלו “שלשלת הזהב” (“די גאלדענע קייט”).
עם המהפכה הרוסית הראשונה (1905) מתגברת התנועה, שיצאה ממפלגות־הפועלים היהודיות בגולה, ונוטה להכריז על שׂפת הדיבּור של ההמון היהודי כעל השׂפה הלאומית שלו. פּרץ נצטרף לתנועה זו והיה מראשי־המדבּרים שלה, ואף כי ביקש פשרה ולא גזר כאחרים כליה על הלשון העברית, בכל־זאת התרחק מן הזמן ההוא ואילך מחיי הלשון העברית וספרותה. לעתים רחוקות מאוד הדפיס עוד מיצירותיו בעברית, וגם זה רק עיבוד או תרגום מיצירותיו בלשון היהודית המדובּרת, בין אם התרגום נעשׂה בידיו ובין אם נעשׂה בידי אחרים והוא ערך את הדברים ושכלל אותם לפי רוחו. כך נדפס בתקופה זו בעברית חלק מסיפוריו “מפי העם”, שקנו להם שם, ועוד קצת מיצירותיו. פּרץ היה בתקופה זו לאבי הספרות המודרנית ב“יידיש”, שאינה מכוונת לאלה שאינם יודעים עברית, אלא באה להתייצב במקום הספרות העברית, לרשת את מקומה ההיסטורי. בתקופה זו נתן פרץ שתים מן ה“מגלות”, בלי הצלחה יתירה. בכל־זאת השתוקק פּרץ לראות את כתביו בעברית בהוצאה שלימה וחדשה, והבטיח להוצאת “מוריה”, שניגשה אז לדבר זה, לתקן ולהגיה את כל כתביו העבריים ולהכין אותם לדפוס, וכן לתרגם בעצם ידו מכּתביו ביהודית המדובּרת בשביל הוצאה זו. אולם הדבר לא יצא אל הפועל. בינתים מת פּרץ פתאום משבץ־הלב, בחול־המועד פסח, י“ט בניסן תרע”ה, בשנה הראשונה של מלחמת העולם הראשונה. כתביו העבריים יצאו אחר־כך, משנת תרע“ח עד שנת תרפ”ז, על־ידי הוצאת “מוריה”־“דביר”, בעשרה ספרים.
*
פּרץ לא סלל דרך לעצמו במשך ימי חייו, אלא הלך במסלולים רבים ושונים, ואין תקופה בחייו שבה לא נטה לשבילים רבים. התעיה היתה מונחת בטבעו. הוא היה בעל שכל חריף, מהיר תנועה, הנוטה לדרך הקפיצה והניגודים (בזיכרונותיו – “זכרונותי”, כותב פּרץ: “על־פי רוב אצלי – הניגוד, מכל צורות האסוציאציה החזקה ביותר היא אצלי דבר והפוכו. מכל הצורות המצויות לגבי קשרי־רעיונות חזקה עלי ביותר צורת הניגודים”). היה בטבעו מטבע ה“אביר” של הרגש והמחשבה. השלשלת ההגיונית לא ריתקה את מחשבתו וצורת־הרגש השקטה והעמוקה לא היתה צורתו. הוא נטה הרבה גם אחרי להב הרגש והמחשבה, וכאילו שׂשׂ לקראת ציחצוח חרבות. ולכן נסחף אחרי כל התנועות החדשות בחיים ובספרות, נסחף אחריהן ונלחם להן כרומנטיקן בעצם טבעו, בלי הכרח הגיוני קיים ובלי רצון חזק פנימי, שאינו סובל את החליפות הרבות.
צורת דבריו של פּרץ בכל התקופות קרובה לצורה הרוֹמאנטית, לזו של ה“חלומות”, ה“רמז” וה“סוד”, או אל הצורה הרוחנית ה“מוחית”, בלי גוף. הוא נטה מאד אחרי האליגוריה והמשל ואחר ה“כוונות”. יש למצוא בדבריו הרבה את נדודי הנפש: בין תקוה ויאוש, בין בכי ולעג. הגיבּורים שלו מתהלכים הרבה ב“עולם התוהו”. הנפש הערומה, התאֵבה, המתחבטת והמתלבטת בפנימיותה – בה מצא עניין רב, והנשמה היחידה, הנבדלה, היא היא שנזקק לה ביותר בסיפוריו ובחזיונותיו.
