רק פעם אחת הייתי בזאמושץ׳, עיר־מולדתו של י. ל. פּרץ. וגם זאת – בלילה. טעינו ברכבות, אני ובן לוויתי, והגענו לעיר זו, אם אין זכרוני מטעני, סמוך לחצות. באולם שבו הוצרכה להיערך הרצאתי עוד מצאתי קהל גדול למדי, שחיכה לי באורך־רוח מעודד. החזקתי טובה לאנשים, וכיון שלא רציתי להוציאם בפחי־נפש, הרציתי לפניהם מה שהרציתי. כשגמרתי, נפרדנו אגב חילופי דברים על דא ועל הא. השיחה הרגילה עם העסקנים כבר לא יכלה להתקיים. הוכרחתי גם לוותר על רצוני לראות את זאמושץ׳, שהיתה לפנים מצודה, אשר קלגסי חמלניצקי נלאו להדבירה כדי לפלוש ללבה של פולין ולמרכזם של יהודיה (את שרידי המצודה מזכיר פרץ באחד מציוריו הנפלאים על ילד שצמחו לו כנפיים). לא יכולתי לשוחח עם יהודי זאמושץ׳, שהיו כור־המחצבת לטיפוסיו של פּרץ, לחזיונותיו ומשלותיו.

עם השכמת־הבוקר הוכרחתי לחזור לווארשה.

אותה שעה לא ידעתי עדיין, כי יש לחקור במקום הזה משהו, שנתעלם, כפי הנראה, גם מידיעתו של פּרץ. מעולם לא שמעתי מפיו אפילו רמיזה כלשהי, ששם־משפחתו עורר אצלו, או בסביבתו, תמיהה, או קושיא. לא עלתה על דעתו לשאול את עצמו: מנין, בעצם, שם־משפחה זה – פּרץ – שהוא שם ספרדי מצוי? בקרב יהודי פולין ורוסיה נתפשט כשם־פרטי וכשם משפחה גם יחד, אבל מוצאו מספרד. נתתי דעתי על כך ונזכרתי, כי גראף זאמויסקי, שהקים במאה הט״ז את זאמושץ׳ כמקום טירתו ומצודתו בלב אחוזותיו הגדולות והרחבות, הזמין לו בנאים ואדריכלים מאיטליה, ובתוכם יהודים ספרדים, שהתיישבו באיטליה לאחר גירוש ספרד. מפני מיעוטם, או מפני בואם לזאמושץ׳ לבדם, בלא משפחותיהם, לא הקימו עדה ספרדית, אלא נטמעו בתוך יהודי פולין האשכנזים, ושוב לא ניכרו עקבותיהם. רק בשמות־המשפחה נשתייר אם לא זכר־לדבר, הרי סימן־לדבר. ומי יודע, אם לא במוצאו הספרדי של פרץ יש לבקש שורש לתכונתו העיקרית, למידת אצילותו וחירותו הפנימית מעולמם של הדת והדין היהודי, שעליהם התמרד. אולי תתחוור לנו העובדה המפליאה, לכאורה, שבכל יצירתו אין שמץ מאותה מרירות, שנהפכה לפעמים למשטמה ובוז כלפי המשטר הדתי של הקהל והרבנים, מרירות המציינת כל־כך את אֶרטר ומנדלי, סמולנסקין וברוידס. חינוכו לא דמה לזה של סוקולוב, בן־גילו־ודורו, הוא לא מילא כרסו ש״ס ופוסקים, לא התקין עצמו לשמש ברבנות ולא התפרץ מעולם שנוא שעליו מרד. כבר בימי ילדותו ובחרותו היתה זאמושץ׳ עיר של משכילים, שלחסידות לא היתה בה שליטה, ואף קנאותם של המתנגדים היתה זרה לה.

