א

לפני כארבעים שנה – האומנם כבר עברו ארבעים שנה? – נפגשו שני “צעירים משכילים” ב“חקל תפוחין קדישין” של ההשׂכלה בימים ההם, בגן קראשינסקי בווארשה. היתה שם חבורה של משׂכילים שרובם כבר באו בימים. היה שם ספסל של השכלה – “נקודת הפגישה לסופרים ולפרחי־סופרים, תל־נמלים של שואפים”. ומי שהספיק לכבוש לו מקום – ישב, ומי שלא הספיק – עמד על גבם של היושבים. השׂיחה היתה – אפיקורסוּת “ממולחת טהור קודש” עם מליצה; הלשון שדיבּרו בה היתה אידית מעורבת במלים גרמניות לעילא ולעילא, יען כי היו רובן שאולות מספרי שילר, היינה ובּרנה.

בערב אחד של קיץ – תרל“ב או תרל”ד – נפגשו שם כאמור, שני צעירים – אחד כבר אברך וכבר פתח הסמדר ואחד כמעט ילד. נזדרזו לבוא, לתפוס מקום על הספסל של השכלה. אחד, הוא הבכור, היה עושׂה ציצים ופרחים: ציונים זעירים לזכרון על פתקאות־ניר. השני, והוא הצעיר, היה מתבונן אליו, ומציץ מה זה רושם. השעה שעת רעווא דרעווין קודם לשקיעת החמה, כשנשמתה של חמה יצאה בנשיקה. הרקיע לפאת מערב היה טבול בזהרי ורד. מרגע לרגע תימר אד קל שפרירי ולהבות קטנות, לשנות־אש, התגלשו ונתגברה האדמימות העמוקה. עבים אדמדמים שׂמו סתר לשמש. שני הצעירים הסתכלו כלפי מעלה; אלומות־אור ורודות, כחולות וזהבהבות, התחלפו זו בזו; צריכה היתה חמה להתבקע מתוך העבים ולא יכלה. הצעיר־הכותב רשם על כרטיסו: העננים האלה מתאדמים ככלות, מפני שהחתן שלהן – השמש – הולך ושוקע ויורד… והצעיר־הילד העיר: כן, זו היא תמונה מלאתי־הרשמה, אבל אך לרגע כמימרא, כי הנה תוך כדי דיבור, כבר הפכו העננים צהובים ותשבורת קוי־האור והשתקפות השמש שינו את צורתן – הלכה תמונתך, משורר!

שני הצעירים האלה היו: פרץ בעל הפאתוס מזאמושץ, ואני – טרי מבית־המדרש של סבי מווישיגרוד, ומבתי־המדרש של פלוצ’ק, לויביטש, סוֹמפוֹלנא, קויל, קוטנא ועוד, טירון להשׂכלה, וסייר סקרני קולט כל רושם, כל בת־אור וכל בת־קול.

פרץ היה אז, בבת אחת, גם “ילד השעשועים” גם “הילד הנורא” של אותה חבורה של משׂכילים. היו אומרים: “מוח נפלא”, ומיניה וביה: “פרא אדם”; אבל היו הוגים את השם “פרא אדם” לא בהקפדה ובכוונה של גנאי, כי אם להיפך, בהטעמה של חביבות, כמו שאומרים לפעמים על עילוי, שהוא משוגע קצת, לא לגדפו, כי אם להיפך, לקיים בכל תוקף שהוא באמת עילוי, מפני שעילוי צריך להיות משוגע פורתא – חוק ולא יעבור (בזאמושץ היו הבריות מתלוצצים – גם־כן דרך חיבּה: “דער משוגע’נער לייבּוש”).

זאת היתה תקופתו של פרץ, כשהיה עוד חתנו של גבריאל יודיל ליכטנפלד. קשה היה לצייר בדמיון – זיווּג יותר מתאים מזיווּגם של שני בני־אדם הללו, גבריאל יודיל ליכטנפלד היה גם הוא יליד המקומות ההם, יליד עיר קטנה ועתיקה בחבל לובלין: אפטא. הוא בא לפני שנים רבות לווארשה, גם הוא כשואף. אף הוא היה בעל נפש חמה, מתרגשת; אף בקרבו רעדו האקוֹרדים של אוהב החיים התמימים הפשוטים בהקהילות היהודיות העתיקות; אף ממנו פיכּה מקור זמרה וחדווה, יחד עם פיקחות והיתול, אף זה מוכשר היה להיות משורר גדול, לולא בזבז את כשרונותיו – לבלשנות, לספרות, לתלמוד, להנדסה ולידיעת המשפטים. אומרים עליהם, על הלומדים־מעצמם, שאין משנתם סדורה, ושאיננה עמוקה כל־צרכה, כי אם מרוקעת ומרודדת על־פני עניינים שונים. אולי ייתכן הדבר הזה בנוגע אל רבים, אשר רצו ללמוד ולא למדו, אשר פתחו ולא סיימו; או אשר חשבו לצאת בכשרונם בלבד ידי חובת התמדה. בין הלומדים־בעצמם באמת, בדור הישן, נמצאו מלומדים, לא רק מסודרים ועמוקים, אך גם דייקנים ונקדנים יותר מחניכי האסכולות. אחד מאלה היה ליכטנפלד. רק הצחוק הנוח והבהיר, שהיה בו, היה ממתיק את דיניו המלומדים; בעיר היה ליכטנפלד מתמטיקן, איש אשר למד ושימש שנים רבות במתמטיקה, ובקי במשפטנות כמשפטן זקן ורגיל. גם הוֹראץ גם וירגיל היו שגורים בפיו, והיתה לו ידיעה הגונה בפּוֹלנית ובצרפתית. יתר על כן אלה, היה ליכטנפלד יהודי פיקח, נעים־המזג, ענוותן, מתלוצץ, אמן מטבעו. גם הוא לא היה יהודי בעל־בית, שהולך לבית־הכנסת יום יום ותיק הטלית עם התפלין תחת בתי־שחיו, או אשר יחבוש את כובע האיצטוונה המבריק לראשו, והולך לטייל בגן, דרך נימוס והדר – גם הוא היה מטבעו בן־חורין, קובל על הנימוסים, פורש מן הציבור, “קונדס־קצת”, או, כמו שהיו אומרים באידית “אַ שטיפער”, אלא שהזקין ונח מאונס. בנעוריו, ולפעמים גם אחרי־כן, היה כותב לא רק שירים פשוטים, אך גם – כלאחר יד, “כדי שלא להוציא את הנייר חלק” – וכנוח עליו הרוח – שירי עגבים נפלאים, ועטו היה לפעמים כחרבות צורים, בחבּרו מכתמים של רעל מר ותוסס ודק. צריך היה, מי שרוצה להבין באמת את תכונות נפשות הסופרים והמשוררים היהודים – להכיר את הטפוס של איש כליכטנפלד, או של איש כנטע’לי שפירא, שהיה גם הוא יליד אפטא. אילו היה לנו “רובע לאטיני” יהודי, הייתי מושיב בו את האנשים האלה. זאת היתה Bohémi יהודית עיקרית: מקצתם היו מתפרנסים כמלמדים, מקצתם כמומחים פרטיים ליוּריספּרוּדנציה, ומקצתם לא היו מתפרנסים כלל, אלא עמדו למעלה משאלת הכלכלה בעולם האצילות ההשכלתית; שרויים בתענית כרונית ופורחים באויר של רוחניות.

ואני מאמין, שיש איזה גדא־דאתרא או חן־מקום, וכשאני עומד על עיקרו של י. ל. פרץ, מחשבתי עפה־שבה, כצפור אל קנה, אל אותן העיירות והסמטאות, שמשם באו ליכטנפלד ונטע’לי שפירא. זאמושץ! זו היתה עיר מסוּימת בטיבה. היו שם יהודים פיקחים ועליזים; היו שם משׂכילים, שעל אודותיהם מספרים מופתים כמו על רביי החסידים; משם היה זה מכבר מוצאו של רבי דוד זאמושץ, חברו של מנדלסון. משם יצא אייכנבוים; שם היה רייפמאן, מלמד בבית הגביר מרגליות; שם היו הגיליבּטרים, האלטבּרגים; כשהתסיסה רוח ההתבוללות הפולנית את זאמושץ היהודית, היו כותבים משם אל ה־Jutrzenka דברים שנונים. כשהתפתחה תנועת ישוב היהודים בכפרים בפולניה יסדו שם, סמוך שם, סמוך לעיר, קולוניה יהודית, ופייבל שיפר היה מתאר בזיקים ובשעשועי־אש של מליצותיו העבריות את ה“חורש המצל” ואת “ראשי הבכאים”. שם, בזאמושץ, יכול היית לפגוע בבני אדם בשוק, שהיו מדברים בחרוזים; היו שם מילי דבדיחותא פורחות באוויר. היתה שם אותם ה“רוח הצפונית” המנשבת על כינורו של המשורר, והמזעזעת את נימיו.

הנשמה הגדולה של זאמושץ נוססה גם בפרץ. אינני אומר זאת בשביל לקיים את מצוותו של טן, למצוא דווקא בתנאי הסביבה של כל בעל־כישרון את יסודי התפתחותו ונטיותיו וגווניו; אני אומר זאת, בלי שום שייכות לעיקרים ולכללים של ביקורת; אני אומר זאת, יען כי לבי אמר לי ככה מן הרגע הראשון אשר בו ראיתי את פרץ פורח באביב החיים, ביפי זוהר הנעורים.

כשאנו מתבוננים אל המשורר הזה, אנו רגילים לראות אותו בתור איש מיוחד במינו. ומצוין מאד בתכונה מקורית, לפיכך אנו נכשלים בהעלמת עין מן המקורות, אשר משם נובעת, כביכול, מקוריות זו. בנוגע לשאלת מקוריות ואי־מקוריות,יש בלבול גדול של דעות. המקוריות, אם נבין אותה באמת, פירושה: היות יחיד ובודד ופרוש. יכול אני לצייר לי אחד קדוש, סגור בחדרו, חי על־פי רוחו ונטיותיו, בודד, מקורי! לי אני נראתה תמיד התביעה, שתובעים מאת סופר או משורר – להיות מקורי בהחלט, כתביעה אי־צבורית. מקוריות מוחלטת, כלומר, אי־צבוריות, אנו רואים רק – או אצל קדוש, או אצל אנרכיסטן. אבל האנשים, שמעיינם נובע בספרות, היו תמיד אנשי ציבור; ואפילו כשפרשו מן הציבור, היו תמיד מוקפים איזה מחנה; ואפילו כשחשבו את עצמם כיחידים ברשות הרבים, היו תמיד הולכים ומוסיפים על מה שקדם להם, ממשיכים מה שאחרים התחילו, מביעים בהברה חדשה, מה שאחרים כבר הביעו. אין לך דבר חדש בהחלט, והמקוריות המוחלטת היא בדותא שבבדותא. האילנות אינם מוציאים בכל שנה פירות של צורה מפתיעה; לא! אותם הפירות בעצמם, באותה הצורה המדויקת, צומחים והולכים משנה לשנה, והעיקר –הרעננות, היופי, שפר הצורה ויקר התוכן.

ישנם סופרים ומשוררים, אשר לא בנקל נמצא את אלה שקדמו להם. אם יהיה אחד, שהשפעתו של סופר מפורסם מאד גברה עליו, נקל למצוא מקורו; אם ההשפעה, להפך, באה ממקומות לא מפורסמים, בקיאות יתרה דרושה, כדי למצוא אותה. אצל פרץ לא נקל לעמוד על האבות. מקורו העיקרי איננו מסוים כל כך: הרי הוא זאמושץ. לא רבים יודעים מה שנכתב, מה שהושר ומה שנחלם בזאמושץ לשעבר. פרץ הוא מסיים תקופה ידועה. הרי זה כבעל קומה גבוהה, שקומתו מכסה את כל אלה העומדים מאחוריו. ויתר על זה קשה לעמוד על המקורות עוד מטעם אחר: פרץ מוזג את החומר הישן בחומר כל כך חדש ומחודש, עד כדי שנוי התבנית.

מי זוכר עוד את הד“ר אטינגר הזאמוֹשצי, בעל הכתבות ו”הסערקעלא"? אינני יודע סיגנון אידי אחר של אותה פשטות תמימה, של אותה חביבות ומתיקות, של אותה קלות ופיקחות ונעימות, של אותה עממיות אמתית. וזה לי סוד, מפני שהוא פשוט כל כך. אין אתה מוצא סוד בדברים מורכבים ומסובכים; מכיון שאתה יודע את חלקי הרכבתם, אתה יודע גם־כן פחות או יותר, כיצד עושים אותם. אבל הדבר הפשוט – אין אתה יודע כיצד הוא נעשה, ועל כן הוא סוד. כיצד לחשו לו לאטינגר הכרובים הסמויים מן העין של חדר־האם, של החנות ושל רחוב־היהודים את אותן השיחות, אשר בהן נמצאה תמצית כל מה שהם מדברים וחושבים – זה הוא סוד; כיצד אדם מחקה כמוהו את לפונטין, את ביראנז’ה, את קראסיצקי, כמעט כל מלה ומלה שאולה, זרה, מתורגמת, ובכל זאת על כל מלה ומלה ניכר חותם העצמיות היהודית – זה הוא סוד, כלומר, ניצוץ טבעי, חסד אלהים, כישרון! אטינגר זה לא היה לו משׂא רב. אשרי מי שמפליג בים הספרות באניה קלה, ואיננו טוען כבודה יתרה, מעט משקל, מעט צידה, המפרש מתנפנף, ורוח מצויה מסייעת, מפליג בשלום ונכנס בשלום אל הנמל.

אטינגר עדיין לא היה “סופר”; הוא היה “כותב” – כלאחר יד, היה הולך ומבקר חולים, והיה מתיז ניצוצות, כאן תלה מרגלית, ושם – טיפה של מרה, ומדי עברו ברחוב היה פוגע בצדרבּוֹים או ברייפמן, או בישראל אלעזר מינץ, ועפו הזיקים והרשפים של שירה ולצון, של משל ושׂיחה, עד שהאוויר מזמזם מהם. ממנו עד פרץ רב הדרך מאד; אבל ההקדמות וההכנות של פרץ הזאמושצי, בלי כל ספק, היו מצויות אצל זה, ואצל כל בני החבורה.

כי היה מטייל לו באותו שוק – פרץ הזקן, אביו של יצחק לייבוש דנן, יהודי משבט זאמוֹשץ, יהודי לא־עשיר, יהודי לא עמוס בלימודים קשים, אבל חי וקל ושמח תמיד. יהודי רענן, חם, בעל בדיחות ודעות ומנהגים יוצאים מעט מן הכלל, יהודי על־פי הנוסח הישן עם קורטוב של משׂכל, ומדבר באותה האידית הדשנה המעורבת בין הבריות, ואחריו צמח פרץ הצעיר, ושר גם הוא, ולמד והגה, וחלם כבר לפני בוא לווארשה.

מדוע נתפרדה החבילה בין פרץ ובין גבריאל יודיל? אולי יען כי היו, במקצת, בעלי תכונות שוות, אבל – זקן וילד, מהנדס, שהיה מקצתו משורר, ומשורר גמור, שלא היה מהנדס כלל. התחיל פרץ כבר אז בנסיונותיו המששניים, בסיגנון שהיה שלו; התחיל בעברית, איזה שיר או שני שירים ב“השחר” – סנדלפון מטטרון – איזו מיתולוגיה יהודית. אך לא על זה נוסדו הדברים שהיו משׂכילי העת ההיא משׂיחים על דבר פרץ. זה היה גם־כן כלאחר יד: הדפיס, לא הדפיס,חטפו ממנו – לא זה העיקר. העיקר, כי זה היה מוח טוב מאוד, אבל לא בעל רצון חזק. חסר היה את מידת ההתמדה – כמו שהיו אומרים. זה יכול היה להיות לאיש – חבל שפרש מאת ליכטנפלד. ואוהבים אותו – חבר טוב, לב גלוי, אבל – סוער־בוער – אח, אילו אפשר היה להשקיטו! – עדיין לא ידעו המשׂכילים ההם פרק הגון בפסיכולוגיה; לא ידעו כי לב סוער ובוער צריך ומוכרח להיות סוער ובוער, ואין עצה ואין תחבולה להשקיטו.

ב

חזיתי כבר אז את פרץ חזות־הכול, גלוי ומפולש בכל סגולותיו וגווני אופיו, אחת מהנה לא נעדרה; שרשיהן כבר אז יחד בו נפגשו, אחד באחד ניגשו. ועוד הכול היה בלול יחד, כמו בסיר נפח, עפר לא מוצק, מחפורת שלא נגע בה הדקר, מעיין חתום. רק גידי זהב נוצצו למראה עין חודרת, ונטפים כאגלי טל נראו; אבל זה כבר היה פרץ! כבר עפו רעיוניו כשׂרפים, לא ייגעו, לא ייעפו, כבר זעם בעים רוחו, כבר היו ברקים חציו, וחזיזים מבטיו, כבר דרכּה נפשו עוז, שאפה, נכספה, ודמו כבזק רצוֹא ושוֹב בקרבו. מה היה אז פרץ? לא חובש בית־המדרש, ולא עילוי לפי משפט הימים ההם, ואף לא משׂכיל מצוין; ידיעותיו היו מלוא הכף, קרא מעט, ושנה מעט מן המעט, לא שקד על ספרים, אף לא ראה הרבה בחיים, לא חלק לו בדקדוק – ואז חוק היה למשכיל להתמחות בדקדוק! – ותלמוד כמעט לא למד גם בּלה לא בּילה את זמנו ללמוד שפות, ולקרוא ספרים הרבה – אבל הוא כבר היה אז יקר־המתת, הוא כבר היה אז – שׂרף, לפיד אש מתלקחת ושלהבת־יה. הוא היה איש, אשר אלהים אהבו, ועלמות אהבוהו: בנות השיר נשקוהו. הוא היה אדם מרגיש. כן! אולי זאת היא המצויינת שבסגולות, אולי זה הוא חותם התכנית של נפש נפלאה; אדם מרגיש! כלום יש אדם שאיננו מרגיש? למה הדבר דומה? למי שאומר: פלוני פורט על־פי נבל, או פלמוני מתאר בשׂרד – ולא אמר כלום. ראש דבר: איך פלוני פורט על־פי נבל, ואיך הוא מתאר. הכול מרגישים, אבל לא הכל מרגישים באופן אחד. יש מי שמרגיש את זעזועי קיבתו, ויש מי שמרגיש גם את אנחות הפרחים ואת צער האזוב הנרמס; יש מי שמרגיש בעד עצמו, ויש מי שמרגיש בעד הדור כולו, אף בעד הדורות שעוד לא נולדו, וזה הוא משורר!

היתה לו לפרץ התלהבות שאיננה עוממת, היו לו הגיגים מלאי רגש, דמו וכל קרביו שוועו, רעשו, תבעו, קבלו – אם היתה ואם לא היתה סיבּה מחוץ; הסיבּה היתה מבפנים; ככה היה האיש! לא הלך לאט לאט דרכו בתבל הלזו, הרחק מגדולות ונפלאות, לפני כבודו ענווה, וכל נתיבותיו שלום; אך ברעש ורוגז גמא ארץ, או הגביה עוף כבן־רשף; ככה היה האיש! יהודי זה היה לפעמים מלא עוז, כאלף כלי תותח, שצף, קצף, רעם ונהם, בלהות שאול וחתחתי תפתה וביעותי לילה, לבּת חשק, יקוד אש אהבים, ולפעמים רב חן ורב קסם כזמירת ילד, אך תפל ומורגל ומשעמם לא היה אף בתקופה אחת של ימי חייו, יום־יומי וחול לא היה אף רגע אחד ברגעי הויתו הרוחנית. הוא היה פוזז ומתגלגל גלגולים בכשרונותיו ובחזיונותיו.

מבקר אשר ירקח לו את הביקורת על־פי סממנים כסממני הקטורת, רקוֹח ושקול בכך, ערב ומזוֹג, עלול יהיה לשפוט: פרץ יכול היה להיות משורר עברי גדול עוד הרבה יותר, משורר יחיד ומיוחד. אך למען עלות על הר מרום־הרים זה, אל הפארנאס זקוף־הצלעות, לא הספיק להצטייד ולהיחמש כל צרכו. הוא היה משורר עברי מצוין מאד אך למען תהי העטרה הולמת, דרושה עבודה רבה מאד, צריך להתמיד ולאסוף ולכנוס ולהקיף הרבה מקצועות, ולמשול בכל מכמני השפה; ואם יהי אותו המבקר גם בחינת מלמד ומגיד מישרים, עלול הוא לאמור עוד: חבל על אשר לא צמצם פרץ את שכינתו בשׂפה העברית, ויתן רוב חילו לשׂפה האידית; או: צר לנו, כי היה פרץ ממושך וממורט אל ארבע רוחות השמים, משורר והוגה, חוזה ומספר, ועוד ועוד.

אבל – ככה היה האיש, ורק ככה יכול היה להיות נאמן לעצמו וכמו שאומר שקספיר – רב החובל של נפשו נהג ויוֹלך יפה את אניתו". אל תבקשו פרץ אחר! פרץ אחר היה היה מעוך וכתות, נקוד וברוד. טוב, כי ראינו את פרץ כמו שהוא, כי רק כמו שהוא – היה חזיון נפלא ומושך את הלב.

שונה היה פרץ בשחרותו ובערבו. ישנם ביער מיני עצים ומיני צמחים, שעליהם ומחטיהם הם נחפים בירקרק חרוץ כל ימות השנה, בין בימות החמה, בין בימות הגשמים. לא רבים הם בני אדם כאלה, אבל ישנם: הם חזקים מן הזמן, הם חזקים מן העולם המבלה כּוֹל; רק המוות יוכל להם, אך לגווע בחיים – אינם יכולים. אחד מן המעטים האלה היה פרץ.

*

נפרדנו, ונלך איש לדרכו, רכים וצעירים, נעים ומשוטטים. הלך הוא לזאמוֹשץ, שב כאוּליסֶס לאיתאקה שלו. חשב ככל אחד מאתנו – להתכשר, להתקין עצמו ללימודים גבוהים – מי יודע מה היה? הנוסף על מחנות הרופאים עוד רופא אחד? אל נא נהיה לבעלי־מגיהים לספר־החיים! כך נדפס, ובלוח הטעויות אין משגיחים.

שב פרץ לזאמוֹשץ, רוחו הטובה נחתהו שמה. מוֹעד מועדים איש אחיו לא ראינו, בלתי לעתים רחוקות מאד; שׂמחים היינו לשמועה באה מרחוק – וחי גבר. לא היתה חיבּה יתירה בינינו, לא רק בגלל כמה הבדלי־המזג והחינוך, אך לא היתה בכלל מידת הדבקות האישית לשנים רבות ובמדרגה אחת ממדותיו של פרץ. הוא היה איש רעים להתרועע, אך מגע קצה כנף זבוב על חוטמו דיוֹ היה לזעזעו. נקהול נקהלו מסביב לו בני חדר, מעין בני היכלא של חסידים, ואיש איש מהם האמין לתומו, כי פרץ כולו שלו, אבל הוא בכוונה רצויה מחליף לרוח היום את אשר מסביב לו – כמזלות חוזרים, והוא הגלגל הקבוע בתוכם, והיה כועס ומתפייס, מתפייס ושוב כועס. אמנם, בכל אלה לא היה מדקדק דקדוקי עניות; עשיר היה פרץ מטבעו, רב החליפות והטעמים, אבל אחד. המון עשתונותיו דאו תמיד כצפרים עפות, מחשבות מרובבות עברו בתי נפשו רצות שבות, אלה באו ואלה כעוף התעופפו.

לפי חשבוני ישב כחמש־עשׂרה שנה בזאמוֹשץ, בצלו לא הסתופפתי שם, אך את חייו ידעתי גם מפיו וגם מפי אחרים. הוא היה שם לעורך־דין פרטי, אחרי עמדו על המבחן. אולי היתה בחירת אומנות זו מושפעת קצת מהשפעתו של ליכטנפלד, אבל שני תשמישים שונים שימשה אומנות זו לליכטנפלד הזקן בווארשה, ולפרץ הצעיר בזאמוֹשץ. ליכטנפלד היה מומחה לדת ודין, לומד־מעצמו, ומומחה שהיו נמלכים בו – כאיטשלי רוזנבלאט בימיו, כיוסף רוזנטל אחרי־כן, כהר“ש אדלברג, שידעתי בילדותי בפּלוֹצק. זה היה טיפוס ברחוב היהודים, אנדרזיי ווֹלף, דומיניק ז’ילינסקי – אילי תרשישים של מידת־הדין הוורשאית, הדבר הקשה – כך היו הבריות משׂיחין ברחוב היהודים – יביאו ל”קוֹנסוּלטציה" עם אותו היהודי, שהיה עוד מאריך שולי בגדו, אם לא עד הכרעים, על־כל־פנים עד הברכים, מדרגה עוברת ו“בין השמשות”, עם אותו ליכטנפלד. ואמנם ידע ליכטנפלד את ה“קוֹרפּוּס יוּריס” לא ידיעת סטודנט אוניברסיטאי, אלא ידיעת מתמיד בית־מדרשי, כאשר ידע הלמדן את חושן המשפט. אך לא לכך נוצר פרץ, ולא לכך נתכוון. היה לעורך־דין פרטי, ונתערב בין הבריות בתוך התלולית של נמלים ההיא. התעסק, טרד, נכנס לפני ולפנים לתוך חיי הרחוב, לתוך חנויות צמודות וצפופות וחדרי־משפחה. בעיר הקטנה ההיא מצא עולם מלא חזיונות תוגה ויאוש, גיל וחיל, נועם וזעם, חדוה ושעשועים, יום יום היו החנוונים היהודים ובעלי־המלאכות והנשים הזקנות הסורגות גרבים והיפהפיות של העיירה והטף עוברים דרך חוג־מבטו. יום יום היה כל עושר משלי־העם וחידודיו ופתגמיו פרושׂ לפניו כאוצר פתוח; טבול טבל במשך ימים ושנים באותו המעיין המפכה – והוא איש אשר שאר־רוח היה לו, והכול מצטלם במוחו, איש אשר עטו היה כמטה־הקסם אשר יגע באשמנים, ועלו וצצו נפשות. איש מן ההמון, לוא מאה שנים ישמש בעריכת־דין, יאסוף לו מעט הון ומעט ניסיון במקצועו; אבל לאיש כפרץ היתה זאת הכנה רבה להיות לסופר עממי כביר מאד.

והיה פרץ בתקופה ההיא בזאמוֹשץ כבר כמשפטו כל הימים – מתעסק, מבריק, מתלהב, לא נשא נפשו אל שכרו, לא דאג לאחריתו, לא נזיר ולא פרוש מן החיים; להיפך, אוהב חיים, ניצוץ חשמלי מנתז, עליז, מצחק, מתגעש, מתענג, אבל לא קובץ־על־יד, לא אוהב־הון ולא מחשב חשבונות. במצער חדרו שם כבר היה לו מעין בית־ועד, היה מקדיש קרואיו הצעירים־המתחילים מכל המדרגות ומביאם תחת צל קורתו, ולא אצל מהם כל אשר שאלו. נפלאה היתה אהבתו לעובר אורח והלך, פתו אכלו אביונים, וערומים לבשו לבושו, לא דרך צדקה ותנועת נדבן, כי אם דרך חירות, יש – טול, בדליכא – שאני. יותר שהיה זה בעל־בית, היה אמן, היה כעין סטודנט זקן; לא היה חסיד, אבל נשמתו היתה גלגול החסידים; חיים, רגש, התפעלות וחבריא; וכנהוג, בזרוח שמש עתו, רבים היו אוהביו, וכבוא השמש לא נמצאו עקבותיהם. אבל פרץ היה איש אשר ראשו לא כפף, וגבו לא שח, ורגליו לא כשלו.

ואמנם הוא היה יותר מעורך־דין פרטי אהוב לכול, מכניס אורחים, משפיע שפע וחסד, רב פעלים מקבציאל של סקירות חיי העם, מאזין ומקשיב לשיחתן של בריות. הוא גם קרא, גם למד. יש והוא כותב אלי לשלוח אליו את מיצקביטש, הוצאת פאריז, ויש והוא מבקש ממני את גרץ. הוא קרא אז הרבה בספרות הרוּסית ובספרות הפּוֹלנית. הסוֹציוֹלוֹגיה לקחה את לבו. יגזים מי שיאמר, כי זה היה סוציאליסטן מאושש ממסד עד הטפחות, והבאי הוא גם־כן לאמור, כי היו לו דעות רדיקליות כמסמרות נטועים. הראדיקליות שבו, יותר היתה שיטה, היתה נטיה ויותר שהיתה תורה שלימה, היתה התייחסות ידועה אל הבריות והעניינים. אבל בלי צל גוזמא אפשר אמור, כי לפי מזגו היה תמיד עממי וחפשי, היה תמיד כולו זעזוע ורטט, מחאה וסתירה ושנאת כל נושן ויבש, כל שלטון ועבדות, כל נלוז ונפתל, כל שבט הנוגשׂ, ואהבתו היתה גדולה תמיד לכל מי ומה שהיה נלחץ ונחנק. היתה בו לא רק נטיה אל האמת; זאת היתה בו תאווה וכעין קנאות. אם קוֹנסרבטיביות היא, לא רק כפירוש המלה: שמור כל דבר ישן, אך גם כפירוש העניין: היוֹת שׂבע־רצון, שׂמוֹח בחלקו, השקט במכונו – בפּרץ לא היה אף זיק של מידה זו.

וידעתי אני, כי היה פּרץ כותב כבר בזאמוֹשץ. שלח אלי מכתמים שנונים (המשקע שירד למטה מנסיונותיו עם הבריות), שהיו עוברים מיד ליד, וגורמים לו לפעמים הרפתקאות עם הפקידים (שהכירו בהם סימני מרידה במלכות); אבל כתב גם שירים, והם היו סגורים חותם צר, או נמסרים לחבורה קטנה, מאותן הקהילות שהיה פרץ מקהיל בביתו, לפעמים גם לקרוא פרקים. וחשבתי אני על דבר פרץ לפני שלושים שנה, בהכיני את “האסיף”. היו אז בינינו אך מעטים. אשר זכרו עוד את פּרץ; שמו לא בער מרחוק, בספרות העברית לא נודעו עקבותיו, וספרות אידית עוד כמעט לא היתה אז. החבורה הראשונה התפזרה. גבריאל יודיל מת בעוני, כדיוגנס, בין ספריו וכתביו, בעלית־קיר קטנה בחצרו של קאשר או של ווילדר בנאלבקי. בספרות החל פרק חדש; לאומיות, סיגנון חדש, סופרים רבים, ולא כמאז – קול המולה דקה והמית שבולת־נהר, אך נחשול וקול ענות גבורה. כמדומני, ש“האסיף” היה ראשון לכל עצמה של תנועה זו. הצלחתו גרמה לחיקויים טובים וגם קלושים, וגם הם הצליחו. זאת היתה לפני העתונים היומיים, וזאת היתה סלילת הדרך להם.

עברו עוד שנים, ואני כותב ומזרז את פרץ, ובאחד הימים הוא שולח לי צרור כתבים: “הא לך ילדי רעיוני, שעשועי העט, אם טובים בעיניך – הדפיסם, ולא – הקריבם למולך ושׂרפם חיים, וזרה אפרם כאפר העגל!” אינני זוכר את המלים, אבל בקירוב היה זה תוכן מכתבו אלי. הוא שלח לי אז את שירו “העיר הקטנה”, אחד מפירות איבּוֹ, ואני הכרתי את פרץ. דברתי אז עם חברי, דנתי אחרי־כן עם מבינים – לא טעמו בשיר ההוא את אשר טעמתי אני. מעניין הוא הדבר, להשקיף לאחור אל משך חצי־דור־דור, ולראות את שינויי הטעם, את קפיצות הביקורת, ודעת הקהל הנגררת אחריה ואת חליפת־האופנה, בחיים ובספרות! מקצתם של אותם בני־אדם עצמם, שכחשו בפרץ, והתעקשו לבלי הכיר בו שום סימן של כישרון, מפני שיהודי זאמוֹשצי זה היה זר להם לגמרי בתחילתו, בלי שייכות לשום כנופיה, בלי סמכות משום סיעה, איזה תנא־ברא מולך מעצמו – עשׂוהו, אחרי מספר שנים למין אלוהות, וכל האוויר מסביב התחיל מזמזם: “פּרץ”, “פּרץ”; ונעשׂה פּרץ, ועוד חצי תריסר סופרים, למין ציר שעליו כדור הארץ סובב, באותה הקיצוניות והחסידות האדוקה כלפי “רבי” אחד, עם ביטול כל הרבי’ים מתחילת העולם עד עתה, שהדרדקות האופיינית שלנו, שמתנפחת לביקורת ספרותית, היא משועבדת לה. באמת לא היה פרץ מה שחשבו עליו המבקרים חסרי־הטעם, שלא הכירו בכשרונו בתחילת תקופתו, ולא מה שחולמים והוזים עליו חסידיו ומאלילין באחרונה; אך היה סופר בעל כשרונות מצוינים, עם ליקויים וחסרונות גדולים. לא ביטול פּרץ, לא התלהבות חסידית שוטה כלפי פּרץ, אלא ביקורת של שׂכל וטעם, זוהי המידה הראויה לגבי פּרץ.

עלי עשׂה פּרץ רושם עמוק יותר דוקא בתחלת תקופתו, בשעה שעוזרי ב“האסיף”, המנוח אלעזר אטלס, שלחישתו הסטירית היתה לחישת שׂרף, היה מתלוצץ עליו בכל ההיתולים הדקים שלו, אשר אמנם מזה אין ראָיה, יען כי אטלס לא ידע את הספרות היפה; אבל צרותי רבו עם המנוח א“ש פרידברג, שהיה במשך איזה זמן אחד מעוזרי ב”הצפירה" היומית, והוא היה סופר ומומחה קצת בהספרות היפה, אבל כל מלה של פֹרץ הקניטתו והעבירתו על דעתו. הללו עמדו בניגודם; אבל היו גם כאלה שתחילתם היתה ביטול גמור, וסופם – התפשטות הגשמיות ופולחן, שאין לו טעם וגבול, וביחוד הצעירים שלא שימשו כל צרכם.

