בבוקר הם קמו מאוחר. הנגבי כבר לא היה בדירה הקטנה שבצידה האחורי של המסעדה. רק קולה של נורית, בתו, הגיע לאוזניהם. הילדה שרה: “אל נא תאמר לי שלום, אמור רק להתראות, כי מלחמה היא חלום, טבול בדם ודמעות”, השיר האהוב על אביה. הם מצאו את עצמם בחדר קטן, מיטה מול מיטה. התריס לא היה סגור, אבל אור־הבוקר לא מיהר להעירם. ריהוטו של החדר הזכיר רשימה של לשכת־ההוצאה־לפועל לקראת מכירה פומבית של מטלטלין: ארגז עץ ירוק, דלי מפלסטיק ובתוכו מטאטא עם מקל, ארון־בגדים ישן, כיסא. בפינה עמד ג’ריקאן חום, רכוש הצבא. בגדיהם היו מושלכים על הריצפה. הם נטלו אותם בדומיה והתלבשו. הברז נמצא בחצר. פוגל מצא אותו, אבל היה זה כספי שרחץ את פניו ראשון. המים היו צוננים והם הרטיבו גם את ראשיהם. בארון־הבגדים שבחדר מצאו מגבת אחת, דהויה, וחָלקו אותה ביניהם. אחר יצאו וחצו את החצר בשתיקה. קולה של הילדה כבר לא נשמע, אבל פוגל תפש את עצמו שורק את המנגינה. “אל נא תאמר לי שלום…” במרכזה של החצר צמח עץ־תות עתיק, ענק, שהטיל צל כבד על צידו האחורי של הבית.
"מכאן'', אמר כספי, ופוגל דחף את הדלת המרושתת.
הם מצאו את עצמם בתוך המטבח. הנגבי רכן על מחבת גדולה. הוא היפנה ראשו אליהם וחייך: “בוקר טוב”.
“צ’יפס על הבוקר?” שאל כספי שרצה להיות נחמד.
“ראיתם את הילדה?” שאל הנגבי.
“שמענו אותה שרה”, אמר פוגל.
הם חצו את המטבח ונכנסו למסעדה עצמה. השעון, שהיה תלוי מעל הכניסה, הורה אחת־עשרה. מימין לשעון הלבן, סמוך לאחד השולחנות, ישב אדם צעיר וסעד את לבו בתיאבון בלתי מוסתר. הוא לבש מכנסי ג’ינס חדשים וחולצת פלאנל משובצת אדום וכחול. תספורתו הקצרה הלמה את תווי־פניו המרובעים. פוגל וכספי התיישבו לא רחוק ממנו, עם הפנים לשמש שחדרה פנימה מבעד לרשתות שבחלונות. פוגל פיהק. כספי הצית סיגריה ומילמל משהו אודות ילדותו. “אבי נהג לצעוק עלי”, אמר, “לא היה מדַבּר. רק צועק. ואני חשבתי: אם הוא כל כך אוהב אותי, למה הוא צועק עלי?” השמש היתה חמה וליטופה עורר בהם שוב את העייפות ואת הרצון להיות הרחק מכאן.
הנגבי הביא לסועד שבפינה צלחת גדושה בצ’יפס ואחר כך נשא מגש ועליו שלושה סיפלוני־קפה. הוא התיישב לידם, ומדי פעם היה פוזל לעבר הצעיר לבוש הפלאנל, כאילו ביקש לעקוב אחר מעשיו. אבל האיש הצעיר רק ישב ואכל בתיאבון רב.
“ישנתם טוב?”, שאל הנגבי.
“בסדר”, השיב כספי.
“מצאת את הילדה?” שאל פוגל.
“כן. הלכה עם שוּכּרִי לשוק”, אמר הנגבי וזרק שוב מבט חפוז לעבר האיש הסועד בפינה. “ואתה”, פנה אל פוגל, “אני רואה שהחלטת להיפרד קצת ממשקפי־השמש שלך”.
פוגל נזכר ששכח את המשקפיים בחדר שמעבר לחצר. “מה שם הילדה?” שאל.
“נורית”, הקדים כספי את הנגבי, “נורית”.