לשון־הדיבור בביתו של פּרץ היתה הפולנית, כבכל הבתים של האינטליגנציה היהודית בפולין שבאותה תקופה. אשתו השניה דיברה גם אידיש, אך לשונה השגורה על פיה היתה פולנית; בנו־בכורו מאשתו הראשונה – איש בעל כשרונות במאתימאטיקה כסבו, אבל מוזר מאד במזגו והליכותיו – רק שמע אידיש, אך לדבר בה לא יכול, וכן כלתו, שבאה ממשפחה חסידית עשירה. גם בשיחותינו שלנו דיברנו פולנית.

ופּרץ דיבר פולנית טובה, בלי אקצנט; וכשנאם בלשון זו, לא סלסל במליצות, כאורח גוברין יהודאין, שסיגלו לעצמם את לשון המדינה מתוך ספרים. מן העברית עבר לאידיש, כדי להתקרב אל המוני־העם, אל היהודי הפשוט, העני, כדי להביא אל משכנותיהם של הללו את אור הדעת, ולזקוף קומתם ואף להמרידם על שפלות חייהם, הוא השפיע על קבוצת מנהיגי המתבוללים, שיאפשרו לו את הוצאת הקבצים “די אידישע ביבליאטעק”, ואז בא לידי גילוי גם כשרונו המיוחד לקרב צעירים, לעוררם, להדריכם, הוא היה קורא את ביכורי חיבוריהם, ולפעמים היה מלמדם לבנות משפט כהלכה. וכשנמסר לו לעריכה חיבור כזה, שצורתו פגומה ותוכנו נשׂא חן בעיניו, היה כותבו מחדש וחותם עליו את שם “בעל” החיבור, ולפעמים גורם בכך גם לטראגדיות. לפי שכך היה נוהג בפלוני ואלמוני פעם ופעמיים, ביחוד כשהיה עורך איזה קובץ; ולבסוף, כשהיה נוכח, אחרי זמן מה, כי אין לאותו פלוני או אלמוני תקנה, היה דוחה אותו מעל פניו לחלוטין; והעלוב, שהחל בינתיים, אם בתמימותו ואם ביהירותו להאמין שבעל־כשרון הוא ושהוא עצמו כתב דברים שפּרץ בעריכתו עשׂאם כמעט יש מאין, לא קיבל באהבה את הפסילה והדחיה, ועל פי הרוב נהפך לשׂונאו של פּרץ. בווארשה התהלכו “סופרים” אחדים כאלה, שנטרו לו איבה זו והכוהו בלשון־הרע ובעלילות־דברים שלא היו ולא נבראו. אך פּרץ לא שעה לאלה. הוא הוסיף לקרב אליו צעירים, ולבעלי־הכשרון שבהם היה מוחל, גם אם לא תמיד קיבלו את הערותיו, וגם אם לפעמים סרו מן הדרך ואף העיזו להטיח דברים כנגדו. היה כועס, מתפרץ – ושוכח.

ראינו בו, בפרץ, את הרבי, לפי משמעו החסידי של התואר הזה, ולא את המנהיג. דבקנו בו באהבה, אף על פי שחלקנו על דעותיו והתווכחנו עמו. לא אשכח אותו נשף פורים ראשון, שהיה כולו רצוף תוכן יהודי ובכל ההצגות והנאומים שלטה בו האידיש, ופתאום הקפנוהו וריקדנו סביבו, רקד וזמר זמר חסידי;,,אונזער רביניו, אונזער, אונזער."… בשתי המלים “הרבי שלנו” שיקענו את כל דביקותנו באיש, שפתח לפנינו את שערי ההיכלות, שהיו פתוחים לפניו. ואותה שעה סיבבתו חבורה של פרחי־סופרים, אשר כבשו את עולמם בראשית דרכם היצירתית (כגון: אש, נומברג, בעל־מחשבות, לוריא ועוד), ובתוכם גם שרידי החבורה שהקיפתו לפנינו (אברהם רייזין ואחרים). בסופה של אותה תקופה נצטרפו לפרץ – לא לאותה חבורה – גם ביאליק וקלויזנר.