עובדה היא, שבין הסופרים והעורכים של הדור העבר הייתי הראשון שהכיר בפרץ. קדם לי סמוֹלנסקין, בקבלו שני שירים של פרץ ב“השחר”, אבל זאת לא היתה הכרה, אלא קבלת דברים לדפוס. אני לא רק קיבּלתי את דבריו, אך גם עוררתי וזרזתי אותו בכל כוחי – בכל מיני זירוז והשתדלות, יען כי אהבתיו מאד. אני הבאתיו לווארשה, והשתדלתי בעדו לספחהו על אחת הכהונות בה“גמינה”, נלחמתי בהמתבוללים, שלא רצו בו בתחילה, ובו – שלא יניח את עבודת הספרות. אולי היתה זאת הרגשתי, יען כי אני ידעתי את פּרץ מזמן, או אולי יען כי אני יודע את העיר הקטנה היהודית הפולנית. יען כי היא חיה בי עוד עתה ועוד לא חדלה מתת לי את מתקה. אני ראיתי בשיר ההוא, ובשאר שירי פּרץ שנדפסו ב“האסיף”, את כל ההוד והחמד המיוחד של הסיגנון הפּרצי מאז ועד עתה.

אינני מתפאר, שהייתי אני השׂכוי המעורר את שחרו – ישנם תרנגולים כאלה, החושבים שהחמה עולה בבוקר בבוקר כדי לשמוע את קריאתם – אבל מציין אני, לזיכּרון, עובדה פשוטה כמשמעה, כי פּרץ נכנס אל הספרות העברית – לי אני בהכרתי השלימה, לאחרים – בחשאי ובלי אשר התבוננו אז – ב“האסיף”.

כשאני רואה איך דורי נסע ונגלה הלאה הלאה, מחנים מחנים עוברים לנגד עיני, אנשים חיים – ולהקות רפאים, והנה גם זה בתוכם! – אח, נבליגה!

*

עברו עוד שנים לא רבות, ופרץ בא לווארשה. צר היה לו המקום, וכבר ארכו לו הימים בזאמוֹשץ. היו לו גם סכסוכים ומכשולים. ספוג כבר ספג לתוכו כל מה שזאמוֹשץ יכלה לתת לו. מלא היה כרימון פוֹלקלוֹר יהודיי, אגדות יהודיות, דעת החיים היהודיים, ומלא כים שירה. האח, איך להט, איך סער, איך הכביד הפרי אשר בשל על הענף, איך צבו, מלאו ענבי האשכול הזה! הוא כתוֹב כתב עברית, כתב גם עברית נפלאה, אך אם גם לבש בה בגדי חופש, לא יכול היה להופיע בה בצבי יפעת מלך. החקרנים יכוונו, לאחר מעשׂה, את המעשׂה אל שיטה קבועה, לאמר: זאת שׂפה לאומית, ופרץ היה לאומי במובן אחר. אמנם, כל החקירות והשיטות האלה הן ערוכות ומסודרות אחרי כן, ועוד יש להוסיף עליהן, ועוד יוסיפו עליהן; אבל בעצם ובראשונה הסיבה היתה, בלי כוונות ופלפולים, פשוטה מאד: לא יכול היה פרץ להיות בעברית מה שהיה באידית. הרכוש הכבד של דעת־חיי־העם, האוצר הבלום של השקפות, סקירות, רמיזות שלפעמים במלה אחת, כמו בדבר־נחש, קסם ופלא, הן מגלות עולמות כמוסים; התמימוּת והטבעיוּת, הבלתי־אמצעיות של שׂפת־החיים – אילוּ צריכים היו להתבטא בכל גווניהם החיים והעזים ופיתוחיהם הדקים מן הדקים בעברית, אזי דרוש היה לזה גאון מהגאונים בעברית, וגם אז היו דברים של תרגום. אמת הוא מה שאומרים: הסופר הגדול יותר שהוא לוקח מן הלשון, הוא נותן לה. ואולי היה גם פרץ נותן לה הרבה יותר משנתן, אילו עבד בה. אבל – כל חינוכו, כל הכנתו בזאמוֹשץ, כל אופן עבודתו האימפולסיבית – גרמו לזה, שהוא היה בעיקרו לסופר גדול באידית, וטפל לו – סופר ומשורר גם בעברית.

לזה סייע גם מזגו. אהוֹב אהב להיות בין הבריות, להיות מוקף קהל, להיות קצת “רבי” עם “חסידים”. ההתלהבות הקבועה שהיתה בו צריכה היתה לגלי חום חוזר. העברית היתה לו אצילית ובודדה ביותר; לא יכול היה לפרושׂ בה את כנפיו הרחבות, לא הרגיש בה אותה ההכרה של פועל ונפעל עם רבבות עם, שהיה מרגיש מדי כתב ושר מאליו באידית. זה היה עולמו שלו, האגדה המקומית הזאמוֹשצית רחבה, נסבה, ותחבק קצוֹת ארץ, ורעיונותיה נפוצו על ארבעת קצווי היצירה ותכיל מרחבים אין קץ. אבל זה היה פּרץ כדרכו. ככה ולא אחרת יכול היה להיות.

מן היום הראשון אשר בו נפגשנו, אחרי הפסקה ארוכה בווארשה, לא היה לי כל ספק, כי פּרץ יהיה לסופר גדול, ליוצר ומחדש, בעיקר בהשׂפה האידית ובמקצוע של חיי ההוֹוה, וכי בעברית יהיו לנו ממנו אך ניצוצות.

ג

אני זוכר באחד הימים, וקוֹרנגוֹלד ואני הלכנו אל אחיו של הראשון, אל ליבּר קוֹרנגוֹלד, שדר לא הרחק ממעוני ברחוב מאריאנסקה קרן טבארדה בביתו שלו. ליבּר היה טיפוס של גבאי מהקהל החדש עם תערובת גבאי מהדור הישן – לא למדן, לא משׂכיל, לא נאור, בעל־בית יפה, איתן, קפדן קצת. נראה כקשה־לב, כנוהג שׂררה, אבל בעיקרו היה האיש טוב ומסור לענייני הציבור – גביר. היה מדבר פּוֹלנית בשגיאות, אבל בביטחון גדול בעצמו, וכשהיה מדבר אידית, היתה זאת אידית של ווארשה, הברה מקומית וניגון מקומי. הוא היה פאטריוֹט גדול, לאו דוקא פּאטריוט במובן הפוליטי, אבל פאטריוט במובן של תחום – אין לך בעולם אלא ווארשה, ובווארשה עצמה – רק האנשים שהוא היה מכיר; אפילו פראגא כבר היתה בעיניו נחותת־דרגא, מה שמעבר לגשר שוב איננו בתכלית הכשרות. כשהצענו לפניו מוּעמד חדש זה, היתה שאלתו הראשונה “czy tutejszy?” (האם הוא מאנשי המקום?), ואני אז צעיר, והרציתי לפניו תיאוריות שלי, שלעיקרא דדינא אין נפקא מינה אם “tutejszy” או לא “turejzy” אבל הייתי כזורק אבן למרקוליס, או כזורק עדשים לכותל. כל זמן שדיברנו פּוֹלנית – אי אפשר היה למצוא פתח־חרטה בשבילו. אבל – הגישו חמין וסיגרות “טראבוקוס”, ונעשתה השׂיחה אינטימית, ומעט מעט נכנסה הלישנא־דאמא לתוך השׂיחה, ואז נתמתקו הדינים, ופרח הפרינציפּיון של “rurejzy” וליבּר הבטיח שיתמוך במוּעמדות זו, וכשהבטיח – אפשר היה לסמוך עליו.

ובכן, נכנס פרץ לחדר־הקהל, ואת דירתו, עם חברתו אשת בריתו, שהיתה מסורה לו וחיה רק בשבילו, ועם בנו יחידו לוציאן, קבע סמוך לשם, ברחוב צגליאנה, והתחיל לשמש בכהונתו, שהיתה מעסיקתו רק חצי־יומו. כאמור, היה פקיד חרוץ מאד, לא מעשׂה אבטוֹמטוּס, אבל הוא ידע גם לשׂים משטר, ויותר שהיה מתמיד היה חריף ובעל תפיסה, והיה מוצא בכל פעם אוֹפנים חדשים בשביל סידור התעודות והנימוסים, והיה משלים במהירות־עבודתו את חסרון השקידה המסודרת, עד כי גרוֹסגליק, המזכיר הראשי, שלא היתה בו חסידות יתרה לגבי פּרץ, היה מסכים ואומר: “הכל בוער תחת ידיו”. שימושו כעורך־הדין פרטי מכבר עמד לו בכמה ידיעות ובכמה נסיונות. הוא ידע את השׂפה הרוסית ידיעה הגונה. פּוֹלניות יתירה לא היתה בו מכבר. לזאמוֹשץ יש בגדר זה גם־כן תכונה מיוחדת: זאמוֹשץ היא בלי ספק עיר פּולנית גמורה ועתיקה, אבל היהודים שבה לא היו סגורים ומסוגרים כבני ערים אחרות שבפולין. זאמוֹשץ היא צופיה פני ווֹלין מצד אחד וגליציה מצד שני וגם גלילות חלם. היהודים הזאמוֹשצים מטיפּוס ההשׂכלה היו יהודים פּוֹלנים, אבל היו יותר רחבים ויותר פתוחים כלפי מדינות אחרות שברוסיה. אחרי שנת 1864¹ היתה גם בזאמוֹשץ נטיה פּוֹלנית חזקה, אבל בהמשך הזמן הלכה הלוך ורפה. התפלגות כזו ששלטה, למשל, בווארשה בשנות 70–80 בין היהודים העיקריים ממפלגת המתקדמים לא שלטה שם. אומנותו של פּרץ בתור עורך־דין לא היתה מביאה לו יחסים רבים עם הפולנים או עם לשונם וספרותם, ומרובים היו יחסיו עם המון היהודים מצד אחד, ועם השופטים והפקידים הרוסים המועטים – מצד השני. כשבא לווארשה וכשנכנס לבית־הקהל, וכשהתחילו יחסיו עם מה שקראו אז בווארשה בשם “אינטליגנציה” להתפתח מעט, היה מתפּלן יותר, כלומר: לא במובן איזו שיטה מדינית, אלא במובן החיים היומיים, מנהגו של עולם, ההשתמשות בלשון, וכיוצא בזה. הוא היה מדבר אז פולנית; והיה משתמש בלשון זו עמנו ובביתו ובכל פניות שהיה פונה. רוב קריאתו היתה בספרות הרוסית, אבל הוא קרא גם הרבה בפּוֹלנית, וזוכרני, כי שבינטוֹחוֹבסקי היה פועל עליו פעולה עצומה מאד. הוא היה מעריץ את סלוֹבאצקי יותר ממיצקביץ. מבין הסופרים הפּוֹלנים החיים (אז) היה מתפעל מאד מדיגאשינסקי, שירוֹשבסקי והמשוררת מאריה קוֹנוֹפניצקה. שאלת הפועלים היתה קרובה מאד אל לבו, אבל אי אפשר היה לחשבו לסוציאליסטן קבוע וקיים ומחזיק בשיטה אחת מראשה ועד סופה. הקו היסודי שבו היה כבר אז: חיבּתו הגדולה לכל מה שהוא יהודי־ספציפי, משלי־עם, זמירות־עם, כל שׂיחה שיש בה טעם כעיקר עממי, טבעי, מרחוב היהודים.

היינו אז נפגשים כמעט בכל יום, ויכולתי לעמוד על אופיו, מפני שהתנגדתי לו – או אגיד ביתר דיוק: לא התנגדתי לו בסברא ובמסקנא, אלא הייתי נבדל ממנו בחינוכי, בתורתי, במנהגי וברגילותי. עולמו של פּרץ היה השוק היהודיי, בעל־המלאכה, החנווני, האשה, ה“שטוב” (החדר) היהודי, וכדרך הטבע כל זה היה טווּי ומאוֹרג יחד עם אידית. ככה היה רוב חינוכו ושימושו, ומן השרשים האלה היה יונק. ה“וויבּיל” האומללה, האוהבת, המתגעגעת; בעל־העגלה הזקן, שהרכבת קיפּחה את פּרנסתו; התופרת, הרקחה והטבחה, הסרסור הסובב ברחוב עם מקלו – היו נהירים לו ותופסים כמעט את כל האופק שלו. הוא ידע אותם ידיעת־חיים, הוא היה תּוֹחש אותם בתחושת אמן. כמדומני שגם אני – וכלום אני מדבר על עצמי, אלא על סוג שלם של בני־אדם שכמותי – יודע אותם ואת לשונם ואת מנהגיהם, וכשגם אני הנני אוהב אותם ודבק בהם, אבל אין זה כל עולמי היהודי שלי; עולמי היהודי שלי היה עולם הלומדים, הבחורים, האברכים, בעלי־הבתים, בני־תורה, היהודים שיש להם עניין עם רמב“ם חמור, היהוּדים של אבן־עזרא, היהודים של חקירה ומורה־נבוכים, היהודים החסידיים, תלמידי־חכמים ואנשי מעשׂה, היהודים ערב־השׂכלה של נפתלי הרץ וייזל והיהודים המשָכילים. זה היה עולמי ותחומי. בין אלה נתחנכתי ונתגדלתי, והחיים האלה לא היו כל־כך משוזרים ומרוקמים עם אידית ואידית. בוודאי היו גם אלה מדברים אידית, אבל זה לא היה דבר טפל; זה היה בדרך אגב בלי שום כוונות. היתה גם לי אמא חביבה תמימה, שזכרונה קדוש לי, היא היתה מלחשת בשבת עם חשכה “גאָט פון אברהם” והייתי אוחז בסינורה ושותה בצמא כל מלה ומלה, שיצאה כמרגלית מפיה, אבל מודה אני ומתוודה, כי אבא פעל עלי יותר; ואבא לא היה קורא “צאינה וראינה”, ולא היה מתרפק על שׂיחות־עם, ולא היה מפרנס אותי בממתקים: הגד את השיעור, תנא־ברא! (אולי יעניין הדבר את הפילולוגים שהיה אומר: תנא בּארטק?) אמור את הדוֹ”ק שבמהרש"א! באר היטב את האבן־עזרא! או – כששרתה עליו רוח השׂכלה – הגד את לוח הפעלים! – טוב היה חלקי, אילו הגדתי לו תחת אלה איזה זמר אידי, שהחייטים מזמרים!

אין כאן חילוקי דעות, אלא חילוק תחומים וספירות.

זאת היתה הנקודה, אשר בה נבדלתי מפּרץ, עם כל הכבוד שכיבּדתיו ועם כל האהבה שאהבתיו באמת. מעודי שנאתי ותיעבתי את המתייחסים בבוז ובקלות־ראש אל אידית. כל דמי רתח בי, כשאיזה יהודי מתפּלן או מתגרמן, כשיודע לפטפט מעט בלשון ארצו, מגיס את דעתו כנגד ה“פטפוט ההמוני”. הרבה כתבתי בעצמי באידית (בה“פאָלקס־ביבליאָטעק” של פּרץ נדפסו מאמרים שלי על־דבר נחמן קרוֹכמאַל ועוד), ויש לי אידית משלי שאני שומר ומקפיד עליה שלא תז’וּרגן, כמו שנתז’רגנה בקונטרסי התעמולה והמפלגות – עם מלים גרמניות מסורסות, ועם רוח רוסי; ואין האידית שלי בת־זאַמושץ ומבואותיה ושווקיה, אלא אידית פּלוֹצקית־וישוֹגרוֹדית, שלתוכה הוכנס יסוד של פּוֹלין־גדול, ואחר־כך (בתקופת מאקוב) גם של פולין־קטן, עם ריח תורה, שכלום אני מתכוון לשׂים בו כתבל בנעימה, אלא שהולך אחרי כצל מבית־אבותי ומבית־מדרשי הישנים, מה שהוא, לפי עיני, אם לא כל העממיות היהודית, על כל פנים חלק ניכר, ולא היותר גרוע שבה. צריך לזכור שהיתה אידית של עגלונים, והיתה אידית של תלמידי חכמים, הדי רעמים של ה“טויטש” ממכורתה בגרמניה, ששם עשׂה אוֹתה, ודיבּר בה, גוי איתן זר ומוזר לנו – ויש אידית עם צלילים, גוונים והברות, אנחות ולחשים וחיוכים וגיחוכים ורמזי־בדיחות מבתי־החינוך (החדר, בית־המדרש, הישיבות), מ“הפּאַרלאַמנט” (חדר הקהל – הפנקסאות היו במשך רוב הדורות בעברית, ורק בהמאה הי"ח עברו לאידית), מבתי־הדין (גביוֹת־העדות המובאות בשאלות ־ותשובות של הרבנים בהמאות האחרונות הן באידית), וגם של ה,“שטוּבּ” (שעיקרה חדר־האם), וגם של השוק – ולא רק של ה“שטוּבּ”, ולא רק של השוק. יש כאן בהערכת האידית אותו חוסר סינתיזה ושוויון־משקל, שיש בינינו בכל פינה. אני לא יכולתי גם להסכים על השקפתם של האנשים האומרים, כי יש זכות־הקיום לאידית רק בתור אמצעי להפיץ על־ידו את ההשׂכלה (כמו שהיו אומרים מכבר על־דבר העברית). בכלל אין לנו לגזור גזירות ולחלק תעודות של זכות הקיום למוסדות קיימים. אבל כשרוצים להכתיר את האידית לשׂפה לאומית של כל היהודים בגולה – זהו משפט מעוקל.

לציור חיי אותם היהודים, שהלשון האידית היא מצויה ביניהם, וקלטה לתוך עצמה הרבה ממחשבותיהם והשקפותיהם, ושימשה להם כלי, ודרך תשמיש זה נסתגלה אליהם, לחזיונות ידועים, לשׂיחות ידועות – לשון זו, לבר מכל שאלה לאומית, מהנקודה הספרותית־האמנותית היא מסוגלת מאד, וכשאנו כותבים עברית, וכשאנו חפצים לתאר במקצועות האלה איזה דבר בכל אופיו הטבעי, אנו אנוסים להשתמש בסיגנון קרוב אליה. מה שיישאר קיים לדורות ומעולף נוגה נצחי באידית מיצירותיהם של הסופרים היהודיים הגדולים – אין זה מה שפילספו, אין זה מה שפילמסו בשיטות מדיניות במין לשון שאינני יודע מה היא, אלא מה שכתבו אידית על־דבר היהודים ומרחוב היהודים.

זה הוא הדבר, שהביא עמו פּרץ מזאמושץ. וארשה הוסיפה על זה דברים שונים אבל הגרעין הראשון היה חשוב מאד, והוא כבר נסתיים בו וגם הובלט ביצירותיו, ביסדו את ה“פאָלקס־ביבליאָטהעק”.

ד

בהרבה ועדים של ציבור עבדתי עם פרץ משעה שנכנס ל’גמינה“. ואחד הוועדים האלה כשאקרהו בשם, עלול שמו בלבד לעשׂות רושם משונה: “ועד החלי־רע”. ככה נקרא הוועד באופן רשמי; בפועל היה זה ועד של בתי־תמחוי, חלוקת ארוחות־חינם לעניים לינה למחוסרי־בתים, וכיוצא בזה. הוא נוסד בשעת סכנה, כשהיו הבריות והרשות מפחדים שמא תפרוץ המגיפה. אשר יגורנו לא בא, אבל הועד נשאר, והיה פועל וקיים כמה שנים. מקומו היה בבית־עדה, וענפיו היו פרושׂים על־פני כל העיר, מפני שהוא היה צריך לסיוע של כוחות מתנדבים רבים. הייתי אחד מחברי הועד ההוא, וזכיתי להתמנות בו למין “מזכיר נכבד”. פּרץ כבר עבד אז ב”גמינה“, ובתפקידו זה היה עוזר בעבודת הועד. אם נמצא עוד שם ב”גמינה" אחד משלנו, והמפתחות מסורים בידו, ימצא מהזמן ההוא כרכים של פרוֹטוֹקוֹלים שכתבתי אני, ואלמלא דמסתפינא – אמינא, כי באיזה מהם, בצדי הדפים, רשם פּרץ איזה חרוז, איזה הרהור וחצי הרהור. בין החברים נמצאו אנשים, שהועד הזה שימש להם פרוזדור לכהונת ראשי קהל; מיקולאי ברוימאן, ז. פרומקין, א. בורובסקי ועוד הוציאו משם את המוניטין הראשונות שלהם בציבור. בניגוד אל ה“גמינה”, שהיתה אז מין אוֹלימפּוּס נשׂגב, בודד, היה הועד הזה מעורב בין הבריות. מן ההכרח היה לרכוש הרבה חברים, להעסיק הרבה גבירות, לערוך “בּאַלים” לשם הכנסה, לקרוא לאספות, ועוד כאלה. בשביל פּרץ, החי והתוסס, היה צריך לבריות, לתנועה, לשינויים תדירים, לאמצעות חדשות ופנים חדשות, היה זה מקצוע חביב. היה חומר ביד היוצר, היה במה להסתכל, היה שׂדה־צופים, וגם שׂדה־עבודה. פּרץ הראה אז זריזות נמרצה. קיצר לו הועד ההוא את הזמן שהיה דרוש להכרת חוג רחב של וארשה היהודית, מפני שנתן לו את ההזדמנות לראות הרבה במשך עת לא ארוכה. גרוֹסגליק היה מתאונן אז באזני: “אתם לוקחים את כל פּרץ”. אבל היה לנו צד חזק מאד: יוסף קירשרוֹט, אחד מראשי העדה שהיה אז עדיין ברום מעלתו: עורך־דין מכובד אמיד בעל צורה, מפורסם ומומחה, סופר פולני ואיש בעל לב טהור ורך ורחמן מאין כמוהו. הוא היה אחד מידידי הנאמנים במשך שנים רבות; לפי חינוכו היה מתבולל אבל לא היתה בו “אכזריות הפרינציפויון”, ולבו היה לב יהודי חם ומרגיש. הוא היה עוסק במעשׂים טובים, לא משום נימוס וסדר, או משום תואר כבוד, כי אם במחשבה רצויה ובטהרת לב. המתבוללים הקשים והשליטים ידעו זאת, ולא אהבוהו, אבל יכול לא יכלו להטיל בו פגם, מפני שכשרותו המדינית היתה למעלה מכל חשד, ובהליכותיו ובמנהגיו היה כולו מחמדים, ושמו נודע לתהילה, והיה חביב לקהל הפולני בעת ההיא הרבה יותר משלהם. היינו עובדים יחד באותו ועד. ואחר־כך בועדים אחרים. הוא לא ידע הרבה אידית – עברית לא ידע כלל – אבל מתוך משׂאו־ומתנו עמי במשך ימים ושנים נודע לוֹ מעט, והיה מתייחס אל ספרותנו בכבוד ובחיבה, וכמעט נתקרב אל הרעיון הלאומי. הוא היה ראש אותו ועד, ובאותה שעה גם אחד מראשי הקהל, ויום יום היינו עובדים יחד עם פּרץ.

לי אני היה אז, חוץ מן העבודה הציבורית המשותפת, גם קשר ספרותי עם אותם בני מפלגה; הייתי מפרנסם, יותר נכון: מקניטם, במאמרי הפולניים תדיר. על־דבר פּרץ היו רק שומעים מאחורי הפרגוד. אבל לא יכול היה הדבר להישאר בסוד במשך שנים, כי פּרץ הוא בעל כישרון ספרותי. התחילו ראשי העדה לדבר על עניין זה, התחיל להתעורר רעיון על־דבר ההתמשות בכוחותיו של פּרץ למטרה רוחנית. אז נולד רעיון ה“פאָלקס־ביבליאָטהעק”, ומקצת החברים החליטו לסייע. היתה בדבר זה איזו טעות: הם היו מסתכלים בה“ז’ארגון” כמו באמצעי, וחשבו שהדבר יועיל להשׂכלה כללית – ולא יותר. בייחוד חשבו לפעול הרבה על־ידי תרגומים מפּוֹלנית. אילו היו האנשים ההם סופרים, אזי ידעו שאין להציג גבולות לספרות, ועוד פחות מזה – לכישרון ספרותו כאותו של פרץ. מה נועד להיות רק אמצעי – הולך ונעשׂה תכלית לעצמו. הדברים לא היו אז ברורים עדיין, המפלגות לא היו עוד נפרדות זו מזו תכלית פירוּד. ככה קרה הדבר, הנראה כמוזר עתה, שאנשים מהמחנה ההוא היו בין סנדקי ה“פאָלקס־ביבליאָטהעק”. בכמה דברים היו דעות משותפות. אחת מן הסיסמאות היתה “בילדוּנג” – ומי איננו רוצה ב“בילדוּנג”? אחת מן המגמות היתה – לתת תרגומים מהספרות הטובה שבפולין, מזו המדברת בשבח היהודים – מהיכא תיתי!

זוכר אני ישיבה אחת שהיתה לנו בביתו של קירשרוֹט, בפינת וולוֹדזימירסקה – במוצאי שבועות – זאת אני זוכר, ואת השנה אינני זוכר היטב. היו שם כל סלתה ושמנה של ההתבוללות ומקצת העומדים בתווך, ונושׂא האסיפה היתה ה“פאָלקס־ביבליאָטהעק”. מצאה החבריא, כי זו היא ספרות לעצמה, וכבר נשמעו שם כל הטענות, וכבר הורגש כל הניגוד. זוכרני, שמחיתי אז מחאה נמרצה כנגד כל אותה התעודה שנתנו לז’ארגון, ושרוב הנאספים היו נרגזים ומזועזעים מאוד. קירשרוֹט עמד כחומת ברזל לימיננו, ואחרי האסיפה ניגש אלי אחד מקיצוני המתבוללים, סטאניסלאב קראמשטיק, ואמר לי: “אני גוֹי גמור, וכל הענין הוא זר לי (הוא היה סופר פולני מפורסם בחקירות הטבע), ואינני עוסק בענייני היהודים; אבל אילו הייתי עוסק, הייתי עושׂה זאת לפי רוחכם. אני רואה, כי זו שלכם היא ספרות בפני עצמה”.

מובן שהחבילה ההיא צריכה היתה להתפרד. מעט מעט התחיל פרץ להיות מו“ל ועורך לעצמו, משוחרר מכל חוגים והחבוּרות או – יותר נכון –מייסד לו כפעם בפעם חוגים וחבורות ו”מניינים של הרבי“, הללו נוצצין והללו נובלין. מדייק אני לאמר: מעט מעט, יען כי – מותר לומר זאת עכשיו, לאחר שכבר נעשׂה פּרץ לסופר גדול מוסכם – במשך השנים הראשונות, לא די שלא היה מוסכם הוא לא נודע ולא הובן כלל. הקוראים העבריים לא ידעוהו, והאידיים היו רואים אותו כראות איזה פּרובינציאלי, וזוכר אני בדיוק, שהיו מלגלגים על ביטוייו הפּוֹלניים, והיו תולים בוקי סריקי בסודותיו וברמזיו. לעידן ועידנים היה פּרץ צריך עד שיכירוהו. והדבר היותר נפלא הוא, כי באמת לא נשתנה פרץ כלל. אמנם, כרוֹב לשניו רבה חכמתו, רבו השקפותיו, נסיונותיו, אבל בעיקרו לא נשתנה. הוא מכבר לא היה כלוא בתחום ספרותי אחד, וכן היה בסוף ימיו; הוא מכבר עסק – אם אפשר לומר כן – בנגלה ובנסתר, עבר תחת השפעת מאטרלינק והסימבּוֹליסטים מן הממשיות אל הדמיון והרמז, הרזין־דרזין, והארשת־שבלב, ושוב אל הממשיות. פּוּק חזי! שירו הראשון ב”השחר" הוא שמות מלאכים, ובסוף ימיו עשה בחסידות, כלומר: נתן תבנית שירית־ספרותית לכוונות, להרהורים ולתורות של חסידים מן הספרים הידועים: “קדושת לוי”, “אור המאיר”, “חסד לאברהם עם המכתבים הק'”, “פנים יפות”, “דברי שמואל”, “מעין החכמה”, “אור החכמה”, “מבשר צדק”, “נועם אלימלך”, “כתר שם טוב”, “מאור ושמש”, “רשפי אש”, “אור הגנוז”, “נחלת שמעון” וכאלה. אינני ממעריצי המין הזה, וקובלני עליו, שיש בו הרבה משינוי התוכן והצורה. החסידות לפי הכרתי ולפי הרגשתי אני, היא מיוסדת סוף סוף על האוֹרטודוֹכּסיה המוחלטת, היא אוֹרטוֹדכּסית עם תוספת קטנה של סוד ואמונת־חכמים. בספרות עושים אותה למין איסיות פורחת באויר הכוונות, והרבה פעמים נשקף אלינו מאחורי “טלית קטן” – בוֹדליר, ומאחורי הפאות – ורלן. אינני מעריץ את המין הזה – אבל אין ספק, כי יש בין אלה מרגליות יקרות מאד. או המשלים והמעשׂיות – משלים ומעשׂיות היה פּרץ כותב בנעוריו נוסח אטינגר ממש, והם היו טובים אז כמו עתה; ויותר משנשתכלל פּרץ בעצמו, נשתכלל טעמם של הקוראים.

היתה תקופה ארוכה בחיי, תקופה שמייחלת עוד להיסטוריון שלה, אשר אז היינו מתוועדים תדיר לפחות פעם אחת לשבוע. אחרי ה“חבורה של חמישי בשבת”, נוסדה חבורה יותר גדולה, שהיתה מכונה “אנשי שני בשבת”, מעין מועדון ציבורי־ספרותי, שהיה מתאסף בקביעות בביתי, במשך שנים רבות, להרצאות ולוויכּוחים. כמעט אף פעם אחת לא נפקד שם מקומו של פּרץ. אז כבר הוברר פרצופו הרוחני. גל של חיים היה שוטף ממנו תמיד. כל ימיו היה צעיר ורענן, נלהב ושואף לגדולות. לא תמיד היה אורו מנחה ומראה את הדרך הנכונה, אבל תמיד היה אורו זורח. שם כבר נתבטאו היטב רוב השקפותיו. שם היינו נלחמים ומנצחים זה את זה, מתפשרים ושוב נלחמים. שם היה הציבור יותר גדול, יותר צעיר, יותר מרובה־הגוונים. מי מאותם בני חבורה איננו זוכר את הערבים הארוכים ואת ההרצאות ואת הפולמוסין ואת השׂיחות ובתוכם – אחד הפרצופים המרכזיים: פּרץ!

קשה לי לכתוב בלי התרגשות על־דבר אותה תקופה, מפני שהיא קרובה מאד אל לבי. אולי פעם יכתבו אחרים שנשתתפו. האנשים השטחיים, שאינם בקיאים בסודות־הנפש, יחשבו כי במשך זמנים שונים לא היתה ידידות שלימה וחיבור גמור ביני ובין פרץ. אמת – אבל היה דבר־מה, למרות ההפסקות והמחיצות של כמה שנים, שהיה עוד יותר מידידות שלימה, ויותר מן חיבור גמור. היה דבר־מה, שאפילו “בני החדר”, בני חדרו של פּרץ, לא היו מסוגלים להבין – עניין של ארבעים שנה… אני פעם אחת כתבתי דברים קצרים על־דבר פרץ לחג יובלו, ויודע אני, כי כשקרא את הדברים ההם – בכה. ופרץ בוכה – זה לא היה מן המעשים בכל יום.

עברו עוד שנים. נפרדנו במקום, נפרדנו במקצועות הספרות, נפרדנו על־ידי הציונות. הלכתי אני בדרכי אני, והוא בדרכו שלו. החלו ימי מסעותי ועבודתי בתפוצות ישׂראל, ורק לפרקים שבתי אל נווי, ואני רואה את פרץ הולך וגדול, נכנס כולו לתוך העם, עומד בראש תנועה עממית, אידית־ספרותית, משפיע, מרצה, כותב, בוער. בכמה דברים חלקתי עליו – אבל תמיד היתה בלבי פינה חביבה בשבילו, נקוה שאי־אפשר היה להזיז אותה ממקומה: פּרץ!

ה

י. ל. פרץ חוֹנן בכל הסגולות של הסופרים המעולים. נוססה בו האמנות, המצויה רק אצל יחידי סגולה, לצמצם את המפוזר, כלומר: לחבר את הצלילים הבודדים להרמוניה שלימה ומאחדת, לעבור בקפיצה אחת מן הנצחי אל הרגע־כמימרא, מן הקיים אל העוֹבר, מן התוגה העמוקה בצערו של עולם אל הצחוק הקליל, ממה שהוא אנושי כללי ואדיר אל הפרט הפעוט והדק – בלי נתק את החוט, בלי הפסק את ההמשך ובלי פגום את הצורה היפה, וגם, מה שהוא עיקר, בלי הקריב את הרעיון היסודי לקרבן; היה יוצר יופי והוד בחזיונות קטנים כקוצו של יו“ד; היה מערב ערב נעים ונפלא את הממשיות עם הדמיון, את העולם־כמנהגו עם השירה; שאיפה אל האמת והרגשה טבעית של יוֹפי היו מלוות את כל תאוריו ומושכות על תמונותיו חוט של חן; היתה לו גם בת־הצחוק המעוּותה, הקלסה המבטלת, ההיתול התוסס, החד והמר של מפיסטו, ניצוץ האשמדי של סטירה קודחת, שהיה מחבב עליו לפעמים את הפסידונים “לוציפר”, כאילו קפץ אף הוא מתוך להבה; הכול היה בו תאווה: תאווה לאמת, תאווה לשׂרוף בהבל פיו כל מה שנראה לו כשקר, תאווה ליופי, תאווה לפעול על הבריות, תאווה לאהוב ולשׂנוא, והכול – בכוח גדול ובסערה. היה זה הר־געש זורק לבּה של זהב עם בדיל ועם עפר, אבל זהב הרבה מאד. יש שהיה מזכירנו את התאורה החשמלית בראשית תקופתה, כשהיתה רק ניצוצות וזיקין דנורא, – יש שהניצוצות הם בהירים ומאירים ונוגה להם עד אין קץ, ויש רגעים של חושך בתוך אור ושל סתום בתוך ברור. לנוגה ברק חציו, לפעמים אתה רואה עולמות, ולפעמים – דברים קשי־המושׂג, חידות. ידידינו המשותף, אותו פיקח חרוץ וחד כמורג, המנוח שמואל שיינהאק, היה אומר לו, במעמד שלושתנו, על אותם הדברים הסתומים, על אותן השורות הקצרות, על אותם התגים: כשנכתבו – ידעו רק שנים את פירושם: הרבונו־של־עולם. זאת היתה הלצה, אבל היה בה קורטוב של אמת. פרץ, בראשית תקופתו, לא היה סופר מסודר כל־עיקרו, ולפיכך היה סופר כל־כך נפלא. הוא היה כותב לו דרך אגב – על פיסות של נייר, על שולי הדפים, על גליונות התעודות, מתוך התפעלות, או מתוך צחוק, כניצוצי הבזק, או כרטיסי טל, בלי שום הכנה, פשוט, מלאך מכה אותו ואומר לו: כתוב, והוא כותב, רעיונות, תמונות, שׂיחות. משלים כברקים, מתוך מה שקרא, מתוך מה שראה או ששמע –התרוצצו במוחו, יצאו דרך עטו, כאש מתלקחת לכל רוח, כמו שאומרים בלשון המליצים: “רוחו עברה משׂכיות לבבו”. ככה כתב גם ד”ר אטינגר בזאמוֹשץ לפנים, ככה כתב גבריאל יודל ליכטנפלד – לא למועד מזומן, לא לשמו של דפוס ולשמו של עיתון. בלתי־אמצעיות זו, תכיפיות ואימפרסיוניזמוס הללו – אפשריים היו אצל פרץ רק באידית. לעשׂות ככה בעברית – לא יספיק שום כישרון טבעי; לזאת צריך אדם להיות מלא עברית, מקושר ומאורג עם כל חלקי הספרות העברית ועם בית־המדרש, ואולי גם זה לא היה מספיק, כל זמן שאין שוק של חיים עבריים מקיף את האדם מכל צדדיו. מה שהשיג פּרץ בעברית – ואמנם השיג הרבה מאוד – הוא רק אחוז אחד ממנו; מה שהשיג באידית – הוא הסך־הכול שלו.