העולם הפנימי היה עולמו, אבל בעולם זה שלט הרבה השׂכל, האינטלקט. מסימני האינטלקטואליות המובהקה של יצירתו הוא הדיאלוג החריף שלו, ראש וראשון ביצירתו. גם זהו סימן אינטלקטואלי מובהק ביצירתו, שרבים מן הנושׂאים שלה הם מופשטים: אם שהם מידה מן המידות של האדם, או אמונה או רעיון. לא המוח הוא היסוד החזק והאיתן של יצירתו, ואף לא המורגש, אלא המושׂכל: אמונת האדם, מידות האדם, השׂגות האדם. יש שאין בסיפוריו אנשים כלל, אלא מסופר בהם על תכונות ומידות, או שהאנשים באים רק כתמונות־לווי,לשם ביאור ופירוש, והנושׂא האמיתי הוא רעיון מופשט או אמונה כללית. את האמונה הכללית הזאת ביקש בחוג המאמינים. ולכן עולם המאמינים או המתחבטים והמתלבטים עם האמונה הוא עולם־היצירה העיקרי שלו. כאן מצא גם מראות וחזיונות פנימיים. ביחוד מצא אותם ב“חסידות”, המרימה את ערך החיים הפנימיים. בה מצא גם את להט הרגש ואת התנועה, שאליה נטה תמיד. כל היסודות שבנפשו של פרץ כאילו מצאו כאן “תיקון”, ולכן יצירות ה“חסידות” הן מן השלימות ביותר והעצמיות ביותר ביצירותיו של פּרץ.
––––––––––––––––––––
בעברית פּרץ הוא יותר משורר החיים הפנימיים מאשר ביהודית המדובּרת. כי כאן, בעברית, שׂדה–היצירה שלו הוא קצר יותר, ולכן נשמר כאן יותר מן הסטיות הרבות שלו, שאמנם הן הן המוסיפות עניין לפרצופו הרוחני, מגדילות את כוח המשיכה והגירוי שלו, אבל לא תמיד הן מגדילות הרבה גם את הרכוש השירי האמיתי, שבלי שרשים עמוקים בנפש אין מציאותו מציאות על צד האמת וקיומו איננו קיום של אמת.
בסיפוריו הראשונים של פּרץ, שנוצרו בעברית – וספוריו הראשונים כולם נוצרו בעברית – אפשר להכיר בנושׂאים עקבות השפעה של מספּרי־הגיטו בלשונות־המערב, כמו שאפשר להכיר זאת הרבה בסיפורי פרישמאן הראשונים. מסופּר בהם על מקרים מיוחדים בחיי־היהודים או על טיפוסים מיוחדים. אבל בדרך הסיפור אפשר להכיר אף בהתחלה הראשונה עצמיות מיוחדת. פּרץ נטה מלכתחילה לחשבון־הנפש של האדם, לציור חזון־עולמו, אמונת־חייו, או שהבליט בספוריו ניגודי־נפש חזקים, בסיפורו “הקדיש”, שיש בו מן הסנטימנטליות של המספרים היהודיים ה“חיצוניים”, כשהם באים לספר לנכרים על־דבר אהבת איש ואשה בסביבת יראים וחרדים ואהבת התורה והצדקה, יש גם ציור חזון־עולמו של אדם, אמונת־חייו וחשבון־נפשו. בסיפור אחר, ב“הצטדקות הנאשם”, יש גם־כן מתיאור ניגודי־הנפש החזקים ומהתחלקות ה“אני” שבאדם: את בתו התמימה והיפה אהב הנאשם אהבה עזה, וזו שהרג בידיו היתה בת אחרת: בת שיצאה לתרבות רעה. בתפיסה זו של הניגוד הנפשי העמוק ובציורו יש מן החריפות של פּרץ, מן הנטיה האינטלקטואלית והדיאלקטית שלו.