והיה ביתו פתוח לפנינו בכל עת ובכל שעה. אך בצוותא מתכנסים היינו בחדר־האוכל שלו בכל שבת אחר־הצהרים ומבלים את זמננו בשמיעת סיפורים, שכתב אחד הצעירים, או סיפור שפרץ עצמו רצה לקרוא משלו. ופרץ אהב לקרוא את יצירותיו לפני שומעים. היה זמן ששקד לבקש לו שומעים בין מכיריו, אשר רובם רחוקים היו מאידיש תכלית ריחוק ובדוחק הבינו את אשר קרא לפניהם. הכרתי אחדים מהם, ולא פעם נתגלגלו רחמי על פרץ שנצטרך להם, שישמעו את “בונצ׳י שווייג” שלו, או את “די דריי נייטארינס”. והנה באו ימים אחרים, ופרץ מצא לו מקשיבים אחרים, ששתו את דבריו בצמא אמיתי.

והיה זמן, שהשבתות ההן היו מלאות זמר. בתקופה ההיא יצא לאור קובץ שירי־עם, שאספו מארק וגינצבורג. שׂמחה רבה שׂמח פרץ על הספר הזה, ושבועות רצופים לא פסקו פיותינו מלדבר עליו ומלזמר את השירים שנדפסו בו. כל פעם נמצא אחד מבין אורחי השבת, שהיה יודע־נגן ובקי בשירי־עם. ואנו שרנום בגעגועים עזים. היתה לנו הרגשה כאילו על־ידי הזמר הזה חודרים אנו לתוך נשמתו של העם הפשוט והמדוכא ומתמזגים עמה.

לא היה לשבתות הללו אופי של ישיבות, כמו לויעוּדים שנתוועדו בכל יום ב׳ בטרקלינו של סוקולוב. ובכלל, אותו חדר־אוכל פשוט, שהיה לנו בית־ועד, לא היה בו כלום מן הטרקליני. לא נאומים ולא הרצאות ולא ויכוחים. ופרץ לא “ישב ראש” ולא הטיל מרותו על שומעיו. הכול היה ביתי, והשׂיחות התנהלו בפשטות, בלא כפייה וסדרים. קרא פלוני את יצירתו, הקשיבו החברים, וכשהתחילו לחוות דעה, כאילו מאליו הוטל הסדר. וכמו נשתלטה לשון אידיש, אף־על־פי ששפת דיבורם של רבים מן המשתתפים היתה פולנית (או רוסית, או גרמנית). באסיפות יום ב׳ בטרקלינו של סוקולוב היינו אנו, הצעירים, שזכינו להשתתף בהן, מתחנכים חינוך מדיני וציבורי, מנסים כוחנו בנאומים, בהבעת דעות ולימוד סניגוריה עליהן בפני גדולים. ואילו בשבתות בביתו של פרץ היתה הנשמה־היתירה שבנו כמו מתדבקת בתפארת שבחיי היהודים.

גם האידיש קיבלה באותן השבתות את תיקונה. בימים ההם היו מדברים אידיש באסיפות־עם, באסיפות פועלים, באין ברירה. לתוך שיחות חכמים וסופרים ביניהם לבין עצמם לא הוכנסה שפה זו. בטרקלינו של סוקולוב דיברו פולנית. וכן באסיפות של “ספרות” (חברת סטודנטים ללימוד בעיות־החיים של העם היהודי). בקושי רב התירו באסיפות אלו לדבר רוסית לאלה שהפולניות עדיין לא היתה שגורה בפיהם. על אידיש לא חשב איש. ביזמתו של פרץ הוכנסה אידיש לראשונה באותו נשף־פורים שהזכרתי.