בתוך סכום הונו הספרותי של פּרץ אהבתי תמיד מה שהוא אצלו מין מיוחד, מה שיש לו ריח אדמה, מה שהוא מחובר לקרקע, מה שיש לו – לא רק פרחים, אלא גם שרשים. פרחים של אש פלדות יש לו לפּרץ בכל מקום, אבל שרשים יש לו יותר עמוקים במין של פּוֹלין, במין של זאמוֹשץ, של לוברטוב. כסבור אתה, שהדברים האלה הם מקומיים, לפיכך הם קטני ערך? טעות גסה! הם מקומיים, ולפיכך הם עולמיים; הם קטנים, ולפיכך הם גדולים. מרגלית של טל קטנה היא, ואף־על־פי־כן היא גדולה יותר מארבעים סאה מים שאובים. “המלמד החלמי” הוא גדול, מפני שהיה לו לפרץ יחסים פנימיים אליו. ל“בוֹנטשי שווייג” יש רעיון כללי, אבל יש גוון מקומי. “תמונות המסע” של פּרץ בכרך הראשון של ה“פאָלקס־ביבליאָטהעק” הן דברים של ערך גדול, לא מפני שפרץ כבר היה אז אותו המורה הציבורי, אותו ה“טריבּוֹן” שנעשׂה אחר־כך, – כל אלה הם דברים חשובים, – אלא מפני שהוא היה עוד אז פּרץ בעצם תומו, פּרץ בדיליטנטיותו, פּרץ ביפיו החביב והשובב מעט, פּרץ בדיליטנטיותו ובעונת פריחתו, פּרץ כמו שהוא. ככה אהבתי תמיד את פּרץ לא במקום שהוא חושב וחוקר, אלא במקום שהוא מרגיש ומתעורר, לא במקום שהוא נקדן ונקרן, אלא במקום שהוא חותך את הדין; לא מפני שהוא מכוון תמיד אל האמת המדויקת, אלא מפני שהוא סוער תמיד כלפי מה שנראה לו באותו רגע כאמת מוחלטת. בתור חשבן חסר פרץ את המנוחה, שאדם צריך לה, כדי להיות מוכשר להסתכל בעניין מכל צדדיו. בתור מַרגיש הוא תופס וכובש הרבה פעמים את האמת. הוא כתב הרבה גם בפּוּבּליציסטיקה אבל גם הפּוּבּליציסטיקה שלו היא מצויינת באותם הסימנים בעצמם. הפּוּבּליציסטיקה החשבנית צריכה למידה ידועה של ספקנות, של ספקנות דקה ומעודנת; צריך אדם לא רק להטיל ספק באחרים, אלא גם להטיל ספק בעצמו, לא רק להיות אפיקורס כנגד דעות מוסכמות של זולתו, אל גם אפיקורס כנגד האפיקורסות של עצמו. אין לו לפֹּרץ אותה הדקות, וטוב שלא היתה לו. אין לו – לא אותו ריבוי־הצדדים, לא אותה הבקיאות ולא אותו הניסיון המבוכּר, שפובליציסטן צריך להם, אבל יש לו מה שהוא חזק יותר ויפה יותר – התלהבות, כעס, תאווה, חיים, עוז־רגז, נעימות עדנים. הוא ידע לדקור – וחדרה המדקרה עד החומש, ידע לזעוק חמס ושוד – ורגזו ההרים. פרץ ניצב לנגד עיני תמיד כאיש אשר פניו להטים כאודם השמש בצהרים: ידבר – ורוח שפתיו סופות וסערות, יכתוב – וכידודי אש יתמלטו מעטוֹ, יכעס, יוכיח, ישפוך רגשותיו בלהבות. אין זה עמוד שיש עומד על מצבתו: זה הוא זרם של אש, שוטף, סוער ומלהיב. דברים פושרים אין לו כלל. אז צורב הוא באש ההתלהבות, או צורב בקיפאון של כפירה עזה וביטול מוחלט, ואז גם הביטול הוא נלהב, לא פחות מן ההסכמה.

מפני שהיה פּרץ משורר – לא במובן הצר שאנו מייחסים מתוך רגילות לשם זה; כותב שירים וחורז חרוזים. יכול אדם להמטיר חרוזים בכל רגע, אפילו חרוזים מצלצלים יפה, וטיפה של שירה לא תהיה בו; יכול אדם לכתוב פּרוֹזה כל ימיו, ולהיות משורר גדול. משורר הוא מי שדמיונו עשיר ויפה ומעופף, ושהרגשו עזה ונמרצה ועמוקה, והוא רואה את העולם ודן עליו ומתאר אותו ומראהו לאחרים מתוך הרגשתו זאת, וגורם להם שגם הם מקבלים, במקצת או בשלימות, רושם דומה לזה. משורר כזה היה פּרץ בכל מקצועות יצירתו, אפילו במאמרים שכתב, אפילו בפרקים שהיה קורא; משורר כזה היה גם בחייו: צעיר ורענן כל ימיו, אוהב ושׂונא, שואף ומוחה כל ימיו, בונה וסותר וחוזר ובונה ומתחיל לייסד ולברוא – כל ימיו.

היו כל חייו הימנון – שלא נגמר, כי הימנון כזה לעולם איננו נגמר. המסך נופל, אך החזיון לא תם. ככה מתים אותם המשוררים המיוחדים, אשר פּרץ היה אחד מהם: משוררי החיים.

כי היה פּרץ באמת משורר החיים. אין אתה יכול לצייר לך משורר זה בודד, רחוק מן המחנה, סגור בתוך תחומו, יושב ויוצר את יצירותיו. הוא היה צריך לקהל, היה צריך לאותו הגל של חיים המפכה מן הקהל, היה צריך לקהל־חסידים, לציבּור של שומעים ל“עולם” של קוראים ומעריצים ומסכימים ואולי גם מוחים. גן־עדנו לא היה פרדס של יודעי ח"ן, שמציצים בו בעד החרכים; לא פּארק ישן, נרדם, השׂגב בדומיתו ובבדידותו; גן־עדנו היה השוק, האסיפה, התנועה, החברה.

עולה בזכרוני תבנית אנדרטה אחת, שאני אוהב ללכת אליה ולהסתכל בה בכל פעם שאני שוהה בוויניציה, ועיני לא תשבענה מראות אותה: האנדרטה של גוֹלדוֹני. גוֹלדוֹני זה היה משורר עממי באיטליה. הוא כתב הרבה חזיונות מחיי העם, והעם אהב את חזיונותיו ורואה בהם את צלם דמות עצמו. למשורר זה הציבו הוויניציים אנדרטה באמצע שוק אחד, מקום שהמון העם מצויים; האנדרטה היא קומת איש, בלי גוזמאות של אמנות, בלי צעצועים ומעשׂי פיתוחים, קומת קולדוני כהוויתה, והכן והבסיס אינם גבוהים. כשהשוק מלא אדם, אין לראות את האנדרטה מחוץ, היא שוקעת בתוך הציבור, זה סומך לה את שכמו, וזה יושב על בסיסה, ויוֹני סן־מארקו הנוחות והרכות באות ועומדות על ראשה. אילו היתה לנו קרן־זוית כזאת שלנו, הייתי רוצה לראות מצבת־זכרון כזאת שלפּרץ. עממיותו ראויה היא לכך.

עממיות זו היא יותר מדימוקרטיה. אפילו אם גזרו כל המבקרים, שהיה פּרץ דימוקרט, לא אשמע להם. זו הגדרה שטחית, שאולה מן הקאטכיזם המפלגתי, ויפה הוא לתוכּיים. פּרץ איננו נתפס בצבתות של שיטה ואיננו עשׂוי להיחתם בגושפנקה של טרמינוֹלוֹגיה כיתית. אמת, פּרץ היה מתפעל מן הדימוֹקרטיה, אבל זוכרני, כמה היה מתפעל מניטשה, כמה היה שותה את דבריו בצמא, כמה קיבל ממנו, וניטשה היה תמצית האריסטוֹקרטיה! זוכרני, כמה היה מתרגש מן התורה: אחרי מעטים להטות! לא הרבים, אלא המעטים עושׂים היסטוריה; לא הרבים, אך המעטים צדקו; וה“יחיד ברשות הרבים” – זה הוא האידיאל! שׂוּם לא שׂם לב כלל, אם מבינים אותו, או לא. הכישרון צריך למשול, להכניע; הדימוֹקרטיה רוצה בדרכים כבושות, והכישרון הדמיוני פורשׂ כנפיו לעוף. היתה בו בפּרץ רוח של אדנוּת ושׂררה רוחנית, היתה בו רוח של מחאה, ואם מחה כנגד האצילות המתנפחת, עלול היה למחות גם כנגד האחו הגזוּז במספרים של דימוֹקרטיה והעשוי “עמק השווה”.

אבל אם לא היה דימוֹקרטי ככתוב, היה יותר מזה, לא על־פי שיטה, כי אם על־פי תכונה טבעית. הוא היה איש חי במידה מופלגת מאד, בדופק חזק ובמדרגת־חיים גבוהה. משוֹך משכו את לבו החיים ההוֹוים, התוססים, המלאים, ואותם מצא רק בקרב העם הרב. לא היה זה מגדלור על ים בליל בלי כוכבים; זה היה לפיד בוער בתוך שוק החיים, ועם החיים. זאת היתה יותר משיטה; זה היה אופיו הטבעי.

באיש־החיים הזה לא יכול היה החוש ההיסטורי למשול. זאת היתה הסיבה העמוקה של אי־ציוֹנוּתו. איש כזה בארץ ישראל, בעולם של עברים עתיקים־חדשים, עם מראות ומעשׂים, שאיפות ותאווֹת של ממש, בתוך בלתי־אמצעיות עברית, בודאי היה מוצא בהם את סיפוקו; אבל הצעה, רעיון, דבר רחוק במקום, נסמך לדבר רחוק בעבר – לא היה יכול לפרנס את רעבתנותו ההרגשית החיה, ביחוד כשהחוש ההיסטורי שבו לא היה איתן כל צרכו, עד כדי הכרעת חוש החיים ההווים והסמוכים, שהיו סופגים כמעט את כל ישותו הרוחנית.

אין זה אומרת, שלא היה בו חוש היסטורי. הוא כתב פעם בדרך שׂיחה: “למה לנו ללמוד היסטוריה”, והפרק היה יפה מאד; אבל שוב לא היה זה מן הצדדים החזקים שבפּרץ, היתה זאת, סוף סוף, חקירה – בלי הרגשה בוערת, בלי אותה ההרגשה שהיתה בו. כשהוא מתאר זוגות של אוהבים, או צרות של מדוכאים, או דחקות של פרנסה. ציון היתה לו איזה אלוֹן־בכוּת צומח בנשיה. לא יכול היה לתנות על הקברים. היתה בו, למרות כל ויכוחיו, חיבה גדולה אל השׂפה העברית. לא יכול היה להיות לסופר יהודי גדול, אילו לא היה גם סופר עברי מצוין; אבל זאת היתה חיבה לסירוגין, שמתעוררת ונפסקת, מתחדשת ומסתלקת והולכת, מפני שהיה שקוע כמעט כולו בתוך החיים ההווים ובסביבה החיה ותלאותיה ושאיפותיה התכופות.

פּרץ לא היה, אפילו באמנות, צייר החיים, אלא משורר החיים. אילו גם לא ידעתי זאת מהכרתי האישית, הייתי יודע גם מתוך מה שכתב, כי הרבה יותר שהיה אמן לגבי צורות, היה אמן לגבי קולות והרמוֹניות. בין כל האמנויות (או ה“מלאכות היפות”, “מלאכות מחשבת”) הנגינה היא האמנות היותר עממית. הטעם הוא פשוט: כל אדם מבין, שהנגינה היא אמנות ולא יותר, והוא נהנה ממנה כמו מאמנות. הטעם העממי ביחס אל ציור הוא על־פי רוב רע, מפני שרוב העם דנים על התמונות לפי מראות שהם רואים בקרב המציאות. הציור איננו להם אמנות, אלא צלם דמותם של איזו דברים ערבים עליהם במציאותם. אבל המוסיקה איננה מצלמת שום דבר מן המוחש והנמצא, ואפילו הנגינות הגסות הן לא יותר מקולות שניתנו ליהנות מהם בלי שום יחס אל שום דבר זולתם. אמנות הנגינה היא אמנות דלית בה ממשׁא, היא הרוחנית ביותר, ולפיכך היא מצויה ביתר בין היהודים, שהרי חיינו הממשיים, המציאותיים, היו דלים מאד, וחיינו הרוחניים עשירים מאד. המוסיקה היא גם כן מקלט להימלט שמה מן המציאות. ובכל־זאת הוא מוצא שם את המציאות; אבל לא צל ממשי, לא מראה וצלם, כי אם איזה טעם, איזו תמצית, איזו נשמה שיש במציאות. הציור הוא כמו מתחרה עם המציאות, להיות דומה אליה, להיות עוד טוב ממנה, המוסיקה איננה מתחרה עם המציאות, מפני שהיא מציאות לעצמה. לפיכך הניגון הוא יותר מספּר מן הטכסט. הטכסט של “כל נדרי” כולל מלים אלוּ ואלוּ ממסכת נדרים, ואומר לנו שיש קוֹנמי וקוֹנסי, אבל הניגון איננו מספר לנו מלים, הוא הולך ישר אל הנפש ואומר לה, כי זה ליל יום־הכיפורים, זה ליל קדוש, זה מקום קדוֹש, בקיצור: אומר מה שהלשון איננה יכולה להביע. הרגשתו המוסיקלית של פּרץ היתה גבוהה לאין ערוֹך מהרגשתו הציורית. על־כן החלק הציורי שבשיריו וסיפוריו הוא פשוט ורגיל, והחלק הפסיכולוגי – עמוק ועשיר. הוא שמע כל הגה, כל סוד שׂיח, כל רעידת מיתר, כל נעימת בת־קול. הרגשות, זעזועים, תכונות־לב כמוסות, סתרי הרהורים, סודות נפש, תשוקות, תקוות, יסורים – הם הם מלכותו, פה אין שום שער ננעל בפניו, פה היה יוצא ונכנס לפני ולפנים. מתוך כך העמיק וחתר, חתר והעמיק, עד כי רצה להגיע ל“אבני שיש טהור”. נכנס לתוך ערפלי הסודות, וגם פה ליווּ אותו החיים, הדברים שראה בהוֹוה": החסידות! יש פה, לפי הכרתי, הרבה מן הדמיון וההפלגה, אבל גם הרבה מן האמנות הנשׂגבה.

רואים אנו אצל פּרץ את השאיפה לכל התבניות הספרותיות. אולי דרמות? הולך וכותב דרמות! אולי משלי־עם? הולך וכותב משלי־עם! הסימבּוֹליזמוס על הפרק – הולך וכותב רמזים! אבל אין זה פיזור, אין זאת תאוות הצטיינות בכל המקצועות. הוא מקבל השפעות, הוא מתפעל, ויש לו יסורים של אמן, חבלי לידה של הכוח הדוחק והכופה להגשים מה שתוסס בנפש. והרבה עולה יפה והרבה איננו עולה יפה, אבל יש בתוך פיזור זה אחדות, ואחדות זו נקראה בשם “פּרץ”; ויש דברים רפויים, ויש שברי לוחות, אבל אין ניב נבזה, אין שׂיח תפל, אין עניין סר־טעם, אין קוֹנבנציאליות קהה, יש בכל דבר מעוף גבוה ותשוקה למשול, ויש אשר ישׂוֹר ויוכל, ויש אשר ישׂור ולא יוכל, אבל לעולם ישׂור כגבור.

זה היה לפיד אש, לא להאיר למחולות ולנשפי־חשק. הוא זרק את ניצוציו לאלפים ולרבבות, זיקים אדומים, בני־קשת דרוכים. והוא צעיר, אך מעט שלג פיזר הזמן על ראשו, כשלג על הר אש; לא רד יומו, לא נטו צלליו, לא דאה בכנפים מוּטוֹת – וברגע אחד, והלפיד הזה כבה! האומנם כבה? הלא הוא עטוי זוהר־עלומים!

אח, פּרץ מת – ואני במרחקים, ושמועות אחרי שמועות באות, כמו אל איוב בשעתו – אך קברים, קברים.

לונדון, 1915.

[מתוך הספר “אישים”]

מאמר ראשון

יצחק ליבוש פרץ נולד בל“ג בעומר, שנת תרי”א (1851), בעיר זאמושץ (פלך־לובלין). עיר זו מפורסמת היא בקורותיה של ספרותנו החדשה. כשם שהיו “חכמי ווילנה” בדור ההשׂכלה חטיבה מיוחדת בפני־עצמה, בעלת קלסתר־פנים מיוחד, כך היו אף “חכמי זאמושץ”. עוד מן המאה השמונה־עשרה ידוע לנו תלמודי גדול, שהיתה לו ידיעה מרובה, בערך אל זמנו, גם בחכמות חיצוניות: ר' ישראל מזאמושץ, שהיה רבו של משה מנדלסון. וגם לסינג היה מכירו ומכבדו. באמצע המאה שעברה נודעו לשם “חכמי זאמושץ” אלה: יעקב אייכנבוים, ד“ר אטינגר (אחד מעשׂרת הראשונים, שהתחילו לכתוב בז’ארגון לא “תחינות” וספרי־מוסר בלבד), יעקב רייפמאן, אלכסנדר צדרבּוים (ארז) ועוד. תכונה אחת משותפת יש לכל החכמים הללו: הם חובבי חכמה ושירה, אבל אינם נלחמים בעד ה”השׂכלה בת השמים" עם ה“חשוּכּים ומורדי־האור”. את החקירה כשהיא לעצמה הם מחבבים, אבל ה“השׂכלה” במובנם של סופרי “השחר” היא בעיניהם כאין קלות־דעת. דבר זה מתבאר על ידי רוח־הסובלנות, ששלט בעיר זאמושץ מאז ומעולם. המפלגות השונות, שהיו בה כבכל עיר ישׂראלית בפּוֹלין, לא היו שׂונאות זו לזו ביותר, ומעולם לא נרדפו בה “המשכילים”, כמו שהיה הדבר נוהג בשאר הערים הקטנות. מסבּה זו לא היו אנשים כאייכנבוים ורייפמאן לוחמים אמיתיים שיצאו בגלוי נגד הבלי־המסורת ונגד האמונות התפלות של היהדות האדוקה. אפילו צדרבּוים, שב“המליץ” שלו נתרכזו כל החופשים־בדעות בשנות השישים והשבעים, היה הוא עצמו משמר בענייני הדת. ולעומת זה היו כל “חכמי זאמושץ” חקרנים גדולים, מתעמקים בספרותנו העתיקה ותולים בכל קוץ וקוץ שבה תלי־תלים של השערות.

י“ל פרץ, שאמנם לא נעשה “סבלן” כמותם, ירש מהם במידה ידועה את ה”חקרנוּת" שלהם. הוא לא נרדף מעולם על־ידי בני־עירו בשביל שכתב “דברי־מליצה”, ועל כן אין ספוריו מלאים “משׂכילים נרדפים” מן המין הרגיל בספוריהם של שאר מספּרינו הישנים עם החדשים. “בחורי הישיבה” שבספּוריו אינם “משׂכילים” במובנו של “עיט צבוע”, אלא “חקרנים” גמורים. לא ה“הוויות” של אביי ורבא הן עיקר בעיניהם, אלא השאלות העולמיות שב“מורה נבוכים” וב“עיקרים”. אפשר זוהי גם סיבּת הדבר, שפרץ עסק אפילו בספּוריו מחיי ישראל בשאלות אנושיות־כלליות יותר מכל מספר עברי אחר. ואולם לדבר זה יש סיבּה יותר עמוקה, שהיא מוטבעת באותו זמן, שבו התחילה התפתחותו של פרץ ובו נתרקם הסוֹפר שבו.

כי פרץ, יותר מכל סופר עברי אחר, תלוי בין שני מגניטים, עומד באמצע בין שתי תקופות: תקופת ההשׂכלה ותקופת־הציונות. את עבודתו הספרותית התחיל בשנת תרל“ו, השנה שבה יצאו “חטאות נעורים”!.. טוֹבי הסופרים העבריים, וגוֹרדוֹן וליליינבּלום בראשם, עדיין היו אז עסוקם ב”רבי ופסי" וב“קוצו של יוד” שלו. תנועת ההשׂכלה חגגה אז נצחון אחר נצחון. האדוקים עם “נוגה הירח” ו“הלבנון” שלהם נשתתקו לגמרי או הוסיפו להילחם בלא־כוח, באפס־תקווה לנצחון קרוב או רחוק. הכול דימו כי בא הקץ להאדיקות הישנה, ורבים היו נוטים לשׂים קץ גם ליהדות הישנה, כלומר, “לשפוך את הילד עם מי־האמבטי”… רק מועטים הרגישו, כי רוח חדשה מנצנצת בעולמו של ישראל ועתידה היא לשנות את כל הערכים של תקופת ההשׂכלה.

ורוח זו לא איחרה להיגלות. אותה כבר בישׂר סמולנסקין בשנות תרל“ב–תרל”ה; ובשנת תרל“ו התלקחה המלחמה על השקפותיו של מנדלסון ביחסן אל הרעיון הלאומי בכל עצם־תקפה. ובאותו זמן עצמו התחיל זורם עוד זרם חזק אחד בספרות העברית. “מתקני עולם נראו בה וירחון אחד יסדו להם בשם “האמת”, וירחון שני כבשו להם בשם “אספת חכמים”, ב”השחר” עצמו הלך ונדפס השיר הסוציאלי הארוך “כשרון המעשה” של יהל"ל. מי יודע, אם לא ניצוץ מנשמתם של הסופרים הללו עבר אל מחבר הספּורים הסוציאליסטיים הראשונים בעברית וז’ארגון, שהתחיל כותב בעצם הזמן ההוא? מי יודע דרך־הרוח?…

בשנת תרל“ו התחיל פּרץ את עבודתו הספרותית בספר “ספורים בשיר ושירים שונים”, שחבּר יחד עם חותנו הראשון, המתימטיקאי ליכטנפלד (“שני בעלי אסופּות”). אחר־כך נשתתק – ודומיתו ארכה כעשר שנים. רק באמצע שנות־השמונים הוא חוזר ועולה על במת הספרות. ב”האסיף" של סוֹקוֹלוב וב“כנסת ישׂראל” של שפ"ר אנו מוצאים את ספוריו ושיריו, המצטיינים בתוכנם המקורי. בשאלות אנושיות־כלליות נוגע פרץ בספוריו העבריים. כיהודי לאומי וציוני הוא מופיע לעינינו באחדים משיריו, אך למלחמתו באדיקות, באמונות התפלות, קשה למצוא זכר בכל אלה. הסובלנות הזאמוֹשצית עדיין לא הסירה מעליו את חותמה.

אבל בן “דור־ההשׂכלה” היה פרץ, ובשנות־התשעים נתעורר בקרב ה“משׂכיל” של שנות־השבעים. ה“שטריימיל” שלו הרעיש את עולמנו. הבטלנים שלנו משתי המחנות הבינו את הדברים כפשוטם: אלה מצד־ימין דימו למצוא בציור המגמתי הפקרות ופריצות, ואלה מצד־שמאל הריעו תרועת־נצחון על שנמצא בדור־הלאומיות אדם מסוגל להילחם ברבנים מלחמת־תגרה, כגוֹרדוֹן בשעתו. שכולם כאחד היו טועים – דבר זה יבין כל מי שאינו מתייחס אל המשורר כאל פובליציסטן או חוקר. אלה ששׂמחו על ה“שטריימיל” היו יכולים להתעצב על “הרב מיארטשוֹב” ו“הרבנית מסקוּל”, שאין בהם מלחמת־תגרה או איזו מלחמה אחרת, אלא להפך, יש בהם הכרת מידותיהם הטובות של ה“שטריימלים” מן הדור הישן. וכאילו כדי להגיש כוס־תנחומים לאלה שהתאבלו על ה“שטריימיל”, נדפס מיד אחר ה“שטריימיל” בעל המגמה השׂמאלית ציור מגמתי אחר בשם “ונוּס ושולמית”, שהוא הימנון נלהב לרוח־ישראל.

כבר המלצתי פעם על פרץ את החרוזים הידועים של “פויסט”; שתי נפשות שוכנות, הוי, בחזי, ואחת רוצה להיפרד מן השניה“. ראוי לשׂים לב, כי פרץ כשנלחם במסורות המיושנות שלנו, לא יצא נגדן מעולם בכלי־זינם של ליליינבּלום, גוֹרדוֹן וברודס. לא בסעיפים מחמירים מסוימים מן ה”שולחן ערוך" היה נלחם, מזוין בהלכות מקילות אחדות מן התלמוד, כמו שעשה ראובן אשר ברודס, אלא התקומם לרוחו של הישן בכלל, נשען על תביעותיה של הרוח החדשה, האנושית והכללית, שהיא מתנגדת לו מעיקרה.

ואף־על־פי כן ניכר ממלחמתו ברבנים ובאמונות התפלות לא רק היהודי הלאומי, הרוצה לשחרר את רוח־עמו מכבליו הכבדים, אלא גם ה“משׂכיל” משנות־השבעים, הנלחם בגוסס, המפיל ארצה את הנופל־מאליו ודורך ברגליו על צווארו של המנוצח. כשאנו קוראים את כתביו המגמתיים של פרץ, שהם מכוונים כלפי הדור הישן ההולך־למות, יכולים אנו אך למשוך בכתפינו; במי נלחם סופר זה ועל מה הוא מבזבז את כוחותיו? כלום אינו רואה, שהדור החדש אפילו בערים היותר־קטנות שוב אינו משגיח ב“שטריימיל”, וכשמרשות ה“אפּוֹלטות” לנער יהודי להיכּנס לאיזה בית־ספר כללי, הוא ואבותיו שוכחים את הפקודה החמורה של כל ה“שטריימלים” מימות משה ועד עתה, שאסור לכתוב בשבת? ואם נמצאו כמה וכמה רבבות מבני הדור הישן, הנשמעים ל“שטריימיל” – כלום על אלה, שהחיים לא פעלו עליהם, תפעל הספרות? ואם תפעל עליהם הספרות והם יעזבו את ה“שטריימיל”, כלום תרוויח האומה הישראלית, או אפילו האנוֹשות כולה, אם עוד כמה וכמה רבבות של ישראלים ייעשו האנוֹשות כולה, אם עוד כמה וכמה רבבות של ישראלים ייעשׂו אנשים מישראל בלבד? את כל השאלות האלה לא שאל פרץ את עצמו, כמו שלא שאלו אותן גם גוֹרדוֹן וחבריו. בן שנת־השבעים הוא פרץ בנידון זה, למרות מה שהוא נותן למגמותיו ותביעותיו פנים חדשות הרבה יותר ונאות ביותר.

ואולם מי שאינו מכיר את פעולתה של הלאומיות על פּרץ אינו אלא טועה. יהודי בעל לב חם ורגש כמו פּרץ אי־אפשר שלא יהיה יהודי לאומי. אמנם, על־פי־רוב אנו מוצאים בכתביו של פּרץ יותר חבּה להמון הישׂראלי מאהבת קדשיה הרוחניים של האומה הישׂראלית בהתפתחותה הרוחנית וההיסטורית (מה שאנו מוצאים, למשל, בספּוריו של סמוֹלנסקין ובשיריו של ביאליק). אבל יש עמודים בציוריו ויש ציורים בכתביו שקשה למצוא דוגמתם בכל הספרות הלאומית שלנו.לא אדבר על ציורים נפלאים כמו “מנגינות הזמן”, “ארבעה דורות – ארבע מיתות” או “פוחת והולך” ושאר “ספורי יוחנן המלמד”, שכל שורה ושורה שבהם מלאה חבּה והערצה לכל קדשי־ישׂראל ולמידות הישׂראליות המצוינות. לא אדבר גם על הספר “חסידות” של פּרץ, שבו אנו רואים את פּרץ המשורר צולל במעמקיה של השירה שביהדות ומעלה בידו מרגליות פיוטיות, שלא ראתה עין כמותן עד היום. אבל כדאי להעיר על שני ציורים ממין זה, שלא נתפרסמו ביותר בקהל הקוראים העבריים.

הראשון הוא ציור קטן בשם “הנדחת”. בהשקפה ראשונה אין השם הולם את הספור כלל. תוכנו בקצרה הוא: בחורה יהודית, מגודלת בביתו של יהודי אדוק, בת לאם אדוקה וזהירה במצווֹת, בורחת בחג־השבועות, ב“זמן מתן־תורתנו”, מבית־אביה אל בית מכּריה הנוצריים ועוזבת את דתה ואת עמה. בחורה זו הרי לא “נדחת” היא; היא עצמה הדיחה עצמה מקהל־ישראל. אף־על־פי־כן חושב אותה המחבר לנדחת. והצדק עמו. מה יודעת אשה עבריה מעמה, מדתו ודברי־ימיו, מרדיפותיו ומסירות־נפשו על קידוש־השם, מן הקדושה והטהרה של גדולי־ישׂראל, מרוממות־הרוח שהראו אבותינו בימי־חירותם ובימי־גלותם, מן האידיאלים הנישׂאים של הנביאים, מן התקווֹת הלאומיות המזהירות והתקווֹת האנושיות הנצחיות, שיצר רוח־ישׂראל בכל הזמנים ובכל הארצות?… “הנדחת” מאשמת אותנו כולנו, את כל הגברים מישׂראל, בכעס ובמרירות. היא טוענת לפני אחיה, שנשאר ביהדותו: “מה ידעתי אני על מלחמת הדמים שלכם עם ההם (הנוצרים)? אתה ידעת על־כך. ב”חדר" למדת. ספרי שלי לא ספרו לי על כך ולא כלום… אצלכם בבית חייתי אני חיים זרים; חיים בדויים של אחרים, מתוך ספרים זרים… האם בגדתי במשהו, האם התכחשתי למשהו? אני רק החלפתי חלה צהובה עם זעפרן במאפה־מתוק אחר… מעשׂיות מן ה“צאינה וראינה” – בספרים, תחינות – ברוֹמאנים! את מעט הירק־של־שבועות המפוזר על הרצפה –בירק־דשא רענן בשׂדה וביער!… את החיים המעיקים, המחניקים – בשמש ופרחים החלפתי, בשׂמחה ובאהבה.. אבל בכם לא בגדתי; לא ידעתי ולא הכרתי אתכם; לא ידעתי את מכאוביכם, ואתם לא ספרתם לי עליהם אף מועט שבמועט… לא הבאתם אותי בסוד סבלכם… מפני מה לא ספּרתם לי על אהבתכם שלכם – על אהבתכם היונקת מדמכם? מפני מה לא דבּרתם על יפיכם שלכם, על היופי הנצחי המתבוסס וגם חי בדמכם? את היפה, את האהוב, את הנישׂא והמרוֹמם, את הנעלה מאוד – סגרתם ושמרתם בתוך עצמכם, בשבילכם הגברים בלבד… ממני, מאתנו (הנשים), שנמשכנו אל החיים בכל מאודנו ודמנו, בכל כוח־הנעורים, מאתנו דרשתם – מאפה־חמאה, חלה צהובה עם זעפרן! אותנו –הדחתם אתם!"

כאן כבר יש לא רק אהבה לישׂראל, אלא גם אהבה להיהדות; יתר על־כן: כאן יש אפּוֹתיאוֹזה לרוח־ישׂראל. בטורים המועטים הללו הראה פּרץ את הבנתו העמוקה, שהוא מבין את הרוממות המעוררת־כבוד ואת היופי הנורא־הוד שבצרות ההיסטוריות ובסבל־הירושה ההיסטורי של האומה הישׂראלית, ובקידוש־השם שלה, שהוא יחיד־במינו בהיסטוריה של כל העמים.

ובציור אחד קטן בשם “הנער החולה” הוכיח פרץ, כי למרות מה שהיה שקוע תמיד ביהדות של ההוֹוה, בצרותיו של ההמון היהודי, הוא מרגיש ומכיר גם את הצער העולמי וההיסטורי שלנו ולבו כואב לא רק על צרת־היהודים, אלא אף על צרת־היהדות.

“הנער החולה” נמצא בקרבתו של בית־הכנסת. והוא מספר על בית־כנסת זה לאמו:

"לאור היום מראהו נורא… עלוב, הטיח מקוּלף, הקירות מושחרים… השמשות שבורות, ומתוך רחמים מבקשים העכבישים לארוג את קוריהם ולכסות בהם את הפרצים… וממול– מעבר לנהר, על ההר, בתחילתו של הרחוב, עומד בית־התיפלה הגבוה, העוקצני, וצוחק…

לפנות ערב היה מראהו של בית־התפילה הגדול אחר לגמרי… זו הפעם הראשונה ראיתי אותו כזה…ערפל קליל, נעים, כחול־כהה, עטף אותו… החלונות ששמשותיהם שבורות לא היו עוורים… הם הביטו בכובד־ראש ובעמקות אל חלל־העולם… למעלה היו הכרכובים חיים וערים, כמעט נעו… כמה אריות מן החזית ביקשו לעקור עצמם מעל הכרכוב, מן הקיר… הנה הנה מתחילים הם לשאוג!"