נטיה אינטלקטואלית ודיאלקטית יחד עם הנטיה לחזון־עולם, לחשבון־הנפש, אנו מוצאים בסיפור “הציץ ונפגע”, גם כן מן הראשונים בסיפוריו של פּרץ. שם מתאר פּרץ את אחד הממריאים, “מקובּל” צעיר ש“נפל” על־ידי ניצוץ אהבה שהתלקח בקרבו. “מקובּל” צעיר זה הוא מין “פויסט” עברי קטן, ויש כאן גם “מפיסטופל” בדמות בחור “לץ” וגם ה“פמוּלוּס” של “פויסט” נמצא כאן בדמות בחור “חוקר־קדמוניות”, וגם “גרטכן” עברית. יוֹתר ישרת־דרך, אבל פחות תמימה, בדמות “בת־השמש” היפה. השפעת הקריאה ב“פויסט” של גיתה ניכּרת בסיפור, אבל נושאים כמו אלה היו גם קרובים ללבו של פּרץ; קולות החיים הדופקים על דלתות לבו של אדם הנתון בעולמות עליונים; חזון האדם הפנימי עם הסתירות והניגודים שבנפשו וכל דרכי ההתחבטות וההתלבטות שבפנים הנפש, ה“אני הכפול” של האדם.
“אני כפול” זה היה לנושׂא ראשי או לנושׂא צדדי בכמה מן הציורים של פּרץ. ב“ליל זוועה” קיבל הדבר צורה פסיכיאטרית במקצת. האדון פינקלמן, הסוחר המאושר, אשר אסף את סחר־הפלך ומושל בשוק להעלות את מחירי הסחורות ולהורידם, האיש השלו, אשר לו בתי־חומה וכסף וכו', נעור פתאום בחצות־הלילה ואינו יודע למה זה נעור. רבים מתהפכים על משכבם מפני המורא של יום־המחרת, והוא הן בטוח הוא במחרתו. מרגיש הוא, כי ראש כבד עליו, והוא חלה רק פעם אחת בהיותו עוד נער בבית־אביו, ומאז לא ידע כל מחלה. ופתאום בא ספק אל לבו, אם הוא נמצא בביתו ועל מיטתו. וברצונו למשש את הקיר שמימינו, נדמה לו שהקיר עבר מימין לשׂמאל. פחד עברהו כולו וזוועה, ובזוועה זו עולים אליו מירכתי הנשיה אביו ואמו המתים, אלה שבחייהם היו רק כעין “סתירה” זה לזה והוא נושׂא בנפשו את הסירה הזאת. הנה הוא נמצא בעולם הדמיון… אבל הן יודע הוא, כי גם חי הוא כי אסון גדול קרהו, אלא שאינו יודע מה. כעין קול שבר עולה אליו מן המוח והוא ירא לצעוק, פן יעורר את אשתו, זו שחלשו עצביה מאד בימים האחרונים… פתאום הוא נזכר בלוויה, ואינו יודע את מי ליוו. נזכר הוא, האנשים הביטו אליו בחמלה, ברחמים – ומה הם הרחמים שהוא מעורר? – וכך מתלבט בנפשו גם הסוחר העשיר השלו, שאשתו האהובה מתה עליו, והוא אשם במיתתה.
גם בסיפור “שמעיה הגבור”, שנוצר באותה תקופה, אנו מוצאים קווים מ“אני כפול” זה ומאותו הפחד והזוועה של האדם, פחד וזוועה שמקורם בחטא, במוסר־כליות, יחד עם חזון־הנפש של האדם, שבו מתקרב כבר פרץ אל סיפורי ה“חסידות” שלו. “שמעיה הגבור” היה החלש בבני־החבורה, בחסידי החב“ד שבעיר, והנה הוא אמר גיבור אני והלך “לעקור מן השורש” את ה”מרא דאתרא“, את הרב, שביכּר לפסוק הלכות על־פי ספר־הדינים של המתנגדים, “חיי אדם”, במקום לפסוק על־פי ספר ה”שולחן ערוך" של הרב מלאדי, מייסד החב“ד. בהתלהבות הוא קורע את ה”ספּוֹדיק" מעל ראש הרב. אולם אחרי שעשה את מעשהו עוברים אותו הפּחד והזוועה. פני יהושע שעל הלבנה נזעמים ומתכסים בענני־זעף, וצללים ממלאים את חדר ביתו ואת כל חדרי לבו ובולעים אותו.
הציור של ה“אני הכפול” בצורה חריפה, מוחית ודיאלקטית, נמצא ביחוד בסיפורו של פרץ “מי אנוכי?”. ה“בטלן המשוגע” רץ בבית־המדרש מפינה לפינה ושואל את עצמו: “מי אנוכי?” בודאי לא הלבוש הוא ה“אני” שלו, וגם לא הגוף, שהוא גוף בן־אדם סתם, אלא מה שבתוכו, רצונו, חפצו, והלא לא רצון אחד לו אלא רצונות רבים: יש לו רצון לשאול, לחקור, ויש לו רצון לאכול, ליהנות גם מחיי העולם הזה, ויש לו רצון האוסר עליו את ההנאה: מי הוא איפוא?