ובימים ההם החליטה חבורת סופרי וארשה, שהתרכזו מסביב לפרץ וסוקולוב, לכנס פעם בפעם ישיבות סופרים לשמיעת הרצאות על ספרים חדשים בספרויות העמים. פּרץ הציע, שלשון ההרצאות והמשא־ומתן תהיה אידיש. והדבר נתקבל, אחרי ויכוח, שבו הביע סוקולוב את דעתו החיובית, משום שכדאי, לדעתו לנסות פעם אחת לדבר על נושאים העומדים ברומו של עולם דווקא ב"לשון האם" הפשוטה, שעדיין לא נתעלתה לאותן מדרגות. ואכן, זוכר אני את הרצאתו על הדראמה של איבסן “הבנאי סולנס”. סוקולוב פתח בהקדמה קטנה על כוונתו לראות ולהראות, מה יצא מכל אותם רעיונות נשגבים, כביכול, כשיופשט מהם לבוש הלשון המעודנת והמשוכללת, אשר מלותיה וניביה כשהם לעצמם מגביהים את התוכן ומעמיקים אותו, והם יבוטאו בלשון של פשוטי־אדם, שאין לה לא “גובה” ולא “מעמקים”. ונמצא לו, לסוקולוב, שדראמה של איבסן אינה נשגבה ולא עמוקה כל עיקר. וכשמספרים את תוכנה על דרך הפשט, בלשון של הדיוטות, במלים עממיות, נמוג הערפל, המאפיל עליה ומרחיקה מן השכל הישר. פּרץ שמע את הדברים בצער ובחיוך־של־לעג, וכשנגמרה ההרצאה, עמד והשיב תשובה מרורה וכועסת.

והימים ימי פריחה לכשרונו של פרץ. עברה תקופת שיתוף־הפעולה עם אנשי פ.פ.ס. היהודים, ואחר־כך עם ה"בונד", תקופת “בונצ׳י שווייג” וה"נייטארינס", תקופת הציורים והתמונות מחיי עניי־העם ואנשי־העמל, תקופת “היום טוב בלעטלעך” ו"החץ" האנטי ציוני. “בוגצ׳י שווייג” התחיל לתבוע לעצמו יותר מגלוסקא, התחיל לקדש מלחמה לזכויותיו כפועל וכאזרח, מתוך המוני הבונצ׳ים יצאו אנשי פעולה, המוכנים לקידוש־השם, והיו ביניהם אנשי־גבורה, שידעו למות על משאת־נפשם. גם מתוך ה"נייטארינס" יצאו בחורות, שנתמכרו למלחמה. והציונים גם הם נשתנו. שוב לא דמו לאותם “חובבי ציון” בעל ביתיים, שראו בחיבת־ציון “דרך תשובה” מ"חטאת נעורים" ונסתפקו במשלוח קצת נדבות למען ישוב הארץ, המושבות, הפועלים ובית־הספר ביפו. כפי הנראה הרגיש פרץ, עד כמה לא צדק ב"חציו", שירה בשעתו, אגב ריתחא והתמרמרות, כלפי חובבי־ציון. מעודו לא הזכיר במעמדנו את “החץ”, ואפילו מאמר אחד ממנו לא הכניס לתוך אוסף כתביו. אך להשלים עם תנועתו המהפכנית של העם היהודי, עם הציונות ועם הישוב בארץ־ישראל, לא יכול, כשם שלא יכול להזדהות עם תנועתו המהפכנית של הפועל היהודי. לא מצא, משום מה, חומר ליצירותיו בחייו של בונצ׳י שווייג, שהתמרד והיה ללוחם, בחייו של הצעיר היהודי, שהתחילו לצמוח לו “כנפי משיח”, אשר עליהן חלם לפנים בין החומות של מצודת זאמושץ׳. והוא, המשכיל המהפכן, שהצליף בשבט עברתו על בעלי ה"שטריימל", על ה"טורקווימאדות שלנו", על “החתול ירא־החטא”, השקיע עצמו, לעת ההיא של התעוררות העם והמעמד, בסיפורי החסידים, במעשי־נפלאוח של צדיקים ראשונים, ודלה פנינים ממקורות אלה.