בקוים יפים ודקים מוגשם כאן הרעיון המפורסם, שכנסת־ישראל מתחילה בעת־טובה להתבייש בעצמה ונראית כעלובה, קרועה־ובלויה, שחרחורת וקודרת; ורק למראית־עין, מרחמנות, מכסים הרבנים החשוכים בעלי “אשר יצר”, או הרבנים ה“נאורים” בעלי ה“תעודה”, את קירותיו של בית־ישׂראל, העומדים ליהרס, בקורי העכביש של “תרבותנו העתיקה עם כל פרטי־פרטיה”, או של ה“ליבּראַליות” האירופּית המדומה. ואולם בעת־רעה נופל התבלול מעיניו של ישׂראל, והוא רואה את מצבו הרוחני והגשמי כמו שהוא; ראשי־העם מתמלאים חיים ומתחילים להתנועע, והמעולים שבאומה רוצים להינתק מעל הגיטוֹ; הם דורשים, שיהיה עמם דומה לכל העמים החיים על־פני האדמה, שיהיה גם אולו נשמע בין הלאומים החיים. “הנער החולה” מוסיף לדבר: “הוי, אמא’לי, אילו אני הייתי עשיר!… מה שהייתי עושׂה? הייתי מחדש את בית־התפילה הגדול! אני רוצה, שיהיה גם הוא גבוה, שיהיה גם ראשו שלו מתנשׂא השמימה! והוא מוכרח להיות גבוה יותר, מפני שהוא עומד נמוך יותר! וגג של זהב שיהיה לו, וחלונות של כדכוד! שומעת את, אמא’לי, אני מהרהר לי כך: בלי בית־תפילה אפשר גם־כן, הרי אלהים נמצא בכל מקום… כל מקום שנופלת דמעה, רואה הוא! כל מקום שמישהו נישׂא אליו עינים, רואה הוא! כל מקום שנאנח לב עצוב, שומע הוא!… אך כשיש בית־תפילה, הוא צריך להיות גבוה, יפה ומזהיר ברוב כבוד. כך חשבתי גם אתמול. פתאום – שומע אני בכיה! בכיה חשאית נוגה… מתוּקה ונוּגה, וכל כך נלבבת… אַתּ, כשאַתּ מנגנת אַתּ מוציאה לפעמים מתוך הפסנתר בכיה כזאת… וחשבתי אמא’לי – למען האמת, רציתי לחשוב, ובכוונה לא פניתי להביט, שאוכל כל־כמה שאפשר יותר לחשוב, – שכך בוכה ומנהם הקול מתוך בית־התפילה… שבפנים שם יושבת, בערפל תכלכל קלילי עטופה, נשמתו של בית־התפילה המסכן, ובוכיה והומיה… והיא קובלת על־כך שהשמש מקפחת את חלקה… מפזרת אלומות־אלומות שלימות של קרני זהב על גגו של בית־התתילה, ולו, לבית־התפילה, היא מקמצת בקרן־אור… משליכה לו באמצעיתו של היום הבהיר־הנאה , כמו נדבה, כמה קרנים חיוורות… והיא מחלקת ועוברת מעליו, מתחמקת מיד כמבוישת!…”

פרץ כולו נתגלה לנו בדברים אלה, כולו כמות שהוא. באמת הוא חושב, שאפשר לישראל להתקיים בלא בית־כנסת, בלא התאחדות לאומית– בשאיפות אנושיות כלליות בלבד, אבל, כל עוד יש לאומים בעולם – הוא משתוקק שהאומה הישראלית תתקיים לא בתורת אומה שפלה, קודרת, רצוצה וסגופה. רמה ויפה היא צריכה להיות, ומזהרת בקדושה רוממה. ויותר שהיא שפלה עכשיו, יותר היא צריכה להיות רמה ונישׂאה לעתיד; “פום צערא אגרא”, עולה בלי־משׂים על זכרוננו. ועוד דבר אחד אנו זוכרים כשאנו קוראים את הדברים הללו; תפילה עתיקה, רטובה בדמעות וטבולה בדם: “אזכרה אלהים ואהמיה”, שואגת כנסת ישראל מנהמת־לבה, “בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר־האלהים מושפלת עד שאול־תחתיה”.. כל דבריו של “הנער החולה” הם פירוש נכון לתפילה קורעת־לב ושוברת־גוף זו.

*

ואולם אף לאחר כל אלה אין מן הצורך לחזור מן הדעה, כי פּרץ הוא יותר עממי מלאומי, שהוא אוהב את ההמון היהודי, כפי שנתייחד מכל העמים בצרותיו המיוחדות ובמנהגיו הדתיים המיוחדים, יותר משהוא אוהב את האומה הישׂראלית, כפי שנתייחדה מכל שאר האומות ביצירותיה הרוחניות המיוחדות ובמושׂגיה הדתיים המוסריים המיוחדים. לא רק סנונית אחת אינה מביאה את הקיץ בכנפיה; אפילו שתים־שלוש סנוניות אינן יכולות לעשות דבר זה. ה“טוֹן היסודי” של המספּר הוא העיקר כשדנים על רעיונותיו ומגמותיו הברורים: וה“טוֹן היסודי” של פּרץ אינו הלאום העברי, אלא ההמון העברי. ואולם רציתי להראות, כי למרות נטייתוֹ העיקרית של פּרץ לגנות את תרבותנו העתיקה ברוחם של ה“משׂכילים” משנות־השבעים, הוא מלא, אולי בעל־כרחו ושלא־מדעתו, מרוח־הלאומיות של שנות השמונים והתשעים. וכשאנו דנים על מספּר אמיתי, שהוא גם משורר אמיתי, כלומר, אדם שרגשותיו מושלים בו, יכולים אנו לחשוב את הדברים הנזרקים מעטו, את הרעיונות שהביא רק לעתים רחוקות ורק כלאחר־יד, להוכחות חשובות על מה שצפון במעמקי לבו ובסתר נפשו – יותר מן הדברים והרעיונות שהביע מדעת ובהכרה ברורה.

מאמר שני

משורר אמיתי – אחת היא, אם כותב הוא שירה בחרוזים או בפרוזה – זקוק לשלושה דברים: להסתכלות, לרגש ולדמיון. ואת שלשת הקניינים האלה: את טוהר־ההסתכלות, את עוז־הרגש ואת מעוף־הדמיון, אנו מוצאים אם גם לא במידה אחת, בספוריו וציוריו של י. ל. פרץ.

כי פּרץ מסתכל בחיים העוברים לפניו ורואה גם את זעזועיהם הדקים מן הדקים – דבר זה יודע כל מי שקרא אפילו רק חלק קטן מספּוריו. בשעה שהוא מתאר את רחוב־היהודים אנו רואים רחוב זה כולו כמות שהוא, עם כל חייו הפעוטים והמעופשים, עם כל שאיפותיו ועניניו הקטנים, עם כל תעתועיו והבליו. עם כל מלחמותיו המרות וצרותיו המדכאות. פּרץ הוא אחד מטובי הסופרים הלוחמים. הוא נלחם בסדרים הישנים ובחיים של המבואות האפלים, מפני שהם גלויים וידועים לפניו כמות שהם, בלא כחל ושרק. הוא נלחם בהם, הוא רוצה לקעקע את הבּיצה המרופש. ואולם, הודות להסתכלותו העמוקה, הוא רואה תמיד לא רק את הצללים, אלא גם את האור. למרות התמרמרותו על החרדים, יודע הוא גם את מידותיהם הטובות, את לבם החם והמתלהט באמונה נובעת מרגש עמוק, את חיי־משפחתם הטהורים ואת רוחניותם המרובה, שהיא מתגלית באהבתם העזה לתורה־לשמה. הודות להסתכלותו העמוקה הוא רואה גם את המרגליות היקרות, שהן מתגללות בגלי־האשפה. הוא חודר ללבו של אדם מישׂראל פנימה, מבעד לחיצוניותו המנוולת. והוא מבקש את האדם גם באותן הבריות הנידחות והעלובות, שנעזבו גם מאלוהים גם מאנשים. בחור מנוּול ונבזה בעיני כול, בלא כשרונות ובלא תורה, נעשה הגבור של ספּורו “יוסי, בחור־הישיבה”, והמספר מבזבז עליו שפעת חמלה אנושית טהורה, שמקורה באהבה לכל הנברא בצלם. פרץ מרגיש ביחס לבריה היותר עלובה שבישׂראל מה שמספרינו הקודמים היו מרגישים רק ביחס אל גבוריהם הנעלים והמחוננים בכל המעלות. פּרץ גילה במנוּול זה נפש מרגשת וחומדת, נפש מקווה ושוקקת לאושר, שנתן הטבע לכל בן־תמותה חלק בו. יחיאל ה“מקובל” הקטן (בספור “הציץ ונפגע”), טפּש זה המסגף את עצמו ולובש סחבות והיה יכול להיות למספרים העבריים בשנות־השבעים רק חומר יפה לחידודים והיתולים, נעשה תחת עטו של פּרץ נפש טראגית במלוא־מובנה של מלה זו, נפש נלחמת ביצרה, מתקוממת לסערות־התאווֹת ולהרהורים הרעים, מתגוששת בהם ימים רבים ונופלת שדודה בלא חטא, כשהדמיון השוגה בהזיות ובמדוחי־פלאות תוקף את כוח־הרצון, שאין השׂכל עוזר לו ותומך בו…

בחשק מיוחד עוסק פּרץ בתיאור מצבם הנפשי של אומללים מכל המינים, שאין שום אדם יכול לדעת את הנעשׂה בקרבם פנימה. ציורו “האילמת” מגלה לפנינו הרגשות כמוסות ושאיפות נסתרות ויסורים פנימיים, שהמרגשת אותן והשואפת אליהן והמעונה על־ידיהם אינה יכולה לבטאם באומר ודברים. המספר נותן לנו לחדור אל הלב הפשוט והיודע רק לאהוב ולסבול, הוא חושׂף לפנינו את כל מצפוניו, ולבנו שלנו זב דם למראה הכאב שלא הוקל והמאוויים שלא נתמלאו. כאן כבר יש לא הסתכלות עמוקה בלבד; כאן לפנינו גם רגש עצום – לב חם, היכול להעמיד עצמו במצבם הנורא של אחרים, יהיו מי שיהיו, לחדור אל תוך נפשם המדוכאה, שהיא משונה כל־כך מנפשו של המספר, ולחשׂוף שם את כל סתרי־רחשיה ואת כל עינוּייה הכמוסים והחבויים מעיני־כול. הודות לרגש עצום זה נעשה פרץ מה שאינו מטבעו: מתאר את נפש־ההמון, מתנה את תלאותיו של העם הפשוט עם כל לחצו ודחקו, עם כל מצוקותיו המרובות ושׂמחותיו המועטות…

כי פּרץ הוא מטבעו אריסטוקראט, ככל צייר אמיתי. הוא מספר אסתיטיקן ביותר מכדי לירד אל ההמון ולכתוב על־פי רוחו. אפילו ספוריו בלשון אידיש אינם מובנים ברובם הגדול לההמון הפשוט, שבשבילו נועדו ובלשונו נכתבו. הסופר שכתב את “במעון־קיץ”, את “מנגינות הזמן”, את “המחשבה והכינוֹר” ואת “העוגב” הוא צייר אמיתי, שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הסתכלות וציור אסתיטי מושלם. ואולם הרגש החזק, המפעם את פּרץ, הטה את כשרונו לצד אחר. ענוּתו של ההמון לקחה את כל לבו. הוא הסתכל בחיים המרים והמעציבים של בני־עמנו בערים הקטנות – וממשורר הפך למקונן. הוא עוזב פעם בפעם את הציור האסתיטי ומצייר ציורים אחרים, אחרים לגמרי; ציורים מחרידי־לב ומדכאי־רוח, ממשורר־צייר, ממשורר אריסטוקראט, הפך למשורר־ההמון, למתאר היסורים. הוא שר לנו את שירת הרעב, הוא שר לנו על עוני, לחץ, בערות, על חוסר־עבודה וחוסר־לחם, על הגבלות חיצוניות ופסיעה על ראשי־העם, על “אזיקי־הבשר גם כבלי־הנפש”, רגש זה הטריד אותו כמה וכמה פעמים מעבודתו בספרות הפיוטית, שבה יכירנו מקומו ביחוד. הוא נעשׂה גם פובליציסטן ומבקר, ובמקצועות אלה, שלא תמיד הצליח בהם, כבר היה העיקר בעיניו לא היצירה הספרותית, אלא תועלת־ההמון.

כי פּרץ למרות כל אירוֹפּיוּתו, הוא גם משורר יהודי במלוא־מובנן של מלים אלו, כל משורר, שאין בת־שירתו מצטמצמת בתיאורה של החיצוניות היפה, של הטבע הנחמד והכוח האנושי העצום בלבד; כל משורר, שהעיקר בעיניו לא הפלאסטיקה החיצונית, אלא נפשו של האדם צרותיה ושמחותיה; כל משורר, שאין די לו בהסתכלות מדויקת ובהבנה עמוקה בלבד, אלא נפשו סוערת למראה עיניו ורוחו מתפעלת ומתרגזת, מתפעלת מן הטוב ומתרגזת על הרע – בכל משורר כזה יש תכונה יהודית. כי את ההתעמקות בנפשו של האדם פנימה, ואת השתפכותה של הנפש המדוכאה או העולצת, שהובעו באופן נעלה כל־כך ב“ספר־תהלים”, בספר של השתפכות־הנפש לעולם כולו – את שתי אלה לקחה הנצרות מן היהדות יולדתה. ההתעמקות וההשתפכות הנפשיות הללו נובעות מרגש סובּייקטיבי, שהוא מוטבע בעם־ישׂראל מתחילת־ברייתו; ואולם סוּבּייקטיבי, שהוא מוטבע בעם־ישׂראל מתחילת־ברייתו; ואולם סוּבּייקטיביות זו, כשהיא נעשׂית הרגשה נאצלת הודות לההכרה המוסרית המובעת בפתגם “מה ששנוא לך אל תעשה לחברך” (שהרי את הרגשותיהם של אחרים אנו יודעים רק על־פי הרגשותינו שלנו), הביאה לידי תורת־המוסר הנעלה של היהדות, שדאגה לכל העניים והנדכאים, ועל־ידי הנצרות נעשתה נחלתם של עמי־אירופה כולם.

מנקודת־מבט זו יש לראות את פּרץ כמשורר עברי במלוא־המובן. בהרגשתו הסוּבּייקטיבית הגדולה הוא משתתף בצרתו של ההמון, בצרתם של העניים בחומר וברוח, בצרתם של העניים בחומר וברוח, בצרתם של הנידחים והאובדים ובעלי־המומים; ומצד זה הוא משורר־העלובים, כיאות לבנו של עם אומלל, שתורתו מבוססת בעיקרה על הרגש ועל הרחמים.

ואולם עוד מעלה אחת יתרה יש לרגש החזק, שהוא מבצבץ ועולה מכל כתביו של י. ל. פּרץ. רק בני־אדם שאינם יכולים להבדיל בין החיצוניות ובין התוך, בין הטפל ובין העיקר, יכולים להחליט כי סמולנסקין לא היה מספר בעל־כשרון גדול. בכל אחד מספוריו יש עמודים הרבה, שהם מבליטים כשרון בּלטריסטי שיש רק למספרים מן המדרגה הראשונה. ואף־על־פי כן אין אנו יכולים לקרוא כיום אף אחד מספּורי עד תומו (מלבד, אולי, את “קבורת־חמור” ואת “נקם־ברית” וספורים קטנים אחדים משלו) בלא שנזדיין בסבלנות יתירה ובהשקפה מדעית־היסטורית. סיבּת קלקלתם של ספּוריו הן התפלספותו ומגמותיו. גם בשעה שהוא רוצה לצייר איזה דבר כמו שהוא, מרחפים לפניו ברוח רעיונות ומגמות שונים, שעל־פיהם אנוס הוא לתאר את מראה־עיניו באופן שיתאֵם את הציור אל המגמה; וכן מתקלקלות טבעיותם ואמיתותם המציאותיות של רוב ציוריו. ופעמים שהוא אף מכריח את כשרונו לצייר ציורים, שנבראו אך ורק כדי לתת תוקף ועוז לדעותיו המכוּונות מראש; וכמובן, אין למצוא בציורים כמו אלה אף זכר לאמת ציורית, המתרקמת תחת השפעתם של הרשמים הנקלטים מעולם־המציאות.

ומעלה זו, שלא רק סמוֹלנסקין חסר אותה, אלא חסרים אותה כל מספרינו הישנים ורוב מספרינו החדשים, מצויה אצל פּרץ. לשוא תבקשו בכתביו דעות קבועות ומתאימות זו לזו כהסתכלות־בעולם שלימה ומסוימת. הספור “מנגינות הזמן” הוא הימנון לאומי נעלה לכבוד רעיון־התחיה על־יסוד עבודת־האדמה בארץ־אבות; השיר “לעלמה עבריה והיא מתנכרה” הוא סאטירה שנונה על כל המתבוללים הטפשיים והשטחיים. ואולם עם זה כתב פרץ מאמרים ופיליטונים הרבה נגד הרעיון הציוני. ולא לפלא הדבר: גם את ה“בעד” גם את ה“נגד” כתב תחת השפעת־הרגע, הודות להתרשמותו המהירה והעמוקה של משורר אמיתי, של בעל לב חם ומתלהט, הן אמנם, המספרים הגדולים, יוצרי הרומאנים הגדולים, הכוללים ומקיפים חיי־אדם שלימים עלי אדמות עם כל מלחמותיהם הפנימיות ועם כל התנגשויותיהם בחברה ובסביבה, מספרים כאלה הם בעלי דעות קבועות, וברומאנים כאלה יש תמיד שאיפה אחת מסוימת, שהיא מברחת את כל חלקיהם מן הקצה אל הקצה. ואולם פרץ אינו נחשב עם סוג־מספרים זה, רומאן ארוך ושלם ומסוים מכל צד לא כתב מעולם, ולעומת זה, הודות לחוסר השקפה שלימה ומסוימת על העולם אין כבלים על ידיו ונחושתים על רגליו. וכך נהפך לצייר הזה החסרון ליתרון. הוא אינו מחויב לצבוע את הדברים כהוויתם צביעה פילוסופית מיוחדת אינו אנוס להסתכל בחיים מבעד למשקפים צבועים בצבע מיוחד וקבוע. אין מיטה סדומית של מפלגה מיוחדת להרגשותיו ולציוריו: “את אשר יראה עין לעין, אותה יתאר על לוח בשׂרד”, בלא שישׂים לב, אם מתאימים הדברים לשיטתה של מפלגה זו או למגמותיה של דעה אחרת. ולפיכך כל ציוריו חפשיים הם ומלאים חיים, והם מקיפים את חיי־המציאות מצדדים שונים.

הוא אוהב את ההשׂכלה ומגנה את היהדות של הגיטוֹ; ואף־על־פי כן, כשהוא רואה את “פרי ההשׂכלה” בדמותו של ה“תכשיט” בן “הרב מטעם”, הוא שופך עליה את כל מררתו בציור נחמד כמו “תמונות מעולם־התהו” אין סופר מסופרינו רחוק יותר ממנו מלשורר לישׂראל “מה יפית” ומלחזק בקרבו את הכרת “אתה בחרתנו”; ואולם כשהוא רואה את צוררינו מחוץ ואת סבּוֹת־שׂנאתם, שהן נלעגות כל־כך מצד אחד ומעציבות כל כך מצד שני – הוא זורק בהם את טפּת־המרה, שהיא תלויה בראש־עטו, בתמונה אמיתית כמו “יורשי־פרעה”, אף־על־פי שהוא יודע, שהשׂונאים אינם נזקקים ללשון של תמונתו; הצחוק המהול בדמעות מתפרץ בעל־כרחו ואין הוא שליט ברוחו לכלוא את הרגש, אין דבר, שאין בו צדדים שונים, טובים ורעים, מעציבים ונלעגים; וציוריו של פרץ תלויים לא בדעותיו, אלא בהתרשמות השעתית מן הצד הטוב או הצד הרע שבעצמים, מן הנשׂגב או מן הנלעג שבהם. המספר והמשורר אינם חקרנים ומורים של חוקי מוסר – ביחוד אלה הכותבים לא רומאנים שלמים, אלא “נוֹבילוֹת” קצרות. ולפיכך אל נא נשאל לאמונותיהם ודעותיהם; דיינוּ , אם ברגע־כתיבתם הם כותבים דברים יוצאים מן הלב, כלומר, אם אינם מתארים הרגשות מזויפות; דיינו, אם ציוריהם נכתבים לא מתוך פניה צדדית, אלא מתוך הרושם החזק, שקבּלו בשעת־הכתיבה מחיי־המציאות. שהרי כשהם מתארים רושם זה, הם פותחים לנו פתח לראות צד חדש בחיי־המציאות, שלא היינו מתבוננים אליו בלעדיהם; וכך הם מרחיבים את דעתנו, מפתחים את הרגשותינו ומרחיבים את חוש־היופי שבנו, שרק תאור־דברים־כהוויתם יכול להשׂביעו ולרוממו. כל ציור יפה באמת ונאמן להטבע כבר מכיל בקרבו מאליו גם איזה רעיון מקורי, שהרי מציור מצוי ביותר, שאין בו שום רעיון אסתיטי או פסיכוֹלוגי, אין אנו יכולים להתפעל, ועל־כן אי־אפשר לנו לקרוא לו בשם “יפה” במלוא־המובן של מלה זו.

וכאלה הם ציוריו של פרץ. הם יפים בעבּוּדם ומלאים רגש בלתי־אמצעי. ומתוך כך הם פועלים על כל קורא: הוא מרגיש שלא על־פי “שאבּלוֹנה” ידועה נכתבו ספורים אלה; שאין בהם העלאת־גרה וטלאים קרועים מספרים שונים ומאוחים במהירות, באופן שעוד התפר ניכר. ספוריו של פּרץ פועלים רובם ככולם בחידושם האמיתי. הם חדשים לא רק מפני שניכּרת בהם הרגשה חדשה, מיוחדת רק למספּר זה בלבד, אלא גם הודות למעוף־הדמיון, שחונן בו פּרץ יותר מרוב מספרינו. כדי לכתוב ציור מעין “ליל־זוועה” אין די עוד בהסתכלות ובהרגשה בלבד: נדרשת לכך ההתרוממות הפנימית על כנפי־הדמיון מעל לנפשנו הפרטית, ממעל למצבנו הנפשי הרגיל, כדי לחדור אל נפשו של אדם הנמצא במצב, שלא הרגשנוהו ולא נמצאנו בו מעולם. הבעל,שמתה עליו אשתו האהובה מנפשו, אינו גועה בבכי: אם ים של דמעות ישפוך – כלום יהא בו די לגודל־השבר? – הוא מתאבן, הרגשותיו כאילו קפואות, ועל־כן הוא שוכח לאחר יומים כל מה שאירע לו. אסונו הוא נורא כל־כך, בלתי אפשרי כל־כך, עד שמוחו אינו תופס אותו כלל וזכרונו אינו קולטו. כלום אין זה חלום? הלא רק דמיון־שוא הוא! מי יכול היה להמית את מלאכו הטוב? מי יעֵז לגזול מזרועותיו את כל חמדת־חייו, את מבחר־סגולותיו, את חיי־רוחו ונשמת־נשמתו? על משכבו בלילות הוא מבקש את שאהבה נפשו; והוא משתומם, שלא ימצאנה. לפעמים חולפת במוחו מחשבה בלתי־ברורה, שאסון נורא קרהו ולאסון זה יש יחס קרוב אל מרים חמדתו. אילו רשמים כהים ממחלתה מתעוררים בקרבו, אבל – הוא מזדעזע, הוא שב לפקפק, שב לפשפש בזיכרונותיו, שהם בהירים מאד מצד אחד ומטושטשים עד שלא להכיר מצד שני, והוא שׂבע־נדודים כל אותו הלילה הנורא, ליל זועה וחרדה מאין כמותו… וערכו של מחקר פסיכוֹלוֹגי נפלא זה מתעלה ביותר, מפני שהבעל הסובל אינו איזה “אינטליגנט”, שאין לו עבודה אחרת מלבד רגשנות ונקרנות פנימית. האדון פינקלמאן הוא “לוויתן” בעולם־המסחר, בעל־אגרופים בעסקיו, אדם שלכאורה אין לו דבר עם הרגשות סבוכות ודקות ועם דמיונות מוזרים ומבהילים, ואולם בתגרן זה נלחמות שתי נשמות שונות:

נשמה אחת, תגרנית וקבצנית, ירש מאביו, ונשמה שניה, רכה ועשירת־דמיון, היא לו מורשת מאמו. ומרים מטפחת את הנשמה השניה שבקרבו, על חשבונה של הראשונה. ואותה הנשמה השניה היא היא החולמת־בהקיץ ב“ליל זועה” זה, היא היא הסובלת, היא היא שאינה יכולה, הודות לכח־דמיונה העז, להאמין באסונה, במיתתה של מרים, מטפחתה ומעדנתה…

המספר קלע הפעם אל עובדה היסטורית, שבודאי לא עלתה גם על דעתו. כשהמית הורדוס את מרים החשמונאית אשתו לא האמין בעצמו במיתתה, שהוא עצמו גזר עליה. כפעם בפעם היה בא אל הכוך, ששם עמד ארונה של אשתו המתה, והיה מדבר אליה כאילו היא עוד בחיים, כאילו לא אירע כלום… והורדוס זה הלא אף הוא היה בעל שתי נשמות: מצד אחד – אכזרי ועריץ נורא, ומצד שני – מושל גדול־נפש ורחב־לב, אוהב יופי והוד ובונה בניינים מפוארים, אוהב את אשתו יותר מנפשו וממית אותה מרוב אהבתו, חושב מחשבות גדולות על עמו וממלכתו וסובל סבל נורא, מפני שהוא שׂנוא לכול וחושד בכול – “הורדוס הגדול” למרות כל מגרעותיו… פּרץ עמד איפוא בכוח יצירתו הפיוטית על אמת פסיכולוגית גדולה. שההיסטוריה מאשרת אותה.

*

ונפלא הוא גם הציור “שמעיה הגבור”. יהודי תמים ורך זה שלא נגע מעולם בזבוב שעל הקיר, עושׂה “מעשׂה נורא”: קורע את ה“ספּוֹדיק” מעל ראשו של רב־העיר, שלא נהג כבוד ב“שולחן־ערוך של הרב”. “מעשׂה נורא” זה עשׂה, אמנם, רק לשם־שמים; אף־על־פי כן מה נורא מצב־רוחו לאחר מעשׂה; הוא פגע בכבוד־התורה, הוא חילל את הקדשים, הוא נועז לבזות את הרב הדומה למלאך ה' צבאות – כלום יש מצרי־שאול ואש־תופת יותר נוראים מן הנוחם ומוסר־הלב, שצריכים לתקוף גבור־חלש זה? לשוא הוא מנחם את עצמו, ש“לא לכבודו ולא לכבוד בית־אבא” עשׂה מה שעשׂה; לשוא הוא משלה את נפשו, שהרב מחל לו (וזה אות שאינו בטוח עוד בצדקת־מעשׂהו) – שוב אינו בטוח אפילו בחיי־ילדיו, והוא שׂמח כשהוא רואה בעד החלון, שהם בריאים ושלימים. הוא מתחזק, מנסה להלהיב את עצמו בהכרתה של החובה שמילא, של המצווה שעשׂה; הוא מבקש את הילדים, שישירו “היום תאַמצנוּ”, כדי לשׂמח את “האם העצובה”, לא אותו, לילה… לשוא! – מכשול־עווֹנו לפניו, ומכשול־לבו הולך וגדול מרגע לרגע. והוא מת עוד בלילה ההוא.

*

בכל הציורים שדברתי עליהם מתאחדים הרגש החזק עם הדמיון העז. אך יש בציוריו של פּרץ גם ספּורים, שבהם מתקשרים בדמיון עז זה רעיונות פיוטיים עמוקים – זו פילוסופית־הלב הנעלה, שמשורר אמיתי ועמוק אי־אפשר לו בלעדיה. ציורים כאלה הם, למשל, “המחשבה והכינור” ו“חלום”. קשה לדבר על תוכנם של שני אלה: צריך להרגישם, להימלא מהם. מלבד מחזות־הטבע הנפלאים שבהם (ביחוד בראשון), אנו מוצאים כמעט בכל אחת משורותיהם איזה רעיון מבריק ופועל בקסמו הפתאומי. הסתכלות עמוקה בסדרים החברתיים של זמננו, יחד עם רגש חזק ומתמרמר על כל מיני שערוריות ומעשׂי־תעתועים גדולים וקטנים, התלכדו כאן בדמיון חזק המרקיע לשחקים, היכול להתרומם במעופו למקומם של הנסתרות, שלא תשורם עין מסתכלת בלבד.

ועוד תכונה אחת מציינת ביחוד את ספּוריו של פּרץ. על־ידי התבוננותו הדקה הוא מגלה עד מהרה את הניגודים שבין שני מצבים, שלכאורה אין שום יחס וקשר ביניהם. ההפך הגמור שבין מצב־הטבע ומצב־האדם בעתים שונות, או הניגוד העצום שבין מצבם הנפשי של שני בני־אדם בעת ובעונה אחת, מושכים אליהם את התבוננותו, ודמיונו המהיר יוצר מצבים כאלה פעם בפעם. קדושה וטומאה, צניעות ופריצות, רוחניות עליונה וחומרנות גסה, רואה פּרץ בכל העולם הגדול ובכל עולמנו הקטן, עולם־היהודים. והוא מתאר כל מה שהוא רואה ומרגיש. ומי יודע, אם אין הפכים וניגודים כאלה נלחמים גם בנפשו של המספר: הצייר האריסטוקראט נלחם בו במשורר־ההמון, והמספר־המסתכל – במשורר הטס על כנפי־הדמיון. אבל הוא יוצא מן המלחמה כמנצח: הוא מאחד בספוריו את הציור האסתיטי עם הרגש הפסיכולוגי, את המציאות עם הדמיון, את ההסתכלות עם היצירה. ואולי זהו סוד־פעולתם של ציוריו הקטנים בכמותם. הם נראים לנו תמיד כחדשים, מרהיבים עינינו ביוֹפים ומעוררים את רגשותינו ברעיונותיהם המבריקים, שאין בהם שום התפלספות יבשה. על־כן ניתרגמו הרבה מן הספורים הללו כמעט לכל לשונות־אירופה, ואפילו לערבית. שהרי גם בספרות אירופית עשירה היה פּרץ תופס מקום הגון. ובספרות היפה שלנו, שמספרים בעלי־כשרון כי"ל פרץ הם חזון לא־נפרץ בתוכה, הוא תופס בצדק אחד מן המקומות הראשונים.

מאמר שלישי

י. ל. פרץ היה סופר פורה מאד. הוא פירסם בעברית ובאידיש ספורים ושירים למאות. אבל כל הספּורים והשירים האלה הם רובם ככולם מעטי־כמות; ציורים קטנים, מחזות קצרים, רשימות מקוטעות, תמונות מרפרפות ושירים בני עשׂרים או שלושים חרוזים. יש גם שתים־שלוש פואמות ומחזות לא־גדולים אחדים, שנים־שלושה ספּורים בני גליון שלם – אבל לא יותר. ספר לא כתב פרץ מעולם. רומאן שלם, אפילו רק כמו “קבורת־חמור” או “מסעות בנימין השלישי”, ופואמות גדולות כמו “במצולות־ים” או “ברוך ממאגנצה” – לא כתב פרץ מעולם. אילו היה מספר כזה חי בימי ה“רומאנים העבים” בימים שעדיין היו כותבים ספרים בישׂראל, בוודאי שלא היה חשוב ביותר בעיניו של הקהל העברי; מי שלא כתב ספר מדעי או בּלסטריסטי, לא היה חשוב בימים ההם. ואולם עיקר פעולתו הספרותית של פרץ חלה בסוף המאה הי“ט ובתחילת המאה העשׂרים; ובשנים הללו כבר ירדה ה”ספרות העבה" מגדולתה, גם בספרותנו וגם בספרויות הלועזיות, וה“ספרות הקלה” כבשה את מקומה; במקום ספרי־מדע התחילו לכתוב מאמרי־מדע, ועל מקומם של הרומאנים הגדולים באו הספּורים הקטנים והרשימות הקצרות והתמונות המקוטעות.

ולא מקרה הוא זה!

רבים טועים לחשוב, שההבדל בין רומאן ובין ספור (נובילה) הוא רק בכמות: כלומר, כל יצירה פיוטית, שאינה מכילה יותר משנים־שלושה גליונות, נקראת בשם “ספור”; וכל יצירה פיוטית שמגעת בכמותה עד חמישה גליונות ויותר, יש לה הזכות להיקרא בשם “רומאן”. אבל באמת אין הדבר כך, תעודתו של הספור היא לתפוס רגע קל בחייהם של בני־אדם, או מקרה פרטי ובודד שקרה להם, ולהבליט את הקווים המפליאים והיוצאים מן הכלל שבאותו רגע או באותו מקרה. האדם, שבחייו היה אותו רגע או קרה אותו מקרה, על־פי רוב אינו משתנה בפנימיות־נפשו על־ידי האפּיזודה המתוארת, וכהוויתו בתחילת־הספּור כך הוא בסופו. ואפילו אם על־ידי המקרה הבודד, שהוא מתואר בספּור, בא שינוי עיקרי ברוחו של אדם, אין זה שינוי טבעי ומובן כראוי, מפני שבספּור אין אנו רואים את השתלשלות המודרגת, שהביאה לאט־לאט ומעט־מעט לידי השתנות זו. לא כן הרומאן. בו צריכה להצטייר תקופה שלימה בחיים של איזה אדם או חברה שלימה. הרומאן צריך להקיף מכל צד את הטפּוסים המתוארים, באופן שיוּבלט בו אופיים העצמי לכל מלוא־עומקו, עד שנכיר בבירור את יחסם אל החברה שהם חיים בה, אל הזמן שהם פועלים בו, ואל שאר הטפוסים שהם באים עמהם במגע קרוב. הסתכלות־בעולם שלימה צריכה להתרקם ברומאן אמיתי, הסתכלות־בעולם שהיא קניינו העצמי של הטיפוס הראשי, ה“גבּור” האמיתי של הרומאן. והרגעים והמקרים בחייו של “גבּור” זה אינם חולפים כצל, בלא להשאיר רושם ניכּר בנפש: הם מביאים שינוי עיקרי, הנראה לעינינו מראשו ועד סופו – בחייו בשאיפותיו, ובהלך־רוחו של ה“גבּור”; באופן שבסוף הרומאן הוא נהפך לאיש אחר, שונה ממה שהיה בתחילתו. עולם מלא צריך הרומאניסטן לברוא או להחריב, ותקופה שלימה צריך הוא לתאר: בעוד שהמספר, הנובליסטן, מסתפק במה שהוא בונה או סותר חלק קטן מן העולם הזה או מתאר רגע אחד מן התקופה ההיא.

