רדיו.jpg

אנו מגישים, כשרות לקוראים, את תקציר הפרק השני בסדרת המשדרים “אנחנו לא לבד” המשודרת בגלי צה"ל אחת לחודש, בשבת לפני הצהריים (ולא מדי שבוע, כפי שמסרנו בטעות בגליון הקודם). הפעם דנה התכנית במקרה המוזר (והמפורסם) שארע לזוג בטי וברני היל.


לפני כשמונה שנים, קראתי לראשונה במוסף ‘הארץ’ את תקציר ספרו של ג’ון ג. פולר ‘השעתיים שנעלמו’. הספר, שהוא תעודה מרשימה ומהממת ביותר, מצביע על האפשרות כי אנו זוכים לביקורים של בני ציוויליזציות אחרות ביקום. מרבית הספר הינה תעתיק של סרטי הקלטה שנמסרו לסופר ע“י הד”ר בנג’מין סיימון, פסיכיאטר ונאורולוג בוסטוני נודע ומי שהיה מנהל המחלקה הנאורופסיכיאטרית בבית החולים מאיסון (המרכז הפסיכיאטרי של הצבא האמריקני).

הסיפור עוסק בבני הזוג בטי ובארני היל (היא לבנה והוא שחור), אשר פנו לטיפול פסיכיאטרי לאחר שהיו שרויים במצב של חרדה עמוקה וסיוטים ליליים בעקבות ‘חוויה’ שהם חוו במציאות. ‘החוויה’ היתה זכורה בתודעתם כמפגש עם כלי טיס מוזר ואנשיו בעת נסיעתם בקרבת הכפר לאנקסטר שבניו־המפשיר. ד“ר סיימון, אשר טיפל בבני הזוג, התמחה בין השאר בריפוי חולי נפש באמצעות היפנוזה. בני הזוג עברו, כל אחד בנפרד, טיפול פסיכוטראפי שכלל ‘שיבה־לאחור – בזמן’. במהלך טיפול שכזה יכול הנבדק לחוות מחדש חוויות שארעו בעבר. בכל מהלך הטיפול הקליט ד”ר סיימון את דברי בני הזוג במטרה להשמיע בפניהם את ההקלטות בתום הטיפול ההיפנוטי.

בתחילת הטיפול היה הד"ר סיימון זהיר, ספקן וער לאפשרות כי סיבת ה’חוויה' יכולה היתה להיות “טרוף בשניים” או הזיות, חלומות, או סתם הפרעה נפשית עמוקה. אך ככל שהתקדם במהלך הטיפול, וככל שרבו המפגשים עם בני הזוג, פגו חששותיו, ובסיכומו של הטיפול שוב לא מצא טעם לפקפק בסיפורם:

“יש בחווייתם אספקטים שונים שאינם ניתנים להסבר, מכל מקום לא בשעה זו. אין לקבוע דבר בפסקנות. לא הובאו בפני הוכחות חותכות לטענת חטיפתם על ידי יצורים מן החלל החיצון. אך בני הזוג אינם פסיכוטיים, ושניהם – הן בהכרה והן תחת היפנוזה – סיפרו בתום לב מה שנראה להם כאמת לאמיתה. מקובל להאמין כי היפנוזה היא דרך פלאית אל האמת הצרופה. במובן מסויים נכון הדבר, אולם יש לזכור כי ההיפנוזה היא דרך אל האמת כפי שאמת זאת מובנת ומורגשת על ידי המהופנט. יש ואמת זאת אינה זהה עם האמת הצרופה והמוחלטת, אם כי במרבית המקרים – שתיהן זהות.”

תמצית ה’חוויה' התמקדה במפגשם של בני הזוג עם אנשי ספינת־החלל המוזרה, שתוארו על ידי בארני, במהלך הטיפול, כבעלי “ראשים בצורה מוזרה במקצת, גולגלות ענקיות שהתחדדו והלכו באזור הסנטר. והפה, קשה לי לתאר אותו. זה נראה כאילו צייר מישהו קו אופקי עם שני קווים מאונכים קטנים בקצותיו. הקו האופקי דמה לשפתיים, אך דומה שאין להם שרירי פה. הקו היה פשוט נפער קמעה, כשפלטו את הצליל הזה שלהם שנשמע כמו… מו…מו..מו..מו… לא הבחנתי בשערות וגם לא בכיסוי ראש כלשהו גם צורת חוטם לא ראיתי. נדמה לי, שלא היה להם אף, אלא רק שני סדקים במקום בו צריכים להיות נחיריים. עיניהם כאילו עקבו אחרי. בכל מקום שנמצאו יכלו להעביר לי את רצונם במחשבות.”

אנשי הספינה ערכו לכל אחד מבני הזוג, בנפרד, בדיקות רפואיות מוזרות: “… הם מפשילים את שרוולי שמלתי ומסתכלים על זרועי… הם משפשפים, יש להם מכונה. היה לי הרושם שהם מצלמים את העור שלי.. אחר כך לקחו משהו שנראה כמו סכין מכתבים וגירדו את זרועי. העור נעשה – אתה יודע איך זה כשהעור מתחיל פתאום להתייבש ולהתקלף. הם לקחו פיסת צלופן, או אולי היה זה פלאסטיק, והניחו עליה את העור שהתקלף……אחר כך משכיבים אותי… על הגב שמים לי, איך אוכל לתאר זאת?… כמו מחטים, הם נוגעים בי במחטים האלה… ובכלל לא כואב לי. ואחר כך על הבטן… והבוחן מחזיק מין מכשיר ביד… ואני שואלת: מה אתה עומד לעשות עם זה… והוא אומר שהוא מתכונן לשים את זה בטבור שלי ושזו בדיקה פשוטה. ואני אומרת: אל תעשה זאת… זה יכאב… ואני בוכה ואומרת: זה כואב… תוציא את זה… תוציא את זה! ואז הוא מושיט את ידו ומשפשף את עיני ואומר שזה יהיה בסדר. והוא משפשף והכאב חולף!”