הוא לא מצא את גיבורו, ואת גיבור־הדור, בין הפועלים והצעירים, שמסרו נפשם על קידוש חזונם – שיחרור האדם, העובד והמנוצל, שעל סבלותיהם ומאבקיהם עם מר־גורלם כתב פעם בלבביות המרעידה את הנפש; הוא לא ראה את גבורתם ואת קרבנותיהם של אנשי־ביל״ו וחלוצי ההתישבות בארץ־ישראל, ופחות מכל נתרשם מלבטי צעירינו, שנתחבטו בין ההתבוללות, הסוציאליזם והציונות. יום אחד שאלתיו, מדוע אין יצירותיו מטפלות בנו, בני הדור הצעיר, המחריבים עולמות ובונים עולמות; והרי הוא מזדמן עמנו, מתווכח עמנו, תוהה על נבכי נשמותינו – האומנם אינו מוצא שום עניין בחיינו, במאבקנו, במפלותינו, בנצחונותינו? חייך וענה: “אין זה מעניין אותי ואין זה מושך את לבי”. נפגעתי, והרגשתי כי פרץ נכשל שוב בהערכתו.

אותה שעה פתח לפנינו עולם חדש, מלא חיי רגש ומחשבה. את הצדיקים וחסידיהם ראינו בכל עיר ועיירה בפולין וגם בעבודתנו הציונית נתקלנו בהם. היינו באים במגע עם בניהם ומשפיעים עליהם ומוציאים אותם מעולמם. בהשפעתנו – בעקיפין ובמישרין – היו הבחורים “מקצצים בנטיעות”, ואז היו מגרשים אותם מן ה"שטיבלעך". עולמם של החסידים היה בעינינו עולם של חשכה, שדינו התנוונות וכיליון. בא פרץ והוציא מתוך העולם הזה את הרבי מנמירוב והראה לנו, לאיזו מדרגה של אהבת־אדם הגיע זה. העביר לנגד עינינו התמהות והמתפעלות את גדולי הצדיקים, את שיחותיהם ומעשיהם, את מלחמותיהם עם אלוהיהם – והעולם החשוך והאפל הופיע מזהיר בזוהר של צבעים, בשאיפה לגבהות, בכושר לגבורה: ולבנו נתמלא גאווה: הנה, לא הכול בעולמנו היהודי דוכא עד עפר, הושפל לבירא עמיקתא; משמע, היו לנו בעלי־נפש ובעלי־מעוף, שמצאו עוז לבנות עולם שלם, אשר בו היו הם השולטים, המעבירים את גזירות השמים וממעיטים את שלטון הרשע בארץ. נתמלאנו הערצה לגדולי־הרוח, שהרימו מאשפות אביון, קמו לעזרת החלכאים וקרעו גזירות רעות עליהם. הבינונו: הנה הגיבורים ש"שׂרו עם אל ויכלו לו", שהאמינו כי בידיהם הכוח והעוז להכריז, שאין הם עושים “הבדלה”, ו"השבת" לא תעבור מן העולם, בעלי האמונה הגדולה, התובעים מאלוהיהם צדק לעמם הנרדף, המתמרדים על רצונו ומתכוננים להביא את המשיח.

ידענו, כי אך עולם־הדמיון הוא, שאליו ברחו למסתור, מחמת חולשה להתגבר על רדיפות של ממש ושלטון הרשע שבעמק הבכא, אשר אין לדמיון שליטה עליו. אך כשקראנו את הסיפורים והציורים על גבורת הצדיקים והוד התמרדותם, פחד לבנו ורחב. אמרנו: עלינו להוריד את ההתמרדות הזאת והגבורה הזאת מגובהי שחקים של עולם הדמיון אל תחתיות ארץ של עולם־העשיה, לפתוח את מקורות השלטון והבטחון בכוחותינו בעולמנו אנו, ואז גם אנו נעלה ונצליח.

זו היתה האמונה, שנטע פּרץ בנו, הציונים שבסביבתו, על־ידי גילוי שכינתה של החסידות, ואילו הוא עצמו לא הגיע לכך.