לפיכך אין כל תימה בדבר, שבימינו אלה, שנתדלדלו האידיאלים הגדולים ונתמעטו הלבבות, שההשקפות הרחבות הולכות ונעשות צרות יותר ויותר מיום ליום והמוחות הגדולים, שהיו מקיפים בשכלם הכולל עולם מלא, כמעט תמו ואינם – שבימינו אלה נתמעטו הרומאנים הגדולים, שהיו מקיפים תקופת־חיים ארוכה ומלאת־חליפות של אדם מובדל בתכונתו המסוימת, המתנהג על־פי הסתכלות־בעולם, שאינה נעה ונדה כנוד הקנה במים. כל אחד מבני־דורנו קרוע בפנימיות־נפשו לשבעים קרעים, שאינם מתאחים. בסיבּת צרכינו המרובים, שאי־אפשר לספקם מחמת התביעות התכופות והגדולות שחיי־החברה תובעים מאתנו, אין בנפשנו שלום ומנוחה אף רגע, תמיד מלחמה פּנימית, תמיד הלב נתון בין שני מגניטים – בין תשוקות שונות וחובות שונים. על־ידי כך הולכים עצבינו ונעשים גרויים יותר ויותר, ובכל רגע הלך־רוחנו שונה ממה שהיה ברגע הקודם. חליפות לרוחנו בלי־הרף – חליפות להרגשותינו, חליפות לשאיפותינו וחליפות להשקפותינו. כלום יש כאן מקום לרומאן אמיתי, כולל ומקיף, מתאר הסתכלות־בעולם שלימה, טפּוסים מסוימים ותקופה שחותם קבוע טבוע על פניה?

לעומת זה נותנת תקופתנו הנוכחית, ככל תקופת־מעבר, חומר מרובה למספר ספּורים קטנים. אותן החליפות התכופות, שיש לרוחו של האדם החדש, ההולך ומתהווה מן האדם הישן, אותם הקרעים שבנפש, אותם הצללים והאורות המשמשים בערבוביה, אותה ההתרגשות הבלתי־נורמאלית של אנשים גרויי־עצבים, כל אלה מספקים די חומר לרשימות וציורים קטנים ונאים. לתפוס את הלך־הרוח של הרגע, את “בין־השמשות” של הנפש, את ההתנגשות וההיאבקות הבלתי־פוסקות שבין הרגשות ישנות ובין הרגשות חדשות, את השפעתם הרגעית של הרשמים המתחלפים שעולמנו התרבותי עשיר בהם כל־כך – זוהי חובתו של מספר בעל־כשרון אמתי. וכל החליפות, השינויים והמלחמות הפנימיות הללו, יכולים להתגשם רק בספורים קטנים, ברשימות מקוטעות ובציורים מרפרפים. אין גבורים בימינו, – כל־כמה שאנו מתגעגעים עליהם; אין טפוסים מסוימים – כל כמה שאנו מתעצבים על כך. אבל גם האדם היותר־פשוט יכול להיעשות גבּור של רגע, טפּוס של ספּור בן עמודים מועטים.

ודבר זה הכיר י. ל. פרץ. כשרונו המצוין הביא אותו לידי הכרה זו. יצירות פיוטיות קטנות ונאות נתן לנו הרבה, ואף יצירה פיוטית אחת גדולה לא יצר. כל התמורות המרובות והשונות, שנעשו בחייו של האדם הפרטי מישׂראל במשך השנים האחרונות, מתוארות בציוריו הקטנים, אף אם אך בקוים כלליים ושרטוטים בודדים. כי פּרץ לא הקדיש את עטו לאיזה רעיון פיוטי מיוחד או למפלגה עממית מיוחדת. אין מפלגה עברית שלא תיאר, ואין דרכי־חיים של היהודי הישן או החדש, שלא עסק בהן. למן חייהם של ה“חשוכים” ביותר עד חייהם של הנאורים“, העומדם “מעבר לטוב ורע”, למן אוהליהם של העניים מישׂראל היותר־מדוכדכים ועד היכלי־הבּנקאים האדירים שלנו; למן ה”מעשׂיות" היותר־דמיוניות וה“אגדות” היותר־תמימות ועד הרעיונות הפיוטיים היותר־דקים ונשׂגבים; למן חלומותיו של ילד חולה עד שגעונותיו של “דרוויש” ערבי – את כל אלה תמצא בספּוריו הקטנים של פּרץ. כי התרשמותו של משורר זה מכל מה שראה ושמע גדולה היא ומרובה; ומאחר שאין לו נטיה מיוחדת אל צד אחד של החיים או של המחשבה, על־כן הוא סופר פורה כל־כך, עשיר כל־כך בדמיונות וחזיונות; על־כן ציוריו רעננים, רבגוניים, מלאים הסתכלות עמוקה והתרגשות מרובה כאחת. הם נכתבו תחת השפעת־הרגע ולא נשתעבדו לשום מגמה, לשום אידיאל יחידי, לשום הסתכלות־בעולם; הם פּריה של התרשמות בלתי־אמצעית, שההגיון הקר לא עוד הקפיא אותה בקרתו. כאן הכול חי, הכל נושׂא עליו את חותם המציאות הרבגונית, כפי שהיא משתקפת בנפשו של המשורר. לא מנקודה אחת מסתכל פּרץ בחיים ובעולם, אלא מנקודות מרובות ושונות. לא מגמה אחת עיקרית לו, אלא מגמות מרובות ושונות. כל העולם, הכללי והעברי כאחד, שהוא חומר להסתכלותו, הוא גם חומר לציוריו. ובכל מה שיצא מתחת עטו, בספוריו, בשיריו, במאמריו, ואפילו בעלוניו, ניכּרת עינו החדה ומורגש לבו החם והמתרגש, שהכול גלוי לפניהם והכול משפיע עליהם.

ואולם זהו גם ה“צד החלש” שבכשרונו של פּרץ. סופר, שהתרשמותו מכל מקרה ומכל רגע גדולה ביותר, לעולם אינו יכול לבוא לידי סינתיזה עליונה. הוא אינו יכול להקיף עולם מלא ולמצוא את היחס והקשר שבין בריותיו המרובות והשונות. סופר כפּרץ לא היה מסוגל לכתוב רומאן גדול, אף אם היה חי ב“תקופת־הרוֹמאנים”. הוא לא ידע לקבץ את הניצוצות המפוזרים, את הרגעים והמקרים הבודדים, ולקשרם קשר פנימי אמיץ וקיים. אין לו פנאי לחשוב על קשר זה שהרי בזמן שעדיין הוא עסוק בהסתכלות אחת – כבר בא רושם חדש ומחה את ההסתכלות הישנה. רושם רודף רושם – ופּרץ כותב ציור אחר ציור, רשימה אחר רשימה. קוים ורשמים בודדים הרבה, שעל־ידיהם יצטיירו “פני הדור” שלנו, אפשר למצוא בספוריו במדה מרובה. ואולם ציור שלם אחד, ארוך ומקיף מחיי דורנו, לא נתן פרץ ולא היה יכול לתת. כי “נקודת־הכובד” אין לכשרונו, ואי־אפשר להגביל בדיוק, באיזה מקצוע של ציור כוחו גדול ביותר ומהי נטיתו העיקרית בכתביו. ואף־על־פי שעורר פּרץ בקרב בני־הנעורים שלנו הרבה מחשבות חדשות, הרבה הרגשות ודמיונות, שלא שיערו מקודם, לא היה יכול להיעשׂות מורה־דרך־החיים להדור החדש. כי להורות דרך־החיים יכולים רק אותם הרומאניסטים, שהבליטו בציור שלם אחד שאיפה רחבה ואידיאל מסוים, שהיו מרפרפים באוויר בזמנם, והגשימו בתוכו רעיון פיוטי רחב, שבכוחו לתת תוכן חדש לחיינו ומעוף חדש לכנפי־דמיוננו…

ה“בונד”, בצרוף האידישיסטים מכל המינים, חשבו את פּרץ לנושא דגלם. כשאני לעצמי, קשה לי לחשוב את פּרץ לבן מפלגה זו או אחרת. פּרץ לא היה באופן רשמי לא חובב־ציון ולא ציוני, ואף־על־פי כן, תחת השפעת־הרגע, כתב את “מנגינות הזמן”, שקשה למצוא בספרותנו היפה יצירה פיוטית ציונית דוגמתה. על־פי רוב חושבים את פּרץ ל“דימוֹקראט”, למשורר־ההמון; ואף־על־פי כן אין מספּר יהודי, שציוריו רחוקים מהבנתו של ההמון, כמו פרץ. טולסטוי מבאר בספרו “על האמנות”, מהי האמנות שההמון מבין אותה כראוי: ספּורים ואגדות פשוטים, שהם מסופרים בתמימות, בלא כחל ושרק ציוריים, בלא כל אותם אמצעים של מלאכת־מחשבת, שפעולתם מרובה על הקוראים המשכילים. ההמון אינו מבין את הציוריות הדקה, את הרמזים וחצאי־הדבורים, שהצרפתים קוראים להם “חצי אור” ושהמשוררים החדשים יודעים להשתמש בהם כדי לפעול על קוראיהם. פשיטות ובהירות אוהב ההמון – ופרץ אוהב, להיפך, את הקיצור ואת הרמיזה, ולפעמים עטופים ציוריו ורעיונותיו ערפל עבה. רק לעתים רחוקות הוא מביע את רעיונותיו עד תומם. על־פי רוב הוא רק מרמז עליהם ומשאיר לקוראים להבין את השאר מדעתם. אפילו לקורא משׂכיל ורגיל בסיגנון האירופי קשה להבין, למשל, את האגדה “המחשבה והכּינור”, וההמון הפשוט לא יבינה לעולם. אין אני חושב את כל אלה למגרעות בכשרונו של פרץ. דרך כזו מוכרחת היא למשורר, שהסתכלותו והתרגשותו פתאומיות הן, חולפות כחץ במוחו ובעוד רגע תיעלמנה לנצח. ואולם רוצה אני להוציא מלבם של הטועים, שחושבים כי צייר “חצי אור” כזה יכול להיות סופר המוני. אמנם, פּרץ טיפּל יותר בחייו של ההמון המדוכא שלנו. אבל דבר זה בא לא בסיבּת ה“דמוקראטיות” שלו, אלא מפני שלבו היה חם ומתפעל על נקלה; ומאחר שגם גדל ונתחנך בתוך העוני, הרעב והלחץ של רחוב־היהודים, הוא מתאר את עניותו ושפלות־מצבו של המוננו בחבּה יתירה, ואי־אפשר לו כמו לכל אדם בעל רגש, שלא לעמוד לימינם של העשוקים, שלא להתעורר על עושקיהם. הן אמנם, את רוב ספּוריו כתב בלשון־ההמון שלנו; ואולם מי שאינו מבין עברית, לא יבין גם את ספּוריו האידישאיים של פֹּרץ. יותר מדי יש בספּוריו פתגמים וביטויים עבריים. יותר מדי מתאר הוא בהם מלמדים ו“כלי־קודש”. יותר מדי הם מלאים רמזים על מה שנמצא כתוב בספרותנו העתיקה. אני חושב את פּרץ לסופר עברי לא רק מפני שבשעה שיצא על במת הספרות לראשונה יצא כסופר עברי, אלא גם מפני שהוא קרוב ברוח לספרותנו העתיקה והחדשה. כל משורר ומספר, שאפילו ביצירותיו האֶפּיות יש חלק גדול של ליריקה, הוא משורר עברי גמור. מנקודת־מבט זו אני חושב את פּרץ למשורר עברי, ולא רק מפני שכתב גם עברית והקדיש את כל כשרונו המצוין לעם־ישׂראל.

לדעתי, אין פּרץ משורר אֶפּי אמיתי, למרות מה שכתב ספּורים למאות וגם פואמות ומחזות. האוֹבּייקטיביות הציורית, מה שמכנים בשם “השלווה האֶפּית” חסרה ביצירותיו לגמרי. קחו, למשל, ספּור קטן של מנדלי מוכר־ספרים והשוו אותו לאחד מספוריו הקטנים של פּרץ. מנדלי אינו נחפז, אינו שוחק ואינו בוכה בשעה שהוא מתאר (רק בהערותיו העצמיות הוא מביע את הרגשותיו הפרטיות). אנו מרגישים, שהוא עצמו עומד למעלה מן הדברים המתוארים ומשקיף עליהם השקפה אוֹבּייקטיבית. הוא אינו מוצא צורך להטעים את התמונה המשונה שהוא מתאר: התמונה מדברת בעד עצמה. לאט־לאט, בהדרגה מרובה, הוא עובר מציור לציור ומטיפוס לטיפּוּס, ואנו רואים מעצמנו את המעבר מזה אל זה, את הקשר הטבעי והמוכרח שביניהם. ופיכך היה מנדלי מוכשר לכתוב ספורים יותר ארוכים, המקיפים צדדים הרבה בחיינו. לא כן פּרץ. תמיד הוא נחפז. תמיד הוא רותח ומתרגש. שלווה אפית אין בשום סיפּור מספּוּריו. רק לעתים רחוקות מאוד הוא נראה לנו כעומד מן הצד, על־פי רוב מרגישים אנו את התרגשותו, את החלק הסובּייקטיבי שהוא עצמו נוטל בצרתם או בשׂמחתם של טיפּוּסיו. הוא אוהב להטעים את כל רעיונותיו הפיוטיים; ואפילו בשעה שהוא מכסה אותם בערפל, אף־על־פי כן הוא חושב לנחוץ להראות באצבע, כי “סוד יש כאן”. אפילו בדבר חיצוני אחד מתגלית תכונתו זו: הוא אוהב להרבות בנקודות של רמז גם בספּוריו, גם בשיריו, גם בעלוניו, וקשה למצוא בכתביו אפילו עמוד אחד, שלא יהא מלא נקודות של רמיזה. ניכּר, שלבו החם עובד בשעת כתיבתו יותר מכשרון־ההסתכלות שבו. משום־כך אנו מרגישים בספריו של פּרץ חמימות הלב ואהבה עמוקה בכל שורה ושורה. אבל מאותה סיבּה עצמה אי־אפשר לו לעבד את ספוריו כראוי ולפתח את רעיונו הפיוטי עד תומו, והוא גם מפריז לעתים קרובות על מידת הצבעים הבהירים והכּהים גם יחד.

אך חסרון זה – חוסר שלווה אֶפִּית – נעשׂה לו יתרון כשהוא בא לתאר את מצבו של ההמון היהודי. קשה למצוא בספרותנו סופר, שהרגיש בצרתו של המוננו יותר מפּרץ; ומבחינה זו הוא באמת “משורר־ההמון”. טיפּוּסיו של מנדלי אינם קובלים ואינם מוחים ואינם מתמרמרים; הדחקות חנקה בקרבם כל רגש אנושי. הם אפילו אינם מרגישים שהמצב יכול להשתנות, שיכול היה ויכול הוא להיות אחר. גם רוב טיפּוּסיו של פּרץ הם ממין זה: בריות עלובות, שאינן יודעות למחות ולקבול. ואולם המספר עצמו אינו יכול להסתיר את רגשותיו כמנדלי. התמרמרותו בוקעת ועולה מכל ציור וציור, על־ידי מה שהוא מציג זה לעומת זה את האנשים משפל־המדרגה שבנו לעומת “היהודים היפים”, פרנסינו, יחסנינו וגבירינו. כל שיעבוד, כל תקיפות ופסיעה על ראשי־העם, מעוררים את מחאתו, וכל הכנעה יתירה, כל זחילה־על ־גחון וכריעה־על־ברכים מביאות אותו לידי התמרמרות גלויה או כבושה. בפה מלא אפשר לומר, כי פרץ מצוין בין המספרים העבריים במה שהוא עומד לפנינו תמיד בקומה זקופה, כבן־חורין אמיתי, בן־חורין בשאיפותיו, בהרגשותיו ובמחשבותיו. אמנם, כל גל חדש של התרגשות וכל השאיפות הנישׂאות באויר עושים רושם חזק על לבו הרגש, שאינו יכול לעמוד בפניהם; אבל הוא אינו מרכין את ראשו בפני שום כפיה ואונס הבאים מן החוץ ובפני שום משפט קדום, שנשתרש ברחוב־היהודים או ברחוב־הגויים. בהתנפלותו על המוסכם המקובל עובר הוא, אולי, לפעמים את הגבול; אבל כוונתו רצויה תמיד: רצונו לטהר את הבּיצה המרופשת, שזה כבר נתכסתה בירוֹקה קרוּשה, והאדים המזיקים העולים ממנה משחיתים גם את העצים הרעננים, שהם גדלים בסביבותיה…

וכשם שרגשותיו ודעותיו חופשיות הן, כן חופשי גם דמיונו העשיר. אף בזה הוא עולה על רוב מספרי ישׂראל בזמננו. עניוּת־דמיונם של משוררינו ומספרינו הרי כבר היתה למשל בפי־כול. או “מעשׂה בגזלנים” ובנחשים ועקרבים, או –“ריאליסמוס” יבש, שאין בו אפילו לחלוחית של שירה. “בעל־דמיון” נעשה לנו בימים האחרונים כמעט שם של־גנאי והפנטאסיה הלא היא באמת חלק עצמי ועיקרי מכשרונו של משורר אמיתי. שירה בלא חלומות־קסם, בלא מעוף־הדמיון, זהו גן נהדר בפרחיו הנחמדים, שלא יואר לעולם באור־השמש. השירה האמיתית היא לא חיקוי פשוט של החיים, אלא יצירה חדשה, יצירת מה שצריך להיות על יסוד מה שיש, ויצירה כזו של עולמות חדשים, טהורים מחלאת־הארץ ומזהירים בנגוהות־הקסם של היופי הנצחי – זהו אך מעשׂה דמיונו העשיר של המשורר, המתרומם מעל לחיים המוגבלים בחוגה של המציאות, וממרום־מעופו, ממעל לעבים, הוא רואה שמים יותר בהירים ושמש יותר גדולה ויותר מזהרת…

ומעוף־דמיון כזה יש לפּרץ. החלק הרביעי מכל ספוריו ושיריו הם חלומות רבי־קסם ורבי־נוֹגה. לפעמים לוּטים חלומות אלה ערפל עבה, שהרי החלום בא תמיד מסוכסך, ברוב עניין והבלים הרבה, והדמיון אינו דואג לבהירות. על־כן אוהב פּרץ אותם החיים ואותן השיטות, שיש בהם דמיונות וחלומות הרבה. על־כן אנו רואים אותו לעתים קרובות מספר ספּורי־נפלאות מעולמם של המקובלים והדרווישים, משוטט “בעולם־האמת” ומרחף מסביב לכיסא הכבוד (“מעולם הנשמות”, “המקובלים”, “שיחת־מתים”, “חלום”, “המחשבה והכינור”, “שלוש קריאות” ועוד).

ולפיכך אוהב הוא כל־כך את החסידות עם דמיונותיה הנהדרים, עם ספּורי־נפלאותיה, עם סודותיה. הוא אוהב בחסידות את התנגדותה לתורת־המוח היבשה את אהבתה לשירה, לזמרה, לריקודים, ל“שׂמחה של מצווה” (“משנת חסידים”, “בין שני הרים”, “גלגולו של ניגוּן”, “שהשׂמחה במעונו”). הוא אוהב אותה מפני שהיא מתקרבת אל הטבע ואל ששׂון־החיים יותר מתורת־המתנגדים.

כי פּרץ, כמשורר אמיתי, הוא פאנתיאיסטן; לא במובן הפילוסופי, אלא במובן הפיוּטי. הוא מבין שׂיחות חיות ועופות (מה שלא מצאנו אצל שום מספּר עברי, חוץ ממנדלי), והסתכלותו במחזות־הטבע חדה ועמוקה היא מאוד. אמנם, הוא רואה גם בטבע, גם בחיות ובעופות רק את תכונת־האדם, יותר נכון, רק את המחשבות הסוּבּייקטיביות, שהן סוערות בקרב נפשו פנימה; אך דמיונו העשיר מחייה את הטבע כולו, השוואותיו והשאלותיו, הלקוחות מעולמם של הטבע ובעלי־החיים, מפליאות אותנו תמיד במקוריותן וחידושן. ביחוד אוהב הוא את הרעננות שבטבע, את הפרחים שעוד ילין עליהם טל־בוקר, ואת הדשא הירקרק, שעוד לא דרכה עליו רגל־בהמה. גם מטפוסי־הנשים, שהם עולים בידו כמעט תמיד יותר מטפוסי־הגברים, הוא בוחר לתאר על־פי רוב עלמות־פרחים, שעוד לא יבש טל־הילדות מעל מצחן הזך (“במעון־קיץ”, “מה היא נשמה?” “מנגינות הזמן” ועוד). וכך הוא אוהב לתאר את נפש־הילדים, שהרי רעננה גם היא ועדיין לא דבקה בה חלאת־החיים; אלא שלפעמים יש בספריו מחיי־הילדים שיחות והרגשות, שיש להן מקום רק אצל הגדולים, שהרי רוחו הסוּבּייקטיבית של פּרץ מורגשת בכּול.

דבר זה אנו רואים גם באגדות, שפּרץ אוהב כל־כך לספר: ארמונות־קסם, חזיונות־פלאים, מגדלים פורחים באוויר, כרובים ושׂרפים ורוחות טובות ורעות לפנינו – ומתוך כל הרקמה האגדתית הנפלאה מנצנצת פתאום איזה אידיאה אלגורית. בולט איזה רעיון סוּבּייקטיבי, רעיון ריאלי, שקשה היה לקווֹת, שיהא נמצא בתוך רגמת־פלאים זו.

וכאן אנו מכירים את תכונתו הכפולה של פּרץ. הוא רוֹמאנטיקן גמור, ככל משורר אמיתי. משוררים ריאליסטים גמורים אין בעולם. אפילו זולה כתב את “החלום” – רומאן, שהוא מלא דמיונות יותר ממחזות ריאליים. ואולם אותו הכשרון הריאלי, הנכּר בספּריו של פּרץ מחיי הדלים, אינו עוזב אותו אפילו בציוריו היותר־דמיוניים. אף בו שוכנות שתי נשמות, האחת ריאלית ומסתכלת בלבד, והשניה מתרגשת ועשירת־דמיון, כמו ב“גבּור” של ספורו המצוין “ליל־זועה”.

והודות לנשמתו הכפולה יכול היה פרץ לפעול על הקורא פעולה חזקה על־ידי אמצעי ציורי בדוק ומנוסה – על־ידי קונטראסטים. הוא מכיר בנקל את ההפכים והניגודים שבין שני מצבים, שיש בהם נקודת־מגע ידועה, והוא מבליט את ההפכים והניגודים הללו בספּוריו. הנה, למשל הציור: “במעון־קיץ”. מריבות המחותנים בדבר השלשת הנדוניה וערב־הקיץ הנחמד בתוך הטבע הנהדר בשלוותו; האגם השקט והנם לאור־הלבנה, הנראית כחולמת, והשירה הפרוצה והמלאה תאווה סוערת, היוצאת מפיו של הספן הגס יחד עם צחוק פרוע, כלום יש לך הפכים גדולים מאלה? וכך הוא הדבר ב“מנגינות הזמן”. חיי־הפרט של הזוג, שהם מלאים אהבה ורוך, נעימות ואושר, מוצגים לפנינו לעומת חיי־הכלל, שהם מלאים לחץ, רעב, בוז, שפלות, רקבון וסכלות, ולבנו מתחמץ, והרושם, שעושׂה עלינו הספּור הקטן הוא אדיר ונמרץ.

בציור המצוין “זוג מספר” מתוארים חי־אושר של זוג צעיר – יוסיל המלמד ואשתו טריינה – ואושר זה מפליאנו ביותר, לאחר שהראה לנו המספר ברוב־כשרון ובפרטות יתירה את העוני הנורא והדחקות האיומה ואת תוצאותיה – החיים הפרועים ורוע־הלב, שהם שולטים "בחדר־המרתף, המלא מיטות. ניגודים כאלה יש גם בציורים “פטירת המנגן”, שבו מצווה מנגן גוסס לבני־המקהלה שהוא היה הראש שלה, “לנגן לו את הווידוי”, לנגן לו ניגון עליז, בשעה שהוא הולך ומתקרב אל “מחולת־המות”… או בציור “נעילה”, שבו מתפללים שני קרובים, שהם אוהבים זה את זה, תפילות סותרות זו את זו, ואף־על־פי כן הם רוצים, שהתפילות של שניהם תתקבלנה… ולמרום־קצו מגיע תיאור ההפכים והניגודים בספּור “הצטדקות־הנאשם”. אב אדוק, שהרג את בתו היחידה על שאהבה איש־צבא נכרי ורצתה להמיר את דתה – מצטדק בכך שבאמת היו לו שתי בנות, האחת ההפך מרעותה: האחת – יונה תמה, שהכיר אותה מאז ומעולם ואהב כנפשו, והשניה – שד משחת, התגנבה אל ביתו בסתר, והוא הרג רק את השניה… על־ידי ניגודים והפכים כאלה מרגיש הקורא את עצמו מקולע בין הרגשות מתנגדות ומחזות משתנים. ועל־כן מתגברת בו עבודת הדמיון והמוח כאחד: הציורים נחרתים יותר בלבו של הקורא מפני שהם מפליאים אותו ביותר, והרעיון שהוא מובע בציורים אלה מובלט ביותר, מפני שאנו רואים אותו משני צדדים מנוגדים.

אמרתי, פרץ לא יכול היה להיעשות מורה־דרך להדור הצעיר, כמו שהיה טורגנייב, למשל, על־ידי הרומאנים שלו “האבות והבנים” ו“קרקע בתולה”. אף־על־פי כן הרבה למדו צעירינו מכתביו של פּרץ. הם למדו לראות את מקום־התורפה" שברעיונות החדשים, העבריים והאירוֹפיים גם יחד. וספורינו הצעירים יכלו ללמוד ממנו עוד דבר אחד: את סיגנונו הספּוּרי. מעולם לא כתב פּרץ על־פי השבלונה הנהוגה. מעולם לא “הרחיב את הדבּוּר” על רעיונות שמחירם פרוטה, אף לא העלה גירה דברים שכבר נאמרו ונשנו. כשניגש לתאר איזה מחזה ממחזות־החיים, השתדל תמיד למצוא בו צד חדש, שלא ראו אותו שאר המספרים עד עתה גבּוריו הם גבורי־יומיום, ואף־על־פי כן מצא בנפשם מה שלא נראה לעין־זולתו. ואת הרעיון היותר־יפה ואת התאור היותר־דק הוא נותן לפנינו ברשימה בת שלושה או ארבעה עמודים. בשנים־שלושה קווים מוצגת לפנינו תמונה שלימה, בשתים–שלוש שיחות מתואר טיפּוּס שלם. כל זה היו מספרינו הצעירים יכולים ללמוד מפּרץ, כי המספּרים העבריים, אפילו הטובים שבהם, אוהבים לא לתאר בתמונות בולטות ובשׂיחות חיות, אלא לספּר בלשונם ברוב־דברים את תכונותיהם של הטיפּוסים המתוארים ואת הרגשותיהם ומחשבותיהם; באופן שאנו רואים את המספּר עצמו יותר משאנו רואים את הגבּור המתואר על־ידו.

פּרץ לא היה ציוני בהכרה ברורה (שלא־מדעת נזרקה מעטו הרשימה הציונית “מנגינות הזמן” וכיוצא בה). ואולם על־ידי ציוריו מחייו של ההמון היהודי המדוכא, שבהם השתדל לעורר את ההמון לדאוג לעצמו, ואותנו – לדאוג להמון, על־ידי התנגדותו לכל הרקבון שבחיינו ובספרותנו, על־ידי הטפתו לתחייתו של הרגש העברי והאנושי בקרבנו, לאהבת־הטבע ולהרגשת השירה העמוקה שבאגדותינו העממיות, וביחוד על־ידי מה שהורה אותנו להתרומם מעל להחיים היבשים על כנפי הדמיון הנלהב והשירה הרעננה – על־ידי כל אלה קנה לו מקום חשוב בין עובדי עבודת־התחייה. הוא הטיף טל תחייה על עצמות־ישׂראל היבשות ותמיד שאף לעורר את האומה כולה מתרדמתה, “להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים”.

[מתוך הספר “יוצרים ובונים”]

י. ל. פּרץ התחיל את עבודתו הספרותית עוד בימי ה“השכלה”. התחיל בשירים ועבר אל הפרוזה, אל הסיפּור הריאליסטי, הפסיכולוגי, הסימבּולי, וחזר וכתב שירים ודרמות, וסטירות בדמות פיליטונים חדים ועוקצים וגם סיפורים סטיריים ואלגוריות ומשלים. בשתי לשונות שימש בבת־אחת ונתגלגל מלשון אל לשון, ויש שנתעלם פתאום למספר שנים מן הספרות וחזר ונתגלה, ביחוד בתקופה הראשונה שלו. כל ימיו כאילו ביקש לו צורה, אופן של הבעה, בין סיפורית ושירית וחזיונית ובין פובליציסטית ופיליטוניסטית. הוא היה איש־השירה ואיש־המחשבה, איש האמנות הטהורה ואיש בעל המית־הנפש, בעל תשוקה ותאוה להשפעה ספרותית וגם חברתית. לצדדים שונים של ההשקפה החברתית נטה: להשׂכלה, ללאומיות, לעממיות יהודית, לפּוֹזיטיביסמום בצורה הקרובה אל הסוציאליסמוס המרכסיסטי, ולאריסטוקרטיות של ה“אני” האמנותי, של היוצר החפשי. הוא כאילו נמשך תמיד לדבר שהוא – למעלה מזה.

באחד השירים, שהדפיס פּרץ בתקופה הראשונה שלו ב“האסיף” (בשנת תרמ"ז), בשיר הראשון של “מנגינות הזמן”, מתאר פרץ את המשורר, אשר נשמתו לא תדע מרגוע, את האיש המתרשם בנפשו מחזיונות־העולם השונים ומשתנה ומתחלף לפיהם. ועוד יותר שהיה בפּרץ מן המשורר הזה, היה בו מאיש הרוח והמוח, מהטיפּוס של האינטלקטואליסטן, ולכן ההשפעות האינטלקטואליות החדשות היו חזקות עליו תמיד. כשהוציא בן־אביגדור את “ספרי־האגורה” שלו והכריז על הריאליסמוס, כתב פּרץ ב“החץ”, קובץ קטן שהוציא (וארשה תרנ"ד): “בעולם הספרות הכללית כבר שקעה שמשו של הריאליזם, כבר זרח ובא גם שמש המטריאליזם אחריו, והדקדנטים הרימו נס! – – ואצלנו, הרחוקים משדה־המערכה, ה’ריאליזם' הוא סיסמה חדשה, המלהיבה את הלבבות. – – ימים רבים תשתולל הסופה על פני הים, טרם ירעד האויר בנקרת־הצור… לפעמים יקרה, כי כבר קם הסער לדממה ואניות חדשות עם תּורן ונס חדשים כבר יתנהלו על מי־מנוחות, ואך אז יתעורר החילזון הלבן וידחק את ראשו מתוך ביתו, זה לבושו הגדל עמו, עם עיניו העגולות, להשתומם על הרוח החזק, הבא לפרק את נוהו. ימים רבים תצלול איזו שמועה באזני אנשים, נשים וטף, טרם תתגנב בעד בריח ודלתים אל האסיר בחשכת המהפכת. – – זה גורל החילזון בנקרת־הצור, האסיר במהפכת – – לאַחר תמיד את המועד. וזה גורל הספרות העברית מול רעותיה, המאושרות ממנה”.

ואמנם, בעולם הגדול של הספרות כבר נשמעו בתחילת שנות התשעים קולות חדשים וסיסמאות חדשות. לעומת תורת “הסביבה” של הספרות הריאליסטית הקיצונית, ספרות הנאטורליסמוס, נשמעו בספרות התורות המיוסדות על ה“אני” של האמן והיוצר. חזרה והתגברה הנטיה אל הנפשי־הסודי, אל הבלתי־נתפס והבלתי־שלם, אל זה שיש לגלותו רק בדרך סמל ורמז. כתנועת הרומאנטיקה הראשונה היתה גם זו, הרומאנטיקה החדשה, תנועה של בקשת דרכים וחיפּוש אמצעים להשגה, להבנה, לביטוי; ורוחות שונות התנגשו בה, שיריוּת ואינטלקטואליוּת, מוחיוּת ומה שמתנגד למוחיוּת ומעמיד את הכול על הרגש הפנימי ועל ההשׂגה הפנימית. התנועה הזאת היתה קרובה ללבו של פּרץ, והוא נגרר אחריה ואחרי נתיבותיה, בצרפו אליה את המוחיוּת היהודית ואת התנועה הרוחנית היהודית במשך מאה שנה ויותר, תנועת ה“השׂכלה” ו“החסידות”.

*

יצחק ליבּוּש פרץ נולד במשפחה מיוחסת, שתורה ומעשים טובים היו בה למורשה, בי“ח באייר (ל"ג בעומר), שנת תרי”א, בעיר זאמושץ בפולין, עיר של השכלה עברית לפנים (נתחנך וגר בה שנים רבות רבו של משה מנדלסזון, רבי ישראל זאמושץ, ואחר־כך גר בה ובסביבתה משכילים עברים אחרים). החינוך של פּרץ היה כחינוכם של שאר ילדי־היהודים בפולין בימים ההם, אולם עוד בשנות־הילדות הראשונות התנכר בכשרונותיו המצוינים, וניבּאו לו גדולות. מלבד הלימודים ב“חדר”, שהצטיין בהם הרבה, היה שולח את ידו לכל אמנות יפה, היה מצייר, מכייר וכדומה. נוטה היה תמיד לדברים ש“מחוץ לשיטה” והיה ידוע כשובב גדול, בעל המצאות מיוחדות. מתמיד בלימודיו לא היה, אבל היה בעל תפיסה מהירה, יוצאת מן הכלל, ובעל שׂכל חריף. אחרי שיצא מן ה“חדר” למד בבית אביו וב“בית־המדרש״ כמו שהיה נהוג בימים ההם בפולין, אבל בהיותו עוד צעיר לימים מאוד התחיל לנטות לדרך ה”השׂכלה“. אל ההשׂכלה הגיע דרך ספרי־המחקר העברים של ימי־הבינים, שנמצאו ב”בית־המדרש" בזאמושץ, ו“מורה נבוכים” של הרמב“ם היה המורה שלו במשך זמן ידוע. אולם יחד עם “מורה נבוכים” היה מעיין בתקופה זו גם בספרי ה”קבלה" שבבית־המדרש והיה רץ אל הקלויז הבּלזי לתפילה, כי משכה אותו ההתלהבות של חסידי־בלז בשעת עבודת־האלהים. לאט־לאט עבר מהם גם אל ספרי הספרות העברית החדישה, ובאותה שעה למד, בעיקר בעצמו וקצת מפי מורים, את הלשון הפולנית, האשכנזית והרוסית, והתמסר לקריאת ספרים שמצא באחת הספריות בזאמושץ. מלבד ספרים שונים בספרות היפה האירופית מצא שם גם ספרי בּוֹקל, פוֹגט ועוד, המלאים כפירה בעולם הרוחני. מהפכה באה ברוח ועולם חדש נפתח לפניו. הוא אמר אז לברוח מבית־אביו לז’יטומיר או לווילנה, ששם היו בתי־מדרש לרבנים מודרניים, אולם הדבר נודע לאמו והיא עיכּבה עליו לבל יוציא את מחשבתו לפּועל, וכדי שלא יצא לתרבות רעה השיאוהו הוריו אשה. אולם אשתו הראשונה של י. ל. פּרץ היתה בתו של גבריאל־יהודה ליכטנפלד, אחד ה“משכילים” הצנועים בפולין, בעל ידיעות עמוקות במתימטיקה ובלשונות אחדות, שהיה קרוב בלבו גם אל השירה. ליטנפלד רק הועיל להתפתחותו של פרץ, וכנראה הוא שליוה גם את צעדיו הראשונים של פּרץ בספרות.

