נותרו עוד חמש שנים עד ליום שבו נוכל לבחון באיזו מידה התאמתו תחזיותיו של ג’ורג' אורוול על “האח הגדול”, ה“סוצאנג” וכל השאר, המגוללים בין דפי ספר המד"ב הקלאסי שלו “1984”. בריאן אולדיס אינו מסתפק בתחזית של עתיד קרוב כל כך אלא מפליג אל מערכת השמש בעוד לא פחות ממיליון שנים, אשר בה שולט משטר ה“ביוקום” האדיר. על קורותיה של קבוצת אנשי העילית של משטר זה, הנקלעים לנסיבות בלתי צפויות על פני כוכב נידח בשם ליסנקה II, תוכלו לקרוא בסיפור שלפנינו. “אויבי המשטר” הינה הנובלה האחרונה שכתב אולדיס (בשנת 1978), שהינו סופר אנגלי המוכר לקורא הישראלי מספריו “אל האינסוף” (הוצאת עם עובד), “נחיל כוכבים” ו“עידן הסוד” (הוצאת מסדה).
1 🔗
מוסיקה משרת־אוירה נשמעה בעוברם מבנייני המסוף אל תוך המעבורת.
ללא המולה, ללא דחיפות, התיישבו בתוך המרגוענים והמתינו להמראת המעבורת; חמישים ושניים איש ואישה תפסו את מקומם, כמויות המינים מאוזנות בערך. בגדיהם היו דומים כל כך בגזרתם וכה אחידים בצבע ובאריג, עד כי דמו למדים; שיערם, גברי או נשי, היה קצוץ לאותו אורך בקירוב; פניהם היו שלווים לגמרי, אפילו אטומים. הם ישבו במנוחה. הם היו העילית של המשטר, המורשים לנפוש על פני כוכב הלכת המסווג, ליסנקה II.
המעבורת התרוממה חרישית, בדיוק בזמן. עיר השלום העולמית, כדור הארץ עצמו, התכווצה מאחוריהם. הם התבוננו בכוכב הלכת המצטמק ואז פנו איש אל רעהו וחייכו בזהירות. הם היו זרים, ואיש לא ידע מיהו מי; אפילו בקרב העילית היו דרגות עוצמה רבות.
מהמעבורת הועברו הנוסעים אל הזנקת, שהמתינה להם במסלול החנייה סביב הירח. ברגע שהמעבורת התרחקה, יצרה הזנקת שדה־פלא והחלה את הקרטובאטיקה היקרה שלה. כדור הארץ נעלם כלא היה, השמש נהפכה לנטיף של אור, ונמוגה. הזמן הפך לסדרת משוואות.
ללא חשש מסכנה כלשהי, יכלו כעת התיירים להרגע ולהכיר איש את רעהו. המרחק ממערכת השמש אל המערכת של ליסנקה היה 50.2 שנות אור במונחי החלל המצוי, כך שציפו לתיירים ארבעים שעות של העתקה ממערכת למערכת, בהן יכלו להתמסר למגע חברתי או לפעילויות הקשורות בו.
הזנקת היתה רכב חללי, מצוייד היטב בחדרי מנוחה, מסעדות, תאי־תצפית, אגף ספורט־מים, וחדרים פרטיים. דיילות במדים כחולים סייעו לנוסעים אחדים לפגוש את בני זוגם אשר נבחרו עבורם על ידי בוררי העל־מערכת, אם לא היה להם הזמן להיפגש לפני ההמראה בעיר השלום העולמית.
אחת הדיילות החייכניות הציגה זה בפני זה אנשים תמירים, גבר ואישה. הם השיקו קצרות את קצות אצבעותיהם, ואחר כך עמדו ובחנו זה את זו. הדיילת הנהנה בראשה ועזבה אותם לנפשם.
“שמי ג’רזי קורדן, אזרח־עולם 692,” אמר הזכר, בחייכו כדי לרכך את חופש היתר שהרשה לעצמו בהשתמשו בפגישה הראשונה רק בשלושת ספרותיו האחרונות. “אני שמח שנועדנו להיות שותפים לנופש זה.”
הנקבה השיבה חיוך, ונקטה אף היא בלשון של אי־רשמיות. “הנני אזרחית־עולם 194, מילייה סיגייק. ואני שמחה שהבורר בחר בך, אוטופיסט קורדן, שכן יודעת אני, שנהיה מתאימים.”
קורדן היה בעל פנים ארוכות ורציניות, שפתיים עבות שהיו מכווצות בדרך כלל, ועיניים אפורות. הוא ניצב זקוף מולה, ידיו תלויות בריפיון לצדי גופו.
סיגייק היתה גבוהה כמעט כמוהו, אישה בעלת שיער חום־בהיר ועיניים אפורות סנטרה היה תקיף למראה, והבעתה חמורת סבר במקצת, כל עוד לא חייכה. היא הניחה את ידיה על מותניה בעת ששוחחו.
“אין אנו יכולים שלא להתאים, שכן המחשב דרג אותנו לפי ההתאמה. ההתאמה הינה תכונה, שאותה מחשיבים שנינו כרצויה ביותר.”
“ללא ספק. הנאה היא אחד הגורמים המובטחים בחופשתנו, ועל כן ההתאמה הינה חלק מהערובה לכך. האינך רואה בהתאמה תכונה חיובית. תכונה קונסטרוקטיבית?”
כוונתי היתה לציין, שאחדים מהפרוגרסיביים מתייחסים ליחסי זכר נקבה באופן מיושן קמעה, ואפילו בלתי־רלוונטי לערכי המשטר."
“אנו סובלניים כלפי הפרוגרסיביים בחברת העולם שלנו.” הוא דיבר ללא הטעמות מיוחדות. “אולם הם מהווים, כמובן, רק אחד נקודה ארבע חמש אחוז מהאוכלוסיה, בקרוב.” הוא נטל את זרועה, כפוטר בזאת את הנושא.
הם היו בדרכם אל חדרם הפרטי, כאשר קול טנור, שנישא על גבי הפעימות המלאכותיות, אמר ברכות, זכרו שהמגע המיני הינו פעילות חברתית מאושררת. הוא מהנה. הוא משפר את בריאותם הגופנית והנפשית של שני בני הזוג, ובכך מרומם את ערכם למשטר. התאחדו עם בני זוגכם עד כמה שאפשר במשך המסע. משכב נעים!"
סיגייק חייכה, “אתה רואה, כאוטופיסטים טובים, מקדימות משאלותינו את המאזכר הרשמי.”
אך בעוברם דרך אחד מאולמות המנוחה. הוסחה דעתם לרגע. שורת שחשבים היתה ערוכה לפני שורה של לוחות שחמט תלת־מימדיים, מצפים לשחק כנגד בן־אנוש כלשהו, שיטרח להזמינם למשחק. כל שחשב היה קטן מראש אדם; זרועו האחת, דמויית זרוע בשר ודם, היתה מקופלת מטה כאשר לא היה בפעולה. מישהו העמיד שתיים מבין המכונות זו מול זו, והן שחקו את המשחק המסובך, האחת כנגד רעותה.
כאשר הסתיים משחק אחד בנצחון, סדרו המכונות את הכלים מחדש בקפידה, ועברו הישר אל המשחק הבא. תיירים אחדים צפו במתרחש.
בהתבוננו מעבר לכתפו של אחד הצופים, אמר קורדן, זה משעשע! את רואה, הם מאמצים את כל יכולתם סתם כדי לגבור זה על זה." האיש שעמד לפניו – אדם גוץ, שמן וכהה למראה – התבונן סביבו ואמר, “הדבר עשוי היה להיות משעשע יותר, אילו אחד מהם היה מראה עליצות־מה כתוצאה מנצחונו.”
כאשר התיישבו בחדרם הנוח, אמר קורדן, “למה התכוון האיש הזה כשאמר שעשוי היה להיות משעשע יותר אילו הראו המכונות מעט הנאה בעת הנצחון? כיצד אפשר לצפות ממכונה שתביע הנאה?”
“עליצות. הוא אמר ‘עליצות’.”
היא החלה להתפשט.
הוא המשיך את הלך מחשבותיו. “כל אחד חש, באופן בלתי נמנע, הנאה מסויימת כשהוא מנצח, אך הרי ‘עוצמתנו באחדותנו’, זו מימרה חשובה. נצחון פרושו תחרות, בעוד שאחדות מרמזת על חוסר תחרות. זהו פרדוקס קל. מאחר שאנחנו המיוחסים שזכו לבילוי נופש על פני ליסנקה II, הרי שאנו משתייכים אל המנצחים של המשטר. הרשאי אני להביע זאת כך?” קורדן הפסיק, מצפה לתגובה.
“ביקור בכוכב לכת שמחוץ למערכת השמש כרוך תמיד בפריבילגיה מיוחדת. במקרה של ליסנקה II, אני סבורה שהכוכב נפתח לתיירות עוד טרם שהושגה התאמה מושלמת לסטנדרטים התרבותיים, וזאת פשוט כדי לשתף את הארוע בחגיגות יום השנה.”
“נכון שעולם החי טרם הוכנע, כפי שהדבר צריך היה לקרות, בהכרח.” שפתותיו התעוותו. “בתור היסטוריון, המתעניין במיוחד בעולם הפרה־אוטופי, אני מקדם בברכה את ההזדמנות לראות חלק כלשהו של כוכב־לכת אשר בו, לפי מיטב הבנתי, דומות חברות בעלי־החיים לחיים, שהתקיימו על כדור הארץ לפני הביוקום.”
