“מתקתק לו השעון לפניך ללא הרף. כל תקתוק – קול השניה החולפת, והוא מעין צליל של הפרידה־לנצח: שניה שוב לא תשוב עוד אליך. ובערוב יומך תחוש בבהירות שלמה כי במעמקי נפשך לא ארכו כל חייך יותר משניה זו כי תעבור?”
משהו מזוהר השקיעה של חיי אדם מאיר מדברים אלה, הלקוחים ממכתביו של ד"ר אברהם שרון, המקובצים בשם “משקעי חיים”. בצדי הדרך הילך האיש, לבושו היה רשול. תכופות נושא תיק מרופט עם צרור מעטפות מוכתמות ודהות, ובהם דפדפים שנועדו מן הסתם לשאול מכר ומקורב: “אנא בחסדו, יורני… " לא אחת עיכב ידיד על אם־הדרך ומתוך פנקס זעיר ובלוי הרעיף תרפ”ט שאלותיו שהעסיקוהו והטרידוהו וביקש מענה שיפיס דעתו.
אורח חייו של ד"ר אברהם שרון (שבדרון) העיד שלא על הבלי ההידור החיצוני תפארת האדם. אין דבר שעורר בו בדיחות־הדעת כאותה הזמנה של בעל מכונית הדורה, המבקש באדיבות את א. שרון לנסוע עמו למחוז חפצו. “הצחוק עשה לי האיש?” וכל שכן שלא נערכה לו ולא ביקש אי־פעם איזו “מסיבה” או “קבלת־פנים”. יתרה מכן, אף מכל מעגל של כיבודים כאלה אצל הזולת מנע תמיד רגלו. סלדה נפשו מאותן חגיגות או עצרות, בהן מופיעים “איש־ציבור”… “להיטותנו אחר החגיגות למיניהן, חשרת החגיגות הפרטיות והציבוריות – מחלה היא (כדלקת וכגזזת) וחגגת שמה. ויתכן לקרוא לה גם חיגגון (על משקל שגרון, שגעון)” –העיר בלעגו השנון.
בודד במועדיו, היה הן ברבות מהשקפותיו הרדיקליות והן בהליכותיו יום־יום. בכר להשתעשע עם חיות ועופות מאשר בחברת בני־האדם. בספרונו “זכרונות מעולם החתולים – שיחה לילדים גדולים” כתב: “נולדתי בכפר קטן בגליציה המזרחית, היה זה כפר אוקראיני, ואני בו הילד היהודי היחיד. בודד, ללא כל רע וחבר. ולכאורה נדמה שהבדידות מביאה לידי רגשי עצבות ושעמום.אבל לאמיתו של דבר גם כמה וכמה מעלות טובות לה עלינו. היא מרחיקה אותנו מהמולת־תמיד ומאי־מנוחה פנימית. מביאה אותנו להתייחד עם נפשנו וכאילו להסתכל לתוכה. מונעת אותנו מהשטחיות השקטה. ובכן, הבדידות שהיתה מנת חלקי (תחילה מאונס, ואחר־כך מרצון ונשארתי בלב נאמן לה כל ימי) נתנה לי האפשרות, גם החיצונית וגם הנפשית, להתבונן במנוחה ובלב פתוח לכמה וכמה תופעות הטבע, הן של הטבע הדומם והן של הטבע החי”… “לפי שהבדידות היא הנעימה שבשעשועים למי שהכשרון לו לטעום את מלוא טעמה”, ו“המשתעמם כשהוא ביחידות ומשתוקק לחברה מעיד בכך שבשביל עצמו חברה ריקה הוא שאינה מעניינת”. מכאן מקור אהבה עמוקה לכל חי כתכלית בפני עצמה, כיצור בעל זכות קיום, בלא הקשר התועלתי להנאת האדם האנוכיי. ולא רק על נמלים וחתולים הגיעו רחמיו של האיש, אף לצמח נשא אהבתו העמוקה: “פורח לו הפרח בשדה או בגן, חי ורענן ומרהיב כל עין בצבעיו ובצורתו, ואתה בא וכורת את חייו, ללא נקיפת־לב כלשהי, ולשם הנאה זערערה בת יום או יומיים… האינך סבור שיש בכך משום אחד מששים לרצח?…”