הדבר הראשון שהדפיס פּרץ הוא שירו “השותפות” ב“השחר” (כרך ה' תרל"ה), בנוסח השירים נגד “החסידות” של הימים ההם. עוד שירים אחדים הדפיס אחר־כך ב“השחר”, שערכם הוא קטן מאוד, וכן קטן מאוד ערך הספר “סיפורים בשיר ושירים שונים”, שהוציא פרץ (וארשה תרל"ז) יחד עם חותנו ליכטנפלד. בשירו “נגניאל, שהדפיס ב”הבקר אור“, שנה א' (תרל"ו) , הוא מספר חלום, בנוסח ה”חלומות" של יצחק ערטר, שבו חזה את מלאך־השירה ואת המשוררים העומדים לפניו בתפילה. כל מיני משוֹררים ושירה פוסל נגניאל, אף את משוררי שירי־אהבה של “אמנון ותמר”, עד שעמד לפניו המשורר־הלוחם, המדבּר משפטים את ה“מאשרים המתעים, את הרבנים וה”קדושים“, את ראשי־הקהל וכל הפוסעים ברגל־גאוה על ראש העם. פעלו של המשורר הזה יירצה בעיני נגניאל, וגם פּרץ המשורר ינגן שיר לכבודו. גם דבר קטן בפרוזה הדפיס פרץ באותה שנה ב”הבקר אור“, מעין פיליטון אליגורי־סאטירי. בשנת תרל”ז הדפיס ב“הבקר אור” שיר בשם “קידוש השם”, ואחר־כך באה בעבודתו הספרותית הפסקה, שארכה כעשר שנים. פרץ שב אז מווארשה, שישב בה שנים אחדות, לזאמוֹשץ; נפרד מאשתו הראשונה ומחותנו ליכטנפלד; נשׂא אשה שניה והשתקע בעיר מולדתו. זמן־מה החזיק בית־ריחים בחכירה בשותפות עם אחרים, ואחר־כך עמד לבחינה בתורת־המשפטים, כפי שהיתה נהוגה בבתי־הדין ברוסיה, היה לעורך־דין פרטי ונתפרסם עד מהרה בסביבה. בשנים שישב פּרץ בפרוֹבינציה, רחוק ממרכז ספרותי, התפתחה בו הנטיה ללשון־הדיבור של יהודי הסביבה (אידיש), שהיתה נזונה מצד אחד מן הדעות הדמוקרטיות־המתקדמות, שהתקרב אליהן פּרץ על־ידי הספרות הפולנית והספרות הרוסית ששקד עליהן, ומהצד השני על־ידי כך, שבסביבה שנמצא בה יכול היה למצוא הד בלבבות רק בדברים שנאמרו בלשון־הדיבור. ואכן, יצירתו של פּרץ בתקופה זו היתה בעיקר יצירה שבעל־פה. שירים שונים, שחיבּר בלשון היהודית המדובּרת, שירים שבעל־פה בשפת העם על נושאים מקומיים או על צרות־ישראל הכלליות, היו שגורים בפי אנשי המקום והסביבה, ששרו אותם בניגונים שונים. גם שירים עבריים כתב בתקופה זו, אבל מפני שלא הדפיס אותם לא נשארו לפליטה.

כעבור עשׂר שנים בערך הדפיס פּרץ ב“האסיף” (בשנת תרמ"ז) את השירים “מנגינות הזמן” ו“העיר הקטנה”. גם ב“מנגינות הזמן” כמו ב“נגניאל” לפנים, משתמש פּרץ בצורת החלומות; אולם החלומות שלו נושׂאים עליהם הפעם חותם בולט של הלאומיות העברית החדשה, ומצטרפים אליה גם קוים דמוֹקרטיים. יש בשיר גם מעין התרסה ב“השׂכלה”, שהמשורר מתנצל עליה בפתיחה לשיר ורואה את יסודה בלב המשורר, המשתנה ומתחלף לפי השינויים והחילופים שבחיים, הוא “כסף חי בקנה־זכוכית זכה”. ומ“גלגול המשורר בקנה השפופרת” יש באמת בכל השיר הזה, בצורתו המתחלפת והמשתנית, בצרופים השונים שבו. וכאילו כדי להראות תיכף דבר והפכו, השיר על “העיר הקטנה”, שהדפיס פּרץ באותו מאסף, תופס את החיים בעירה בחרוזים שקטים ופשוטים, חדגוניים ואידיליים כמעט. ב“כנסת ישראל” של השנה ההיא הדפיס פרץ את שירו “לעלמה העבריה והיא מתנכּרה”.

גם ציורים אחדים בפרוזה הדפיס פּרץ בכרך ההוא של “האסיף”, שבאחד מהם – ב“הדיבוק והמשוגע” – יש מעין משל ונמשל ובשני, הבא אחריו, “בהצטדקות הנאשם”, יש רשמים, מ“האני” המתחלק והכפול, שהיה אחר־כך לנושׂא בציורים אחרים של פּרץ. ככמעט באותו זמן הדפיס ב“היום” של קנטוֹר את סיפּורו “הקדיש”, וב“הצפירה” את סיפּורו “הציץ ונפגע”. מפני תיקונים שהיה בהם משום קלקול, שנעשו בסיפור ב“הצפירה”, כדי שלא להקניט את הקוראים מבין החרדים, לא שלח פּרץ במשך שנים אחדות שום דבר ממה שכתב אל העיתונים העברים. הוא כתב אז סיפּוּר בעברית בשם “חלום החילזון ופתרונו”, שכנראה היה תכנו סאטירי וביקורתי, ולא נדפס מפני שלא מצא לו מקום להדפיסו.

סמוך לאותו זמן – בשנת תרמ“ח – התחיל שלום־עליכם בהוצאת מאספים בלשון היהודית המדובּרת (אידיש). במאספים האלה התחיל פּרץ להדפיס את דבריו בלשון המדוּבּרת. הדברים, שהיו שונים לגמרי מהדברים שנכתבו לרוב בלשון המדובּרת בתקופה ההיא, עשו רושם גדול בחוגי המשׂכילים שהתקרבו אל העם מפני הדעות הדמוקרטיות שלהם. פּרץ הוסיף לכתוב בלשון זו ואף ניגש, בשנת תרנ”א, להוציא בלשון זו מאסף, שיצאו ממנו כרכים אחדים (די יידישע ביבליאטעק"). בכל־זאת היה יחסו של פּרץ ללשון העברית בתקופה זו חיובי מאוד, והיה גם בין המעטים מאד, מבין הסופרים העברים בתקופה ההיא, שהתייחסו בחיוב אף לדיבור העברי, שהתחיל באותה שעה גם בגולה במסגרת האגודות בשם “שׂפה ברורה”. פרץ, שעזב את זאמוֹשץ בשנת תרמ“ט – הממשלה הרוסית לקחה ממנו את הזכות של עורך־דין – ובא לוארשה, היה שם במשך שנים אחדות עסקן פעיל באגודת “שׂפה ברורה” והיה נואם בלשון העברית לעתים קרובות באסיפות של החברים. הוא הדפיס אז סיפורים אחדים ב”הצפירה" וגם חוברת אחת ב“ספרי־אגורה” של בן־אביגדור, אבל בעיקר נתן את כוח יצירתו במשך שנים אחדות ללשון המדובּרת. הסיסמה של פּרץ בדברים שהדפיס אז בלשון המדובּרת היתה להשׂכיל את העם, ובזה ניכּרת גם פעולת החוג של המשׂכילים היהודים המתקדמים, שהיו קרובים להתבוללות, אשר אליהם התקרב פּרץ בוארשה. פּרץ לקח אז חלק במשלחת סטאטיסטית, שנסעה לערי־השׂדה בפולין מטעם אחד הנדיבים מבין המתבוללים הגמורים – שהמיר גם את דתו, – אשר רצה להוכיח לממשלה, כי היהודים הם בעלי עבודה פרודוקטיבית; וכעבור זמן לא רב היה פּרץ גם לפקיד בועד־הקהילה בוארשה – הוא שימש בכהונה זו עד יום מותו, בעלותו מדי פעם בגרם המעלות.

סמוך לשנת תרנ“ד חזר והתעורר פּרץ להדפיס את דבריו בעברית. ב”האסיף“, כרך שישי (תרנ"ד), הדפיס את סיפורו “ליל זועה” ופיליטון סאטירי, וב”לוח אחיאסף" הראשון (לשנת תרנ"ד) את סיפּורו “במעון קיץ”. בשנת תרנ“ד הוציא קובץ שירי־אהבה בשם “העוּגב” (וארשה) ואת “החץ” (וארשה), שרוב הדברים שנדפסו בו הם שלו בכינויים שונים. הדבר החשוב ביותר שנדפס בו הוא הסיפור “משנת חסידים”, הראשון בסיפורי־”החסידות" של פּרץ ומן היפים והמצוינים שבהם. בלשון המדובּרת הדפיס אז פּרץ דברים מסוג אחר, שיש בהם מן המהפכנות כלפי השׂדרות העליונות ואנשי־האמונה (נתפרסמו מאד שני הדברים “בּוֹנצ’ה שתוק” ו“השטריימל”, שנדפסו שניהם בשנת תרנ"ד). הוא התקרב אז לסוציאליסטים היהודים והיה לפה להם בכמה מדבריו שהדפיס בלשון המדובּרת, היה מקריא את דבריו בחוגים הסודיים של הסוציאליסטים ונאם לפניהם, מה שנגמר במאסרו הקשה של פּרץ בסוף תרנ“ט. בעברית הדפיס פּרץ בין שנת תרנ”ד ותרנ“ט כמה מאמרים וסיפורים ב”הצפירה וביניהם אחדים מ“סיפּורי יוחנן המלמד”.

על גבול שנות החמישים והשישים למנייננו, שהוא גבול המאה התשע־עשרה ומאת העשרים, מתחילה שוב תקופה של עבודת יצירה ועבודה ספרותית פוריה בחיי פּרץ בשתי הלשונות גם יחד. הנטיות הצדדיות השונות של האמנות שלו: להשׂכיל את העם, להכניס אל לבו את רוח המהפכה, להילחם עם התקיפים החיצוניים והפנימיים – כל אלה נחלשו, והוא יוצר בעיקר יצירות אמנותיות טהורות, שברובּן הן נוטות לצד ה“חסידות” או לצד העממיות הרוחנית (“סיפורי־העם”, או “מפי העם”, כמו שקרא להם בעברית). יש שיצר את הדברים בלשון המדובּרת וחזר ויצר אותם עברית. ויש גם להפך; יצר את הדברים בעברית וחזר ויצר אותם אחר־כך בלשון המדובּרת. כך נוצרו רוב סיפּורי “החסידות” של פּרץ, ורבים משאר סיפוריו. בעברית הדפיס בתקופה זו הרבה ב“הדור” (שנה ראשונה, 1901), שיצא על־ידי הוצאת “אחיאסף” בעריכת דוד פרישמאן. מלבד סיפורים הדפיס שם פיליטונים ועוד.

לחג־יובלו, שחל באותה שנה – ל“ג בעומר תרס”א – נשלמה הוצאת כתביו העבריים על־ידי הוצאת “תושיה” (“ביבליותיקה עברית”, וארשה תרנ“ט–ס”א) בארבעה חלקים. מדברי פּרץ בעברית, שכתב עד הזמן ההוא, לא נכנסו אל ההוצאה הזאת שיריו ופיליטוניו. לעומת זאת נכנסו להוצאה הרבה מדברי פּרץ שלא נכתבו עברית, אלא תורגמו מכתביו ביהודית מדובּרת על־ידי אחרים, ופרץ ערך את הדברים ותיקן ושיכלל אותם. באמצע שנת תרס“ג נוסד בוארשה העתון העברי “הצופה”, שריכּז מסביב לו את הכוחות הרעננים והטובים ביותר שבספרות העברית. פּרץ היה אז אחד העוזרים הקבועים בעתון והדפיס שם במשך שנה וחצי מאמרים ופיליטונים רבים. בתקופה זו הדפיס דברים גם ב”לוח אחיאסף" ו“השלוח”. ב“השלוח” הדפיס פּרץ בשנת תרס"ג גם את הדרמה “חורבן בית צדיק”, נוסח ראשון מהדרמה המפורסמת שלו “שלשלת הזהב” (“די גאלדענע קייט”).

עם המהפכה הרוסית הראשונה (1905) מתגברת התנועה, שיצאה ממפלגות־הפועלים היהודיות בגולה, ונוטה להכריז על שׂפת הדיבּור של ההמון היהודי כעל השׂפה הלאומית שלו. פּרץ נצטרף לתנועה זו והיה מראשי־המדבּרים שלה, ואף כי ביקש פשרה ולא גזר כאחרים כליה על הלשון העברית, בכל־זאת התרחק מן הזמן ההוא ואילך מחיי הלשון העברית וספרותה. לעתים רחוקות מאוד הדפיס עוד מיצירותיו בעברית, וגם זה רק עיבוד או תרגום מיצירותיו בלשון היהודית המדובּרת, בין אם התרגום נעשׂה בידיו ובין אם נעשׂה בידי אחרים והוא ערך את הדברים ושכלל אותם לפי רוחו. כך נדפס בתקופה זו בעברית חלק מסיפוריו “מפי העם”, שקנו להם שם, ועוד קצת מיצירותיו. פּרץ היה בתקופה זו לאבי הספרות המודרנית ב“יידיש”, שאינה מכוונת לאלה שאינם יודעים עברית, אלא באה להתייצב במקום הספרות העברית, לרשת את מקומה ההיסטורי. בתקופה זו נתן פרץ שתים מן ה“מגלות”, בלי הצלחה יתירה. בכל־זאת השתוקק פּרץ לראות את כתביו בעברית בהוצאה שלימה וחדשה, והבטיח להוצאת “מוריה”, שניגשה אז לדבר זה, לתקן ולהגיה את כל כתביו העבריים ולהכין אותם לדפוס, וכן לתרגם בעצם ידו מכּתביו ביהודית המדובּרת בשביל הוצאה זו. אולם הדבר לא יצא אל הפועל. בינתים מת פּרץ פתאום משבץ־הלב, בחול־המועד פסח, י“ט בניסן תרע”ה, בשנה הראשונה של מלחמת העולם הראשונה. כתביו העבריים יצאו אחר־כך, משנת תרע“ח עד שנת תרפ”ז, על־ידי הוצאת “מוריה”־“דביר”, בעשרה ספרים.

*

פּרץ לא סלל דרך לעצמו במשך ימי חייו, אלא הלך במסלולים רבים ושונים, ואין תקופה בחייו שבה לא נטה לשבילים רבים. התעיה היתה מונחת בטבעו. הוא היה בעל שכל חריף, מהיר תנועה, הנוטה לדרך הקפיצה והניגודים (בזיכרונותיו – “זכרונותי”, כותב פּרץ: “על־פי רוב אצלי – הניגוד, מכל צורות האסוציאציה החזקה ביותר היא אצלי דבר והפוכו. מכל הצורות המצויות לגבי קשרי־רעיונות חזקה עלי ביותר צורת הניגודים”). היה בטבעו מטבע ה“אביר” של הרגש והמחשבה. השלשלת ההגיונית לא ריתקה את מחשבתו וצורת־הרגש השקטה והעמוקה לא היתה צורתו. הוא נטה הרבה גם אחרי להב הרגש והמחשבה, וכאילו שׂשׂ לקראת ציחצוח חרבות. ולכן נסחף אחרי כל התנועות החדשות בחיים ובספרות, נסחף אחריהן ונלחם להן כרומנטיקן בעצם טבעו, בלי הכרח הגיוני קיים ובלי רצון חזק פנימי, שאינו סובל את החליפות הרבות.

צורת דבריו של פּרץ בכל התקופות קרובה לצורה הרוֹמאנטית, לזו של ה“חלומות”, ה“רמז” וה“סוד”, או אל הצורה הרוחנית ה“מוחית”, בלי גוף. הוא נטה מאד אחרי האליגוריה והמשל ואחר ה“כוונות”. יש למצוא בדבריו הרבה את נדודי הנפש: בין תקוה ויאוש, בין בכי ולעג. הגיבּורים שלו מתהלכים הרבה ב“עולם התוהו”. הנפש הערומה, התאֵבה, המתחבטת והמתלבטת בפנימיותה – בה מצא עניין רב, והנשמה היחידה, הנבדלה, היא היא שנזקק לה ביותר בסיפוריו ובחזיונותיו.

העולם הפנימי היה עולמו, אבל בעולם זה שלט הרבה השׂכל, האינטלקט. מסימני האינטלקטואליות המובהקה של יצירתו הוא הדיאלוג החריף שלו, ראש וראשון ביצירתו. גם זהו סימן אינטלקטואלי מובהק ביצירתו, שרבים מן הנושׂאים שלה הם מופשטים: אם שהם מידה מן המידות של האדם, או אמונה או רעיון. לא המוח הוא היסוד החזק והאיתן של יצירתו, ואף לא המורגש, אלא המושׂכל: אמונת האדם, מידות האדם, השׂגות האדם. יש שאין בסיפוריו אנשים כלל, אלא מסופר בהם על תכונות ומידות, או שהאנשים באים רק כתמונות־לווי,לשם ביאור ופירוש, והנושׂא האמיתי הוא רעיון מופשט או אמונה כללית. את האמונה הכללית הזאת ביקש בחוג המאמינים. ולכן עולם המאמינים או המתחבטים והמתלבטים עם האמונה הוא עולם־היצירה העיקרי שלו. כאן מצא גם מראות וחזיונות פנימיים. ביחוד מצא אותם ב“חסידות”, המרימה את ערך החיים הפנימיים. בה מצא גם את להט הרגש ואת התנועה, שאליה נטה תמיד. כל היסודות שבנפשו של פרץ כאילו מצאו כאן “תיקון”, ולכן יצירות ה“חסידות” הן מן השלימות ביותר והעצמיות ביותר ביצירותיו של פּרץ.

–––––––––––––

בעברית פּרץ הוא יותר משורר החיים הפנימיים מאשר ביהודית המדובּרת. כי כאן, בעברית, שׂדה–היצירה שלו הוא קצר יותר, ולכן נשמר כאן יותר מן הסטיות הרבות שלו, שאמנם הן הן המוסיפות עניין לפרצופו הרוחני, מגדילות את כוח המשיכה והגירוי שלו, אבל לא תמיד הן מגדילות הרבה גם את הרכוש השירי האמיתי, שבלי שרשים עמוקים בנפש אין מציאותו מציאות על צד האמת וקיומו איננו קיום של אמת.

בסיפוריו הראשונים של פּרץ, שנוצרו בעברית – וספוריו הראשונים כולם נוצרו בעברית – אפשר להכיר בנושׂאים עקבות השפעה של מספּרי־הגיטו בלשונות־המערב, כמו שאפשר להכיר זאת הרבה בסיפורי פרישמאן הראשונים. מסופּר בהם על מקרים מיוחדים בחיי־היהודים או על טיפוסים מיוחדים. אבל בדרך הסיפור אפשר להכיר אף בהתחלה הראשונה עצמיות מיוחדת. פּרץ נטה מלכתחילה לחשבון־הנפש של האדם, לציור חזון־עולמו, אמונת־חייו, או שהבליט בספוריו ניגודי־נפש חזקים, בסיפורו “הקדיש”, שיש בו מן הסנטימנטליות של המספרים היהודיים ה“חיצוניים”, כשהם באים לספר לנכרים על־דבר אהבת איש ואשה בסביבת יראים וחרדים ואהבת התורה והצדקה, יש גם ציור חזון־עולמו של אדם, אמונת־חייו וחשבון־נפשו. בסיפור אחר, ב“הצטדקות הנאשם”, יש גם־כן מתיאור ניגודי־הנפש החזקים ומהתחלקות ה“אני” שבאדם: את בתו התמימה והיפה אהב הנאשם אהבה עזה, וזו שהרג בידיו היתה בת אחרת: בת שיצאה לתרבות רעה. בתפיסה זו של הניגוד הנפשי העמוק ובציורו יש מן החריפות של פּרץ, מן הנטיה האינטלקטואלית והדיאלקטית שלו.

נטיה אינטלקטואלית ודיאלקטית יחד עם הנטיה לחזון־עולם, לחשבון־הנפש, אנו מוצאים בסיפור “הציץ ונפגע”, גם כן מן הראשונים בסיפוריו של פּרץ. שם מתאר פּרץ את אחד הממריאים, “מקובּל” צעיר ש“נפל” על־ידי ניצוץ אהבה שהתלקח בקרבו. “מקובּל” צעיר זה הוא מין “פויסט” עברי קטן, ויש כאן גם “מפיסטופל” בדמות בחור “לץ” וגם ה“פמוּלוּס” של “פויסט” נמצא כאן בדמות בחור “חוקר־קדמוניות”, וגם “גרטכן” עברית. יוֹתר ישרת־דרך, אבל פחות תמימה, בדמות “בת־השמש” היפה. השפעת הקריאה ב“פויסט” של גיתה ניכּרת בסיפור, אבל נושאים כמו אלה היו גם קרובים ללבו של פּרץ; קולות החיים הדופקים על דלתות לבו של אדם הנתון בעולמות עליונים; חזון האדם הפנימי עם הסתירות והניגודים שבנפשו וכל דרכי ההתחבטות וההתלבטות שבפנים הנפש, ה“אני הכפול” של האדם.

“אני כפול” זה היה לנושׂא ראשי או לנושׂא צדדי בכמה מן הציורים של פּרץ. ב“ליל זוועה” קיבל הדבר צורה פסיכיאטרית במקצת. האדון פינקלמן, הסוחר המאושר, אשר אסף את סחר־הפלך ומושל בשוק להעלות את מחירי הסחורות ולהורידם, האיש השלו, אשר לו בתי־חומה וכסף וכו', נעור פתאום בחצות־הלילה ואינו יודע למה זה נעור. רבים מתהפכים על משכבם מפני המורא של יום־המחרת, והוא הן בטוח הוא במחרתו. מרגיש הוא, כי ראש כבד עליו, והוא חלה רק פעם אחת בהיותו עוד נער בבית־אביו, ומאז לא ידע כל מחלה. ופתאום בא ספק אל לבו, אם הוא נמצא בביתו ועל מיטתו. וברצונו למשש את הקיר שמימינו, נדמה לו שהקיר עבר מימין לשׂמאל. פחד עברהו כולו וזוועה, ובזוועה זו עולים אליו מירכתי הנשיה אביו ואמו המתים, אלה שבחייהם היו רק כעין “סתירה” זה לזה והוא נושׂא בנפשו את הסירה הזאת. הנה הוא נמצא בעולם הדמיון… אבל הן יודע הוא, כי גם חי הוא כי אסון גדול קרהו, אלא שאינו יודע מה. כעין קול שבר עולה אליו מן המוח והוא ירא לצעוק, פן יעורר את אשתו, זו שחלשו עצביה מאד בימים האחרונים… פתאום הוא נזכר בלוויה, ואינו יודע את מי ליוו. נזכר הוא, האנשים הביטו אליו בחמלה, ברחמים – ומה הם הרחמים שהוא מעורר? – וכך מתלבט בנפשו גם הסוחר העשיר השלו, שאשתו האהובה מתה עליו, והוא אשם במיתתה.

גם בסיפור “שמעיה הגבור”, שנוצר באותה תקופה, אנו מוצאים קווים מ“אני כפול” זה ומאותו הפחד והזוועה של האדם, פחד וזוועה שמקורם בחטא, במוסר־כליות, יחד עם חזון־הנפש של האדם, שבו מתקרב כבר פרץ אל סיפורי ה“חסידות” שלו. “שמעיה הגבור” היה החלש בבני־החבורה, בחסידי החב“ד שבעיר, והנה הוא אמר גיבור אני והלך “לעקור מן השורש” את ה”מרא דאתרא“, את הרב, שביכּר לפסוק הלכות על־פי ספר־הדינים של המתנגדים, “חיי אדם”, במקום לפסוק על־פי ספר ה”שולחן ערוך" של הרב מלאדי, מייסד החב“ד. בהתלהבות הוא קורע את ה”ספּוֹדיק" מעל ראש הרב. אולם אחרי שעשה את מעשהו עוברים אותו הפּחד והזוועה. פני יהושע שעל הלבנה נזעמים ומתכסים בענני־זעף, וצללים ממלאים את חדר ביתו ואת כל חדרי לבו ובולעים אותו.

הציור של ה“אני הכפול” בצורה חריפה, מוחית ודיאלקטית, נמצא ביחוד בסיפורו של פרץ “מי אנוכי?”. ה“בטלן המשוגע” רץ בבית־המדרש מפינה לפינה ושואל את עצמו: “מי אנוכי?” בודאי לא הלבוש הוא ה“אני” שלו, וגם לא הגוף, שהוא גוף בן־אדם סתם, אלא מה שבתוכו, רצונו, חפצו, והלא לא רצון אחד לו אלא רצונות רבים: יש לו רצון לשאול, לחקור, ויש לו רצון לאכול, ליהנות גם מחיי העולם הזה, ויש לו רצון האוסר עליו את ההנאה: מי הוא איפוא?

..מי בקרבי? מי יושב בקרבי ושואל? מי כרוך בקרבי פנימה ומסתולל בי? ומי יודע אם יושב שם אחד? אולי יושבים שם שנים־שלושה או יותר ומתוכּחים, וטוענים זה עם זה, ומתנגחים זה בזה!"

בסיפור זה, שאמנם ניכּרת בו השפעת אחד הפיליטונים־המונולוגים הפילוסופיים של האמן הפולני א. שונטוֹחוֹבסקי, הגיעה האמנות החריפה, האינטלקטואלית והדיאלקטית של פּרץ למדרגה גבוהה.

הצורה המונולוגית או הדיאלוגית היא לרוב צורת הסיפור של פּרץ. הנפש מדברת עם עצמה, עם אחרים, מתוכּחת, מגלה את תוכה, לא תיאור הצד החיצוני הוא כאן עיקר, אלא תיאור הפּנים. ויש בסיפוריו של פּרץ תמיד גם מחשבה. ולכן יש לפּרץ נטיה אל גבורים שהם אנשי־מחשבה, או שהוא מבליט לפעמים גם באמצעותם של אנשים פשוטים מחשבה שלו. הטובים בסיפורים של פרץ הם אלה, שגם הגיבּורים בהם הם אנשי־עיון, או אנשים חוזים, רואים, פּרץ הדגיש בסיפוריו גם את הצד של האי־רציונלי, של החזון הפנימי. פּרץ מדגיש בזה תמיד גם את ערך השירה. כראשון בין הסיפורים האלה יש לראות את “המקובּלים”. ה“מקובּל” הצעיר, העוסק עם רבו ב“קבּלה” העיונית, והיושב בתענית ובסיגופים, הוא גם איש־החזון ואיש־השירה. באפּוֹתיאוזה שיש בסיפור זה ל“מקובּל” יש מן האפּותיאוֹזה של השירה. הרב מלמד לתלמיד את התורה על־דבר הניגודים השונים: יש ניגון הצריך למלים, והוא במדרגה נמוכה מאוד; עולה עליו הניגון בלי מלים, אבל גם בו יש עוד גשמיות; הקול הצריך לכלי־הקול; הניגון האמיתי הוא בלי קול, בלי אומר ודברים.. והתלמיד יודע לשמוע גם את הקול הזה, ונפשו יוצאת בניגון הטהור…

בסיפור זה יש מן המעבר לסיפורי “החסידות” של פּרץ, שבהם תופסת מקום רב ההטעמה של ערך הניגון. בטובים מן המונולוגים של “החסידות” הנושא הפנימי הוא “הניגון”. כך הדבר ב“משנת חסידים”, הראשון בסיפורי “החסידות” של פּרץ (נוצר בעברית). וכך הוא גם ב“גלגולו של ניגון” וב“בין שני הרים”, שלושת הסיפורים בצורה מוֹנוֹלוֹגית, שיש לראותם כיפים ועצמיים ביותר בסיפורי “החסידות” של פּרץ. יש בכולם מן ההטעמה וההדגשה המיוחדת של ה“ניגון”־השירה והשפעתם וערכם בחיי־הרוח של האדם, ויחד עם זה יש בהם משום התרסה בניגוד, באנטיתיזה של השירה – בלמדנות.

גם ב“בין שני הרים” השירה והזמרה הן, יחד עם האור והנגוהות והשמחה הדבוקים וקשורים עמהן, המבדילות בין שני ההרים, בין הרב הקדוש של ה“חסידים” ורבם הגדול של ה“מתנגדים”. את “בין שני הרים” יש לראות כיצירה הנעלה ביותר ביצירות ה“חסידות” של פרץ, ובה אנו רואים ביותר גם את התגלות הרצון, התגלות המחשבה של פרץ. כאן הוא מגולל לפנינו את כל פרשת התיזה והאנטיתיזה של “החסידות”: את “החסידות” וה“התנגדות”.

ביסוד של הספור הזה יש מוטיב אגדי מראשית ימי “החסידות” וימי ריבה ומלחמתה הראשונים עם ה“התנגדות”; אולם על היסוד הזה נוצרה מעין אגדה של “החסידות החדשה”, עם הדגשתה את הבריחה מן האור הקר וכתלי־הבדולח של השׂכליות והלמדות, הריקים מחיי־רגש מפכים ומן הדמיון הפנימי. לשם הצגה במערכה, זה מול זה, את חיי־הרגש האלה עם חיי־המוח הקרים של הלמדנות נפגשו אחר־כך בסיפור “שני ההרים”, הרב והתלמיד. הרב פורשׂ לפני הקהל כמגילה את כל ספר־התורה, שהוא יודע אותו כולו עם פירושם ופירושי־פירושים ושולט בו שלטון בלי מצרים; אולם התלמיד פורשׂ כנגדו מגילה אחרת – מגילת החיים. מגילת־חיים זו איננה עניין ליחידים בלבד, אלא לכל אדם שיש לו חלק בהרגשה, גם הצד ה“דמוקרטי” הזה מודגש הרבה בסיפור, ובייחוד בפגישה בין הרב מבריסק והצדיק מביאלא. וביחד עם זה מודגש ומוטעם כאן הרבה ערך השירה והנגינה, שכאן היא כוללת גם את הפואֶסיה, וקצת גם בנוסח חדש, שאמנם נבלע גם הוא הרבה בנוסח הישן של “החסידות”.

בפגישה שבין הרב והתלמיד ובשיחה שביניהם הובלט הרבה מן הניגוד שבין ה“חסידות” וה“התנגדות”. הרבה מן המהות הפנימית של שני הזרמים האלה שביהדות נתגלה פה בדרך שירית ואמנותית. אבל פרץ הוסיף כאן גם שירה והוד, שר גם בעצמו את שירת ה“חסידות”, את שירת הרגש, את שירת ה“ניגון” וגם את שירת הפואיסיה, את השירה שבשירה.

-–––––––––––

ה“חסידות” של פּרץ היא מעין שירה של השירה, מעין שירה של החזון, של להט הרגש והתנועה. היא אשר קירבה אותו לשירת החזון של העם, זו שפרץ פתח לנו את הפתח אליה בסיפורים “מפי העם”. בסיפורים האלה יש יותר פשטות, יותר דביקות בנשמת העם; ואין כאן משום הטעמת השירה או הדגשת הניגוד אל השׂכליות. עולם זה כמעט חפשי הוא מכל “השׂכלה”, הוא מלא נפלאות, מלא מוסר עליון, מלא מסירות־נפש, מלא אמונה, את הסיפורים האלה יש להציג מול הסיפור הריאליסטי־ראציונלי, גם נגד הסיפור הפסיכוֹלוֹגי־ראציונלי של פרץ עצמו בראשית התקופה.

הסיפורים “מפי העם” של פּרץ לא נכתבו בצורה המונולוגית, כמו רוב סיפורי ה“חסידות”. אין פּרץ מציג לפנינו רק טיפוס מיוחד בעל צורה זו וזו ובעל דעה והרגשה זו וזו, אלא הוא מתאחד איחוד שלם עם צורה זו ועם תוכן זה והוא גם יוצר כאן, יוצר מתוך רוח העם ונשמתו. אין בסיפורים אחרים של פרץ יצירה זו שיש ב“מפי העם”. בסיפורים האלה אין מן הדיבור השׂכלי, ה“מוחי”, שיש בהרבה מסיפורי פרץ; אין כאן גם הרושם האמנותי – רושם של יכולת אמנותית, של “וירטואוזיות”, שמעוררים רבים מסיפורי פרץ. האמנות הגיעה כאן למדרגה זו, שנראתה כמו הדיבור הפשוט, הטבעי. הוסרו כל המחיצות שבין האמן ובין הנפשות המדברות בסיפורים. אין כאן כמעט גם נפשות מיוחדות המדברות – מפי המשורר מדבר כאן העם.

בסיפּורי העם אין עשׂיית צורות, הקמת פסלים אמנותיים; העם מספּר על אנשים שהוא חוזה אותם ברוח דמיונו, ברוח האגדה שלו, יש טיפּוסים נצחיים, החוזרים תמיד באגדה. באגדה העברית מסופּר על צדיקים, על ענווי־עולם, על “נסתרים”. נסתרים אלה אין ברם כתוכם: לפני־ולפנים הם נושׂאים את גחלתם, את עינם הרואה, שהיא עין־העולם. לבושי־קרעים הם, לא למדנים ולא אנשי־כבוד. בלבם פנימה שמור אוצר, אשר אם יתגלה יאבד הרבה מערכו. הברכה שורה בו, מפני שסמוי הוא מן העין. העם ידע בעיקר לספּר על צדיקים טיפוסיים. גם כאן, בסיפורי־העם של פּרץ, המסופּר הוא בעיקר על הדמויות הכלליות, המופשטות כמעט, של הצדיקים, על מעשׂיהם, מידותיהם, הקרבת נפשותיהם על מזבח הטוב והיושר. והסיפורים הם, כבכל סיפורי־העם העבריים" גם סיפורי־מוסר וגם סיפורי־יראת שמים. רק בתּוֹכן המוסרי ניכּר לפעמים פּרץ, המספּר את הסיפּורים, ובשעה שהוא ניכּר בהם אין זאת לטובת הסיפורים. אז אין הסיפורים סיפורי־עם אמיתיים.