סיגייק הסירה את גרביה, בעוד הוא מתחיל לפשוט את כסותו, העשוייה כיחידה אחת. עיסוקי הינו אך ורק בהווה. אין לי כל עניין בעולם הפרה־אוטופי, אפילו לא בשנה חגיגית זאת." היא דברה בחופזה.
הוא חייך בשפתיים קמוצות. “ייתכן שליסנקה II תעורר התעניינות מחודשת. אין ספק, שנחזה במראות שאינם מתמזגים עם ציוויליזציה. לכן, עד אז, הבה נרענן את עצמנו בהתמזגות־מה, הואילי נא, בטובך, לשכב ולפשק את רגליך.”
היא חייכה ונשענה בנינוחות על הכרים החושניים, מכינה עצמה לקראתו כמו סוסה לקראת רוכבה. תמונה בלתי קרואה, עלתה במוחה – תמונת האיש ליד השחשבים.
“בוא ונחטוף קצת עליצות,” אמרה.
במהרה חצה המבנה היקר והנהדר את אותה תהום של אור, אשר אפילו מדינת העולם לא תוכל לכבוש לעולם. הוא חזר לצורתו החומרית במסלול סביב ליסנקה II. המסבירים החרישיים השמיעו עובדות אודות השמש, ליסנקה, וארבעת כוכבי הלכת הנלווים שלה; שלושה מהם היו כדורי גאז מתערבלים, ורק II היה עולם, שניתן להתאימו לייסוד שלטון חוק וחיים נאורים.
במעבורת שעשתה דרכה מטה אל עיר השלום, הבסיס היחיד שנבנה עד כה על ליסנקה II, קבלו המסבירים את פני אורחיהם.
"אנו מקווים שתהיו מאושרים במשך שהותכם על ליסנקה II, ושהאינטלקטים שלכם יועסקו במלואם. למרות שכוכב־לכת זה מוכר למדינת העולם מזה מאות שנים, הוא נפתח לתיירות רק עתה. אתם רשאים לראות את עצמכם כמיוחסים במיוחד בהיותכם כאן. לאלה מאתנו העובדים על ליסנקה II, כבוד הוא לנו לקדם את פניכם, ביודענו שהנכם מהווים חלק מהחגיגות המיוחדות המתקימות בכל רחבי המשטר, לכבוד יום השנה המיליון לייסוד הביוקום. ההיבטים האוניברסליים המועילים של הביוקום לא יזכו לעולם להערכה גדולה יותר מאשר על פני כוכב־לכת זה, שבו הכל פרימיטיבי, מפגר, ונמצא בדרגה פוליטית־התפתחותית נמוכה לחלוטין.
“מאמינים אנו שתרוו נחת משהותכם כאן – שהות שתחזק אתכם ותכשירכם לקראת יתר מסירות למשטרנו האהוב. ברוכים הבאים לליסנקה II.”
הנוסעים הביטו זה בזה. אחדים חייכו בזהירות.
כל אחד קיבל זריקה ודקירות אקופונקטוריות, לשם התאקלמות לתנאי הכוכב לפני שיגעו באדמה הזרה. המעבורת עטה מטה. רגע של שקט, מבעית יותר מכל תהום של אור, ואז נפתחו דלתות היציאה הגדולות. הן נפתחו מהר מדי: השמים היו תקרת עננים בגוון חום־צהבהב, הסוגרת על המבקרים בעולם החדש. הם מצמצו בעיניהם, ובאופן שאין להסבירו מאנו לנוע קדימה.
דיילות במדים אדומים של חוצתיור, במקום הכחולים של נתיבי־תהום, הובילו את התיירים אל תוך האא"טים, כשהן מחייכות ומעוררות את אמונם. ברגע שהאוטובוס ארוך־הטווח היה מלא, החל להאיץ במורד אחת הדרכים הרדיאליות שהובילו מעיר השלום אל הישימון.
הנוסעים נשמו נשימה עמוקה והביטו זה בזה, כאילו אילצה אותם הסביבה החדשה לבחון מחדש איש את רעהו. ארשת פניהם נראתה מוזרה באור הבלתי־רגיל.
האוטובוס הגיע לדנדרזי בפחות משעת־א' אחת.
דנדרזי היה מרכז הקיט של ליסנקה, שנפתח לא מכבר. הוא שכן ליד הטריטוריה שרגל אדם טרם דרכה עליה. התיירים לוו אל חדריהם במלון האחדות, עדיין בהשגחת הדיילות האדיבות. המלון היה מפואר, אך לא כולו היה גמור. בנוסף למראה המרהיב של הנוף הפראי החום־צהבהב שבחוץ, התפאר כל חדר בקיר “חי”, ועליו מראה־מקרוב של אגם דנדרזי, כשנכנסו קורדן וסיגייק אל חדרם, חשו ככפויים לעמוד מול הקיר וללטוש עיניהם במפל־המים שהזין את האגם. ברעם עמום זרמו המים מגובה של כאלף מטרים למטה, במורדות הארגמניים של גיא־דנדרזי. ציפורים גמלוניות דאו מטה אל פני הגיא, צוללות אל תוך עמוד המים הלבנים, רוחצות ברסיסיהם.
בפנותו להניח את חפציו על מדף, אמר קורדן, “למרות שטיילתי ברחבי המשטר, וביקרתי פעמיים באוקיאנוס הארגירי, לפני ששחררו את מימיו, מרשים אותי גיא־דנדרזי. לעונג יהיה לי לבקר בו במציאות.”
היא היתה מופתעת מכך שדיבר בצורה סובייקטיבית כל כך, ולא השיבה דבר, כשהיא עומדת ומתבוננת באוסף של יצורים דמויי־אדם אשר שחו במרץ במימי האגם הקוצפים.
“מילייה, ספרי לי עוד על עצמך,” אמר קורדן.
“אתה יכול לשפוט בכוחות עצמך.” מבטה פגש את עיניו. שקטים היו שניהם. בוחנים זה את זו.
“היכן נולדת? על כדור הארץ?” חקר.
“נולדתי בספינת־עיר על מישור אוסט’–אורט, מאתיים וחמישים קילומטר מהים האראלי.” היא הצביעה על מפל המים, על האגם הסוער. “מעולם לא ראיתי אלא מישור בלבד, עד שהגעתי לגיל שתים־עשרה, אולי משום כך מדהים הגיא הגדול הזה. הוא אינו מלאכותי, אני יכולה להבחין בכך.”
מחרתיים נעמוד, את ואני, בצידו של מפל זה במציאות, מילייה."
“כן, זה עשוי להיות סיור תרבותי מועיל. הייתי רוצה גם להתוודע יותר אל עמיתינו התיירים. הם מהויים חתך מעניין של הדרגים הבינוניים של חברת משטרנו. אתה יכול ללוות אותי אל הבר, אם רצונך בכך.”
2 🔗
מלון האחדות אכסן כאלפיים אורחים, כולם בעלי תפקידים חשובים במשטר. ג’רזי קורדן היה היסטוריון, שהתמחה בתקופה המסווגת של אירופה הפרה־אוטופית לפני החלת הביוקום. הוא היה חבר מן המניין באקדמיה של מלפ"א, המכון ללימודים פרה־אוטופיים, ובעל סיכויים טובים לעלות לדרגת נשיא. מילייה סיגייק סיפרה שהיא מפקחת מטעם המשרד לניידות אוכלוסי המשטר, המשגיחה על כך שהקהיליות ישמרו על איזונן בגודל ובמורשת הגנטית, ושלא יתנוונו; המשימה האדירה של בקרת מחזורי ההגירה נפלה על כתפיה ועל כתפי המשרד לנא"מ.
אחרי הצהריים הוזמנו התיירים, שזה עתה הגיעו, לטייל ברחבי אדמות המלון הבטוחות, כדי להתרגל להבדלים בכח המשיכה ובאטמוספרה. היו שם דברים רבים לראותם, כולל גן־חיות, בו שוכנו אחדים מבעלי־החיים של ליסנקה. סיגייק וקורדן הצטרפו אל זוג תיירים אחר; אקזובוטניקאי בשם יאן טקאידו, בחור צעיר ושקט שבילה את מרבית חייו בתת־המערכת של צדק, וג’ייני רגנטופ, נערה חיוורת שהיתה מומחית לדנ"א.
קולו של מסביר, עמוק ואבהי, ליווה אותם בטיילם לאורך אחת השדרות הרחבות של גן החיות.
"רוב העצים שמשני עבריכם מסווגים כקלאמיטים ליסנקניים, או ‘זנבות־סוס’. מבנם דומה מאד לזה של העצים, שצמחו על כדור הארץ במשך תקופת הפחם. זיכרו תמיד, שליסנקה II יוצאת זה עתה מהתקופה השקולה לתקופה הדבונית1 ונכנסת לתקופת הפחם שלה. במלים אחרות, כוכב לכת זה נמצא בשלב התפתחות הזהה למצב בו נמצא כדור הארץ לפני כ־370 מיליון שנה.