לא אחת ישאל השואל: דמותו של אברהם שרון מהי? רב־אנפין. הראשון שהתחיל באיסוף אוטוגרפים ופורטרטים של יהודים מפורסמים. אוצרו הגדול, שהוא היחידי בכל העולם בסוגו, כולל למעלה מאחד־עשר אלף כתבי־יד ולמעלה מששת אלפים פורטרטים, אשר ברכישתם השקיע בחוץ־לארץ, בהיותו איש אמיד מאוד, את כל רכושו ורווחיו במשך כחמישים שנה. בעלותו לארץ בתרפ“ז מסר את הכל במתנה לספריה הלאומית והאוניברסיטאית. ערכו של האוסף נאמד בכמה מיליוני דולרים. לדוגמה נזכיר כתב־ידם של גדולי התורה, מקובלים, אדמו"רים כר' יוסף קארו, הרמ”א, הגאון מוילנה, ר' יהונתן אייבשיץ, ר' שניאור זלמן מלאדי, ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, ר' משה לוצאטו ועוד; של גדולי חכמת ישראל וההשכלה: ר' נחמן קרוכמל, שמואל דוד לוצאטו, משה מנדלסון, שלמה מימון, רחל פון ווארנהאגן, פרופ' צבי גרץ ועוד; של סופרים בעברית ובלשונות אחרות כאברהם מאפו, יל"ג, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, י. ל. פרץ, נפתלי הרץ אימבר (חלק מ“התקווה”), המשוררת רחל, א. ד. גורדון, י. ח. ברנר, ח. נ. ביאליק, היינריך היינה והוריו (מכתב שכתבוהו שניהם באותיות עבריות), פ. קאפקה, אוטו ויינינגר, ז’ול ואֶרן; מאבות הציונות ומנהיגיה: ר' יהודה אלקלעי, משה הס, קארל נטר, הנדיב הידוע, ליאון פינסקר, פרץ סמולנסקין, אליעזר בן־יהודה, הרצל, נורדאו, אחד העם, אוסישקין, יוסף טרומפלדור, ז. ז’בוטינסקי; משל מדינאים סוציאליסטים ואחרים: לורד ביקונספילד, אדולף כרמיה, קארל מרכס, פרדיננד לאסאל (ממכתבי אביו וסבו בעברית), ליאון טרוצקי, משה מונטפיורי, הבארון הירש; אנשי מדע וטכניקה: זיגמונד פרויד, היינריך הרץ (אבי הרדיו), ציזארי לומברוזו, מרדכי מרגלית (יוצר המטאורולוגיה החדישה), זיגפריד מרכוס (ממציא הצפלין), א. גולדציהר, מ. שטיינשניידר ועוד; קומפוזיטורים ואמנים: פליכס מנדלסון־ברתולדי, מאירבר, ז’אק אופנבאך, גוסטאב מאהלר, ארנולד שנברג, יוסף איזראלס, מוריץ גוטליב, מכס ליברמן, מ. אנטקולסקי; כתבי־יד של עשרים ושנים בעלי פרס נובל בהם הנרי ברגסון, אלברט מיכלסון (הראשון שמדד את מהירות האור), אלברט איינשטיין (כתב־היד המקורי של תורת היחסיות הכללית; כתב־יד אחר שלו נמכר ב־1944 לטובת מילווה־המלחמה של ארצות־הברית בששה וחצי מיליון דולר). לאחר ששרון מסר את האוסף במתנה לספריה הלאומית מהלך היה שנים ומתפרנס בקב חרובים, בפרוטות ממש. וכשם שידע להטיל חיצי לעגו בזולת כך לא ריחם על עצמו ולא אחת העיר: "צא וראה איזה קבצן עשיר אני. תמורתם הכספית של מעטים בלבד מבין כתבי־היד שבאָספי יכולה היתה להעשירני עושר רב, ואילו אני חסר כל… "
בהסברותיו לאָספו העשיר הזה הטעים א. שרון כי “בתולדותיו ובהתפתחותו של העם היהודי נתייחד לגדוליו מקום חשוב ומכריע בהרבה הרבה יותר מאשר לגדולים של עמים אחרים בתולדותיהם שלהם, וכי גדולינו הם הם בעצם החוליות בחוט־השדרה הרוחני של ההיסטוריה שלנו”, ולא אחת האיץ לייסד מכון ביוגרפי יהודי כללי.
