א.    🔗

ספור הפלאים – החביב על כל ילדי העולם, וגם על המבוגרים, שוחרי הפיוט העממי; – ספורֿ־ֿֿהפלאים עתירֿ־ֿֿהדמיון, שאין ההגיון השכיח כובל אותו והוא פרי המצאה מדהימה; המשתף כוחות מעלֿ־ֿֿטבע בחיי היומיום; הפותח פה לחיות ועופות והם מדברים ושרים כבניֿ־ֿֿאדם; המעניק לבניֿ־ֿֿאדם פרצופי חיות ועופות; המאכלס את העולם בענקים, בגמדים, המבית שדים ושדות, בנותֿ־ֿֿים ורוחותֿ־ֿֿהרים; המסתיע במכשפים ובמכשפות, ובקוסמי קסמים; המשפיע תופעות פלא, ומטה לבבות חכמים ונבונים, ואפילו אנשיֿ־ֿֿהגיון, להאמין באשר לא יאמן; – ספורֿ־ֿֿהפלאים הפלאי, – מקורו, כידוע, בעבר רחוק, קדום מקדומים, – הודו, סין, יון, פרס.

ואולם, – היש מי שיודע, ואפילו בינינו, העברים, שיש אוצרֿ־ֿֿיקרות של ספוריֿ־ֿֿפלאים שמקורם בעבר עברי קדום? ספור פלאים, עבריֿ־ֿֿמקורי, שגם הוא מבורך בדמיון ובהמצאות מדהימות, העשוי להלהיב ולבדח את הדעת? מה גרם לעובדה זו של הסחתֿ־ֿֿהדעת ממציאות ספורֿ־ֿֿהפלאים העברי, שאין מגישים אותו, בצורה הראויה לכך, למקרא ילדינו, שעה שמפטמים אותם בספוריֿ־ֿֿפלא מתורגמים, ואפילו הם פחותים בערכם, הדמיוני והחנוכי, מספוריםֿ־ֿֿהפלאים העברים הקדומים?

קודםֿ־ֿֿכל באה הסחתֿ־ֿֿדעת זו בשל השיגרה, שעשתה את הספורים האלה בחינת “נספח” לכתביֿ־ֿֿהקודש ולסוגיות התלמוד; ספוריֿ־ֿֿהפלאים לא הופרדו לעצמם, אלא שמשו תמיד “לואי” להלכה, לואי שאין תפקידו אלא לסבר את האוזן ואיננו, חלילה, ענין לעצמו; שנית גרם לכך – קצורֿ־ֿֿהנסוח של הספורים, קצור שהפך ספורים אלה למין מיוחד של משליֿ־ֿֿחכמה; ושלישית – האבות עשו את הספורים האלה לקנינם האישי, מין חומר ל“שיחתֿ־ֿֿחולין” ומנעו מלעשות אותם “שיחתֿ־ֿֿחג”¹ לבנים, לילדיהם.

ובשל כל אלה היה האוצר הבלום של ספוריֿ־ֿֿפלאים מקוריים ומיוחדיםֿ־ֿֿבמינם – למין נעלם, הקים ואינו ידוע, השמור רק ליודעיֿ־ֿֿח"ן בלבד.

ב.    🔗

זאב יעבץ, – דוקא יהודי אדוק בדת ישראל, חכם ההיסטוריה הישראלית, מורה ומחנך לפי כללי המסורת, הוא שהפליא להבין ולעשות, בקומו יום אחד, בקבצו את כל ספוריֿ־ֿֿהפלאים העברים הקדומים מפזוריהם בספריֿ־ֿֿמקור רבים שהפקיע אותם מן התלות בהלכה, שגאל אותם מצמצום לשונם, שהרחיב את יריעתם, שהלבישם מחלצות לשון ודברי פיוט, והגישם כחומר מקרא לבניֿ־ֿֿנוער בשם מוזר קצת – “שיחות ושמועות מני קדם”.