“וודאי כבר הבחנתם בעצים, המכונים בפינו עצי־כלוב. צמחיה שכזאת מעולם לא התפתחה על פני כדור־הארץ. כל עץ הינו, למעשה, מושבה קטנה של עצים, המונה עד חמשה עשר עצים. גזעיהם צומחים תחילה כלפי חוץ מתוך בסיס משותף, ואחר כך כלפי מעלה. לאחר מכן, בעת הזדקנם, מתעקלים הגזעים שוב כלפי פנים, ונפגשים בסבך של עלווה, כארבעה מטר מעל לקרקע. כך נוצר מעין כלוב – ומכאן כינויים.” הקול נהיה עמוק יותר, כמו מבליע צחוק חרישי, “אנו רוצים להאמין, שמנהג זה של אחדות עושה את עץ הכלוב לדוגמה הראשונה של אחדות סוציאליסטית שנמצאה בעולם הצומח של ליסנקה.”
“מקסים,” אמרה ג’ייני רגנטופ. “מקסים. וגם בדיחה קונסטרוקטיבית שכזאת.”
באותו ערב ערכה מועצת מלון־האחדות קבלת פנים מפוארת, עם משתה, הרמת כוסיות ונאומים רבים, ולאחריהם ריקודים ולהקת שירי־עם, שהובאה במיוחד מעיר־הבוהמה של טיטאן.
בבוקר שלמחרת, כשהתעוררו התיירים, גילו שהקירות החיים בחדריהם חלקים וללא כל מראה, והרדיו ומסכי הצפיה אינם פועלים.
רק התקשורת הפנימית של המלון פעלה עדיין. חבר מועצת־מנהלים נבוך פרסם התנצלות ודברי הסבר חפוזים.
“להפסקתם הזמנית של אמצעי התקשורת החיצונית לא תהיה השפעה כל שהיא על הסיור לגיא־דנדרזי המתוכנן להיום. רכבי האא”ט שלכם מונעים בכח מיקרוגרעיני. לרוע המזל, כל התקשורת שלנו מתבצעת באמצעות לוויני־תקשורת, ומרבית האנרגיה מוקרנת אלינו מהשמש ליסנקה, אף היא על ידי לווין; פונקציות אלה הינן בהפסקה זמנית, עקב שביתה בבקרות הלווינים שבעיר־השלום. אנו שמחים להודיע, שלמלון יש מאגר כוח משלו, עם מלאי מספיק לשבוע. בינתיים, אנו מתנצלים על אי־הנעימות ועל אבדן הקירות החיים שלכם. כפי שהאורחים יכולים להעריך, ליסנקה II הינו כוכב־לכת פרימיטיבי ביותר, עובדה המשפיעה לעתים על טבע האנשים. תודה לכם."
האורחים הביטו זה בזה בחוסר הבנה.
“טכנאי הכח ומהנדסי הלווינים מנסים לשאת ולתת על חידוש החוזה שלהם עם הנשיאות הפלנטרית,” אמר יאן טקאידו בקול נמוך לקורדן וסיגייק, בעת ארוחת הבוקר. “שוחחתי אמש עם אחד מטכנאי המלון. נראה, שמכיוון שהם עובדים על פני כוכב־לכת אקסטרה־סולרי, הרי שעליהם לשרת תקופה של עשר שנים תמימות לפני חזרתם אל המשטר. ברצונם לקצר את התקופה לשבע שנים.”
הזניקה הינה יקרה למדי, כידוע לך," אמרה סיגייק בנחת.
“אבל לשבות!” קראה רגנטופ, בהביטה מעבר לכוס הקפה שלה. “כמה שזה פרימיטיבי. יאן הסביר לי את המונח. חשבתי שהעונש בעבור שביתה היה…” היא הניחה לקולה להאלם.
“אם רצונך בדבר מה, עליך לשאת ולתת על כך,” אמר קורדן. “ממרה שדופה, אך נכונה.”
“הטכנאים הללו רואים זאת כענין רגשי. מה שהם אומרים הוא: ‘כדור הארץ הוא האיד2 שלנו – בלעדיו נמות’.”
“‘איד!’ עוד מילה שמעולם לא שמעתי,” התלוננה רגנטופ, צוחקת ומביטה בחשש בפניהם.
“כחבר האקדמיה, יכול אני להבטיח לך, שזוהי מילה עתיקה באמת,” אמר קורדן, בקמצו את שפתיו. “ובמקרה זה שימושה בלתי נכון, כמעט בהכרח.”
דממה השתררה לרגע, רגנטופ נטתה קדימה, כממתיקת סוד.
“השתמש בסמכותך כדי להבהיר לנו מה פרוש ‘איד’, ג’רזי קורדן,” אמרה. “אנחנו הננו העילית – וכעת אנו מחוץ למשטר. לא ייגרם כל נזק עקב שיחתנו הקטנה כאן.” היא נראתה נרגשת וחייכה בעצבנות לעברו בעת שדיברה.
סיגייק שלבה ידיה בחיקה, והתבוננה מעבר לחלונות הגבוהים. “כאשר מפסיקים להשתמש במילים, יש בדרך כלל סיבה טובה לכך,” אמרה בנימת אזהרה. “הן עשויות לשרת הלכי רוח עוינים במערכות מחשבה הרסניות. אתה מבין זאת היטב, ג’רזי קורדן.”
''במקרה זה, ההסבר הוא מלמד בלבד," אמר קורדן בקול פייסני. היא המשיכה לבהות אל מעבר לחלונות. הוא פנה אל האחרים. "האיד היתה יישות של אמונות תפלות עתיקות, כמו הרוחות. בקיצור, זמן רב מאד, בתקופה שלפני בוא הביוקום, פרחו כמה וכמה פרשנויות מעוותות על טבע האדם. מרביתן הניחו שהאדם לא היה יצור כלכלי רציונלי. כך היה לפני שהקומונליזם צייד את האדם במסגרת הסוציו־פוליטית הרציונלית, שבה יכול היה לתפקד בתור יחידה. ה‘איד’ היה מונח, שהוטבע על ידי אחת מאותן פרשנויות מעוותות – מערכת מזיקה במיוחד, סימטה עיוורת של המחשבה, אשר, שמח אני לומר, נתקלה תמיד בהתנגדות, אפילו על ידי אבותינו הקומוניסטים הראשונים.''
הוא גלש אל סגנון הרצאה רגיל. סיגייק הביטה מטה; האחרים לטשו עיניהם בפניו במידה של הערצה. קורדן המשיך, “באותם ימים רחוקים. העימות הפיסיולוגי בין המוח, מערכת העצבים המרכזית ומערכת העצבים האוטונומית טרם הובן כראוי. בהכרח התעוררה אי־הבנה של טבע האדם. הקונפליקט הפיסיולוגי פורש כפסיכולוגי, כנובע מתוך אי־אלו מעמקים היפוטטיים של הנפש. אל הנפש התייחסו כאל דבר מה מורכב ביותר, כמעט כמו עולם פראי נידח. במודל שגוי זה של הפיסיולוגיה האנושית – שהרי זה מה שה’נפש' היתה באמת – הניחו, שבמסתורים העכורים שבאדם אורבים אלמנטים פראיים שונים, הרסניים, הממתינים לשעת־כושר כדי למגר את ההגיון. אותם אלמנטים נכרכו יחדיו תחת המונח ‘איד’. היה זה כח רגרסיבי.”
הם סיימו את ארוחתם. סיגייק קמה והמשיכה להביט באחרים. אך טקאידו נטה קדימה, מבקש בברור להמשיך הלאה את הנושא. כשהוא לופת את ידיו זו בזו בכובד ראש, אמר, "זה מעניין מאד, ג’רזי. אם אתה צודק – וכמובן איני מטיל ספק בכך – אזי טעות בידי הטכנאים השובתים. ‘כדור הארץ הינו האיד שלנו’… ליסנקה הוא המקום ההרסני האסור, על כן זה צריך להיות האיד, ואילו כדור הארץ צריך להיות… אינני מכיר את המונח. אני רק אקזובוטניקאי פשוט.''
רגנטופ לטפה את גבו וחייכה בגאווה.
“‘אני עליון’,” אמר קורדן, “כדור הארץ הוא ה’אני העליון'.” הוא צחק בביטול, נוטש את המונח, ומציץ לעבר סיגייק כדי לראות כיצד מתייחסת היא אל השיחה.
“שיחה זו הינה אף היא התמסרות ליצר שלילי,” אמרה, “‘דיבור אודות טעות הינו טעות בעצמו’. הבה נגמור וניגש אל האוטובוסים. רוב האחרים כבר הלכו.”
“אותן תאוריות עתיקות היו שטויות, ללא ספק,” שח לה קורדן, בנוטלו את זרועה, כאשר עזבו את חדר האוכל. “תורות ימי־הביניים, כמו אלכימיה.”
היא הסתכלה בו בגבות מורמות קמעה ובחיוך שלא הבחין בו קודם לכן.
''אבל האלכימיה הובילה לתוצאה כלשהי, אקדמאי ג’רזי קורדן. היא הניחה את אחד היסודות להתקדמות המדעית. לעומת זאת הפסיכואנליזה היתה מבוי סתום."
“אהה. גם את מכירה את המודלים העתיקים והמוחרמים הללו. פסיכואנליזה!”
“זהו חלק מעבודתי – להכיר את הדברים האסורים.”
הוא הביט בה במבט נוקב. היא קלטה את מבטו. הוא לא אמר דבר. והם יצאו החוצה. קורדן נעמד על המדרגות, נושם עמוקות בהסתכלו קדימה.
אוטובוסים המתינו כמו מפלצות ענק מנמנמות.