כמו חיה נצבת עוד לנגד עיני תמונה אחת שראיתי באחד הימים הגדולים והנפלאים, ימי התעוררות שלאחר נצחונה של המהפכה הרוסית הראשונה. הידיעות על נחשול הפרעות, שקם על יהודי דרום־רוסיה, עדיין לא הגיעו אלינו בכל בלהותיהן ולא כבשו את מחשבותינו והרגשותינו. הרחוב היהודי בווארשה המה וצהל. בכל הפינות התקהלו יהודים לאלפים, מטיפי האמיתות של כל המפלגות המהפכניות התהלכו מאסיפה לאסיפה, ויותר משרציתי להשמיע רציתי לשמוע. והנה נכנסתי לאולם בית הקהילה היהודית שברחוב גז׳יבובסקה שבווארשה, ולעיני תמונה משונה: קהל גדול עומד על רגליו, הומה וגועש, וי. ל. פּרץ, על־גבי שולחן בתוכו, שוקד להרגיעו.

הוא מדבר, אך בתוך הרעש הגדול אין קולו נשמע. רציתי לסייעו וקפצתי גם אני על השולחן והתייצבתי על ידו. ביקשתיו שיניחני לשכך את הקהל, ונתרצה. צעיר־לימים הייתי אז, וקולי התגבר על הרעש. הצעתי שנציגי המפלגות ידברו בזה אחר זה, כפי שיירשמו. הסכימו הנציגים ונרשמו. לא פסלתי אפילו מפלגה אחת. נמצא, שבתוך הקהל הווארשאי, שהתכנס אותה שעה באולם־הקהילה, היו נציגים לכל המפלגות שברוסיה הגדולה, לרבות המשונות שבהן. פרץ עמד וחייך, נציגי המפלגות עלו לדוכן ונשאו מדברותיהם. לאחר זמן־מה הבטתי למקום שעמד בו פּרץ – והנה איננו. הסדר שקבעתי הופר לאחר שנים־שלושה נואמים. לפתע הגיעה קבוצה של בונדאים ודרשו במפגיע, שתינתן לנציגם רשות־הדיבור, אף־על־פי שבונדאי אחד כבר דיבר. כל מאמצי לא הועילו, הקהל התחיל לרגוש ולגעוש שוב, עד שנתפזר. האסיפה התפוצצה.

זמן רב אחר־כך לא ראיתי את פּרץ. בטוחני, שאותה אסיפה היא שהביאתו לחזונו המיואש: “לילה בשוק הישן”.

עברו ימים. עברו שנים. לא הייתי מזדמן עם פּרץ. עברתי לווילנא וחזרתי לווארשה. נתרחקתי ממנו. סתם־כך, בלא שום סיבה. והנה יום אחד נקלעתי לבית־הקהילה ונכנסתי לחדרו. אותה שעה גמר, כפי הנראה, פואימה בפרוזה, וביקש לקוראה לפני. איני זוכר את תוכנה, אבל את הרושם שעשתה עלי אני זוכר עד היום. נדמה לי, שאור לבנה, אור מת, היה שפוך על דבריו ותיאורו. ופסוק אחד חוזר בפואימה, והוא נתקע במוחי: ״און דער נם איז ניט געשעהען״ – ולא נתרחש הנס.