תעודתֿ־ֿֿחכמה נוספת לדוד פרישמן, ששׂשׂ בכל הויתו הבקרתית להופעת הספורים האלה, שכתב עליהם וחזר וכתב בהתפעלות גדולה ובפרוט מפורט, שבקש לעשות נפשות לספורים אלה ולהקנות אליכם יחס כיחס אל ספוריֿ־ֿֿפלאים רביֿ־ֿֿערךֿ־ֿֿומשקל, כערך ומשקל אשר לספורי הפלאים מידי סופריֿ־ֿֿילדים מפורסמים לתהלה בספרויות העמים; גם יעקב פיכמן, המשורר והמבקר, נלהב מן הספורים האלה ושבחם בפה מלא; ואולם, – הנס לא קרה, – והספר על ספוריו הנפלאים נשאר נחלת יחידים ולאו דוקא נחלת ילדים ובניֿ־ֿֿנוער; ואין ספק, כי גרמו לכך – שם הספר, המטשטש את מהותו כמותֿ־ֿֿשהיא, כותרות הפרקים הבודדים, שלא מצו את התוכן ולא קרבוהו ללבו של הקורא הצעיר בן הזמן הזה.

כלומר: – חסרו דברים של מהֿ־ֿֿבכך, קצת שפור של ענינים “חיצוניים”, שהם נחיצות וחשיבות לגבי ספרֿ־ֿֿילדים, – אבל העיקר החשוב נתן כאן בשפע ובהבנה מרובה, בטעםֿ־ֿֿטובֿ־ֿֿלמופת.

ג.    🔗

א. הספורים נתנו במלוא עצמותם, בלי זיקה לעיקר אחר; לא כהסבר ולא כפירוש – אלא כספור החשוב לעצמו, מכוח הדמיון שבו, בזכות ההמצאה המדהימה, מכוח העממיות הפיוטית המפעמת בכל הספורים האלה, בזכות הרצון העז ההופך עובדה; גם שעה שמוסרֿ־ֿֿההשכל מונח ביסוד הספור אין הוא גורע, חלילה, מן הספור, אלא סומכו ומחזקו, שכן זה מוסרֿ־ֿֿהשכל עדין ומוצדק, מתקבל על הדעת התמימה והישרה.

ב. לשוןֿ־ֿֿהספורים הולמת את תכנם, והיא חלק משלמותםֿ־ֿֿמלכתחלה; זוהי לשון שיש בה דמיון ודמוי, שיש בה נגון ויש בה ציוריות מקורית, לשון שיש בה חכמת יצירה; זוהי לשון של שירה, ֿ־ֿֿ עשירה בתמונתיות, במשמעויות נפלאות; וילדים, בעלי טעם ואוזן קשבת ומבחינה, ודאי שישמחו ללשון כזאת שהיא קשורה ושלובה עם התוכן וגם בה טמונים פלאים – מחבואים, חמוקים, מסכות, רמזים, חידות פתרונות.

האם יש נבונים וחכמים ללשון מן הילדים? מי כמוהם אוהבי שעשועיֿ־ֿֿלשון, מי כמוהם חובבי קצב וחריזה ומבחינים בין האמת לבין השקר שבהם?

לשונו של זאב יעבץ בספוריֿ־ֿֿפלאים אלה גם הוא ספורֿ־ֿֿפלא בזמנו שלו, ואפילו בזמננו אנו, כשאין זו דוקא שכיחה בתוכנו, ואף לא בכונהֿ־ֿֿתחלה למען מגמה מסוימת; אכן, ספוריֿ־ֿֿפלאים אלה, – קדומים, ראשוניים, עבריים, מא' ועד ת', – לפי צביון הנוגעיםֿ־ֿֿבדבר, לפי טעם ההיסטוריה בזמנה, לפי הנפשותֿ־ֿֿהפועלות בהם, לפי טבע המקום, – רק בלשון זו טבעיים הם, מוסברים הם; זה לבושם האמתי לגופם, זה נגונם הנכון לנשמתם בהם.

והלואי ויבינו זאת הורים, מורים ומחנכים, ואשר עלֿ־ֿֿכן הגש יגישו את הספורים האלה לילדיהם, וידעו ללמד סניגוריה על התוכן ועל הצורה גם יחד, וילמדום להבין למקוריות עברית ולהוקרתה של מקוריות זו.

שם הספר, שמות הספורים והפסוק במהדורה זו, – הם שלי.

י. זמורה