האקזובוטניקאי, טקאידו, משך את תשומת ליבו של קורדן, השתעל, ואמר בקול מתנצל, “תענוג היה להאזין לדבריך בארוחת הבוקר, ג’רזי קורדן. מי שעובד על ירחי הצדק הינו בודד מאד. מי שעובד שם מהרהר, משתוקק לשוחח. לשוחח אודות דברים רבים, כמו הנושאים בהם נגעת. הרשאים ג’ייני רגנטופ ואני לנסוע יחד אתכם לדנדרזי?”
קורדן התבונן בצעיר, חושב כמה צעיר ודק היה הבחור. הוא עקב אחר הגבות השחורות, המפרפרות בעצבנות על מצחו של טקאידו.
“אתה חופשי לבחור כל מושב שתחפוץ בו באוטובוס,” אמר. “אך הלשון הינה דבר נעלה יותר, ויש לשמור עליה. מוטב להיות החלטי מאשר סקרן. ‘ההחלטיות הינה אוייב הסטייה’, כפי שאומרים. אני מתאר לי שזה תופש באותה מידה גם לגבי הצדק וליסנקה כמו לגבי הארץ.”
“כמובן…” אמר טקיאדו, ובלע את רוקו.
"אם כן, הבה ונעלה לאוטובוס. קורדן הניד בראשו לעבר סיגייק. היא הנהנה בחזרה בשביעות רצון, והם ירדו לעבר האוטובוסים הממתינים.
השערים שבחומת מלון־האחדות החליקו ונפתחו.
מעליהם התנוסס דגל עם סמלו של המשטר המאוחד ועם הכתובת:
במאמצים מחודשים לקראת מיליון השנים השני של אחדות־ביוקום!
כאשר התגלגלו האא"טים דרך פתחי השערים, הבחינה סיגייק, שהיא יושבת מול הגבר הגוץ, אשר העיר בדבר אי־עליצותם של השחשבים שהיו בזנקת. הוא הניד ראשו באדיבות. כאילו היו חברים וותיקים.
“בזבוז זמן, הטיול הזה!” קראה לעברו של קורדן, כשהיא מפנה את גבה לאיש האחר. “מעולם לא עשיתי כדבר הזה בחיי, ויש לי ספק בטעם שבדבר כעת. הימים המנוצלים לעיסוק פורה ראויים יותר להערכה.”
הגוץ התכופף קדימה, לוחץ את כפות ידיו בין ברכיו, ופנה אל שניהם, “אל לכם להקפיד כל כך עם עצמכם, חברים. יש לטעום מההנאה בתור כח חיובי בזכות עצמו. לבטלה יש מעלות משלה.”
“לכך בדיוק התכוונתי,” אמר קורדן בניחותא. “הבטלה מחדשת את כוחותינו.”
הגבר הגוץ הציג עצמו בתור וול דולציפר 057, מהנדס ראשי ואחראי על מערכות מיזוג האויר של אירידיום, כוכב הלכת נוגה. היה לו ראש גדול וכבד וארשת רצינית. בהעיפו מבט מעבר לחלון, בנוף החולף, אמר, “כמו כולם, אף אני אינני מתבטל לעולם. עבודתי מחזיקה אותי על רגלי במשך שלוש־עשרה שעות־א' כל יום, ואני מנהל וועדות שונות. ‘אוטופיה מתקיימת רק באמצעות עבודה קשה’. אני מכיר את סיסמאות המפלגה, אל תזכירו לי. המשטר הינו מכונה. אם כמה מאיתנו הגיעו לכוכב מסווג זה, עם כל אותן החיות הקפיטליסטיות המנוונות השורצות מסביב, הרי שאנו חלק מהעילית, ואני טוען שזכינו למידה של בטלה. אני רואה את הבטלה, בכנות, כגמול צודק, ולא סתם כעוד מכשול אחד בפני התפשטותו של השלום העולמי.”
בהתבוננה בו ובהקשיבה לדבריו, הרהרה סיגייק בכך, שהיא ודולציפר לא היו יכולים להתאים לעולם. הוא היה נמוך וכהה, והיא תמירה וחיוורת. הוא היה בעל גוף עבה, עם כתפיים מוצקות; תנועותיו היביעו מרץ, קשתיות עיניו היו בגוון כחול־ים כהה, מתרוצצות בין שולי הריסים השחורים. שיערו הכהה היה דליל, ומהודק לגולגלתו המרובעת. בעוקבה אחר תנועות שפתיו המוגדרות היטב, היתה מודעת להרגשה המטרידה שבתוכה: הוא רואה את קורדן ואותי כשני מוצרים סטנדרטיים של המשטר, ללא מחשבה עצמית משלנו…
דיילת סמוקת לחיים, בעלת רגליים ארוכות וחיוך חם, עברה במעבר בין מושבי האוטובוס, כשהיא עוצרת ומחליפה מילה עם כל אחד. היא היתה נאה במדיה האדומים; רוב התיירים לבשו בגדי־מאו פשוטים.
“האם נהנים אתם מהנוף הפרימיטיבי?” שאלה. “האין הוא בלתי מפותח באופן מקסים? איזה סמל מלא השראה של פוטנציאל!”
“כן,” אמר דולציפר. “ובאותו זמן אנו מאמנים את מוחותינו כאוטופיסטים טובים בוויכוח אודות טבע הבטלה.”
טקאידו ורגנטופ הקשיבו לדברים ממקום מושבם בחזית האוטובוס. הראשון פנה לאחור ואמר אל דולציפר, ''נראה שחסרים לך מעט נתונים, אוטופיסט. אתה מבין, הבטלה הינה תקלה פיסיולוגית. טעות היא להתייחס לכך כאל תכונה נפשית, כאשר ניתן לרפאה בעזרת זריקות מייד עם הופעתה."
בדברו, התמיד להציץ בפני קורדן כדי לראות את תגובתו לדברים.
ביורוקרט בשם ג’ורג' מוריץ התכופף לכיוון המעבר ואמר בתקיפות. “אתה צודק, אך הרשה לי להזכירך שהבטלנות עדיין מוצגת לעתים כתכונה נפשית, תוך כדי חזרות אומללות אל ההומו ספיינס, האדם החושב. אני יודע! יש לי עסק עם לא מעט מעצרים של סוג זה של אנשים בעבודתי. אני בעל תפקיד במשרד במוסקווה, אתם יודעים. עיר־הערים.” הם ידעו. טיפוס משעמם זה התייהר במהלך המשתה בהפליגו ביופייה של מוסקווה, עיר עתיקה שהיתה בירתה של המדינה הקומוניסטית הראשונה, ונבנתה מחדש פעמים רבות. “אפשר להאשים אותך באופן חוקי על היותך הומו ספיינס, אתה יודע. זה מעוגן בחוק כעת.”
“לא על הנוגה,” אמר דולציפר, בתקיפות. “זה כמו להאשים חיה בגלל היותה חיה.”
הם לא הגיבו על כך. כולם ידעו הכל אודות נוגה, ועל נטיות הניוון של העיר אירידיום.
“אנו סוטים מהנושא. הייתי יכול להזכירכם את הרקע ההיסטורי לוויכוח זה –” התחיל קורדן, אך סיגייק עצרה אותו, באומרה, “אולי פשוט נשכח וויכוח מטופש זה?”
קורדן נראה נפגע, אך דולציפר אמר, כשהוא מחייך כדי ליטול את העוקץ מדבריו, “את קשוחה מדי בשביל ימי־חופשה, אוטופיסטית מילייה סיגייק! הייתי רוצה לשמוע מה יש לבן זוגך לומר. למען האמת, הנוף משעמם אותי, אך מעולם לא איבדתי את ענייני בעמיתי, יצורי־האנוש.”
חום עלה בלחייה של סיגייק. היא נעצה בו מבט, שיכול היה להתיך אירידיום, אך לא אמרה דבר.
“פשוט רציתי לומר – למען הדיוק ההיסטורי – שאותם מהנדסים גנטיים קדומים אשר יצרו את ההומו יוניפורמיס, האדם האחיד היו ה –”
“סלח לי, אקדמאי קורדן, אך אני בקיאה בטכנואוגניקה3, במסגרת עבודתי במועצה המרכזית.” אמרה ג’ייני רגנטופ, כשהיא מעניקה לו את חיוכה המנומס, "ואינך צודק במינוח שלך. אותם מהנדסים גנטיים היו פשוט מכשירי השינוי בהתקדמות הגדולה מההומו ספיינס אל ההומו יוניפורמיס; הם מילאו אחר ההוראות. קודם כל היתה צריכה לבוא עבודתם בת־האלמוות של הפיסיולוגים והאנדרטומיסטים הדגולים –
“ג’ייני, אל לך להפסיק את ג’רזי קורדן,” אמר טקאידו. הוא איש האקדמיה."
“לכן הוא יבין. מבין אלה,” אמרה רגנטופ, כשהיא מאמצת משהו מדרך הרצאתו של קורדן, ומכוונת את הערותיה בעיקר אליו, “קבעו האנדוטומיסטים את העובדה, שהמבנה הפיסיולוגי של האדם כלל שלוש מערכות שליטה שהיו בעימות ביניהן. עקב ההתפתחות האבולוציונית המהירה של האדם מהחיה, לא היו אותן מערכות מותאמות לחלוטין. היינו יכולים להתלונן, באותה מידה, על מכונה, הפגומה בגלל שהיא מכילה חיוט רב מדי. היתה זו בעייה של יעילות.”
קורדן הנהן ונראה משועמם, אך רגנטופ המשיכה להרצות.