הם שתו ועישנו והנגבי המשיך להשגיח על האיש בפינה כאילו משהו עמד להתרחש בכל רגע. “הוא יושב פה מתשע”, לחש הנגבי, “הוא לא מוצא חן בעיני”.
“נצא קצת לטייל”, אמר כספי, “בינתיים הוא יגמור לאכול”.
“צאו לטייל”, אמר הנגבי, “יום ראשון היום. בכל מקרה צריך להתחיל את השבוע”. יצאו.
"לים?''
״לים״.
פנו צפונה. הרחוב טיפס קלות במעלה של מה שהיתה פעם גבעה על שפת־הים. אוטובוס מספר 7 חלף על פניהם מדרום לצפון והותיר אחריו שובל של עשן סמיך ורע. האוטובוס נבלע בצומת המרומזרת והם המשיכו בעקבותיו. כשהגיעו אל הרמזור פנו מערבה והחלו לרדת לכיוון הטיילת. הרחוב הלך אל הים כמו נהר מלא אנשים. אבל על החוף עצמו שוטטו רק בודדים. החול היה קשה לאחר הגאות, למרות שעתה כבר נסוג הים וחזר אל עצמו. הם פנו שוב דרומה. משמאלם ניצבו הבתים ההרוסים של מנשייה. יפו שתקה מולם. עלו מן החול אל האספלט. בקרן־הרחוב עמדו כמה גברים קפואים והביטו למקום אחר, מבטים ללא רוך. שתי נערות יצאו מאחד הפתחים שמעליו התנוסס שלט פח. “מלון כוכב”. הנערות פסעו הלוך ושוב על המדרכה. שתיהן חייכו אל פוגל וכספי שחלפו על פניהן. השניים השיבו חיוך והמשיכו לצעוד צפונה. מול פתח המלון עמד גבר לבוש חליפה ירקרקה ולראשו מגבעת קש.
השמש כבר עמדה כמעט בשיאה וצילו של האיש היה קצר. הוא הביט לעברן של הנערות אך לא חצה את הכביש.
פוגל וכספי פנו לרחוב צר שירד גם הוא, בדרכו שלו, אל הים. והוא ניגלה לעיניהם, כחול ורחב, נשימתו צוננת ורפויה. הטיילת היתה נטושה, האנשים הסתתרו במקומות אחרים. אשפה הצטברה בשיפולי־המדרכה וחתולים אפורים, שהגיחו מן החצרות הסמוכות, נברו בה.
“על מה אתה חושב?” שאל כספי לפתע.
“כלום”, השיב פוגל, “על שום דבר”. לכל השותפות הזאת היתה מטרה מוגדרת מאוד בעיניו. רצה להיות כבר אחרי הכל. לא היה לו כוח לקשור קשרים חדשים, ובוודאי שלא עם האנשים האלה. הוא ידע שיש עוד כמה דברים שהוא צריך לעשות, ואז יהפוך הכל לעבר. הים לחש ממול בקצב קבוע, רגוע, כמו ענק ישן שיכול להתעורר בכל רגע.
“אז אולי נחזור?” שאל כספי.
“נחזור”, הסכים פוגל.
בדרכם חזרה למסעדה של הנגבי חלפו שוב על פני שתי הנערות שעמדו עדיין בפתח מלון “כוכב”. אחת מהן עישנה ואילו חברתה פיזמה חרישית מנגינה שהזכירה לפוגל את שירתה של הילדה בבוקר, בחצר שמאחורי המסעדה. “אל נא תאמר לי שלום… כי מלחמה היא חלום…” מבלי משים חשב פוגל על הילדה נורית, בתו של הנגבי. והוא הרגיש פתאום כיצד עולה וצומחת בו חיבה לאיש הרזה ששערו לא האפיר עדיין למרות שהיתה לו יותר מסיבה אחת לכך. האם זה בגלל האיש עצמו? האם בגלל הילדה, שאותה טרם ראה בכלל ואת שמה ידע מזה כשעה בלבד? לא היו לו תשובות, ולא היה לו עניין להעמיק בשאלות.