ב“למראשותיו של גוסס” מספּר פּרץ על־דבר שתי מיתות, מיתתו של לייבּל, שהיה מרעיש עולמות שלוש פעמים בתפילתו, וכשקרא “אחד” בתפילת “שמע” היה קולו רועד וסולד בכל שבעת הרקיעים; ומיתתו של נחמנ’קי, שהיה נוטל את צפרניו שלא בסירוגין, זלזול בנטילת־ידים והיה שוכח לפרקים גם להתפלל. עם מיתתו של לייבּל נזדרז שמש גן־העדן לרדת למעונו לקבל את נשמתו. כדי לעשׂות נחת־רוח לצדיקי־העולם שבגן העליון, המחכים לצדיק ולתפילתו; אולם בבואו למעונו מצא שם מלאך שחור, אחד המחבלים הקטנים שבשאול, שנזדרז ובא גם הוא לקחת את נשמתו של לייבּל, שהיה רודף בצע, עושק אלמנות ויתומים. בין שני המלאכים קמה מריבה. המלאך הטוב רצה להציל את נשמתו של המתפלל הטוב, והציע לפניו לחזור בתשובה ולהפקיר את כספו וזהבו. הוא התחיל להתפלל, אבל לא הפקיר את כספו. והוא היה לשלל למלאך הרע וירד עמו שאולה. לעומת זאת לא היה יכול המלאך הרע לשלוט בנשמת נחמנ’קי, שאמנם לא עשׂה את ציפרניו כדין, אבל הציפרניים היו ציפרני־אדם, ולא של חיה טורפת. הוא זלזל בנטילת־ידים, אבל היה נקי־כפים, שכח לפעמים להתפלל מנחה, יען כי טרוד היה בניחום אבלים ולנפשו לא דאג. בו לא היה יכול המלאך הרע לשלוט, והיה עולה לגן העליון – לוּ רק רצה לעלות והתענג שם על החיים הנצחיים; אולם גם אחרי מותו רצה הוא להיות בין הנענים והנרדפים, בין הצועקים ואינם נענים,הטבועים והנשׂרפים…

בספור זה אין פרץ מדבּר מפי העם. לא כך רואה העם את המרעיש עולמות בתפילתו ומרעיד רקיעים, ומכל שכן שאינו רואה כך את השוכח לפעמים להתפלל ומזלזל במצוות ומנהגים. סוף הסיפור על נחמנ’קי, הרוצה להיות בגיהנום יחד עם הנענים, הנרדפים והאומללים, הטבועים והנשׂרפים, איננו גם יהודי ברוחו; הוא מזכיר סיפורים של הספרות הנוצרית, בייחוד הנוצרית המזרחית, סיפורים של הספרות הרוסית, עם הקדשת העינויים והסיגופים שהם מבטאים לפרקים. בחלק הראשון של הסיפור יש גם יסוד של סאטירה “משׂכילית”, המסורת היא כאן של ה“השׂכלה”, אבל לא של העם.

את הסיפור הזה של פרץ, שבו נפתח ספר הסיפורים שלו “מפי העם”, יש לראות כעין פתיחה של המחבּר עצמו אל ספרו. כאן הוא פותח לנו פתח ומראה לנו את הכיוון של ספרו, המכוון לקראת המוסר, זה של סיפורי־העם; ורק במסגרת של הסיפורים אנו מכירים עוד לפעמים את פרץ ונטיתו האישית, או בביאור ובפירוש שהוא מוסיף להם. ב“שלוש מתנות” עומד פּרץ בפרק הראשון של הסיפור “על־יד המאזנים של מעלה” ודן יחד עם הבית־דין של מעלה את היהודי הנפטר, זה שהמצווֹת והעבירות שלו גם יחד הן שקולות; חציו הוא חייב וחציו הוא זכאי. פסק־הדין במשפט זה איננו של העם, אלא של פרץ. הוא שדן את היהודי הפשוט הזה, “יהודי בלי ‘להכעיס’ ובלי ‘מסירות נפש’”, להיות נע ונד בעולם התוהו, לרחף תמיד בין השמים והארץ, בלי מנוחה ובלי תקומה. משפטו של המשורר הוא המשפט הזה, שאינו סובל את הפשוט, היום־יומי, האפור. מזכיר הוא הרבה את משפטו של המשורר הגדול דאנטי, שב“קומדיה האלהית” שלו (“תופת”, שיר ג') הוא מושיב את אלה “אשר חיו בלי חרפה ובלי תהילה” בעולם התוהו והמחשכּים שעל־יד שערי התופת; לשמים לא יעלו והשאול לא יתן להם מחסה. כל המסגרת של הסיפור הזה איננה איפוא אלא מסגרתו של פרץ עצמו, ולא של העם. הוא שגזר על הנשמה הזאת, הפשוטה, היום־יומית, שתעוף ותביא שלושה דברים יוצאים מן הכלל, דברים שאינם לתשמיש, אלא לנוי בלבד, שלוש מתנות נעלות, כדי למצוא מקום בגן־העדן. אבל שלוש המתנות עצמן הן מתנות העם: העם מספּר על המוסרים נפשם על קידוש־השם, על קדושת הארץ ועל קדושת המצווֹת, ועליהם מספר פרץ בעיקר בסיפור. ולכן יש במסגרת של הסיפור רק מן ההמצאה הפיוטית והספורית של פרץ, ואין לראות פרק זה כסיפור “מפי העם” אבל בשאר הפרקים, על־דבר שלוש המתנות עצמן, יש מסיפור העם וכן הדבר גם בפירוש ובביאור שנותן פרץ לסיפורים. בחלק גדול מן הסיפורים הכניס פרץ את פירושו וביאורו שלו, כי העיקר היא הכוונה. כעיקר זה מתאים רק לסיפורים של “החסידות”, המעמידה את הכול על הכוונה. מה שאין כן היהדות הפשוטה, העממית. ביהדות זו לא המדרש עיקר, אלא המעשה. ולכן יקרה שהכרח הוא לפרץ להיות יוצא ממצב של מספר “מפי העם” ונכנס בדבריו אל מהלך הסיפור, כמו בסיפור היפה “עינים מושפלות”, שהוא מוסיף לו סיום משלו, המלא סאטירה, סיום שאיננו לפי מהלך הסיפור העממי, המלא אמונה.

הטובים בסיפורי־העם של פרץ הם אלה שהוא אינו ממציא בהם, אלא מספּר את הדברים מפי העם. בסיפורים מעין “הפיקדון”,“האוצר” ועוד, הוא מוסר לנו את המסורה של העם על החיים האידיאליים, על ההסתפקות במועט, הביטחון בלי סוף, האמונה בלי גבול. הסיפורים האלה הם השלימים ביותר בקבוצת הסיפורים “מפי העם”, אף כי רושם חי ונמרץ יותר עושׂים סיפורים מעין ה“עושׂה נפלאות”, שיש בהם גם מהכוח העצמי המיוחד של פרץ. כאן נפגשו יחד היסוד הפרטי, האינדיבידואלי, עם היסוד הכללי, העממי. כשאנו קוראים את הסיפורים האלה אנו רואים לפנינו גם את ה“עושה נפלאות”, את האמן, המאָמֵן את ידיו במעשה הסיפור העממי.

הסיפור ה“עושׂה נפלאות” הוא אחד הסיפורים העצמיים ביותר של פרץ, אף כי יש, כנראה, בנושׂא שלו מהשפעת אחד מספוריו־אגדותיו של אנטוֹל פראנס. מה שהוא כאן פּרצי ביותר הוא השימוש הרב בתמונת הניגוּד, האנטיתיזה, זו שיש בה מן הקפיצה הרעיונית ומן ההפתעה. גם בטיפוס של ה“עושׂה נפלאות”, שהוא “קדוש” נסתר, אליהו הנביא בדמות של עושׂה מעשׂה־משחק, יש מאותו הניגוד הפנימי. וכך הוא גם דרך הציור של פּרץ בסיפור זה, מלא הוא הפכים ותארים מתנגדים.

בסיפור זה נתגלה פּרץ ביכולתו האמנותית הגדולה, ויחד עם זה גילה בה גם את נשמת העם. הצורה היא צורה פּרצית מובהקה, המתגלה בכל קו ובכל תו. הקוים והתוים האלה מתחברים יחד על־ידי הניגוד שבהם; הוא המקשר אותם יחד. מהשורה הראשונה עד האחרונה בנוי הסיפור על ניגודים פנימיים וחיצוניים. איש־הפלאות הוא כאן ה“עושׂה־נפלאות”, לבושו משונה והוא כולו ניגוד אל העיירה בערב פסח, והעוני והעושר שלו הם ניגוד, כמו שניגוּדיים הם הדלות של חיים־יונה ורוח העשיר שבו, ביטחונו ויאושו, קבלת־הדין באהבה, והאור והאופל של החג עם התשועה שבאה פתאום, כהרף־עין. הכול מחובּר כאן כמו בכוחו של איזה קסם, ויחד עם זה הוא טבעי לגמרי, אידיבידואלי־אישי הוא בכל קו וקו, ועם זה יחד הוא מביע את הקו הכללי של אמונת־העם ובטחונו הגדול, את אהבתו לפלא ולנפלא גם אגדת־העם מכניסה לתוך דברי־אמונה דברים של חידוד והמצאה יפה; הניגוד הוא גם אחד מדרכי־החיבור הדמיוני של אגדת־העם; הפשוט ביותר הוא החשוב ביותר, המיואש ביותר הוא מלא אמונה ביותר. ב“מפי העם” יש עוד ספורים המתקרבים לקו הסיפור הזה.

*

לא על־פני קו אחד הלך פרץ בסיפוריו. הקו שלו היה כמעט תמיד קוים. בסיפוריו יש גם הרבה מן הסאטירה, כמו שיש בהם הרבה מן התוכחה והמוסר החברתי. יחד עם האמונה, שהיה לה לפה בסיפוריו, יש בהם גם היתול חריף ושׂחוק פרומתאי, ניתוק שלשלאות ומרי ומרד היסטורי. והצורות הן שונות מאוד; צורת השיר והאפּיגרמה, צורת המשל והאגדה, צורת השׂיחה והמונולוג הדרמטי צורת הפיליטון והמאמר וצורת הסיפור האגדי. לא כל הצורות האלה משוכללות אצלו, ואדרבה, ברבות מן הצורות האלה אנו רואים את המנסה, את המבקש וגם את התועה, בבלתי־אמצעי, בפשוט ולבבי ביותר, לא הצליח; נסיונותיו בשירה הלירית – הם ביחוד מחוכּמים, מלאים פקחות של רגש וחיקוי. רק באפיגרמה השירית, בזו שאל רגש־הלב מצטרף גם מוח, חריפות שׂכלית, בה הצליח. בתקופה האחרונה שלו היה נוטה גם לשירה החפשית, השוברת את כבלי החרוז, אבל בה היה רק שובר כבלים, ותוכנה, תּוכן השירה החופשית שלו, הוא חיקוי לשירה הסימבּוֹלית האירופית, שגם בה יש מחשבתיות ומוחיות.

הולך היה פרץ תמיד, מבקש תמיד, קופץ ומדלג מצורה לצורה, מרעיון לרעיון. את הפיליטונים שלו, וגם את משליו ואגדותיו, היה חותם לפעמים בשם “לציפר” – י. ל. פרץ בצרוף אחר – כי היה בו מהכוח ה“שׂטני”, מהכוח המעורר. הוא הועיל הרבה להוציא את ספרות ישׂראל מיון־המעמקים, לתת לה כנפים לשוט במרחקים.

בספרות העברית לא היה פּרץ מורה־דרך, אבל הוא השפיע הרבה גם עליה. יחד עם אחרים היה גם הוא כוח דוחף למרחב, למה שלמעלה. למעלה מזה – זאת היתה הקריאה שלו.

[מתוך “תולדות הספרות העברית החדשה”]

י. ל. פּרץ התחיל את עבודתו הספרותית עוד בימי ה“השכלה”. התחיל בשירים ועבר אל הפרוזה, אל הסיפּור הריאליסטי, הפסיכולוגי, הסימבּולי, וחזר וכתב שירים ודרמות, וסטירות בדמות פיליטונים חדים ועוקצים וגם סיפורים סטיריים ואלגוריות ומשלים. בשתי לשונות שימש בבת־אחת ונתגלגל מלשון אל לשון, ויש שנתעלם פתאום למספר שנים מן הספרות וחזר ונתגלה, ביחוד בתקופה הראשונה שלו. כל ימיו כאילו ביקש לו צורה, אופן של הבעה, בין סיפורית ושירית וחזיונית ובין פובליציסטית ופיליטוניסטית. הוא היה איש־השירה ואיש־המחשבה, איש האמנות הטהורה ואיש בעל המית־הנפש, בעל תשוקה ותאוה להשפעה ספרותית וגם חברתית. לצדדים שונים של ההשקפה החברתית נטה: להשׂכלה, ללאומיות, לעממיות יהודית, לפּוֹזיטיביסמום בצורה הקרובה אל הסוציאליסמוס המרכסיסטי, ולאריסטוקרטיות של ה“אני” האמנותי, של היוצר החפשי. הוא כאילו נמשך תמיד לדבר שהוא – למעלה מזה.

באחד השירים, שהדפיס פּרץ בתקופה הראשונה שלו ב“האסיף” (בשנת תרמ"ז), בשיר הראשון של “מנגינות הזמן”, מתאר פרץ את המשורר, אשר נשמתו לא תדע מרגוע, את האיש המתרשם בנפשו מחזיונות־העולם השונים ומשתנה ומתחלף לפיהם. ועוד יותר שהיה בפּרץ מן המשורר הזה, היה בו מאיש הרוח והמוח, מהטיפּוס של האינטלקטואליסטן, ולכן ההשפעות האינטלקטואליות החדשות היו חזקות עליו תמיד. כשהוציא בן־אביגדור את “ספרי־האגורה” שלו והכריז על הריאליסמוס, כתב פּרץ ב“החץ”, קובץ קטן שהוציא (וארשה תרנ"ד): “בעולם הספרות הכללית כבר שקעה שמשו של הריאליזם, כבר זרח ובא גם שמש המטריאליזם אחריו, והדקדנטים הרימו נס! – – ואצלנו, הרחוקים משדה־המערכה, ה’ריאליזם' הוא סיסמה חדשה, המלהיבה את הלבבות. – – ימים רבים תשתולל הסופה על פני הים, טרם ירעד האויר בנקרת־הצור… לפעמים יקרה, כי כבר קם הסער לדממה ואניות חדשות עם תּורן ונס חדשים כבר יתנהלו על מי־מנוחות, ואך אז יתעורר החילזון הלבן וידחק את ראשו מתוך ביתו, זה לבושו הגדל עמו, עם עיניו העגולות, להשתומם על הרוח החזק, הבא לפרק את נוהו. ימים רבים תצלול איזו שמועה באזני אנשים, נשים וטף, טרם תתגנב בעד בריח ודלתים אל האסיר בחשכת המהפכת. – – זה גורל החילזון בנקרת־הצור, האסיר במהפכת – – לאַחר תמיד את המועד. וזה גורל הספרות העברית מול רעותיה, המאושרות ממנה”.

ואמנם, בעולם הגדול של הספרות כבר נשמעו בתחילת שנות התשעים קולות חדשים וסיסמאות חדשות. לעומת תורת “הסביבה” של הספרות הריאליסטית הקיצונית, ספרות הנאטורליסמוס, נשמעו בספרות התורות המיוסדות על ה“אני” של האמן והיוצר. חזרה והתגברה הנטיה אל הנפשי־הסודי, אל הבלתי־נתפס והבלתי־שלם, אל זה שיש לגלותו רק בדרך סמל ורמז. כתנועת הרומאנטיקה הראשונה היתה גם זו, הרומאנטיקה החדשה, תנועה של בקשת דרכים וחיפּוש אמצעים להשגה, להבנה, לביטוי; ורוחות שונות התנגשו בה, שיריוּת ואינטלקטואליוּת, מוחיוּת ומה שמתנגד למוחיוּת ומעמיד את הכול על הרגש הפנימי ועל ההשׂגה הפנימית. התנועה הזאת היתה קרובה ללבו של פּרץ, והוא נגרר אחריה ואחרי נתיבותיה, בצרפו אליה את המוחיוּת היהודית ואת התנועה הרוחנית היהודית במשך מאה שנה ויותר, תנועת ה“השׂכלה” ו“החסידות”.

*

יצחק ליבּוּש פרץ נולד במשפחה מיוחסת, שתורה ומעשים טובים היו בה למורשה, בי“ח באייר (ל"ג בעומר), שנת תרי”א, בעיר זאמושץ בפולין, עיר של השכלה עברית לפנים (נתחנך וגר בה שנים רבות רבו של משה מנדלסזון, רבי ישראל זאמושץ, ואחר־כך גר בה ובסביבתה משכילים עברים אחרים). החינוך של פּרץ היה כחינוכם של שאר ילדי־היהודים בפולין בימים ההם, אולם עוד בשנות־הילדות הראשונות התנכר בכשרונותיו המצוינים, וניבּאו לו גדולות. מלבד הלימודים ב“חדר”, שהצטיין בהם הרבה, היה שולח את ידו לכל אמנות יפה, היה מצייר, מכייר וכדומה. נוטה היה תמיד לדברים ש“מחוץ לשיטה” והיה ידוע כשובב גדול, בעל המצאות מיוחדות. מתמיד בלימודיו לא היה, אבל היה בעל תפיסה מהירה, יוצאת מן הכלל, ובעל שׂכל חריף. אחרי שיצא מן ה“חדר” למד בבית אביו וב“בית־המדרש״ כמו שהיה נהוג בימים ההם בפולין, אבל בהיותו עוד צעיר לימים מאוד התחיל לנטות לדרך ה”השׂכלה“. אל ההשׂכלה הגיע דרך ספרי־המחקר העברים של ימי־הבינים, שנמצאו ב”בית־המדרש" בזאמושץ, ו“מורה נבוכים” של הרמב“ם היה המורה שלו במשך זמן ידוע. אולם יחד עם “מורה נבוכים” היה מעיין בתקופה זו גם בספרי ה”קבלה" שבבית־המדרש והיה רץ אל הקלויז הבּלזי לתפילה, כי משכה אותו ההתלהבות של חסידי־בלז בשעת עבודת־האלהים. לאט־לאט עבר מהם גם אל ספרי הספרות העברית החדישה, ובאותה שעה למד, בעיקר בעצמו וקצת מפי מורים, את הלשון הפולנית, האשכנזית והרוסית, והתמסר לקריאת ספרים שמצא באחת הספריות בזאמושץ. מלבד ספרים שונים בספרות היפה האירופית מצא שם גם ספרי בּוֹקל, פוֹגט ועוד, המלאים כפירה בעולם הרוחני. מהפכה באה ברוח ועולם חדש נפתח לפניו. הוא אמר אז לברוח מבית־אביו לז’יטומיר או לווילנה, ששם היו בתי־מדרש לרבנים מודרניים, אולם הדבר נודע לאמו והיא עיכּבה עליו לבל יוציא את מחשבתו לפּועל, וכדי שלא יצא לתרבות רעה השיאוהו הוריו אשה. אולם אשתו הראשונה של י. ל. פּרץ היתה בתו של גבריאל־יהודה ליכטנפלד, אחד ה“משכילים” הצנועים בפולין, בעל ידיעות עמוקות במתימטיקה ובלשונות אחדות, שהיה קרוב בלבו גם אל השירה. ליטנפלד רק הועיל להתפתחותו של פרץ, וכנראה הוא שליוה גם את צעדיו הראשונים של פּרץ בספרות.

הדבר הראשון שהדפיס פּרץ הוא שירו “השותפות” ב“השחר” (כרך ה' תרל"ה), בנוסח השירים נגד “החסידות” של הימים ההם. עוד שירים אחדים הדפיס אחר־כך ב“השחר”, שערכם הוא קטן מאוד, וכן קטן מאוד ערך הספר “סיפורים בשיר ושירים שונים”, שהוציא פרץ (וארשה תרל"ז) יחד עם חותנו ליכטנפלד. בשירו “נגניאל, שהדפיס ב”הבקר אור“, שנה א' (תרל"ו), הוא מספר חלום, בנוסח ה”חלומות" של יצחק ערטר, שבו חזה את מלאך־השירה ואת המשוררים העומדים לפניו בתפילה. כל מיני משוֹררים ושירה פוסל נגניאל, אף את משוררי שירי־אהבה של “אמנון ותמר”, עד שעמד לפניו המשורר־הלוחם, המדבּר משפטים את ה“מאשרים המתעים, את הרבנים וה”קדושים“, את ראשי־הקהל וכל הפוסעים ברגל־גאוה על ראש העם. פעלו של המשורר הזה יירצה בעיני נגניאל, וגם פּרץ המשורר ינגן שיר לכבודו. גם דבר קטן בפרוזה הדפיס פרץ באותה שנה ב”הבקר אור“, מעין פיליטון אליגורי־סאטירי. בשנת תרל”ז הדפיס ב“הבקר אור” שיר בשם “קידוש השם”, ואחר־כך באה בעבודתו הספרותית הפסקה, שארכה כעשר שנים. פרץ שב אז מווארשה, שישב בה שנים אחדות, לזאמוֹשץ; נפרד מאשתו הראשונה ומחותנו ליכטנפלד; נשׂא אשה שניה והשתקע בעיר מולדתו. זמן־מה החזיק בית־ריחים בחכירה בשותפות עם אחרים, ואחר־כך עמד לבחינה בתורת־המשפטים, כפי שהיתה נהוגה בבתי־הדין ברוסיה, היה לעורך־דין פרטי ונתפרסם עד מהרה בסביבה. בשנים שישב פּרץ בפרוֹבינציה, רחוק ממרכז ספרותי, התפתחה בו הנטיה ללשון־הדיבור של יהודי הסביבה (אידיש), שהיתה נזונה מצד אחד מן הדעות הדמוקרטיות־המתקדמות, שהתקרב אליהן פּרץ על־ידי הספרות הפולנית והספרות הרוסית ששקד עליהן, ומהצד השני על־ידי כך, שבסביבה שנמצא בה יכול היה למצוא הד בלבבות רק בדברים שנאמרו בלשון־הדיבור. ואכן, יצירתו של פּרץ בתקופה זו היתה בעיקר יצירה שבעל־פה. שירים שונים, שחיבּר בלשון היהודית המדובּרת, שירים שבעל־פה בשפת העם על נושאים מקומיים או על צרות־ישראל הכלליות, היו שגורים בפי אנשי המקום והסביבה, ששרו אותם בניגונים שונים. גם שירים עבריים כתב בתקופה זו, אבל מפני שלא הדפיס אותם לא נשארו לפליטה.

כעבור עשׂר שנים בערך הדפיס פּרץ ב“האסיף” (בשנת תרמ"ז) את השירים “מנגינות הזמן” ו“העיר הקטנה”. גם ב“מנגינות הזמן” כמו ב“נגניאל” לפנים, משתמש פּרץ בצורת החלומות; אולם החלומות שלו נושׂאים עליהם הפעם חותם בולט של הלאומיות העברית החדשה, ומצטרפים אליה גם קוים דמוֹקרטיים. יש בשיר גם מעין התרסה ב“השׂכלה”, שהמשורר מתנצל עליה בפתיחה לשיר ורואה את יסודה בלב המשורר, המשתנה ומתחלף לפי השינויים והחילופים שבחיים, הוא “כסף חי בקנה־זכוכית זכה”. ומ“גלגול המשורר בקנה השפופרת” יש באמת בכל השיר הזה, בצורתו המתחלפת והמשתנית, בצרופים השונים שבו. וכאילו כדי להראות תיכף דבר והפכו, השיר על “העיר הקטנה”, שהדפיס פּרץ באותו מאסף, תופס את החיים בעירה בחרוזים שקטים ופשוטים, חדגוניים ואידיליים כמעט. ב“כנסת ישראל” של השנה ההיא הדפיס פרץ את שירו “לעלמה העבריה והיא מתנכּרה”.

גם ציורים אחדים בפרוזה הדפיס פּרץ בכרך ההוא של “האסיף”, שבאחד מהם – ב“הדיבוק והמשוגע” – יש מעין משל ונמשל ובשני, הבא אחריו, “בהצטדקות הנאשם”, יש רשמים, מ“האני” המתחלק והכפול, שהיה אחר־כך לנושׂא בציורים אחרים של פּרץ. ככמעט באותו זמן הדפיס ב“היום” של קנטוֹר את סיפּורו “הקדיש”, וב“הצפירה” את סיפּורו “הציץ ונפגע”. מפני תיקונים שהיה בהם משום קלקול, שנעשו בסיפור ב“הצפירה”, כדי שלא להקניט את הקוראים מבין החרדים, לא שלח פּרץ במשך שנים אחדות שום דבר ממה שכתב אל העיתונים העברים. הוא כתב אז סיפּוּר בעברית בשם “חלום החילזון ופתרונו”, שכנראה היה תכנו סאטירי וביקורתי, ולא נדפס מפני שלא מצא לו מקום להדפיסו.

סמוך לאותו זמן – בשנת תרמ“ח – התחיל שלום־עליכם בהוצאת מאספים בלשון היהודית המדובּרת (אידיש). במאספים האלה התחיל פּרץ להדפיס את דבריו בלשון המדוּבּרת. הדברים, שהיו שונים לגמרי מהדברים שנכתבו לרוב בלשון המדובּרת בתקופה ההיא, עשו רושם גדול בחוגי המשׂכילים שהתקרבו אל העם מפני הדעות הדמוקרטיות שלהם. פּרץ הוסיף לכתוב בלשון זו ואף ניגש, בשנת תרנ”א, להוציא בלשון זו מאסף, שיצאו ממנו כרכים אחדים (די יידישע ביבליאטעק"). בכל־זאת היה יחסו של פּרץ ללשון העברית בתקופה זו חיובי מאוד, והיה גם בין המעטים מאד, מבין הסופרים העברים בתקופה ההיא, שהתייחסו בחיוב אף לדיבור העברי, שהתחיל באותה שעה גם בגולה במסגרת האגודות בשם “שׂפה ברורה”. פרץ, שעזב את זאמוֹשץ בשנת תרמ“ט – הממשלה הרוסית לקחה ממנו את הזכות של עורך־דין – ובא לוארשה, היה שם במשך שנים אחדות עסקן פעיל באגודת “שׂפה ברורה” והיה נואם בלשון העברית לעתים קרובות באסיפות של החברים. הוא הדפיס אז סיפורים אחדים ב”הצפירה" וגם חוברת אחת ב“ספרי־אגורה” של בן־אביגדור, אבל בעיקר נתן את כוח יצירתו במשך שנים אחדות ללשון המדובּרת. הסיסמה של פּרץ בדברים שהדפיס אז בלשון המדובּרת היתה להשׂכיל את העם, ובזה ניכּרת גם פעולת החוג של המשׂכילים היהודים המתקדמים, שהיו קרובים להתבוללות, אשר אליהם התקרב פּרץ בוארשה. פּרץ לקח אז חלק במשלחת סטאטיסטית, שנסעה לערי־השׂדה בפולין מטעם אחד הנדיבים מבין המתבוללים הגמורים – שהמיר גם את דתו, – אשר רצה להוכיח לממשלה, כי היהודים הם בעלי עבודה פרודוקטיבית; וכעבור זמן לא רב היה פּרץ גם לפקיד בועד־הקהילה בוארשה – הוא שימש בכהונה זו עד יום מותו, בעלותו מדי פעם בגרם המעלות.

סמוך לשנת תרנ“ד חזר והתעורר פּרץ להדפיס את דבריו בעברית. ב”האסיף“, כרך שישי (תרנ"ד), הדפיס את סיפורו “ליל זועה” ופיליטון סאטירי, וב”לוח אחיאסף" הראשון (לשנת תרנ"ד) את סיפּורו “במעון קיץ”. בשנת תרנ“ד הוציא קובץ שירי־אהבה בשם “העוּגב” (וארשה) ואת “החץ” (וארשה), שרוב הדברים שנדפסו בו הם שלו בכינויים שונים. הדבר החשוב ביותר שנדפס בו הוא הסיפור “משנת חסידים”, הראשון בסיפורי־”החסידות" של פּרץ ומן היפים והמצוינים שבהם. בלשון המדובּרת הדפיס אז פּרץ דברים מסוג אחר, שיש בהם מן המהפכנות כלפי השׂדרות העליונות ואנשי־האמונה (נתפרסמו מאד שני הדברים “בּוֹנצ’ה שתוק” ו“השטריימל”, שנדפסו שניהם בשנת תרנ"ד). הוא התקרב אז לסוציאליסטים היהודים והיה לפה להם בכמה מדבריו שהדפיס בלשון המדובּרת, היה מקריא את דבריו בחוגים הסודיים של הסוציאליסטים ונאם לפניהם, מה שנגמר במאסרו הקשה של פּרץ בסוף תרנ“ט. בעברית הדפיס פּרץ בין שנת תרנ”ד ותרנ“ט כמה מאמרים וסיפורים ב”הצפירה וביניהם אחדים מ“סיפּורי יוחנן המלמד”.

על גבול שנות החמישים והשישים למנייננו, שהוא גבול המאה התשע־עשרה ומאת העשרים, מתחילה שוב תקופה של עבודת יצירה ועבודה ספרותית פוריה בחיי פּרץ בשתי הלשונות גם יחד. הנטיות הצדדיות השונות של האמנות שלו: להשׂכיל את העם, להכניס אל לבו את רוח המהפכה, להילחם עם התקיפים החיצוניים והפנימיים – כל אלה נחלשו, והוא יוצר בעיקר יצירות אמנותיות טהורות, שברובּן הן נוטות לצד ה“חסידות” או לצד העממיות הרוחנית (“סיפורי־העם”, או “מפי העם”, כמו שקרא להם בעברית). יש שיצר את הדברים בלשון המדובּרת וחזר ויצר אותם עברית. ויש גם להפך; יצר את הדברים בעברית וחזר ויצר אותם אחר־כך בלשון המדובּרת. כך נוצרו רוב סיפּורי “החסידות” של פּרץ, ורבים משאר סיפוריו. בעברית הדפיס בתקופה זו הרבה ב“הדור” (שנה ראשונה, 1901), שיצא על־ידי הוצאת “אחיאסף” בעריכת דוד פרישמאן. מלבד סיפורים הדפיס שם פיליטונים ועוד.

לחג־יובלו, שחל באותה שנה – ל“ג בעומר תרס”א – נשלמה הוצאת כתביו העבריים על־ידי הוצאת “תושיה” (“ביבליותיקה עברית”, וארשה תרנ“ט–ס”א) בארבעה חלקים. מדברי פּרץ בעברית, שכתב עד הזמן ההוא, לא נכנסו אל ההוצאה הזאת שיריו ופיליטוניו. לעומת זאת נכנסו להוצאה הרבה מדברי פּרץ שלא נכתבו עברית, אלא תורגמו מכתביו ביהודית מדובּרת על־ידי אחרים, ופרץ ערך את הדברים ותיקן ושיכלל אותם. באמצע שנת תרס“ג נוסד בוארשה העתון העברי “הצופה”, שריכּז מסביב לו את הכוחות הרעננים והטובים ביותר שבספרות העברית. פּרץ היה אז אחד העוזרים הקבועים בעתון והדפיס שם במשך שנה וחצי מאמרים ופיליטונים רבים. בתקופה זו הדפיס דברים גם ב”לוח אחיאסף" ו“השלוח”. ב“השלוח” הדפיס פּרץ בשנת תרס"ג גם את הדרמה “חורבן בית צדיק”, נוסח ראשון מהדרמה המפורסמת שלו “שלשלת הזהב” (“די גאלדענע קייט”).

עם המהפכה הרוסית הראשונה (1905) מתגברת התנועה, שיצאה ממפלגות־הפועלים היהודיות בגולה, ונוטה להכריז על שׂפת הדיבּור של ההמון היהודי כעל השׂפה הלאומית שלו. פּרץ נצטרף לתנועה זו והיה מראשי־המדבּרים שלה, ואף כי ביקש פשרה ולא גזר כאחרים כליה על הלשון העברית, בכל־זאת התרחק מן הזמן ההוא ואילך מחיי הלשון העברית וספרותה. לעתים רחוקות מאוד הדפיס עוד מיצירותיו בעברית, וגם זה רק עיבוד או תרגום מיצירותיו בלשון היהודית המדובּרת, בין אם התרגום נעשׂה בידיו ובין אם נעשׂה בידי אחרים והוא ערך את הדברים ושכלל אותם לפי רוחו. כך נדפס בתקופה זו בעברית חלק מסיפוריו “מפי העם”, שקנו להם שם, ועוד קצת מיצירותיו. פּרץ היה בתקופה זו לאבי הספרות המודרנית ב“יידיש”, שאינה מכוונת לאלה שאינם יודעים עברית, אלא באה להתייצב במקום הספרות העברית, לרשת את מקומה ההיסטורי. בתקופה זו נתן פרץ שתים מן ה“מגלות”, בלי הצלחה יתירה. בכל־זאת השתוקק פּרץ לראות את כתביו בעברית בהוצאה שלימה וחדשה, והבטיח להוצאת “מוריה”, שניגשה אז לדבר זה, לתקן ולהגיה את כל כתביו העבריים ולהכין אותם לדפוס, וכן לתרגם בעצם ידו מכּתביו ביהודית המדובּרת בשביל הוצאה זו. אולם הדבר לא יצא אל הפועל. בינתים מת פּרץ פתאום משבץ־הלב, בחול־המועד פסח, י“ט בניסן תרע”ה, בשנה הראשונה של מלחמת העולם הראשונה. כתביו העבריים יצאו אחר־כך, משנת תרע“ח עד שנת תרפ”ז, על־ידי הוצאת “מוריה”־“דביר”, בעשרה ספרים.