*

פרצה המלחמה. פולין נהפכה לשדה־קטל, והיהודים – קרבנות־חטאת למצביאי רוסיה הצארית, שנחלו מפלות מידי הצבא הגרמני. רבבות גורשו מעיירותיהם הסמוכות לחזית׳ על זקניהם, נשיהם וטפם. בלילות הסתיו הגשומים נמלטו לווארשה, ופרץ ראה בצערם ועוֹניים. לבו התפּלץ, והוא שתק. חרב, כביכול, מקור תרעומותיו וזעמו. אנו, חברים אחדים, כבשנו את צערנו־זעמנו בכתיבת עדויות, שבהן הוקענו לעיני דורנו והדורות הבאים את אכזריותם של שלטונות הצאר וצבאותיו. נקבעה בזכרוני דמותו של פּרץ, העובר במסדרון הקהילה ומביט אלינו. נדמה לי אותה שעה (ואפשר שאחר־כך ציירתי לי בדמיוני), שמבטיו הביעו חמלה רבה. כאילו ריחם עלינו ונד לנו. לא ניגש אלינו אפילו פעם אחת בכל ימי עבודתנו. אך גם לא עמד מן הצד. הוא נצטרף לאלה שהתחילו לטפל בילדי הפליטים, לכונן להם בתי־מחסה, גני־ילדים ובתי־ספר. בטיפול זה מצא, כנראה, תנחומים לנפשו הדווּיה. אז התחיל לכתוב שירי ילדים, לנחמם, להשכיחם את צרותיהם, להעבירם מעמק הצער והשיפלות לעולם הדמיון והנפלאות, שבו מנצחים תמיד הצדק והטוב. ותוך כדי כתבוֹ (בבוקר השכם, כדרכו) שיר כזה – מת.

אותה שעה עדיין לא נתרחש הנס.

[מתוך ״אורלוגין״ 2, 1951].

*

אנו היינו ציונים והוא היה רחוק מהתנועה הציונית היה מסתכל בציונים הרשמיים וחיוך של לעג מעקם את שפתיו. לא יכול שאת את קטנות־המוחין, את ההתלהבות השטחית, את צרות הלבבות. אנחנו התגעגענו על היהודי משולל הקרע הנפשי, על הגיבור היהודי; בצער מהול בבוז הסתכלנו ביהודי כפוף הגב, ביהודי הזוחל, בן הרחובות היהודים העשירים והדלים גם יחד, שאפנו להעלותו למרומי הציונות של שיחרור ותחיה. פּרץ נמשך לאהלי האביונים החלכאים, הנדכאים והרצוצים, ובכל מקום שעיניו הקורנות זרקו מבטיהן, חשף לעינינו התמהות אוצרות של גבורה, של אהבת בני אדם, של שלמות הרוח. אנחנו נאמני רעיונות ההשכלה והדעת, ראינו בשלטון־החסידות ואורח חייה, ביחסה אל העולם ואל העם, את אבן הנגף הגדולה ביותר בדרך חיי־עמנו, והוא העמיק לצלול בים החסידות, ואסיר אהבה לרוחה דלה ממעמקיה פנינים זוהרות של נצח־האדם, של הנשגב והנעלה שבנשמתו.

לא פעם לעג לנו בלי רחמים. לא פעם העמיק את פצעינו בדיבורים פוגעים, כדרכו, אולם ראינו בו את הרבי שלנו, הרבי היקר שנתחבב עלינו יותר מרביים ציוניים רבים. בחג חצי היובל כתב חברי וידידי, שמת באביב ימיו, יאן־קירשרוט, בספר־הברכות שהוגש לפּרץ ע״י תלמידי בתי הספר הגבוהים “לאיש הקרוב אלינו והרחוק ממנו כל כך”. זה היה הביטוי של כולנו לפּרץ. קרוב היה אלינו כמורה האהוב ביותר, המראה לנו את דרכו בחיים, שופך עליהם מאורו, מזהירנו מאבני הנגף שנתקל בהן, אוחז בידינו ומעבירנו על פני תהום – ואותה שעה מתרחק מאתנו כאילו אינו מרגיש את כוח תביעותינו, לועג לגעגועינו, אינו מאמין בכושר עבודתנו, בעצמת לבטינו, בעוז מאמצינו ליצור עולם יהודי חדש בארץ ישראל. אבל בסתירה גדולה זו היה צפון גם כוח־קסם, ששבה את לבותינו הצעירים ועשנו לתלמידיו הכרוכים אחריו.