בכל מהלך המפגש והבדיקות היה בארני פאסיבי, ורוב הזמן עצם את עיניו מפחד. אך בטי ניצלה את ההזדמנות ‘לשוחח’ עם אנשי הספינה ואף להציץ מעט בנבכיה.

ד"ר סיימון: האם חשבת שהם יכולים ליצור איתך קשר ללא מילים? האם ניסו להעביר לך מחשבות?

בטי: אינני בטוחה אם שמעתי אותם מדברים אנגלית… ניסיתי לשכנע את עצמי שדיברו אנגלית… במבטא זר. אבל אינני בטוחה…"

בארני היה החלטי יותר כשענה לשאלת ד"ר סיימון:

“ד”ר סיימון: האם האנשים הללו דיברו אלייך?

בארני: רק זה שחשבתי אותו למנהיג שלהם… הוא לא דיבר במילים. אבל נאמר לי מה אני צריך לעשות. המחשבות שלי הבינו את המחשבות שלו."

בכוח האינסטינקטים הנשיים שלה, ביקשה בטי לקבל מהמנהיג הוכחה כלשהי לקיום הפגישה. היא בחרה בספר הכתוב בצורה מוזרה מלמעלה למטה, אך לא היה זה באנגלית או יפאנית אלא קווים בעובי שונה. שורות ישרות ושורות מסתלסלות (מאוחר יותר נלקח ממנה הספר) היא לא הירפתה מ“המנהיג” כל העת וביקשה לדעת מהיכן הם באו: “והוא שאל אותי אם אני יודעת משהו על היקום, ואני אמרתי שלא, כמעט כלום. הוא ניגש לפינת החדר, הוציא מפה ושאל אותי אם ראיתי פעם מפה כזאת… היו שם המון נקודות פזורות על המפה… שאלתי מה פרושן והוא אמר שהקווים העבים האלה הם נתיבי מסחר, הקווים האחרים הרצופים הם מקומות לשם הם נוסעים רק לפעמים. והקווים הלא רצופים, אלה המקומות לשם משגרים משלחות… שאלתי אותו איפה נמל־הבית שלו והוא אמר לי: היכן המקום שלכם על המפה? הסתכלתי וצחקתי ואמרתי שאיני יודעת. אז אמר: אם אינך יודעת איפה את, אין טעם שאגיד לך מאיפה אני.”

אנשי הצוות מנעו מבטי את האפשרות לקחת עימה את ההוכחה לקיומו של המפגש. הם ציוו עליה ועל בארני לשכוח את החוויה, ורק ההיפנוזה השיבה אותם אל המאורעות שקרו.

בטי: ואני אמרתי לבארני: ‘אולי אנחנו באמת צריכים לשכוח’… כל הדרך הביתה הסתכלתי למעלה… אני חושבת שרציתי לשכוח. מוטב שאשכח. וכי מה אוכל לעשות?

ד"ר סיימון: מדוע רצית לשמור את הדבר בסוד?

בטי: מפני שרציתי לגרום נחת למנהיג, מפני שהוא אמר לי לשכוח."

בחקירתו של בארני התגלתה תופעה דומה של רצון לשכוח:

ד"ר סיימון: כיצד תסביר זאת? האם לדעתך קרה הדבר באמת?

בארני: זה קרה, אני לא רוצה לזכור. אני משער שלא אזכור.

ד"ר סיימון: מי אמר לך שלא תזכור?

בארני: נאמר לי, במוח שלי, שאשכח מה שקרה. זה חרות לי בתוך המוח.

ד"ר סיימון: חרות במוחך? מי אמר לך זאת?

בארני: אני חושב שהיה זה האיש שעמד ליד האשנב, הביט בי למטה, ואני הסתכלתי בחזרה"

בסיכומו של הסיפור מדגיש המחבר מספר נקודות הראויות לציון: 1) לבני הזוג היל לא היו כל מניעים לבדות את הסיפור מליבם (ארבע שנים הם הגבילו את סיפורם על המאורע לחוג אנשים קטן). 2) המקרה נבדק ונבחן ע"י שורת מומחים הנוטים לקבל את החוויה כמציאותית. 3) הובאו ראיות נסיבתיות ישירות לאישור ההנחה כי המקרה אמנם ארע. 4) בהשפעת היפנוזה בטיפולו של פסיכיאטר מוסמך סיפרו בני הזוג סיפורים כמעט זהים על קורותיהם בשעתיים שנעלמו. בסיום סיפרו מצטט המחבר את דברי המשורר אלפרד טניסון: “אולי החלומות הדימיוניים ביותר הם הקדמה צנועה לאמת”.


מן הראוי להוסיף, שכתשע שנים לאחר המקרה חזר סיפורם של בטי וברני היל אל הכותרות בארה“ב, וזאת לאחר שבשנת 1970 פשפש עתונאי סקרן במסמכים ישנים של חיל־האויר האמריקני ששוחררו לפרסום, וגילה להפתעתו דו”ח על גילוי עב“מ על מסכי המכ”ם של בסיס סמוך למקום ה’מפגש' של הזוג היל, ובשעה שתאמה את סיפורם. כמו כן, טענה גב' היל לאחרונה (מר היל נפטר, אגב, לא מזמן), שזכתה ל’ביקורים' של טיפוסים חשודים בביתה שניסו ‘לשכנעה’ לחדול מלהפיץ את סיפורה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 56621 יצירות מאת 3601 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22249 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!