"האנטודומיסטים והפיסיולוגים הגדולים פיתחו שיטה, שבה יכלו אותן מערכות שליטה להתפתח לעל־מערכת הרמונית אחת. אגב, שלוש המערכות שהזכרתי נודעו בתור מערכת העצבים המרכזית, מקודם המערכת המוטורית, מערכת העצבים האוטונומית, מקודם המערכת החושית והנאוקורטקס מקודם מערכת החשיבה.
"לשם פיתוח אותה מערכת־על אמינה יותר, הוכנס השימוש בהסטה הביולוגית. כפי שכנראה ידוע לכם, הביו־מסיט – דובר בו רבות בשנת־יובל זו – הינו אמצעי פנים־גופני אשר מווסת את מרבית פעילותה של מערכת העצבים האוטונומית הישנה או מעביר אותה לפיקוחה הישיר של מערכת החשיבה. דוגמה מובנת מאליה היא זקיפת אבר המין הזכרי, שהיתה פעם פעולה אי־רצונית.
לעתים מזומנות אני טוענת ומדגישה שהמסיט הביולוגי הוא הוא הבסיס לאוטופיה הגדולה שלנו. הוא סילק את הבעיות האמוציונאליות שהטרידו תמיד את ההומו־ספיינס, מלחמות, דתות, אהבה רומנטית, מחלות נפש – כל התופעות של מערכות פיסיולוגיות שאבד עליהן הכלח."
“זהו הדבר שהזכרתי קודם, מילייה,” אמר קורדן לסיגייק בכבדות. “אנא המשיכי, ג’ייני רגנטופ, אם רצונך בכך. את מביעה את עצמך היטב.”
קולה עבר לנימה שקטה יותר. "אך בכל זאת גם לספיינס היה חזון, כן, הוא חזה אפילו את האוטופיה, המקום המושלם.
ואכן, צחוק הגורל הוא, שהוא השיג לבסוף את האוטופיה, אף כי פרושה היתה השמדתו. כאשר הפיסיו־טכנאים שלו, האנדוטומיסטים הראשונים, המציאו את העקרון של קומוניזם ביולוגי – התאוריה שמאחורי הביו־מסיט עצמו – נוצרה אפשרות לעשות באופן גנטי רציונליזציה של מערכות השליטה הבלתי־הרמוניות, ולהעביר את השיפור לדורות הבאים. באמצעות המיקרו־ניתוחים הכרומוזומיים, הרחיק עצמו ההומו ספיינס מכל החולשות המערכתיות, כשבכך הוא מחסל את עצמו ומקדם בעצם גזע חדש. גזע ללא ליקויים אבולוציוניים אבסורדיים. גזע בעל כושר להקמת אוטופיה. במלים אחרות – הומו יוניפורמיס, האדם האחיד."
הם הביטו איש בפני רעהו, מחזירים חיוכים זה לזה.
“ובמה נוגעת מעשייה ישנה זו לבטלה, פרט לכך שזוהי מעשייה בטלה בעצמה?” שאל דולציפר.
“זהו סיפור לידתה של מדינת־העולם, כל הסיפור כולו.” אמרה סיגייק, בקמטה את מצחה.
“ג’ייני רגנטופ הסבירה זה עתה,” שח טקאידו לדולציפר. “הבטלה היתה חולשה ישנה של ההומו ספיינס. היא נבעה, ללא ספק, מחוסר תכלית ממבוכה פנימית. אין סיבה פיסיולוגית לבטלה בימים נאורים אלה, אוטופיסט. כבשנו אותה.”
דולציפר גרד בראשו. הוא צחק. “אתה צעיר במקצת בתור כובש!”
טקאידו החליק חזרה לתוך מושבו.
“ישנו ‘מוזיאון ההומו־ספיינס’ במוסקווה,” הוסיף ג’ורג' מוריץ בהמתקת־סוד. “הם היו די מתקדמים, בתור פרימיטיביים. אתם יודעים – היתה להם אפילו צורה מוגבלת של מסע בחלל, שעקרונותיה הומצאו במוסקווה. אני יכול לספר לכם דברים כאלה. מאחר שאתם העלית, ולא הבורים. אתם מעריכים דברים אלה. אה, כמה טוב לשוחח בין שווים.”
3 🔗
הם ישבו באוטובוס האחרון ושוחחו. שלושה אוטובוסים נעו לפניהם, כשהם מתרחקים בהדרגה בצוברם מהירות במורד הדרך המוגנת בסוללות. המבנה הענק של ‘האחדות’, ששלט על כל סביבתו, הצטמק מאחוריהם, נבלע על ידי הנוף הנצחי של ליסנקה. מדי פעם, כאשר התרוממה הדרך עם הקרקע, יכלו לחטוף מבט בקו הרכס של רמה מרוחקת, המתנשא מעל ערפילי המישור החמים.
קורדן אחז בידה של סיגייק, אך היא משכה אותה חזרה.
הדיילת במדים האדומים המסודרים עם סמל החוצתיור החליפה מילה עם כל אחד ואחד, באופן אישי. היא הגיעה לחזית האא"ט, נטלה מיקרופון ופנתה אל הנוסעים בחיוך.
שלום לכם חברי המשטר. שמי רובינה קונסטנצה 868, ויש לי העונג להיות מורת דרככם היום. ברוכים הבאים לטיול. נשהה מחוץ ל’אחדות' במשך יומיים, ונבלה את הלילה במגורים הנוחים שבגיא דנדרזי, שלפי מיטב הכרתי ינעמו לכם. נשקיף על אי אלה פלאות של כוכב־לכת זה, וכן על אחדים מפגמיו המאלפים. כיבוד יוגש כשנעצור בשעת הצהריים. אהיה לשרותכם כל העת. פעמוני שרות מצויים ליד אצבעותיכם."
“היא מאד נחמדה,” לחש טקאידו. רגנטופ היסתה אותו.
"ראשית ברצוני להזכיר לכם מספר עובדות אודות כוכב־לכת זה, חלקן מוכרות לכם, אך רוח חיים חדשה תופח בהן כאן הודות למציאותן הממשית.
"כוכב־לכת זה הינו גדול בקנה המידה של כוכבי המשטר הפנימיים, שכן קוטרו באזור הקו המשווה הוא בערך 20,000 קילומטרים. למזלנו המסה שלו קלה באופן יחסי, כך שאיננו סובלים מכח משיכה מעיק. ליסנקה II חגה על צירה אחת לכל 33.52 שעות־א', דבר הגורם להארכת היום עד כדי אי־נוחות. תוכלו לנוח בהפסקת־הכיבוד, מכיוון שמושביכם ניתנים להתאמה לתנוחת שכיבה.
“כפי שניתן להבחין, השמיים מעל ראשינו מעוננים. השמש זורחת לעתים נדירות בקווי רוחב אלה, אף כי בערב עשויים השמים להתבהר. ליסנקה הוא כוכב־לכת חם ורדום למדי בתקופה זו של דברי ימיו.”
היא הצביעה על הנוף שחלף מבעד חלונותיהם. "הנה חורשה של עצי־כלוב מימיננו. צמחיה אחרת היא דלילה. מרבית הכוכב צחיחה עקב מיעוט אדמה וחוסר פעילות מיקרובקטריאלית.
“למרות שכוכב הלכת נתגלה לפני יותר ממיליון שנים, הקמנו עליו בסיס רק לפני עשר שנים. הכוכב מצפה לפיתוח. הבעייה הינה אידיאולוגית – מה לעשות עם עולם החי. מדינת העולם שוקלת עדיין עניין חיוני זה. בגלל מערכות החיים נמוכות האנרגיה המצויות כאן, לא הצליחה ממלכת החי להתפשט על פני מרבית העולם. ישנה אפשרות להכחיד את כל בעלי החיים. זהו פתרון נקי ומפתה. לעומת זאת, עשוי להיות בהם ערך רב לחקר התנהגות, כמקור לחיות מעבדה, וכיוצא בזה.”
קונסטנצה האיצה במקצת בחלק זה של דבריה. היא האיטה את דיבורה שוב והוסיפה, “בכל אופן, אל לנו להטריד את ראשינו בבעיות אלה בעת חופשתכם, שכן ההכרעה מוטלת על אחרים. לעת עתה, עלינו רק ליהנות מהמראות המוזרים. מימינכם, יכולים אתם לראות כעת עדר של יצורים דמויי קנגרו. אני מבטיחה לכם שאין כל סכנה, שכן אנו נמצאים בקשר רדיו מתמיד עם לוויני פיקוח. כלומר, דווקא היום אין אנו במגע עקב הקשיים הטכניים שיצרה השביתה; אנו מנותקים, אך בכל מקרה אנו מוגנים לחלוטין בתוך האוטובוס. שימו לב שהיצורים מביטים בנו ביראת כבוד.”
החיות שדילגו עתה בצד הדרך היו חסרות זנב. דמיונן לקנגרו החל ונגמר בראשיהן הקטנים והמחודדים ובאופן ניתורן על הקרקע. באשר לשאר, הם דמו יותר לאדם, ונופפו את אגרופיהם בתנועות אנושיות מוזרות לעבר האוטובוס, כשזה שטף על פניהם.
“חיות אלה אוכלות צמחים וגם בשר,” אמרה קונסטנצה. כושר תנועתן המהיר נועד בעיקר לחלצן מאותם יצורים, המתאווים לאכול אותן."
האוטובוס חלף על פני המישור והחל עושה דרכו במורד עקום. מלפנים הופיע במעורפל קיר סלע אדיר, מכותר בציציות של ‘זנבות־סוס’ עסיסיים ולבני־קצוות. קשה היה להבין, כיצד יוכל האוטובוס להמנע מהתנגשות בפני הסלע, כאשר התעקלה הדרך והרכב צלל לתוך מנהרה.