כשהגיעו שוב לרחוב הירקון וחצו את הצומת המרומזרת כבר החלו אנשים להיפלט מן המסעדות והמזנונים הקטנים. מסעדתו של הנגבי היתה אחד מן המקומות הללו, אבל כשנכנסו אליה היתה עדיין ריקה. כלומר, האיש הצעיר לבוש הג’ינס והפלאנל עדיין ישב שם ואכל, אבל סביבו היו רק שולחנות ריקים, ערוכים בחגיגיות של יום חול. וכמובן הנגבי, שהיה מכווץ בפינה ממול, עיניו השחורות מנסות להסתיר את דאגתו.
פוגל וכספי פסעו לעבר שולחנו של הנגבי והתיישבו. הצעיר חייך לעברם.
“מתשע הוא יושב כאן”, לחש הנגבי, “אוכל ואוכל ללא הפסקה”.
“אתה מכיר אותו?” שאל כספי.
“לא. פעם ראשונה שהוא בא לכאן”, אמר הנגבי.
“דווקא היום”, אמר כספי.
האיש הצעיר בפינה סימן קלות בידו. הנגבי קם וניגש אליו. “חשבון?” שאל הנגבי. “בסוף”, השיב הצעיר, “האמת היא שהייתי אוכל עוד מוס שוקולד. הוא ממש טעים אצלכם”.
הנגבי חזר מן המטבח עם גביע, הניח אותו לפני האיש וחזר לחבריו. לפני שהספיק להתיישב צילצל הטלפון. המכשיר השחור היה מונח על מדף סמוך לפינה. הצעיר בפלאנל תקע את כפיתו בגביע והגישה אל שפתיו.
“מסעדת גבעתי”, אמר הנגבי לתוך השפופרת.
הצעיר בפלאנל הסב לרגע את ראשו לעברם. כספי חיפש משהו בכיס מכנסיו ולכן לא הבחין בכך. אבל פוגל ראה בבירור כיצד מסב הצעיר את ראשו לעברם. האם הוא מנסה להקשיב לדבריו של הנגבי? הפיתרון לא נראה לפוגל. שכן, כל אשר אמר הנגבי היה “מסעדת גבעתי”, ובכך לא היה כל חדש, מכיוון שהשם היה כתוב על שלט צבוע בפתח.
“טוב”, אמר הנגבי, “מתי שאתה רוצה, רק תשתדל מאוחר ככל האפשר. שלום”. השיחה נסתיימה.
הנגבי חזר לשבת. אצבעותיו שיחקו בעפרון שנטל מכיס חולצתו.
“מי זה היה?” שאל כספי.
“אחד הספקים”, השיב הנגבי, “יש לו הצעה. סלט טורקי מסוג חדש”. הוא שיחק בעפרון ובחפיסת־הסיגריות של כספי. האיש בפלאנל היה שקוע בגביע שלפניו.
“מתי תפסיק לעשן, כספי?” שאל הנגבי בחיוך. אצבעותיו הארוכות דחפו את חפיסת־הסיגריות לעבר בעליה.
“אם זה מה שאתה מאחל לי…” אמר כספי.
פוגל הביט בקופסה. מלה אחת היתה כתובה עליה. עזרן.
באותו רגע הגיע מן המטבח קול־צחוקה של הילדה. נורית. “אבא”, קראה.
“הם חזרו”, אמר הנגבי וקם. “אבא”, קראה הילדה, “א–בא”.
האיש בפלאנל אמר: “חשבון, בבקשה”.
לרגע לא ידע הנגבי לאן לפנות. הוא עמד במרכז החדר, העפרון בידיו. פוגל ניסה להחזיר את הזמן אחורנית, חמש־עשרה שנה, אל המִדְבָּר. הוא ראה את הנגבי עומד על גבעה, ברוח, גרגירי־החול מצליפים על פניו, בידיו תת־מקלע קצר, בלוריתו מתפרצת מתוך כובע־גרב מרופט. “אל תתרשם מן המסעדה שלו”, אמר כספי לפני שהביאו לכאן, “האיש הזה היה פעם מישהו. לוחם. ‘שועלי שמשון’ קראו להם. חטיבת גבעתי”.