..מי בקרבי? מי יושב בקרבי ושואל? מי כרוך בקרבי פנימה ומסתולל בי? ומי יודע אם יושב שם אחד? אולי יושבים שם שנים־שלושה או יותר ומתוכּחים, וטוענים זה עם זה, ומתנגחים זה בזה!"
בסיפור זה, שאמנם ניכּרת בו השפעת אחד הפיליטונים־המונולוגים הפילוסופיים של האמן הפולני א. שונטוֹחוֹבסקי, הגיעה האמנות החריפה, האינטלקטואלית והדיאלקטית של פּרץ למדרגה גבוהה.
הצורה המונולוגית או הדיאלוגית היא לרוב צורת הסיפור של פּרץ. הנפש מדברת עם עצמה, עם אחרים, מתוכּחת, מגלה את תוכה, לא תיאור הצד החיצוני הוא כאן עיקר, אלא תיאור הפּנים. ויש בסיפוריו של פּרץ תמיד גם מחשבה.ולכן יש לפּרץ נטיה אל גבורים שהם אנשי־מחשבה, או שהוא מבליט לפעמים גם באמצעותם של אנשים פשוטים מחשבה שלו. הטובים בסיפורים של פרץ הם אלה, שגם הגיבּורים בהם הם אנשי־עיון, או אנשים חוזים, רואים, פּרץ הדגיש בסיפוריו גם את הצד של האי־רציונלי, של החזון הפנימי. פּרץ מדגיש בזה תמיד גם את ערך השירה. כראשון בין הסיפורים האלה יש לראות את “המקובּלים”. ה“מקובּל” הצעיר, העוסק עם רבו ב“קבּלה” העיונית, והיושב בתענית ובסיגופים, הוא גם איש־החזון ואיש־השירה. באפּוֹתיאוזה שיש בסיפור זה ל“מקובּל” יש מן האפּותיאוֹזה של השירה. הרב מלמד לתלמיד את התורה על־דבר הניגודים השונים: יש ניגון הצריך למלים, והוא במדרגה נמוכה מאוד; עולה עליו הניגון בלי מלים, אבל גם בו יש עוד גשמיות; הקול הצריך לכלי־הקול; הניגון האמיתי הוא בלי קול, בלי אומר ודברים.. והתלמיד יודע לשמוע גם את הקול הזה, ונפשו יוצאת בניגון הטהור…
בסיפור זה יש מן המעבר לסיפורי “החסידות” של פּרץ, שבהם תופסת מקום רב ההטעמה של ערך הניגון. בטובים מן המונולוגים של “החסידות” הנושא הפנימי הוא “הניגון”. כך הדבר ב“משנת חסידים”, הראשון בסיפורי “החסידות” של פּרץ (נוצר בעברית). וכך הוא גם ב“גלגולו של ניגון” וב“בין שני הרים”, שלושת הסיפורים בצורה מוֹנוֹלוֹגית, שיש לראותם כיפים ועצמיים ביותר בסיפורי “החסידות” של פּרץ. יש בכולם מן ההטעמה וההדגשה המיוחדת של ה“ניגון”־השירה והשפעתם וערכם בחיי־הרוח של האדם, ויחד עם זה יש בהם משום התרסה בניגוד, באנטיתיזה של השירה – בלמדנות.
גם ב“בין שני הרים” השירה והזמרה הן, יחד עם האור והנגוהות והשמחה הדבוקים וקשורים עמהן, המבדילות בין שני ההרים, בין הרב הקדוש של ה“חסידים” ורבם הגדול של ה“מתנגדים”. את “בין שני הרים” יש לראות כיצירה הנעלה ביותר ביצירות ה“חסידות” של פרץ, ובה אנו רואים ביותר גם את התגלות הרצון, התגלות המחשבה של פרץ. כאן הוא מגולל לפנינו את כל פרשת התיזה והאנטיתיזה של “החסידות”: את “החסידות” וה“התנגדות”.