דפנות המנהרה צופו בציפוי חלק. על הקירות נחקקו סיסמאות מלהיבות, סיסמאות אשר תרמו רבות למורל החברה. לראשונה מאז שעזבו את האחדות, הזדקפו כל הנוסעים והביטו בתשומת לב מבעד לחלונות, כשמדי פעם הם קוראים בהנאה ובקול רם את המלים המוכרות להם מילדות:
‘ההחלטיות היא אוייב הסטייה’
‘אחדות מולידה חסינות’
‘לעולם אין לחשוב מה שלא ניתן להאמר’
'עמידה נצחית על המשמר – ערובה
לבטחון נצחי: בלעדיה תהא
אנרכיה נצחית'
הסיסמאות זהרו בצבעים שובי לב, ודעכו בחשיכה אחרי שחלף האוטובוס על פניהן.
לפתע, נזרקו שוב אל אור היום. כשהסלע התרחק מהם והלאה והדרך פסקה מלהתקמר, מצאו התיירים את עצמם נוסעים על פני אדמת בקעה עצומת־מימדים. תחתית הבקעה – מכוערת, צחיחה וסדוקה – היתה מנוקדת בעיי־חרבות ותלים טרשיים. פה ושם אפשר היה להבחין בנחל דל למראה.
“נכנסנו אל עמק השבר הגדול,” אמרה קונסטנצה. ''הגיא נמצא הרחק לפנינו. אזור זה, וכל הדרך מזרחה עד אוקיאנוס סטארינק, כוללים את רוב רובם של היצורים המאכלסים את ליסנקה II. שארית הכוכב ריקה כמעט לחלוטין, פרט לעכבישים מקומיים ואי־אלה חרקים בעלי כנפיים. אל תשכחו, שהפיסיקאים הסולריים והגאוגנוסטיקאים4 מספרים לנו, שעולם זה נמצא הרחק מאחורי עולמותינו בהתפתחותו. זוהי ללא ספק, הסיבה לכך שזהו מפלטו האחרון של הקפיטליזם.''
למשמע חידוד זה, הגיבו הנוסעים בצחוק קל. אף כי לרוב התיירים לא היה שמץ של מושג, מהו בדיוק קפיטליזם, משמעותה הגסה של המילה השתמרה במהלך הדורות.
“משמאלכם, אנו יכולים לראות מדי פעם את הנהר דנדר. אין הוא גדול כנהרות אחרים על כוכב־לכת זה. בחצי הכדור השני קיים נהר שנמדד מהאויר ונמצא, שהוא ארוך כמעט כפליים מנהר האמזונס שעל הארץ.”
הכביש המעולה נפרש לפניהם, שעה אחר שעה. בעת שירד גשם ליד הנהר דנדר, נראו יותר יצורים חיים, רובם נסים למצוא מחסה. שלושת האוטובוסים האחרים נעלמו אל תוך המרחקים החומים־צהבהבים, שריטטו לעיניהם בחום הצהריים.
רובינה קונסטנצה עשתה הפסקה בהסבריה. כעת שבה למקומה, בחיוך חמוד כמקודם.
"תוכלו להבחין בבעלי חיים רבים נוספים בצד הנהר. לרוב הם תופסים דגים. או טורפים את אלה התופסים דגים. הם פקחים מאד בשיטותיהם למציאת מקומות מסתור. לפועלי המשטר האמיצים, אשר סללו דרך זו, יש סיפורים למכביר אודות רשעותם. אותם פועלים והחיילים שהגנו עליהם היו בני עמנו היחידים שהורשו לשאת נשק על ליסנקה II – מלבד חיל־מצב המגן בקביעות על עיר־השלום, כמובן.
“כפי שאני מקווה שכולכם מבינים,” והיא העניקה להם חיוך מקסים כגמול לאותה הבנה. “ייתכן, שהארוע יוצא־הדופן ביותר בכל תולדות ליסנקה, מנקודת מבטו של ההומו יוניפורמיס, היה בואה של ספינת־מושבה מכדור הארץ שהגיעה הנה לפני 1.09 מיליון שנה, בתקופת הזמנים הפרה־אוטופיים הקשים על כוכב מולדתנו. באותם ימי־קדם, לפני שתרבותנו התפשטה ברחבי־תבל, ולפני פיתוח מדע הקרטובטיקה, חמישים שנות אור היו מרחק רב, שיש בו אתגר. חללית־המושבה לא שמה פעמיה לעבר המערכת הליסנקית אלא למערכת אחרת, רחוקה יותר. אולם, דבר מה השתבש בהנעה הפרימיטיבית, והחללית נחתה על פני כוכב־לכת זה.” היא הושיטה את ידה קדימה, מצביעה דרך השמשה הקדמית. “היא ביצעה נחיתת־אונס במקום כלשהו שם לפנינו, לא הרחק מגיא דנדרזי. אותה חללית מושבה השתייכה למשטר הקפיטליסטי שעבר מן העולם של ההומו־ספיינס, שכונה בשם אמריקה. היא הכילה לא פחות מ –”
היא הפסיקה, פעורת את פיה לוטשת עיניה מבעד לחלון.
“הו, משטר! הביטו!”
רוב הנוסעים כבר ראו. על הדרך שלפניהם היה מונח מכשול מסוג כלשהו. כשהאוטובוס התקדם במורד לקרבת המקום, ניתן היה להבחין בחתך שחצה את המשטח החלק, במקום שבו הכביש התקמט וקרס. מערכות הבקרה של האוטובוס הוכנסו כבר לפעולה באופן אוטומטי. תגובתן החלה להאיט את הרכב הכבד מילישניות אחדות לפני שיצור אנוש היה יכול להגיב. הבלמים יללו.
התנופה נשאה את האוטובוס קדימה לעבר הבקע. רגנטופ נמלטה אל זרועותיו של טקאידו תוך כדי מנוסתה של המדריכה הצווחת לעבר ירכתי האוטובוס, אחז בה דולציפר והחזיקה בחוזקה קרוב אליו. סיגייק הושיטה את ידה, מרצונה החופשי, אל זרועו של קורדן. מקצת מהנוסעים צרחו. צמיגים בערו לאורך המסלול בעת שהאוטובוס התחכך בצידי הדרך – וגלש לעבר המכשול.
רוחב הפער לא היה יותר ממטר וחצי. האוטובוס גלש והתקרב, כשהמערכות האינרציאליות מביאות אותו כמעט לעצירה. ואז עבר קצהו הקדמי על שפת הפער. הגוף כולו נטה מטה, התנדנד ונפל.
הוא התנגש בחוזקה באחד משולי הפער, והמשיך להתגלגל עד שהתמקם על אחד מצדדיו תוך כדי קולות שבר רמים. הנוסעים הושלכו כערמות לאורך צדו הימני של האוטובוס.
דולציפר היה בין הראשונים שהתאוששו. הוא ראה שקונסטנצה לא נפגעה, ואז החל לקרוא בקול איתן שהסכנה חלפה ועל כולם לחלץ את אלה שאין בכוחם לחלץ את עצמם. מירכתי האוטובוס צעק אדם מבוגר, טכנאי הידראולי תת־מימי בשם לאו פרר, והודיע שהוא פתח את פתח החרום ושהוא מוכן לעזור לכל הזקוקים לעזרה.
“הברך שלי – היא כואבת כל כך עד שאיני מעז לזוז,” גנח קורדן.
“נסה,” אמרה סיגייק, היא נשכה את שפתה התחתונה כדי לעצור אותה מלרעוד.
אחד אחד, ובעודדם זה את זה, טיפסו הנוסעים החוצה. הם התקבצו על הדרך והתיישבו המומים על שוליה. היה מעט דם, אך איש לא נפגע באופן חמור.
הם התבוננו סביבם, המומים מהתאונה הבלתי צפוייה, ונדהמים מהחום שמחוץ לאוטובוס הממוזג. קורדן, לאו פרר והאשה שבחברתו, מתאמת מזג־אויר בין פלנטרית בשם היט אורלון, ואחד או שניים מבין יתר הנוסעים, טיפסו אל צידו העליון של האוטובוס כדי לתפוס עמדת תצפית נוחה על האזור. הוא לא נראה מבטיח. למרות המרחקים הגדולים, הקנתה השמש לכל הסביבה מראה דמוי צמר־גפן, הקשתה על הראייה ותרמה להרגשה בלתי נעימה של קלאוסטרופוביה.
שקט רועם השתרר, מודגש על ידי תקתוק המתכת של האוטובוס. עדר של חיות בעלות שתי רגליים, מגודלות רעמות שיער ועבות־חוטם, בהה בהם ממרחק של מאה מטר. כולן ניצבו בתנוחות זהות, פחות או יותר, של עמידה על המשמר. בתוך הנהר שחו מיני דברים, מפנים ראשים כשל כלבי־ים לעבר מקום ההתרסקות. הכל המתינו. התנועה קפאה באויר ההביל.
“ברוכים הבאים אל ליסנקה II,” אמר יאן טקאידו. הוא צחק, אך איש מהאחרים לא הצטרף לצחוקו.