הנגבי החליט לבסוף ופנה לעבר האיש בפינה. בעפרון שבידו רשם את המיספרים על גבי מפת־הנייר. “שבע עשרה לירות שמונים”, אמר. הצעיר הושיט לו שני שטרות. “תשמור על העודף”, אמר, “נהניתי מאוד”. הנגבי נעלם במטבח. האיש שסיים לסעוד קם, העביר בפעם האחרונה מגבת־נייר על שפתיו והתקדם לעבר הפתח. פוגל חשב שמתאים יהיה לו לומר עכשיו שלום גדול וחייכני, ואולי גם להתראות. אבל הצעיר בפלאנל לא אמר דבר ויצא אל הרחוב. מן המטבח יצא שוּכּרי, והוא ניגש הישר אל השולחן שהתפנה והחל לאסוף את הכלים. בדרכו אל השולחן סימן להם שוכּרי בראשו לשלום והם ברכוהו לשלום במנוד־ראש. מן המטבח עלו ובאו לאוזניהם קולות דיבור וצחוק.
“הכנת שיעורים?” שמעו את קולו של הנגבי.
“לא”, הגיע אליהם קולה של הילדה, “שיחקתי”.
“להגיד לשוכּרי שלא ייקח אותך לשוק?”
“לא”.
“אז מה לעשות?”
“להיות אבא טוב”. ושוב צחוק מתגלגל, וטיפוף צעדים, ושקט.
הנגבי שב.
“אני לא יודע מה לעשות”, אמר.
“נקבע תאריך יחד עם עזרן”, אמר כספי, “כעת כשזה הסתלק סוף סוף”.
“אני לא מתכוון לעניין שלנו”, אמר הנגבי, “זאת בעיה אישית שלי”.
פוגל הבין זאת אבל לא רצה להתערב.
“אני מתכוון לנורית”, אמר הנגבי, “זה לא מקום בשבילה”.
היתה דממה. כספי הצית סיגריה.
פוגל אמר: “אני מכיר מישהו שסידר לבן שלו מקום במוסד חקלאי”.
“חשבתי גם על זה”, אמר הנגבי, “חשבתי אפילו על קיבוץ. אבל אני לא יכול. אני לא אחזיק מעמד. פעם היתה שבוע אצל שוּכּרי ואשתו, לא רחוק, ביפו. אין להם ילדים. ואני, כל ערב, הלכתי לחדר שלה כדי לכסות אותה”.
“אולי הגיע הזמן שתתחתן שוב”, אמר כספי.
“אולי”, אמר הנגבי, “אני רק לא בטוח שהיא תסכים. כיום יש לה אותי, את כולי. וכשהיא זקוקה לאמא, היא הולכת אל אשתו של שוּכּרי. אין להם ילדים ונורית היא בשבילם כמו בת. אבל זה לא מקום בשבילה, כאן, במסעדה הזאת, בחצר האחורית, מה יֵצא ממנה?” השאלה לא נשאלה כדי לקבל תשובה, אבל היא היתה באוויר ונשארה שם, תלויה ומרחפת. פוגל ידע שאין לו כל עניין להתעמק בדברים יותר מדי. אחרי שהכל יסתיים הוא התכוון לשכוח, לא היה לו כוח לקשור קשרים חדשים. אבל החיבה שהחל לחוש כלפי האיש הזה, הנגבי, המשיכה לצמוח ולהכות שורשים חדשים, מבלי שתהיה לו שליטה בכך.
“בת כמה היא?” שאל לבסוף.
“שבע”, השיב הנגבי, “התחילה כיתה ב'. היא מוכרחה ללמוד. מי כמוני יודע”.
איש לא יכול היה לומר את ההיפך, והם הסכימו בשתיקה. פוגל הבחין כי את פניו של הנגבי כיסה דוק של אי־נוחות. בסופו של דבר הם התכנסו כאן כדי לדבר על משהו אחר.
מי שחילץ אותם מן השתיקה היה הגבר שנכנס למסעדה. הוא היה כבן ארבעים, שערו מסולסל, שזור בחוטים מכסיפים. לבש חליפה אפורה מטרילין, ללא עניבה. עיניו האפורות לא אמרו דבר.
“עזרן”, אמר הנגבי.
עזרן התיישב עימם. הוא הביט בפוגל ובכספי ללא חיבה. החיוך שעלה על פניו היה צר, קמצן.