*

פּרץ לא סלל דרך לעצמו במשך ימי חייו, אלא הלך במסלולים רבים ושונים, ואין תקופה בחייו שבה לא נטה לשבילים רבים. התעיה היתה מונחת בטבעו. הוא היה בעל שכל חריף, מהיר תנועה, הנוטה לדרך הקפיצה והניגודים (בזיכרונותיו – “זכרונותי”, כותב פּרץ: “על־פי רוב אצלי – הניגוד, מכל צורות האסוציאציה החזקה ביותר היא אצלי דבר והפוכו. מכל הצורות המצויות לגבי קשרי־רעיונות חזקה עלי ביותר צורת הניגודים”). היה בטבעו מטבע ה“אביר” של הרגש והמחשבה. השלשלת ההגיונית לא ריתקה את מחשבתו וצורת־הרגש השקטה והעמוקה לא היתה צורתו. הוא נטה הרבה גם אחרי להב הרגש והמחשבה, וכאילו שׂשׂ לקראת ציחצוח חרבות. ולכן נסחף אחרי כל התנועות החדשות בחיים ובספרות, נסחף אחריהן ונלחם להן כרומנטיקן בעצם טבעו, בלי הכרח הגיוני קיים ובלי רצון חזק פנימי, שאינו סובל את החליפות הרבות.

צורת דבריו של פּרץ בכל התקופות קרובה לצורה הרוֹמאנטית, לזו של ה“חלומות”, ה“רמז” וה“סוד”, או אל הצורה הרוחנית ה“מוחית”, בלי גוף. הוא נטה מאד אחרי האליגוריה והמשל ואחר ה“כוונות”. יש למצוא בדבריו הרבה את נדודי הנפש: בין תקוה ויאוש, בין בכי ולעג. הגיבּורים שלו מתהלכים הרבה ב“עולם התוהו”. הנפש הערומה, התאֵבה, המתחבטת והמתלבטת בפנימיותה – בה מצא עניין רב, והנשמה היחידה, הנבדלה, היא היא שנזקק לה ביותר בסיפוריו ובחזיונותיו.

העולם הפנימי היה עולמו, אבל בעולם זה שלט הרבה השׂכל, האינטלקט. מסימני האינטלקטואליות המובהקה של יצירתו הוא הדיאלוג החריף שלו, ראש וראשון ביצירתו. גם זהו סימן אינטלקטואלי מובהק ביצירתו, שרבים מן הנושׂאים שלה הם מופשטים: אם שהם מידה מן המידות של האדם, או אמונה או רעיון. לא המוח הוא היסוד החזק והאיתן של יצירתו, ואף לא המורגש, אלא המושׂכל: אמונת האדם, מידות האדם, השׂגות האדם. יש שאין בסיפוריו אנשים כלל, אלא מסופר בהם על תכונות ומידות, או שהאנשים באים רק כתמונות־לווי,לשם ביאור ופירוש, והנושׂא האמיתי הוא רעיון מופשט או אמונה כללית. את האמונה הכללית הזאת ביקש בחוג המאמינים. ולכן עולם המאמינים או המתחבטים והמתלבטים עם האמונה הוא עולם־היצירה העיקרי שלו. כאן מצא גם מראות וחזיונות פנימיים. ביחוד מצא אותם ב“חסידות”, המרימה את ערך החיים הפנימיים. בה מצא גם את להט הרגש ואת התנועה, שאליה נטה תמיד. כל היסודות שבנפשו של פרץ כאילו מצאו כאן “תיקון”, ולכן יצירות ה“חסידות” הן מן השלימות ביותר והעצמיות ביותר ביצירותיו של פּרץ.

––––––––––––––––––––

בעברית פּרץ הוא יותר משורר החיים הפנימיים מאשר ביהודית המדובּרת. כי כאן, בעברית, שׂדה–היצירה שלו הוא קצר יותר, ולכן נשמר כאן יותר מן הסטיות הרבות שלו, שאמנם הן הן המוסיפות עניין לפרצופו הרוחני, מגדילות את כוח המשיכה והגירוי שלו, אבל לא תמיד הן מגדילות הרבה גם את הרכוש השירי האמיתי, שבלי שרשים עמוקים בנפש אין מציאותו מציאות על צד האמת וקיומו איננו קיום של אמת.

בסיפוריו הראשונים של פּרץ, שנוצרו בעברית – וספוריו הראשונים כולם נוצרו בעברית – אפשר להכיר בנושׂאים עקבות השפעה של מספּרי־הגיטו בלשונות־המערב, כמו שאפשר להכיר זאת הרבה בסיפורי פרישמאן הראשונים. מסופּר בהם על מקרים מיוחדים בחיי־היהודים או על טיפוסים מיוחדים. אבל בדרך הסיפור אפשר להכיר אף בהתחלה הראשונה עצמיות מיוחדת. פּרץ נטה מלכתחילה לחשבון־הנפש של האדם, לציור חזון־עולמו, אמונת־חייו, או שהבליט בספוריו ניגודי־נפש חזקים, בסיפורו “הקדיש”, שיש בו מן הסנטימנטליות של המספרים היהודיים ה“חיצוניים”, כשהם באים לספר לנכרים על־דבר אהבת איש ואשה בסביבת יראים וחרדים ואהבת התורה והצדקה, יש גם ציור חזון־עולמו של אדם, אמונת־חייו וחשבון־נפשו. בסיפור אחר, ב“הצטדקות הנאשם”, יש גם־כן מתיאור ניגודי־הנפש החזקים ומהתחלקות ה“אני” שבאדם: את בתו התמימה והיפה אהב הנאשם אהבה עזה, וזו שהרג בידיו היתה בת אחרת: בת שיצאה לתרבות רעה. בתפיסה זו של הניגוד הנפשי העמוק ובציורו יש מן החריפות של פּרץ, מן הנטיה האינטלקטואלית והדיאלקטית שלו.

נטיה אינטלקטואלית ודיאלקטית יחד עם הנטיה לחזון־עולם, לחשבון־הנפש, אנו מוצאים בסיפור “הציץ ונפגע”, גם כן מן הראשונים בסיפוריו של פּרץ. שם מתאר פּרץ את אחד הממריאים, “מקובּל” צעיר ש“נפל” על־ידי ניצוץ אהבה שהתלקח בקרבו. “מקובּל” צעיר זה הוא מין “פויסט” עברי קטן, ויש כאן גם “מפיסטופל” בדמות בחור “לץ” וגם ה“פמוּלוּס” של “פויסט” נמצא כאן בדמות בחור “חוקר־קדמוניות”, וגם “גרטכן” עברית. יוֹתר ישרת־דרך, אבל פחות תמימה, בדמות “בת־השמש” היפה. השפעת הקריאה ב“פויסט” של גיתה ניכּרת בסיפור, אבל נושאים כמו אלה היו גם קרובים ללבו של פּרץ; קולות החיים הדופקים על דלתות לבו של אדם הנתון בעולמות עליונים; חזון האדם הפנימי עם הסתירות והניגודים שבנפשו וכל דרכי ההתחבטות וההתלבטות שבפנים הנפש, ה“אני הכפול” של האדם.

“אני כפול” זה היה לנושׂא ראשי או לנושׂא צדדי בכמה מן הציורים של פּרץ. ב“ליל זוועה” קיבל הדבר צורה פסיכיאטרית במקצת. האדון פינקלמן, הסוחר המאושר, אשר אסף את סחר־הפלך ומושל בשוק להעלות את מחירי הסחורות ולהורידם, האיש השלו, אשר לו בתי־חומה וכסף וכו', נעור פתאום בחצות־הלילה ואינו יודע למה זה נעור. רבים מתהפכים על משכבם מפני המורא של יום־המחרת, והוא הן בטוח הוא במחרתו. מרגיש הוא, כי ראש כבד עליו, והוא חלה רק פעם אחת בהיותו עוד נער בבית־אביו, ומאז לא ידע כל מחלה. ופתאום בא ספק אל לבו, אם הוא נמצא בביתו ועל מיטתו. וברצונו למשש את הקיר שמימינו, נדמה לו שהקיר עבר מימין לשׂמאל. פחד עברהו כולו וזוועה, ובזוועה זו עולים אליו מירכתי הנשיה אביו ואמו המתים, אלה שבחייהם היו רק כעין “סתירה” זה לזה והוא נושׂא בנפשו את הסירה הזאת. הנה הוא נמצא בעולם הדמיון… אבל הן יודע הוא, כי גם חי הוא כי אסון גדול קרהו, אלא שאינו יודע מה. כעין קול שבר עולה אליו מן המוח והוא ירא לצעוק, פן יעורר את אשתו, זו שחלשו עצביה מאד בימים האחרונים… פתאום הוא נזכר בלוויה, ואינו יודע את מי ליוו. נזכר הוא, האנשים הביטו אליו בחמלה, ברחמים – ומה הם הרחמים שהוא מעורר? – וכך מתלבט בנפשו גם הסוחר העשיר השלו, שאשתו האהובה מתה עליו, והוא אשם במיתתה.

גם בסיפור “שמעיה הגבור”, שנוצר באותה תקופה, אנו מוצאים קווים מ“אני כפול” זה ומאותו הפחד והזוועה של האדם, פחד וזוועה שמקורם בחטא, במוסר־כליות, יחד עם חזון־הנפש של האדם, שבו מתקרב כבר פרץ אל סיפורי ה“חסידות” שלו. “שמעיה הגבור” היה החלש בבני־החבורה, בחסידי החב“ד שבעיר, והנה הוא אמר גיבור אני והלך “לעקור מן השורש” את ה”מרא דאתרא“, את הרב, שביכּר לפסוק הלכות על־פי ספר־הדינים של המתנגדים, “חיי אדם”, במקום לפסוק על־פי ספר ה”שולחן ערוך" של הרב מלאדי, מייסד החב“ד. בהתלהבות הוא קורע את ה”ספּוֹדיק" מעל ראש הרב. אולם אחרי שעשה את מעשהו עוברים אותו הפּחד והזוועה. פני יהושע שעל הלבנה נזעמים ומתכסים בענני־זעף, וצללים ממלאים את חדר ביתו ואת כל חדרי לבו ובולעים אותו.

הציור של ה“אני הכפול” בצורה חריפה, מוחית ודיאלקטית, נמצא ביחוד בסיפורו של פרץ “מי אנוכי?”. ה“בטלן המשוגע” רץ בבית־המדרש מפינה לפינה ושואל את עצמו: “מי אנוכי?” בודאי לא הלבוש הוא ה“אני” שלו, וגם לא הגוף, שהוא גוף בן־אדם סתם, אלא מה שבתוכו, רצונו, חפצו, והלא לא רצון אחד לו אלא רצונות רבים: יש לו רצון לשאול, לחקור, ויש לו רצון לאכול, ליהנות גם מחיי העולם הזה, ויש לו רצון האוסר עליו את ההנאה: מי הוא איפוא?

..מי בקרבי? מי יושב בקרבי ושואל? מי כרוך בקרבי פנימה ומסתולל בי? ומי יודע אם יושב שם אחד? אולי יושבים שם שנים־שלושה או יותר ומתוכּחים, וטוענים זה עם זה, ומתנגחים זה בזה!"

בסיפור זה, שאמנם ניכּרת בו השפעת אחד הפיליטונים־המונולוגים הפילוסופיים של האמן הפולני א. שונטוֹחוֹבסקי, הגיעה האמנות החריפה, האינטלקטואלית והדיאלקטית של פּרץ למדרגה גבוהה.

הצורה המונולוגית או הדיאלוגית היא לרוב צורת הסיפור של פּרץ. הנפש מדברת עם עצמה, עם אחרים, מתוכּחת, מגלה את תוכה, לא תיאור הצד החיצוני הוא כאן עיקר, אלא תיאור הפּנים. ויש בסיפוריו של פּרץ תמיד גם מחשבה.ולכן יש לפּרץ נטיה אל גבורים שהם אנשי־מחשבה, או שהוא מבליט לפעמים גם באמצעותם של אנשים פשוטים מחשבה שלו. הטובים בסיפורים של פרץ הם אלה, שגם הגיבּורים בהם הם אנשי־עיון, או אנשים חוזים, רואים, פּרץ הדגיש בסיפוריו גם את הצד של האי־רציונלי, של החזון הפנימי. פּרץ מדגיש בזה תמיד גם את ערך השירה. כראשון בין הסיפורים האלה יש לראות את “המקובּלים”. ה“מקובּל” הצעיר, העוסק עם רבו ב“קבּלה” העיונית, והיושב בתענית ובסיגופים, הוא גם איש־החזון ואיש־השירה. באפּוֹתיאוזה שיש בסיפור זה ל“מקובּל” יש מן האפּותיאוֹזה של השירה. הרב מלמד לתלמיד את התורה על־דבר הניגודים השונים: יש ניגון הצריך למלים, והוא במדרגה נמוכה מאוד; עולה עליו הניגון בלי מלים, אבל גם בו יש עוד גשמיות; הקול הצריך לכלי־הקול; הניגון האמיתי הוא בלי קול, בלי אומר ודברים.. והתלמיד יודע לשמוע גם את הקול הזה, ונפשו יוצאת בניגון הטהור…

בסיפור זה יש מן המעבר לסיפורי “החסידות” של פּרץ, שבהם תופסת מקום רב ההטעמה של ערך הניגון. בטובים מן המונולוגים של “החסידות” הנושא הפנימי הוא “הניגון”. כך הדבר ב“משנת חסידים”, הראשון בסיפורי “החסידות” של פּרץ (נוצר בעברית). וכך הוא גם ב“גלגולו של ניגון” וב“בין שני הרים”, שלושת הסיפורים בצורה מוֹנוֹלוֹגית, שיש לראותם כיפים ועצמיים ביותר בסיפורי “החסידות” של פּרץ. יש בכולם מן ההטעמה וההדגשה המיוחדת של ה“ניגון”־השירה והשפעתם וערכם בחיי־הרוח של האדם, ויחד עם זה יש בהם משום התרסה בניגוד, באנטיתיזה של השירה – בלמדנות.

גם ב“בין שני הרים” השירה והזמרה הן, יחד עם האור והנגוהות והשמחה הדבוקים וקשורים עמהן, המבדילות בין שני ההרים, בין הרב הקדוש של ה“חסידים” ורבם הגדול של ה“מתנגדים”. את “בין שני הרים” יש לראות כיצירה הנעלה ביותר ביצירות ה“חסידות” של פרץ, ובה אנו רואים ביותר גם את התגלות הרצון, התגלות המחשבה של פרץ. כאן הוא מגולל לפנינו את כל פרשת התיזה והאנטיתיזה של “החסידות”: את “החסידות” וה“התנגדות”.

ביסוד של הספור הזה יש מוטיב אגדי מראשית ימי “החסידות” וימי ריבה ומלחמתה הראשונים עם ה“התנגדות”; אולם על היסוד הזה נוצרה מעין אגדה של “החסידות החדשה”, עם הדגשתה את הבריחה מן האור הקר וכתלי־הבדולח של השׂכליות והלמדות, הריקים מחיי־רגש מפכים ומן הדמיון הפנימי. לשם הצגה במערכה, זה מול זה, את חיי־הרגש האלה עם חיי־המוח הקרים של הלמדנות נפגשו אחר־כך בסיפור “שני ההרים”, הרב והתלמיד. הרב פורשׂ לפני הקהל כמגילה את כל ספר־התורה, שהוא יודע אותו כולו עם פירושם ופירושי־פירושים ושולט בו שלטון בלי מצרים; אולם התלמיד פורשׂ כנגדו מגילה אחרת – מגילת החיים. מגילת־חיים זו איננה עניין ליחידים בלבד, אלא לכל אדם שיש לו חלק בהרגשה, גם הצד ה“דמוקרטי” הזה מודגש הרבה בסיפור, ובייחוד בפגישה בין הרב מבריסק והצדיק מביאלא. וביחד עם זה מודגש ומוטעם כאן הרבה ערך השירה והנגינה, שכאן היא כוללת גם את הפואֶסיה, וקצת גם בנוסח חדש, שאמנם נבלע גם הוא הרבה בנוסח הישן של “החסידות”.

בפגישה שבין הרב והתלמיד ובשיחה שביניהם הובלט הרבה מן הניגוד שבין ה“חסידות” וה“התנגדות”. הרבה מן המהות הפנימית של שני הזרמים האלה שביהדות נתגלה פה בדרך שירית ואמנותית. אבל פרץ הוסיף כאן גם שירה והוד, שר גם בעצמו את שירת ה“חסידות”, את שירת הרגש, את שירת ה“ניגון” וגם את שירת הפואיסיה, את השירה שבשירה.

––––––––––––––––––––

ה“חסידות” של פּרץ היא מעין שירה של השירה, מעין שירה של החזון, של להט הרגש והתנועה. היא אשר קירבה אותו לשירת החזון של העם, זו שפרץ פתח לנו את הפתח אליה בסיפורים “מפי העם”. בסיפורים האלה יש יותר פשטות, יותר דביקות בנשמת העם; ואין כאן משום הטעמת השירה או הדגשת הניגוד אל השׂכליות. עולם זה כמעט חפשי הוא מכל “השׂכלה”, הוא מלא נפלאות, מלא מוסר עליון, מלא מסירות־נפש, מלא אמונה, את הסיפורים האלה יש להציג מול הסיפור הריאליסטי־ראציונלי, גם נגד הסיפור הפסיכוֹלוֹגי־ראציונלי של פרץ עצמו בראשית התקופה.

הסיפורים “מפי העם” של פּרץ לא נכתבו בצורה המונולוגית, כמו רוב סיפורי ה“חסידות”. אין פּרץ מציג לפנינו רק טיפוס מיוחד בעל צורה זו וזו ובעל דעה והרגשה זו וזו, אלא הוא מתאחד איחוד שלם עם צורה זו ועם תוכן זה והוא גם יוצר כאן, יוצר מתוך רוח העם ונשמתו. אין בסיפורים אחרים של פרץ יצירה זו שיש ב“מפי העם”. בסיפורים האלה אין מן הדיבור השׂכלי, ה“מוחי”, שיש בהרבה מסיפורי פרץ; אין כאן גם הרושם האמנותי – רושם של יכולת אמנותית, של “וירטואוזיות”, שמעוררים רבים מסיפורי פרץ. האמנות הגיעה כאן למדרגה זו, שנראתה כמו הדיבור הפשוט, הטבעי. הוסרו כל המחיצות שבין האמן ובין הנפשות המדברות בסיפורים. אין כאן כמעט גם נפשות מיוחדות המדברות – מפי המשורר מדבר כאן העם.

בסיפּורי העם אין עשׂיית צורות, הקמת פסלים אמנותיים; העם מספּר על אנשים שהוא חוזה אותם ברוח דמיונו, ברוח האגדה שלו, יש טיפּוסים נצחיים, החוזרים תמיד באגדה. באגדה העברית מסופּר על צדיקים, על ענווי־עולם, על “נסתרים”. נסתרים אלה אין ברם כתוכם: לפני־ולפנים הם נושׂאים את גחלתם, את עינם הרואה, שהיא עין־העולם. לבושי־קרעים הם, לא למדנים ולא אנשי־כבוד. בלבם פנימה שמור אוצר, אשר אם יתגלה יאבד הרבה מערכו. הברכה שורה בו, מפני שסמוי הוא מן העין. העם ידע בעיקר לספּר על צדיקים טיפוסיים. גם כאן, בסיפורי־העם של פּרץ, המסופּר הוא בעיקר על הדמויות הכלליות, המופשטות כמעט, של הצדיקים, על מעשׂיהם, מידותיהם, הקרבת נפשותיהם על מזבח הטוב והיושר. והסיפורים הם, כבכל סיפורי־העם העבריים" גם סיפורי־מוסר וגם סיפורי־**יראת שמים**. רק בתּוֹכן המוסרי ניכּר לפעמים פּרץ, המספּר את הסיפּורים, ובשעה שהוא ניכּר בהם אין זאת לטובת הסיפורים. אז אין הסיפורים סיפורי־עם אמיתיים.

ב“למראשותיו של גוסס” מספּר פּרץ על־דבר שתי מיתות, מיתתו של לייבּל, שהיה מרעיש עולמות שלוש פעמים בתפילתו, וכשקרא “אחד” בתפילת “שמע” היה קולו רועד וסולד בכל שבעת הרקיעים; ומיתתו של נחמנ’קי, שהיה נוטל את צפרניו שלא בסירוגין, זלזול בנטילת־ידים והיה שוכח לפרקים גם להתפלל. עם מיתתו של לייבּל נזדרז שמש גן־העדן לרדת למעונו לקבל את נשמתו. כדי לעשׂות נחת־רוח לצדיקי־העולם שבגן העליון, המחכים לצדיק ולתפילתו; אולם בבואו למעונו מצא שם מלאך שחור, אחד המחבלים הקטנים שבשאול, שנזדרז ובא גם הוא לקחת את נשמתו של לייבּל, שהיה רודף בצע, עושק אלמנות ויתומים. בין שני המלאכים קמה מריבה. המלאך הטוב רצה להציל את נשמתו של המתפלל הטוב, והציע לפניו לחזור בתשובה ולהפקיר את כספו וזהבו. הוא התחיל להתפלל, אבל לא הפקיר את כספו. והוא היה לשלל למלאך הרע וירד עמו שאולה. לעומת זאת לא היה יכול המלאך הרע לשלוט בנשמת נחמנ’קי, שאמנם לא עשׂה את ציפרניו כדין, אבל הציפרניים היו ציפרני־אדם, ולא של חיה טורפת. הוא זלזל בנטילת־ידים, אבל היה נקי־כפים, שכח לפעמים להתפלל מנחה, יען כי טרוד היה בניחום אבלים ולנפשו לא דאג. בו לא היה יכול המלאך הרע לשלוט, והיה עולה לגן העליון – לוּ רק רצה לעלות והתענג שם על החיים הנצחיים; אולם גם אחרי מותו רצה הוא להיות בין הנענים והנרדפים, בין הצועקים ואינם נענים,הטבועים והנשׂרפים…

בספור זה אין פרץ מדבּר מפי העם. לא כך רואה העם את המרעיש עולמות בתפילתו ומרעיד רקיעים, ומכל שכן שאינו רואה כך את השוכח לפעמים להתפלל ומזלזל במצוות ומנהגים. סוף הסיפור על נחמנ’קי, הרוצה להיות בגיהנום יחד עם הנענים, הנרדפים והאומללים, הטבועים והנשׂרפים, איננו גם יהודי ברוחו; הוא מזכיר סיפורים של הספרות הנוצרית, בייחוד הנוצרית המזרחית, סיפורים של הספרות הרוסית, עם הקדשת העינויים והסיגופים שהם מבטאים לפרקים. בחלק הראשון של הסיפור יש גם יסוד של סאטירה “משׂכילית”, המסורת היא כאן של ה“השׂכלה”, אבל לא של העם.

את הסיפור הזה של פרץ, שבו נפתח ספר הסיפורים שלו “מפי העם”, יש לראות כעין פתיחה של המחבּר עצמו אל ספרו. כאן הוא פותח לנו פתח ומראה לנו את הכיוון של ספרו, המכוון לקראת המוסר, זה של סיפורי־העם; ורק במסגרת של הסיפורים אנו מכירים עוד לפעמים את פרץ ונטיתו האישית, או בביאור ובפירוש שהוא מוסיף להם. ב“שלוש מתנות” עומד פּרץ בפרק הראשון של הסיפור “על־יד המאזנים של מעלה” ודן יחד עם הבית־דין של מעלה את היהודי הנפטר, זה שהמצווֹת והעבירות שלו גם יחד הן שקולות; חציו הוא חייב וחציו הוא זכאי. פסק־הדין במשפט זה איננו של העם, אלא של פרץ. הוא שדן את היהודי הפשוט הזה, “יהודי בלי ‘להכעיס’ ובלי ‘מסירות נפש’”, להיות נע ונד בעולם התוהו, לרחף תמיד בין השמים והארץ, בלי מנוחה ובלי תקומה. משפטו של המשורר הוא המשפט הזה, שאינו סובל את הפשוט, היום־יומי, האפור. מזכיר הוא הרבה את משפטו של המשורר הגדול דאנטי, שב“קומדיה האלהית” שלו (“תופת”, שיר ג') הוא מושיב את אלה “אשר חיו בלי חרפה ובלי תהילה” בעולם התוהו והמחשכּים שעל־יד שערי התופת; לשמים לא יעלו והשאול לא יתן להם מחסה. כל המסגרת של הסיפור הזה איננה איפוא אלא מסגרתו של פרץ עצמו, ולא של העם. הוא שגזר על הנשמה הזאת, הפשוטה, היום־יומית, שתעוף ותביא שלושה דברים יוצאים מן הכלל, דברים שאינם לתשמיש, אלא לנוי בלבד, שלוש מתנות נעלות, כדי למצוא מקום בגן־העדן. אבל שלוש המתנות עצמן הן מתנות העם: העם מספּר על המוסרים נפשם על קידוש־השם, על קדושת הארץ ועל קדושת המצווֹת, ועליהם מספר פרץ בעיקר בסיפור. ולכן יש במסגרת של הסיפור רק מן ההמצאה הפיוטית והספורית של פרץ, ואין לראות פרק זה כסיפור “מפי העם” אבל בשאר הפרקים, על־דבר שלוש המתנות עצמן, יש מסיפור העם וכן הדבר גם בפירוש ובביאור שנותן פרץ לסיפורים. בחלק גדול מן הסיפורים הכניס פרץ את פירושו וביאורו שלו, כי העיקר היא הכוונה. כעיקר זה מתאים רק לסיפורים של “החסידות”, המעמידה את הכול על הכוונה. מה שאין כן היהדות הפשוטה, העממית. ביהדות זו לא המדרש עיקר, אלא המעשה. ולכן יקרה שהכרח הוא לפרץ להיות יוצא ממצב של מספר “מפי העם” ונכנס בדבריו אל מהלך הסיפור, כמו בסיפור היפה “עינים מושפלות”, שהוא מוסיף לו סיום משלו, המלא סאטירה, סיום שאיננו לפי מהלך הסיפור העממי, המלא אמונה.

הטובים בסיפורי־העם של פרץ הם אלה שהוא אינו ממציא בהם, אלא מספּר את הדברים מפי העם. בסיפורים מעין “הפיקדון”,“האוצר” ועוד, הוא מוסר לנו את המסורה של העם על החיים האידיאליים, על ההסתפקות במועט, הביטחון בלי סוף, האמונה בלי גבול. הסיפורים האלה הם השלימים ביותר בקבוצת הסיפורים “מפי העם”, אף כי רושם חי ונמרץ יותר עושׂים סיפורים מעין ה“עושׂה נפלאות”, שיש בהם גם מהכוח העצמי המיוחד של פרץ. כאן נפגשו יחד היסוד הפרטי, האינדיבידואלי, עם היסוד הכללי, העממי. כשאנו קוראים את הסיפורים האלה אנו רואים לפנינו גם את ה“עושה נפלאות”, את האמן, המאָמֵן את ידיו במעשה הסיפור העממי.

הסיפור ה“עושׂה נפלאות” הוא אחד הסיפורים העצמיים ביותר של פרץ, אף כי יש, כנראה, בנושׂא שלו מהשפעת אחד מספוריו־אגדותיו של אנטוֹל פראנס. מה שהוא כאן פּרצי ביותר הוא השימוש הרב בתמונת הניגוּד, האנטיתיזה, זו שיש בה מן הקפיצה הרעיונית ומן ההפתעה. גם בטיפוס של ה“עושׂה נפלאות”, שהוא “קדוש” נסתר, אליהו הנביא בדמות של עושׂה מעשׂה־משחק, יש מאותו הניגוד הפנימי. וכך הוא גם דרך הציור של פּרץ בסיפור זה, מלא הוא הפכים ותארים מתנגדים.

בסיפור זה נתגלה פּרץ ביכולתו האמנותית הגדולה, ויחד עם זה גילה בה גם את נשמת העם. הצורה היא צורה פּרצית מובהקה, המתגלה בכל קו ובכל תו. הקוים והתוים האלה מתחברים יחד על־ידי הניגוד שבהם; הוא המקשר אותם יחד. מהשורה הראשונה עד האחרונה בנוי הסיפור על ניגודים פנימיים וחיצוניים. איש־הפלאות הוא כאן ה“עושׂה־נפלאות”, לבושו משונה והוא כולו ניגוד אל העיירה בערב פסח, והעוני והעושר שלו הם ניגוד, כמו שניגוּדיים הם הדלות של חיים־יונה ורוח העשיר שבו, ביטחונו ויאושו, קבלת־הדין באהבה, והאור והאופל של החג עם התשועה שבאה פתאום, כהרף־עין. הכול מחובּר כאן כמו בכוחו של איזה קסם, ויחד עם זה הוא טבעי לגמרי, אידיבידואלי־אישי הוא בכל קו וקו, ועם זה יחד הוא מביע את הקו הכללי של אמונת־העם ובטחונו הגדול, את אהבתו לפלא ולנפלא גם אגדת־העם מכניסה לתוך דברי־אמונה דברים של חידוד והמצאה יפה; הניגוד הוא גם אחד מדרכי־החיבור הדמיוני של אגדת־העם; הפשוט ביותר הוא החשוב ביותר, המיואש ביותר הוא מלא אמונה ביותר. ב“מפי העם” יש עוד ספורים המתקרבים לקו הסיפור הזה.

*

לא על־פני קו אחד הלך פרץ בסיפוריו. הקו שלו היה כמעט תמיד קוים. בסיפוריו יש גם הרבה מן הסאטירה, כמו שיש בהם הרבה מן התוכחה והמוסר החברתי. יחד עם האמונה, שהיה לה לפה בסיפוריו, יש בהם גם היתול חריף ושׂחוק פרומתאי, ניתוק שלשלאות ומרי ומרד היסטורי. והצורות הן שונות מאוד; צורת השיר והאפּיגרמה, צורת המשל והאגדה, צורת השׂיחה והמונולוג הדרמטי צורת הפיליטון והמאמר וצורת הסיפור האגדי. לא כל הצורות האלה משוכללות אצלו, ואדרבה, ברבות מן הצורות האלה אנו רואים את המנסה, את המבקש וגם את התועה, בבלתי־אמצעי, בפשוט ולבבי ביותר, לא הצליח; נסיונותיו בשירה הלירית – הם ביחוד מחוכּמים, מלאים פקחות של רגש וחיקוי. רק באפיגרמה השירית, בזו שאל רגש־הלב מצטרף גם מוח, חריפות שׂכלית, בה הצליח. בתקופה האחרונה שלו היה נוטה גם לשירה החפשית, השוברת את כבלי החרוז, אבל בה היה רק שובר כבלים, ותוכנה, תּוכן השירה החופשית שלו, הוא חיקוי לשירה הסימבּוֹלית האירופית, שגם בה יש מחשבתיות ומוחיות.

הולך היה פרץ תמיד, מבקש תמיד, קופץ ומדלג מצורה לצורה, מרעיון לרעיון. את הפיליטונים שלו, וגם את משליו ואגדותיו, היה חותם לפעמים בשם “לציפר” – י. ל. פרץ בצרוף אחר – כי היה בו מהכוח ה“שׂטני”, מהכוח המעורר. הוא הועיל הרבה להוציא את ספרות ישׂראל מיון־המעמקים, לתת לה כנפים לשוט במרחקים.

בספרות העברית לא היה פּרץ מורה־דרך, אבל הוא השפיע הרבה גם עליה. יחד עם אחרים היה גם הוא כוח דוחף למרחב, למה שלמעלה. למעלה מזה – זאת היתה הקריאה שלו.

[מתוך “תולדות הספרות העברית החדשה”]

תה רענן, ריחני ויפה־גוון, חלט פּרץ בעצמו ומזג לנו, לי ולנוֹמבּרג ולדינזוֹן, כאשר ביקרתיו במעונו בווארשה, באביב תרס״א (ודאי תה פּוֹפּוֹב היה זה ולא תה ויסוֹצקי, שכן – עם אחד־העם לא היה לבו שלם, כידוע).

פרחי הסופרים המתחילים, בעברית ובאידיש, עולי־הימים הללו, הרעבים למחצה והבלתי־לבושים כהוגן, אשר התלקטו ובאו מאוקריינה ומרוסיה הלבנה וכו׳, נמשכו אל מעון פּרץ זה, כפרפרי לילה אל האור. והוא, י. ל. פּרץ בן־החמישים, שופע היה חמימות וליבוב. עלם־חמד, כנראה, היה בנעוריו, ולא לחינם ביקשה אז ממנו נערה אחת בזאמושץ עיר־מולדתו לפי המסופר בזכרונותיו: ״לאָמיר זיך ליבּ האבּן, לייבוּשל!..״

קרא את כתבי היד־שלנו, קרא בהתעניינות, העיר מה שהעיר, לשבט או לחסד, אבל למצבנו החמרי, כיצד ומהיכן אנו חיים כאן, בבירה פולנית זרה זו, לא חקר ולא דרש, ודבר זה דוקא היה נהיר לנו ועודד את רוחנו. לא כאחרים, שנהגו להזהיר ולהטיף מוסר: “על הכתיבה בלבד לא תוכל לחיות. עליך ללמוד מקצוע ולדאוג לתכלית!”

זמן רב נראה לנו פּרץ כאנטיפּוד לסופר הסובל מיסודו של בּרנר – ולא לחיוב. עם כל הוקרתנו את כשרונו הגדול, ראינו בו את הבעל בעמיו, ה“מסודר”, הנהנה מנוֹחיוּתם של חיי יום יום ודי לו בכך. ברם, עכשיו, כשאני סוקר את דרך חייו (לפי ספרו החשוב של נחמן מייזל), ברי לי שטעינו הרבה. האלים אהבוהו, אבל גם המרו לו… הנישואין הראשונים, הבלתי מוצלחים, הגירושין, דאגות פרנסה בין משרה למשרה. בכמה מאיגרותיו לדינזון נאמן־ביתו ואיש־סודו הוא מתנה צרות רבות ורעות, לרבות דברים כמוסים, אינטימיים ביותר, שאין מגלים אלא לצנועים (ומי לנו צנוע יותר מדינזון?!). הרי שתחת ה“פּלרינה” המפורסמת שלו נשא סבל לא מעט אף הוא!

זעיר־בורגני? ביקש לחיות בשלוה וליהנות מחיי יום יום? אבל “פיליסטר” זה עצמו הכנים ראשו לתוך התנועה המהפכנית היהודית, כתב בשבילה, נאם באסיפותיה הבלתי ליגליות, הסתכן וסוף־סוף גם נלקח לבית־האסורים, ל“ציטדל”, ששם היה כלוא כשלושה חדשים. הבו גודל לו!

כיום, אחרי שנים הרבה, אחרי כל תמורות העתים ו“גלגולי הניגונים” אין אנו נזקקים לאידיאולוגיה שלו, אלא לשירתו בלבד, וזו, רבת הזוהר והחזון (בירח מאי נולד פּרץ), מעוררת אהבה אליו. וכל אימת שאנו חוזרים אליה, מהדהדת בלבנו בקשת הנערה הזאמושצית מלפני שמונים שנה: “לאָמיר זיך ליב האָבן, לייבושל!..”

[“כל כתבי ג. שופמן”, כרך רביעי]