4 🔗
קורדן ירד ועמד בפנים חמורות ליד סיגייק. מהלכו הרצוף של רכב יבשתי; לחישת מזגני האויר; הנסיון המוכר זה מכבר של האזנה לקול המועבר באמצעים אלקטרוניים; האזנה בנחת להרצאות חדגוניות; התקווה ליעד מסביר פנים; כל הדברים הללו נעלמו כלא היו, בעוד שבעת קיומם סוככו על התיירים מפני הידיעה שאינם אלא נקודות על פנים זרות, נקודות תורפה פגיעות הרחק הרחק מהמשטר.
רובינה קונסטנצה מחתה את מדיה האדומים ואמרה, בחיקוי מתקבל על הדעת של קולה הרשמי, “נא לא להתפזר רחוק מדי מהאוטובוס. אין כל סיבה לדאגה. יורגש בחסרוננו כאשר לא ניפגש בגיא עם יתר האוטובוסים. אף כי הרדיו אינו פועל, הם יכולים לטלפן לאחדות בטלפון קווי, וחילוץ אווירי יישלח מייד.”
וכמו לאחר מחשבה שניה, הוסיפה, “בדרך כלל, נמצא האוטובוס עצמו בקשר רדיו תמידי עם האחדות.”
“כמה שעות־א' ייארך כל זה?” שאלה אשה נאת־שער, טכנאית עונות בעלת נסיון רב במיקרו־מערכת של שבתאי. “יהיה חושך בעוד כשבע שעות, לא כן? מה יקרה אם איש לא יגיע עד אז?”
“לפנינו עוד שמונה או תשע שעות אור יום, האין זאת?” שאל קול אחר.
שאלות אלה לא נענו מעולם.
שורת ראשים כהים הופיעה מעל לסוללה שלאורך הדרך. ראשים וכתפיים, עיניים, גבות נמוכות בוחנים מקרוב את קבוצת התיירים. מתבוננים באוטובוס המחוץ. איש לא זז. המתכת השמיעה קולות נפץ קלים. לאותם ראשים כהים ולפנים הנבולות, מעבר לכל דמיון, היתה השפעה מאבנת כזו על התיירים, עד כי נראה היה שגלי הזמן נסחפים כמו העננים ממעל. אז דלג אחד מבעלי החיים מהסוללה ונעמד בדריכות על הכביש. הוא ניתר ניתור נוסף, שהביאו כמעט עד לקצהו האחורי של האא"ט. הוא הפשיל את שפתותיו וחשף שיניים אפורות.
התיירים נרתעו, סוגרים את שורותיהם. הם ניצבו בפני דבר מה שמילא אותם בתחושה מדכאת של אימה. הבלתי נודע לא היווה עד כה שום חלק של הוויתם; כל מה שהיה מאורגן ונוח נסוג ונחרד בפני רוח רעה זו. מבטו הנעוץ בהם, תנוחת עמידתו, קראו תגר על החוקים שעל פיהם חיו.
“הביטו…” פתח קורדן. אך לא היה לו מה לומר.
גובהה של החיה היה 1.5 מטר. היא נותרה על עומדה, בעמידה שפופה, שבעת רצון, שולטת במצב. שניים מחבריה טיפסו על הסוללה והצטרפו אליה. עומדים מרחק־מה מאחוריה. השלושה המתינו, בשיניים חשופות, בנחיריים מפרפרות. התיירים יכלו לשמוע את הרחרוח הבלתי־פוסק ואת הגרוד הצורמני של ציפורניהם על פני הכביש.
צורתם דמתה במעט לצלם־אנוש, זרועותיהם היו ארוכות באופן חסר־פרופורציה, וגפיהם העליונות הגדולות, דמויות המשוטים, היו תלויות עד לקרקע. כפות רגליהם היו שטוחות. מיובלות, וצורתן עגולה כמעט. הפנים היו מחרידות, העור מחוספס ומטורש; התוצאה היתה מראה כשל הכלאה בין אדם לחפרפרת, עם עיניים קטנות השקועות עמוק בחוריהן מאחורי חוטם משוריין, ושיער מסומר המכסה את חלק־הארי של הגולגולת. גופם היה מכוסה בפרווה מדובללת.
היט אורלון החלה להתייפח.
ללא גילוי כלשהוא של פחד, הראו יצורי־החפרפרת סימנים שניתן היה לפרשם כלהיטות להשיג את התיירים אילו רק ידעו כיצד. התיירים צפו ביצורים נוספים שנהרו למקום והתגודדו על הסוללה. תריסר מהם טיפסו מעלה בזריזות, כדי להתייצב מאחורי מנהיגם. בטחונם העצמי הלך וגבר. הם העזו להפנות את מבטיהם מהתיירים והלאה, כשהם נוהמים זה אל זה ומלקקים את שפתיהם השעירות.
החלטה כלשהי נפלה ביניהם. יצור־החפרפרת המנהיג צעד צעד קדימה כשהוא מרים את כף גפו העליונה מעלה בו זמנית. ברגע שעשה זאת, פגע מגף מכוון היטב הישר בלועו.
היצור אחז בזעקה בפיו, דם פרץ בין כפותיו. הוא הסתובב לאחור. כושל אל בין מרעיו. כאיש אחד, פנו כולם לאחור. כאיש אחד, רצו כולם ונסו במורד הסוללה. בתוך רגע, נעלמו כלא היו. הנוף דמוי הצמר־גפן נראה שומם ונטוש שוב.
וול דולציפר צעד קדימה ונטל את מגפו. הוא ישב על משטח הכביש האפור, ונעל את המגף בשיטתיות. ארשת פניו הקשוחה לא הסגירה כל הבעה.
התיירים מצאו את לשונותיהם שוב. הכישוף פג.
הם התפזרו לרוחב הדרך, מאמצים מבטיהם בחרדה מבעד לאור העמום, מתווכחים ביניהם האם פעולתו האלימה של דולציפר היתה מוצדקת. האם היו החיות פשוט סקרניות ותו לא?
“היה זה רגע שנועד לפעולה אינדיבידואלית, חברים, ולא לאסיפת מועצה,” אמר דולציפר. הוא נשאר לשבת על הכביש, מסתכל בהם.
בחבורה נמצא רופא כללי, איש שקט בשם לאו צ’ווארטק, שהתבלט בכך שהיה היחיד שגידל זקן־תיש קטן. כעת הוא דיבר, מפנה את דבריו אל דולציפר.
“האם אתה תופש שזה עתה שכנעת את החיות הללו בכך שאנו עוינים?”
בלא התרגשות, אמר דולציפר, “אכן עוינים אנו.”
אף כי פעולתו של דולציפר היתה שנויה במחלוקת, חשה עצמה הקבוצה מעודדת. אחדים מהם טיפסו בחזרה על דופן האוטובוס אחרים עמדו על הסוללה, עוקבים אחר סימני תנועה כלשהם.
קורדו הניף את זרועותיו ואמר בקול פוקד, “הקשיבו לי. מוטב שנקים קבוצת הנהגה לתאום פעולה. עלינו לדון האם יש להבעיר את האוטובוס כדי להרחיק את החיות עד שתגיע העזרה.”
“יש מזון, שתייה ומחסה באוטובוס,” מחתה אישה אחת, מנהיגת איגודים כהת־פנים מתחנת מרקורי השנייה.
“נצטרך ללון בו הלילה, אם העזרה לא תגיע,” אמר מישהו אחר.
“זהו דיבור תבוסתני,” אמר שלישי.
“נא דברו בהתאם לכללי הדיון,” אמר קורדן. “לכולכם תנתן ההזדמנות. סיגייק 194 ואנוכי נשמע את כל טענותיכם, לפי הסדר. ואז נחליט על קו פעולה מתואם. אנו חייבים להשאר מאורגנים… ‘אחדות מולידה חסינות’.”
בדיון הארוך שהתנהל בעקבות זאת. העלו כולם את נקודות השקפתם, אחדים באי־בטחון, אחדים בחוצפה. דולציפר עמד כל העת בצד, ידיו על מותניו, מביט לעבר הנהר, סיגייק עזבה את הקבוצה, ניגשה אליו ואמרה, "נבון מצידך לעקוב אחר סכנה, וול דולציפר. היה עלינו להציב משמרות לפני הדיבורים. העדר הבא של חיות־פרא עלול להתגלות כפחות הססן מהקודם.''
“יש רק…”
“חוכמה מפוקפקת היא להתיר את קיומן של חיות־פרא על פני כוכב לכת ביחד עם נופשים תמימים.”
“זהו הכוכב שלהם.”
“לא עוד.”
“מילייה סיגייק, בזמן שידידך קורדן נושא את נאומיו, ברצוני לרדת מעבר לסוללה ולהתבונן מסביב. אני מאמין שהיצורים דמויי־החפרפרת הללו חפרו תחת הכביש והרסו את האוטובוס שלנו.”
בכוונה תחילה?"
“זאת אפשר שנוכל לקבוע. בואי איתי ותראי.”
הסוללה היתה תלולה. הוא רץ למטה, מתחפר בעקביו תוך כדי כך. כאשר היא באה בעקבותיו, וכשהתדרדרו עד למפלס הנהר הסמוך, קרא קורדן בשמה. היא לא הביטה לאחור.
קורדן ניגש לשפת הדרך וקרא, “לאן אתם הולכים שניכם? אסור לנו להתפצל. הישארו מאוחדים!”
היא הלכה בעקבות דולציפר. היא תהתה אם דבר מה בגזרתו המוצקה, באווירת הבטחון העצמי שלו, הזכיר לה את מנהל בית־התינוקות שבו בילתה, עם אלפי ילדים אחרים, את שנות הילדות הרכות, אחר לידת־החוץ שלה.