ביסוד של הספור הזה יש מוטיב אגדי מראשית ימי “החסידות” וימי ריבה ומלחמתה הראשונים עם ה“התנגדות”; אולם על היסוד הזה נוצרה מעין אגדה של “החסידות החדשה”, עם הדגשתה את הבריחה מן האור הקר וכתלי־הבדולח של השׂכליות והלמדות, הריקים מחיי־רגש מפכים ומן הדמיון הפנימי. לשם הצגה במערכה, זה מול זה, את חיי־הרגש האלה עם חיי־המוח הקרים של הלמדנות נפגשו אחר־כך בסיפור “שני ההרים”, הרב והתלמיד. הרב פורשׂ לפני הקהל כמגילה את כל ספר־התורה, שהוא יודע אותו כולו עם פירושם ופירושי־פירושים ושולט בו שלטון בלי מצרים; אולם התלמיד פורשׂ כנגדו מגילה אחרת – מגילת החיים. מגילת־חיים זו איננה עניין ליחידים בלבד, אלא לכל אדם שיש לו חלק בהרגשה, גם הצד ה“דמוקרטי” הזה מודגש הרבה בסיפור, ובייחוד בפגישה בין הרב מבריסק והצדיק מביאלא. וביחד עם זה מודגש ומוטעם כאן הרבה ערך השירה והנגינה, שכאן היא כוללת גם את הפואֶסיה, וקצת גם בנוסח חדש, שאמנם נבלע גם הוא הרבה בנוסח הישן של “החסידות”.
בפגישה שבין הרב והתלמיד ובשיחה שביניהם הובלט הרבה מן הניגוד שבין ה“חסידות” וה“התנגדות”. הרבה מן המהות הפנימית של שני הזרמים האלה שביהדות נתגלה פה בדרך שירית ואמנותית. אבל פרץ הוסיף כאן גם שירה והוד, שר גם בעצמו את שירת ה“חסידות”, את שירת הרגש, את שירת ה“ניגון” וגם את שירת הפואיסיה, את השירה שבשירה.
––––––––––––––––––––
ה“חסידות” של פּרץ היא מעין שירה של השירה, מעין שירה של החזון, של להט הרגש והתנועה. היא אשר קירבה אותו לשירת החזון של העם, זו שפרץ פתח לנו את הפתח אליה בסיפורים “מפי העם”. בסיפורים האלה יש יותר פשטות, יותר דביקות בנשמת העם; ואין כאן משום הטעמת השירה או הדגשת הניגוד אל השׂכליות. עולם זה כמעט חפשי הוא מכל “השׂכלה”, הוא מלא נפלאות, מלא מוסר עליון, מלא מסירות־נפש, מלא אמונה, את הסיפורים האלה יש להציג מול הסיפור הריאליסטי־ראציונלי, גם נגד הסיפור הפסיכוֹלוֹגי־ראציונלי של פרץ עצמו בראשית התקופה.
הסיפורים “מפי העם” של פּרץ לא נכתבו בצורה המונולוגית, כמו רוב סיפורי ה“חסידות”. אין פּרץ מציג לפנינו רק טיפוס מיוחד בעל צורה זו וזו ובעל דעה והרגשה זו וזו, אלא הוא מתאחד איחוד שלם עם צורה זו ועם תוכן זה והוא גם יוצר כאן, יוצר מתוך רוח העם ונשמתו. אין בסיפורים אחרים של פרץ יצירה זו שיש ב“מפי העם”. בסיפורים האלה אין מן הדיבור השׂכלי, ה“מוחי”, שיש בהרבה מסיפורי פרץ; אין כאן גם הרושם האמנותי – רושם של יכולת אמנותית, של “וירטואוזיות”, שמעוררים רבים מסיפורי פרץ. האמנות הגיעה כאן למדרגה זו, שנראתה כמו הדיבור הפשוט, הטבעי. הוסרו כל המחיצות שבין האמן ובין הנפשות המדברות בסיפורים. אין כאן כמעט גם נפשות מיוחדות המדברות – מפי המשורר מדבר כאן העם.