היה בעל סגנון שנון ושקוף. בסבלנות ובשקידה אסף ואגר עובדות אחת לאחת ובתומכות בטוחות חיזק את ראיותיו ומסקנותיו. הרבה עמל ויגע השקיע האיש בכתיבה, ולא אחת העיר על כך: “אחרים כותבים ומוחקים, ואילו אני מוחק וגם כותב… " בן־חורין במחשבתו, הזעיק את דעת־הקהל נגד הקלוקל והשחיתות שבחיי הפרט והכלל. תסס והתסיס במחשבתו המקורית, האמיצה והבלתי־תלויה, הפנה את בקורתו החריפה וחיציו המרים כלפי סדרי החברה ונגעיה. לפנים נוהג היה להקהיל קהילות בירושלים ובמקומות אחרים להרצות ולהתנגח בדעות. באזמל־המנתחים היה מפורר אשליות נבובות, הן בשנים שלפני השואה והן בשנים שלאחריה ואף עם קום המדינה. בתורתו, “תורת הציונות האכזרית”, הדורשת עקירת הגלות (בשלילתה לא סגי), אומר הוא כלפי הגולה: “כל עצם אכזריותה של אידיאולוגיה זו, כל עצם תורת הציונות של אמת וממש, אינה אלא תפיסה ריאלית, שאינה נתונה להתערפל על־ידי אשליות נוחות וראיית ורודות. גרעין־תורה זו אינו אלא הדרישה לחוש מראש, בימי שלוה, את כל חרדת הקטסטרופות, הגדולות או הקטנות, הכלליות או המיוחדות, הנכונות והבטוחות לנו תמיד, כמעט בכל דור ודור, עקב היותנו מפוזרים ומפורדים בגולה הגדולה, סכנות אשר אף קיום המדינה בהיקף קטן לא תסיר אותו מעל ראשי עמנו בפיזוריו, אם מסתגלים אנו לרעיון של נצח הגלות כלפי רוב אומתנו. עלינו לשנות את תפיסתנו ולהבין שאין אנו מסכנים ומטרה פסיבית לחיצי הגורל, אלא שיש כאן ממערכת החטא, חטאנו ועונשו, וכי אין לתפוצות אלא שני סיכויים: השתמדות בין גויים טובים או השמדות בין גויים רעים.” מכאן ההגדרה שהגדירו דמות זו כמה מאישנו הדגולים (בהם ברל כצנלסון) – כ”אבי הציונות האינטגראלית“. וראה, הסיסמה שקבע לספרונו זה היא: “אהבת את אומתך – תתאכזר לבניה.” מאז קום המדינה לחם בקנאות שאין, לדעתו, פתרון הוגן, ריאלי וסופי לבעיית הערבים במדינתנו אלא ביציאתם. יציאה בשלום ובכבוד ובפיצויים בעד רכושם: דרך החלפת אוכלוסין ביהודי ערב. מאז עלותו לארץ התריע נגד כל תופעות ההתפלגויות העדתיות וטען שאין מיזוג העדות בלי מיזוג המנהגים ונוסחאות התפילה. מכאן צוואתו להיקבר בחלקה הספרדית ב”הר־המנוחות".
הזקנה שבאה עליו היתה לו למעמסה, ותדיר קבל על פגעיה ואולם מרצו הרוחני שפע כתמיד, ער ודרוך לכל המתרחש והנכתב בעולמנו, מגיב ומעיר על כל תג ותג בחיינו. בימי מלחמת־העצמאות הצטרף אל מגיני ירושלים. בחר אחת הנקודות המסוכנות ביותר – “נוטר־דאַם” – להגן על ירושלים שלו, אשר כמעט ולא מש הימנה כל הימים. הנאה מרובה היתה נודעת לו מתשובתו של אותו תייר לשאלה של אזרח ישראל. אמר אותו תייר: “מעליב אתה את המדינה היקירה, כשאתה שואלני אם היא מוצאת חן בעיני. עליך לשאול אם ראוי אני למצוא כן בעיניה היא.”
א. שרון אף הלחין כמה וכמה משירי רחל, ומנגינותיו נשמעות מפקידה לפקידה ב“קול ישראל”. אי־אלו מהן הוקלטו בתקליטי הרדיו בלונדון ובדרום אמריקה ומקומות אחרים. מבקר מוסיקלי העיר כי שרון היה הראשון שעשה את הנסיון להכניס למוסיקה היהודית החילונית יסודות ממקור שלא פנו אליו עד כה, היינו מניגוני “הבעל תפילה” במזרח אירופה, ניגונים אשר בהם ההשתפכות הצרופה של הנפש ממעמקיה היא העיקר, והם נבדלים מניגוני החזנות בהעדר סלסולים ועיטורים.
*
רואה אני את ד"ר שרון בעתות ערב, עתות של שקיעה, או בלילות גשם וסופה, והוא עטוי מעיל־גשם, שהמים נוטפים מעליו נטפים־נטפים כדמעות. הסיר האיש מעטהו, נשם עמוקות, קנה ישיבה בקצהו של כסא בפינה, מן הסתם בא למסור אגרת על־מנת להעבירה לאחד ידיד. משאלה לשאלה – פיתח שיחה מלאה חיות ורעננות. ואם שעת־רצון היא, ואיש לא הפריע – היה נתפס לרוח השיר, משירי רחל שהלחין:
משחירה אדמה נחרשת,
פני המים – תכלת ואור,
מוריקה בשורת הדשא
בחגוי הגבעות, במיסתור,
ורקפת צנועה מבקשת
להוריד על סלע אפור.
והיה קולו של שרון מיתמר ממעמקים, מתנגן בתפילה חרישית, בברכת רביבים שירדו ממרומים ומתדפקים על החלונות בחשכה, ועיני־התכלת שלו מאירות ומשוטטות כמבקשות משאבים מאורו הגנוז של היקום. לאחר הפוגה העלה האיש ניגון אחר. וחזר אל השיר הראשון ביתר הטעמה ועדנה, בתנועות־יד ובהתעוררות חסידית ביקש להמחיש משמעות “פני המים תכלת ואו––ר”! עד שהתעלה לשיאו של ניגון, לשיאה של חווית השיר, לאותה רקפת צנועה, המבקשת להווריד על סלע אפור…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.