“תקבל בדיוק מה שביקשת”, אמר לפוגל.
פוגל הביט בו ושתק.
“אתה לא שמח?” שאל עזרן בקור.
“אתה לא רואה?” אמר פוגל.
"הכל בסדר, אם כן'', אמר כספי.
“הכל”, אמר פוגל.
עזרן הוציא מכיס מעילו חפיסת סיגריות. גבר כסוף־שיער וחד־מבט היה מצוייר עליה בכחול, כל מה שנותר מאדמיראל נלסון. עזרן עישן לבדו לא משום שלא הציע לכבד את בני־שיחו, אלא משום שהללו, כל השלושה, סירבו לו בנימוס. הוא נשען על כיסאו ברפיון מסויים, העשן נפלט מפיו ומנחיריו הישר אל המאוורר שהסתובב מעליהם בעצלתיים.
“החלטתם על תאריך?” שאל עזרן.
הם הביטו זה בזה ושתקו. מול האיש הזה חשו שלושתם קירבה שאותה לא הכירו קודם לכן. הם ידעו כי בעצם לא דיברו על כל מה שהיו חייבים לדבר. לא בדקו את התוכנית. לא קבעו תאריך. ולא הכל באשמת האדם הצעיר לבוש הפלאנל.
מן המטבח עלה לפתע קולה של נורית. “תפוש אותי”, קראה, “תפוש אותי”. עזרן הסב ראשו לרגע, כמו ביקש לשאול משהו. פוגל לא ידע אם עזרן יודע מיהו הנגבי. הוא קיווה שהכל יסתיים מהר ככל האפשר. “החלטנו”, אמר, “מחרתיים”.
הנגבי וכספי הביטו בו בהשתאות, אבל עזרן לא שם לב. “יום טוב”, אמר, “יום שלישי”. “בגלל זה בחרנו בו”, אמר פוגל.
“זה לא מוקדם מדי?” שאל לפתע כספי, בהיסוס מה.
“בשבילי לא”, אמר הנגבי, “אני רוצה להיות אחרי הכל. יש עוד דברים שאני צריך לדאוג להם. וחוץ מזה, החלטנו”.
“בסדר”, אמר עזרן, “אני לא מתנגד”.
“תשתו משהו?” שאל הנגבי.
“קוניאק”, אמר עזרן.
הנגבי קם, נכנס למטבח וחזר עם בקבוק וארבע כוסיות. הוא מזג לאט ואף טיפה לא נשפכה על השולחן.
מן המטבח נשמע קולה של הילדה: “אבא, מישהו רוצה לראות אותך”.
הנגבי התבונן סביבו. “מי זה יכול להיות?” אמר כאילו לעצמו.
“לך תראה”, אמר עזרן. המבט שבעיניו לא אמר דבר. הנגבי נבלע במטבח וחזר מייד. אבל הוא לא היה לבדו.
“רב־פקד פרח”, אמר, “ברוך הבא”.
הם הביטו בו. האיש היה כבן ארבעים וחמש, שערו כסוף כולו. בידו נשא תיק עור חום, לא חדש. עזרן וכספי אמרו לו שלום חסר צבע. פוגל שתק. הוא לא הכיר את השוטר לבוש הבגדים האזרחיים.
“שב, שב בבקשה”, כיוון הנגבי את השוטר אל שולחנם.
“חשבתי שזאת מסיבה פרטית”, אמר האיש. עיניו נחו על כוסיות הקוניאק המלאות. רגע ארוך.
“את כולם אני מכיר”, אמר לבסוף, “אבל מי זה?” מבטו הורה על פוגל.
“זה?” אמר הנגבי, “זה בן־אדם. ישב כאן ואכל לבד. הזמנתי אותו להצטרף לכוסית”.
“לכבוד מה?” שאל רב פקד פרח.
“נורית”, אמר הנגבי, “מצאתי לה מקום בבית־ספר פרטי, עם פנימיה”.
“הגיע הזמן”, אמר השוטר, “אני מקווה שיהיה לה טוב. כאן זה לא בדיוק המקום בשבילה”.