פּרץ השפיע עלינו – קבוצת הציונים הצעירים שהניחה יסוד לתנועה ציונית עממית בפולין – השפעה עצומה. הוא הטביע חותמו על ציונותנו כשם שפיתח את טעמנו הספרותי, העשיר את צער העולם שלנו ואת הצער־היהודי הכרוך בו. במאבק עמו ועם רעיונותיו נתקדשו לנו עיקרי ציונות לא מעטים ונתגלו אמיתות ציוניות רבות. תחת הצלפות לעגו נגוזו ממוחותינו רעיונות שטחיים והמוניים, שרווחו באותה תקופה בעולם הציונים. הוא לימד אותנו אמונה וספק, שנאה להמוניות השבעה וכושר לגלות בה הרגשות עמוקות ומאוויים נשגבים, ועל כולם – להבין ולכבד את היריב ולהתאבק אתו בלי רחמים. הוא איחד ברוחו כל אלה. הוא הבין הבנה עמוקה את צערנו הלאומי, את תשוקת הגאולה, את יסורינו והתחבטותנו, ונתן להם את הביטוי הנהדר ביותר.

באחת השיחות החבריות שלנו גילה לנו פּרץ פתאום, שיש ברצונו לנסות ולהעלות על הנייר את עיקרי מחשבותיו על עמנו, חייו ועתידותיו, את שיטתו ותכניתו. שמחנו שמחה גדולה וחיכינו שיקרא לנו וישמיע באוזנינו את תורתו. והנה בא היום, והוא קרא לנו. ישבנו מסביב לשולחנו מלאי אמונה ותקווה להתגלות.

פתח ואמר, שיקרא לפנינו רק את החלק הראשון לחוברת ויראה, מהו הרושם שעושים הדברים, עלינו ועליו, כשהם נקראים לפני קהל שומעים.

התחיל בתיאור המצב, בו שרוי העם היהודי. תיאור נוקב עד התהום. ביקורת שאינה יודעת רחמים על הרע והשפל שבחיינו, חשיפת כל הנגעים והפצעים וצער ואהבה ללא גבול בקעו פרצו מכל תמונה, מכל פסוק. הלם על הראש, קרע כל כסות ועם כל אלה בטחון, שאפשר לטהר את נשמת העם, לבער את הרשע ואת התרמית ואת השפלות וההתפרסות; יש להמריד, לקומם, להעלות למרומי הגאולה למאמצי הגשמה.

וכאן הפסיק. שתקנו כמקשיבים לנגינה נפלאה שנפסקה באמצע, צמאנו לשמוע את ההמשך. אולם פּרץ לא המשיך. לא פתחנו בשאלות. חיכינו להמשך. אך הוא לא בא באותה ישיבה. עיף ויגע וככלי ריק, ישב לפנינו פּרץ. הבטיח שיקרא לנו אל הגמר. עברו ימים ושבועות והוא לא קרא לנו. לא שאלנו. הבינונו שאין לו מה להוסיף לתיאור המצב ולא זכה לגילוי הדרך.

המנגינה נשארה בלתי גמורה.

חדלנו לחכות, וכל אחד מאתנו המשיך במנגינה לפי יכולתו. הלכנו איש איש לדרכו בדרכי הציונות. פּרץ נשאר עומד בצדי הדרך, ולא זכה לראות איך הפכה לדרך המלך.

בעזבונו לא נמצא כתב־היד של המנגינה הזאת. איש לא ידע עליה חוץ מקבוצה קטנה של סטודנטים צעירים.

שנה לאחר מותו העליתי את זכר השעה המופלאה ההיא. המאמר נדפס באחת החוברות שפירסם ב״צ כץ בפּטרוגראד בשנות מלחמת העולם הראשונה, בסוף שנת 1916 או בראשית 1917. גם אותה אין למצוא עוד.

עד היום לא יכולתי להשלים עם מחיית זכרה של אותה מנגינה בלתי גמורה של פרץ.

[“היינו צנועים” – “היינט”, 13.4.1925]