בסיפּורי העם אין עשׂיית צורות, הקמת פסלים אמנותיים; העם מספּר על אנשים שהוא חוזה אותם ברוח דמיונו, ברוח האגדה שלו, יש טיפּוסים נצחיים, החוזרים תמיד באגדה. באגדה העברית מסופּר על צדיקים, על ענווי־עולם, על “נסתרים”. נסתרים אלה אין ברם כתוכם: לפני־ולפנים הם נושׂאים את גחלתם, את עינם הרואה, שהיא עין־העולם. לבושי־קרעים הם, לא למדנים ולא אנשי־כבוד. בלבם פנימה שמור אוצר, אשר אם יתגלה יאבד הרבה מערכו. הברכה שורה בו, מפני שסמוי הוא מן העין. העם ידע בעיקר לספּר על צדיקים טיפוסיים. גם כאן, בסיפורי־העם של פּרץ, המסופּר הוא בעיקר על הדמויות הכלליות, המופשטות כמעט, של הצדיקים, על מעשׂיהם, מידותיהם, הקרבת נפשותיהם על מזבח הטוב והיושר. והסיפורים הם, כבכל סיפורי־העם העבריים" גם סיפורי־מוסר וגם סיפורי־**יראת שמים**. רק בתּוֹכן המוסרי ניכּר לפעמים פּרץ, המספּר את הסיפּורים, ובשעה שהוא ניכּר בהם אין זאת לטובת הסיפורים. אז אין הסיפורים סיפורי־עם אמיתיים.
ב“למראשותיו של גוסס” מספּר פּרץ על־דבר שתי מיתות, מיתתו של לייבּל, שהיה מרעיש עולמות שלוש פעמים בתפילתו, וכשקרא “אחד” בתפילת “שמע” היה קולו רועד וסולד בכל שבעת הרקיעים; ומיתתו של נחמנ’קי, שהיה נוטל את צפרניו שלא בסירוגין, זלזול בנטילת־ידים והיה שוכח לפרקים גם להתפלל. עם מיתתו של לייבּל נזדרז שמש גן־העדן לרדת למעונו לקבל את נשמתו. כדי לעשׂות נחת־רוח לצדיקי־העולם שבגן העליון, המחכים לצדיק ולתפילתו; אולם בבואו למעונו מצא שם מלאך שחור, אחד המחבלים הקטנים שבשאול, שנזדרז ובא גם הוא לקחת את נשמתו של לייבּל, שהיה רודף בצע, עושק אלמנות ויתומים. בין שני המלאכים קמה מריבה. המלאך הטוב רצה להציל את נשמתו של המתפלל הטוב, והציע לפניו לחזור בתשובה ולהפקיר את כספו וזהבו. הוא התחיל להתפלל, אבל לא הפקיר את כספו. והוא היה לשלל למלאך הרע וירד עמו שאולה. לעומת זאת לא היה יכול המלאך הרע לשלוט בנשמת נחמנ’קי, שאמנם לא עשׂה את ציפרניו כדין, אבל הציפרניים היו ציפרני־אדם, ולא של חיה טורפת. הוא זלזל בנטילת־ידים, אבל היה נקי־כפים, שכח לפעמים להתפלל מנחה, יען כי טרוד היה בניחום אבלים ולנפשו לא דאג. בו לא היה יכול המלאך הרע לשלוט, והיה עולה לגן העליון – לוּ רק רצה לעלות והתענג שם על החיים הנצחיים; אולם גם אחרי מותו רצה הוא להיות בין הנענים והנרדפים, בין הצועקים ואינם נענים,הטבועים והנשׂרפים…
בספור זה אין פרץ מדבּר מפי העם. לא כך רואה העם את המרעיש עולמות בתפילתו ומרעיד רקיעים, ומכל שכן שאינו רואה כך את השוכח לפעמים להתפלל ומזלזל במצוות ומנהגים. סוף הסיפור על נחמנ’קי, הרוצה להיות בגיהנום יחד עם הנענים, הנרדפים והאומללים, הטבועים והנשׂרפים, איננו גם יהודי ברוחו; הוא מזכיר סיפורים של הספרות הנוצרית, בייחוד הנוצרית המזרחית, סיפורים של הספרות הרוסית, עם הקדשת העינויים והסיגופים שהם מבטאים לפרקים. בחלק הראשון של הסיפור יש גם יסוד של סאטירה “משׂכילית”, המסורת היא כאן של ה“השׂכלה”, אבל לא של העם.