עזרן וכספי הביטו בריבוע־השולחן ולא אמרו דבר. השוטר לא אהב את השתיקה.
“ומה אתה אומר, עזרן?” שאל, “זה נכון מה שהוא אומר, החבר שלך?”
“אני אישית הגעתי לפה לגמרי במקרה”, אמר עזרן, “הייתי בסביבה והכנסתי את הראש להגיד שלום. ובקשר לבחור הזה”, הוא הצביע על פוגל, “זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו”.
השוטר לבש מכנסי דקרון בהירים וז’אקט קייצי כחול. עיניו היו בהירות. שערו הכסוף העניק לו הדרת־פנים. “תגיד לי”, פנה אל פוגל, “אתה יודע היכן אתה נמצא?”
השאלה הפתיעה את פוגל. הוא הביט בגבר העומד, התיק החום בידו הימנית, עיניו הבהירות אינן נעדרות רכות.
“במסעדה”, אמר פוגל לבסוף. דווקא משום החיבה שנרקמה בלבו כלפי הנגבי קשתה עליו התשובה הסתמית הזאת.
"מוטב כך'', אמר הרב־פקד. הוא מתח את שולי מעילו, התבונן שוב בכוסיות הקוניאק המלאות ופסע לעבר היציאה. עיניהם ליווהו בדרכו זו. בפתח עצר האיש לרגע, היפנה ראשו לאחור ואמר: “להתראות, הנגבי. תשמור על הילדה”. אחר יצא אל הרחוב.
“רק הוא היה חסר לנו עכשיו”, אמר כספי.
“מי זה היה בדיוק?” שאל פוגל.
“רב־פקד ויקטור פרח”, אמר הנגבי, “המדור המרכזי. מכר ותיק”.
“מעניין”, אמר פוגל, “מעניין איך ידע להופיע בזמן”. ביקורו של השוטר סיקרנו והכעיסו באותה מידה. האם יכול להיות קשר כלשהו בין הצעיר בפלאנל לבין השוטר? האם הצעיר בפלאנל גם הוא שוטר? אולי צריך לצאת מכל העניין, עכשיו, לפני שיהיה מאוחר, כפי שנהוג לומר?
“מיקרה”, אמר הנגבי, “עניין של צירוף מיקרים”.
עזרן שתק.
כספי אמר: “טוב, מה עכשיו?”
“ביום שלישי”, אמר עזרן בשקט, “תיסעו לכיוון קציעות. היבהוב פנס יעצור אתכם בנקודה הנכונה. לא תוכלו לטעות”.
“מי יהבהב?” שאל כספי.
“אני”, אמר עזרן.
“עד מתי תחכה?” שאל פוגל.
“לא עד הבוקר”, אמר עזרן, “אני מציע שתצאו מבאר־שבע מייד לאחר השקיעה”.
“נהיה שם בזמן”, אמר הנגבי, “המידבר לא השתנה”.
עזרן קם.
“אם יהיה שינוי, אטלפן”, אמר. פנה לעבר היציאה מבלי להביט בפניהם.
“אתה לא שותה איתנו?” שאל הנגבי. אבל עזרן לא השיב. הוא עבר את הפתח ונעלם. שוּכְּרִי יצא מן המטבח ובידו סמרטוט לח, עימו החל לעבור משולחן לשולחן, ידו השחומה נלחצת בכוח אל ריבועי הפורמייקה הריקים. הנגבי, כספי ופוגל נותרו ליד שולחנם, הכוסיות המלאות מונחות לנגד עיניהם. שתקו. גבם של הנגבי ושל כספי היה מופנה למטבח, ולכן ראה רק פוגל את זוג העיניים השחורות, הגדולות והיוקדות, שנלחץ באותו רגע אל הדלת המרושתת המפרידה בין אולם־המסעדה לבין המטבח, והביט בו בסקרנות. פוגל רצה לומר משהו, אבל שוּכּרי התקרב לשולחן ועמד בינו ובין הדלת. שוּכּרי הניח את הסמרטוט הלח על השולחן ובשתי ידיו פינה, בזהירות רבה, את ארבע הכוסיות המלאות. טיפה לא נפלה ארצה.
פרק מתוך ‘לילה על העיר’
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.