את הסיפור הזה של פרץ, שבו נפתח ספר הסיפורים שלו “מפי העם”, יש לראות כעין פתיחה של המחבּר עצמו אל ספרו. כאן הוא פותח לנו פתח ומראה לנו את הכיוון של ספרו, המכוון לקראת המוסר, זה של סיפורי־העם; ורק במסגרת של הסיפורים אנו מכירים עוד לפעמים את פרץ ונטיתו האישית, או בביאור ובפירוש שהוא מוסיף להם. ב“שלוש מתנות” עומד פּרץ בפרק הראשון של הסיפור “על־יד המאזנים של מעלה” ודן יחד עם הבית־דין של מעלה את היהודי הנפטר, זה שהמצווֹת והעבירות שלו גם יחד הן שקולות; חציו הוא חייב וחציו הוא זכאי. פסק־הדין במשפט זה איננו של העם, אלא של פרץ. הוא שדן את היהודי הפשוט הזה, “יהודי בלי ‘להכעיס’ ובלי ‘מסירות נפש’”, להיות נע ונד בעולם התוהו, לרחף תמיד בין השמים והארץ, בלי מנוחה ובלי תקומה. משפטו של המשורר הוא המשפט הזה, שאינו סובל את הפשוט, היום־יומי, האפור. מזכיר הוא הרבה את משפטו של המשורר הגדול דאנטי, שב“קומדיה האלהית” שלו (“תופת”, שיר ג') הוא מושיב את אלה “אשר חיו בלי חרפה ובלי תהילה” בעולם התוהו והמחשכּים שעל־יד שערי התופת; לשמים לא יעלו והשאול לא יתן להם מחסה. כל המסגרת של הסיפור הזה איננה איפוא אלא מסגרתו של פרץ עצמו, ולא של העם. הוא שגזר על הנשמה הזאת, הפשוטה, היום־יומית, שתעוף ותביא שלושה דברים יוצאים מן הכלל, דברים שאינם לתשמיש, אלא לנוי בלבד, שלוש מתנות נעלות, כדי למצוא מקום בגן־העדן. אבל שלוש המתנות עצמן הן מתנות העם: העם מספּר על המוסרים נפשם על קידוש־השם, על קדושת הארץ ועל קדושת המצווֹת, ועליהם מספר פרץ בעיקר בסיפור. ולכן יש במסגרת של הסיפור רק מן ההמצאה הפיוטית והספורית של פרץ, ואין לראות פרק זה כסיפור “מפי העם” אבל בשאר הפרקים, על־דבר שלוש המתנות עצמן, יש מסיפור העם וכן הדבר גם בפירוש ובביאור שנותן פרץ לסיפורים. בחלק גדול מן הסיפורים הכניס פרץ את פירושו וביאורו שלו, כי העיקר היא הכוונה. כעיקר זה מתאים רק לסיפורים של “החסידות”, המעמידה את הכול על הכוונה. מה שאין כן היהדות הפשוטה, העממית. ביהדות זו לא המדרש עיקר, אלא המעשה. ולכן יקרה שהכרח הוא לפרץ להיות יוצא ממצב של מספר “מפי העם” ונכנס בדבריו אל מהלך הסיפור, כמו בסיפור היפה “עינים מושפלות”, שהוא מוסיף לו סיום משלו, המלא סאטירה, סיום שאיננו לפי מהלך הסיפור העממי, המלא אמונה.
הטובים בסיפורי־העם של פרץ הם אלה שהוא אינו ממציא בהם, אלא מספּר את הדברים מפי העם. בסיפורים מעין “הפיקדון”,“האוצר” ועוד, הוא מוסר לנו את המסורה של העם על החיים האידיאליים, על ההסתפקות במועט, הביטחון בלי סוף, האמונה בלי גבול. הסיפורים האלה הם השלימים ביותר בקבוצת הסיפורים “מפי העם”, אף כי רושם חי ונמרץ יותר עושׂים סיפורים מעין ה“עושׂה נפלאות”, שיש בהם גם מהכוח העצמי המיוחד של פרץ. כאן נפגשו יחד היסוד הפרטי, האינדיבידואלי, עם היסוד הכללי, העממי. כשאנו קוראים את הסיפורים האלה אנו רואים לפנינו גם את ה“עושה נפלאות”, את האמן, המאָמֵן את ידיו במעשה הסיפור העממי.
הסיפור ה“עושׂה נפלאות” הוא אחד הסיפורים העצמיים ביותר של פרץ, אף כי יש, כנראה, בנושׂא שלו מהשפעת אחד מספוריו־אגדותיו של אנטוֹל פראנס. מה שהוא כאן פּרצי ביותר הוא השימוש הרב בתמונת הניגוּד, האנטיתיזה, זו שיש בה מן הקפיצה הרעיונית ומן ההפתעה. גם בטיפוס של ה“עושׂה נפלאות”, שהוא “קדוש” נסתר, אליהו הנביא בדמות של עושׂה מעשׂה־משחק, יש מאותו הניגוד הפנימי. וכך הוא גם דרך הציור של פּרץ בסיפור זה, מלא הוא הפכים ותארים מתנגדים.
בסיפור זה נתגלה פּרץ ביכולתו האמנותית הגדולה, ויחד עם זה גילה בה גם את נשמת העם. הצורה היא צורה פּרצית מובהקה, המתגלה בכל קו ובכל תו. הקוים והתוים האלה מתחברים יחד על־ידי הניגוד שבהם; הוא המקשר אותם יחד. מהשורה הראשונה עד האחרונה בנוי הסיפור על ניגודים פנימיים וחיצוניים. איש־הפלאות הוא כאן ה“עושׂה־נפלאות”, לבושו משונה והוא כולו ניגוד אל העיירה בערב פסח, והעוני והעושר שלו הם ניגוד, כמו שניגוּדיים הם הדלות של חיים־יונה ורוח העשיר שבו, ביטחונו ויאושו, קבלת־הדין באהבה, והאור והאופל של החג עם התשועה שבאה פתאום, כהרף־עין. הכול מחובּר כאן כמו בכוחו של איזה קסם, ויחד עם זה הוא טבעי לגמרי, אידיבידואלי־אישי הוא בכל קו וקו, ועם זה יחד הוא מביע את הקו הכללי של אמונת־העם ובטחונו הגדול, את אהבתו לפלא ולנפלא גם אגדת־העם מכניסה לתוך דברי־אמונה דברים של חידוד והמצאה יפה; הניגוד הוא גם אחד מדרכי־החיבור הדמיוני של אגדת־העם; הפשוט ביותר הוא החשוב ביותר, המיואש ביותר הוא מלא אמונה ביותר. ב“מפי העם” יש עוד ספורים המתקרבים לקו הסיפור הזה.
*
לא על־פני קו אחד הלך פרץ בסיפוריו. הקו שלו היה כמעט תמיד קוים. בסיפוריו יש גם הרבה מן הסאטירה, כמו שיש בהם הרבה מן התוכחה והמוסר החברתי. יחד עם האמונה, שהיה לה לפה בסיפוריו, יש בהם גם היתול חריף ושׂחוק פרומתאי, ניתוק שלשלאות ומרי ומרד היסטורי. והצורות הן שונות מאוד; צורת השיר והאפּיגרמה, צורת המשל והאגדה, צורת השׂיחה והמונולוג הדרמטי צורת הפיליטון והמאמר וצורת הסיפור האגדי. לא כל הצורות האלה משוכללות אצלו, ואדרבה, ברבות מן הצורות האלה אנו רואים את המנסה, את המבקש וגם את התועה, בבלתי־אמצעי, בפשוט ולבבי ביותר, לא הצליח; נסיונותיו בשירה הלירית – הם ביחוד מחוכּמים, מלאים פקחות של רגש וחיקוי. רק באפיגרמה השירית, בזו שאל רגש־הלב מצטרף גם מוח, חריפות שׂכלית, בה הצליח. בתקופה האחרונה שלו היה נוטה גם לשירה החפשית, השוברת את כבלי החרוז, אבל בה היה רק שובר כבלים, ותוכנה, תּוכן השירה החופשית שלו, הוא חיקוי לשירה הסימבּוֹלית האירופית, שגם בה יש מחשבתיות ומוחיות.
הולך היה פרץ תמיד, מבקש תמיד, קופץ ומדלג מצורה לצורה, מרעיון לרעיון. את הפיליטונים שלו, וגם את משליו ואגדותיו, היה חותם לפעמים בשם “לציפר” – י. ל. פרץ בצרוף אחר – כי היה בו מהכוח ה“שׂטני”, מהכוח המעורר. הוא הועיל הרבה להוציא את ספרות ישׂראל מיון־המעמקים, לתת לה כנפים לשוט במרחקים.
בספרות העברית לא היה פּרץ מורה־דרך, אבל הוא השפיע הרבה גם עליה. יחד עם אחרים היה גם הוא כוח דוחף למרחב, למה שלמעלה. למעלה מזה – זאת היתה הקריאה שלו.
[מתוך “תולדות הספרות העברית החדשה”]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.