למרגלות הסלעים הנמוכים, במקום שבו זרם פעם הנהר, היתה הארץ זרוייה בעיי־מפולת. פה ושם, נהפכו פני השטח למנהרות ארוכות ומתפתלות בגובה של מטר ומעלה. קשה היה לקבוע אם צורות מוזרות אלה היו טבעיות או מלאכותיות. בין המנהרות ועל פסגותיהן צמחו שרכים בשרניים שפיזרו באוויר נבגים בצבע החלודה, כשדולציפר וסיגייק חלפו במהירות על פניהם. מנהרות אחרות הובילו את מתחת לסוללה שעליה נסללה הדרך.
דולציפר בעט באדמה. “הנה, כאן קרסה הדרך. אין ספק בליבי שהמנהרות נעשו על ידי בעלי החיים דמויי־החפרפרת. הן מוגנות במנהרותיהן מפני רוב הטורפים האחרים. הם חפרו מתחת לכביש והוא קרס – כנראה במקרה, ולא מתוך כוונה. תלוי כמה אינטליגנטים הם. באותה מידה…”
הוא הבחין במבע־פניה. “את נראית מצוברחת. מה הבעיה?”
היא הזדקפה. “אוטופיסט דולציפר, הבחנתי בכך עד כמה חופשי אתה בהבעת דעות. יש בך בוז שאינך מצליח להסתירו כלפי הדעה הדמוקרטית המוסכמת על הכל, זה ברור. כמו כן, אתה מורה לי כלאחר יד, לבוא אחריך לכאן, כאילו הייתי איזה יצור נחות, כמו… מצנטאורי, למשל. לפי מיטב הכרתי, הינך לפחות סוטה רעיוני פוטנציאלי, ואני מייעצת לך לעשות בדק־בית בהתנהגותך.”
בעודו לוטש בה את עיניו, נטף אגל זעה מגבותיו אל שמורות עיניו, ועיוות את דמותה. לאחר שמחה את עינו באצבעו, אמר, “אחרת תמלאי דוח, אה? לא הוריתי לך לבוא הנה. באת בעקבותי מרצונך.”
“לא היינו אמורים להתפצל.”
“בואי ונשכח זאת ונתרכז בבעיות אמיתיות.” הוא צעד לעברה. “את רודפת שררה אך אינך שוטה, סיגייק. אנו עלולים להיות מותקפים בכל עת, ברגע שאותם יצורים נתעבים יתרגלו אלינו ויתפשו שאיננו מהווים איום. כשאני אומר מותקפים, אני מתכוון מותקפים, מוכנעים, ונאכלים, את מבינה. השאלה היא מה אנו עושים? רציתי לראות –”
“היי אתם השניים!” הביורוקראט המוסקוואי, ג’ורג' מוריץ, התנדנד לעברם במורד הסוללה, דמותו מודגשת על רקע השמיים החומים־צהובים. הם קידמו את פניו כשעצר את החלקתו לפניהם והניף אצבע מולם. “האינכם שוכחים חוקים יסודיים כלשהם? ‘פעולה היא שיתוף…’ אנו מקיימים וועד פעולה, ואנו תובעים מכם לשוב אל האא”ט מייד!"
דולציפר נע לעברו, ומוריץ נסוג כנגד אחת המנהרות.
“אל תזמר לי סיסמאות, בחור. אינני יושב על ישבני במשרד במוסקווה כל היום. אי אפשר להישרד בחיים בעזרת דוגמות קולניות. אבוא כשאהיה מוכן לכך, אמור זאת לקורדן.”
מוריץ נשען על קיר המנהרה, באומרו חלושות, “אל תתקוף אותי בעבור מה שהיה החלטה פה־אחד. יש כאן סכנות בלתי מוכרות וה – או־הו־הו־הו־הו־…”
קולו כשל, פניו האפירו. גופו נראה כמצטמק. הוא מעד, אך לא יכול היה ליפול. יבבה נקרעה מגרונו, כאילו היתה דבר מוצק.
כשהם נחפזים לאחוז בו, ראו סיגייק ודולציפר ציפורניים חדות וכפות גלדניות תופסות בירכיו של הביורוקראט, ננעצות, עמוק בבשרו עד שדם נטף דרך בגדיו. אותן ידיים נוראות היכו בו דרך קיר המנהרה מאחור. אילו ישב, היו הציפורניים פוגעות בצווארו פגיעת מוות.
כשהם קוראים בקולי קולות לעזרה, תפשו שני האוטופיסטים בזרועותיו של מוריץ וניסו לגרור אותו קדימה. הוא השמיע עוד זעקה נואשת. כשמשכו אותו משם אט־אט, התמוטט חלק מקיר המנהרה שאחריו. בתוך החול הנופל התגלגלו אחדים מיצורי החפרפרת. המלכודת שלהם נפרצה, והם אחזו עדיין בטרפם. לועותיהם דממו. מוריץ התחיל כבר להאכל.
לרגע השתופפו בפתח המאורה, כאילו מתכוננים להתקפה. פרצופים אחרים הופיעו בפתח, מרחרחים.
דולציפר שחרר את אחיזתו במוריץ ובעט, כשהוא פוגש במגפו צלעות מנומרות שיער.
''עמוד!" פקדה סיגייק. היא שלפה אקדח קטן מבגדיה. דולציפר הספיק בקושי לחמוק לפני שיישרה את זרועה וירתה שתי יריות, באופן מקצועי, אל תוך הפתח.
האקדח היה הטראסוני. ברגע שנשמעו שני צלילי זמזום, שני יצורי־חפרפרת נפלו קדימה, אוחזים בבטנם. כשהם מתפתלים על הקרקע, נטלו אותם מייד חבריהם וגררום תוך המנהרה. בשאגה, מיהר דולציפר קדימה, אחז בכוח באחד היצורים הפצועים, משכו בחוזקה מידי מרעיו, בועט לצדדים כדי לסלק התקפה נוספת. האספסוף קיבל את שלו. כשהם אוחזים ביצור הפצוע השני, נסוגו אל תוך החור ונעלמו.
דולציפר וסיגייק פנו ונעצו מבטים זה בזו. שניהם היו חיוורים. דולציפר מחה זיעה מגבותיו.
“אינך רשאית לשאת נשק,” גנח. “חוק המשטר, וכן הלאה.”
היא אמרה, “יש לי רשיון.”
הוא ניגב את זיעתו שוב והביט מטה בטמטום. הוא לא דרש הסבר נוסף. מילייה סיגייק היתה חברה מן המנין במממ"מ מטילת האימה, ומשטרת המחשבה של המשטר המאוחד היתה מורשה באופן בלעדי לשאת נשק ולירות בשעת הצורך.
“אם כן, את צדה עם הכנופייה הזאת,” אמר בכבדות. “אני מצטער לשמוע זאת, חשבתי אותך לאישה הגונה.”
חבורת התיירים שעל הסוללה שמעה את קולות התגרה. אחדים מהם מיהרו כבר מטה כדי לעזור. דולציפר נסוג אחורנית והניח להם. הוא שחרר את אחיזתו ביצור־החפרפרת שנורה בידי סיגייק; הוא היה כבר מת. הוא התבונן באחרים כשנשאו בעדינות את מוריץ למעלה, אל הכביש, אל תוך צילו של האוטובוס ההפוך. שובל של דם טפטף מהביורוקראט הפצוע.
קורדן וטכנאי ההידראוליקה אפור־השיער, לאו פרר, מינו את עצמם כמנהלים זמניים של החברה. הם פינו מקום לגופו של מוריץ ולגוויית היצור, וקראו להביא תחבושות.
מורת־הדרך, רובינה קונסטנצה, טיפסה אל האוטובוס, וחזרה עם תחבושות ותרופות. היא ניגשה לטפל במוריץ בדרך עיסקית, כורעת על ברכיה לידו והופכת אותו בעדינות. ואז זעקה בקול. בגדיו של מוריץ, חלק מגבו, אחוריו, ירכיו, שוקיו, חלק מזרוע אחת – נאכלו כמו על ידי עכברושים, והעצמות נחשפו. דם נטף על הכביש. בחסדי הגורל, היה מוריץ מחוסר הכרה.
קונסנצה נשאה מבטה אל הפנים המתוחות שמסביבה.
“מה נוכל לעשות בפצעיו אלה כאן? הוא ימות לבטח. באחדות, בעיר השלום היו יחידות החרום יכולות להשתיל עורקי חילוף ובשר, אך כאן… המוות בטוח.”
איש לא פצה את פיו. היתה זו המילה המגונה ‘מוות’ אשר זעזעה אותם. בבית, היתה רק ה’הסתלקות' מרצון, כאשר האזרח עבר אל תוך החוורון החובק־כל שהיה בהרמוניה עם המשטר. כאן, על ליסנקה II, היתה הסתלקות בארגמן, צבע הזעם והטרוף.
קורדן דיבר, משתלט על קולו. “עשי מה שאת יכולה בשבילו, רובינה קונסטנצה. כעת אנו רואים מדוע אנו נבדקים ביסודיות לפני שאנו יכולים לבקר על כוכב לכת אקסטרה־סולרי. במקום הבטחון הנצחי, אנו נתקלים באנרכיה נצחית. במשטר, לפני ימי הביוקום והקמת האחדות העולמית –”
"אנו יודעים כבר את הנאומים בעל פה, חתכה סיגייק. “טרם חלפה שעה מאז התרסק כלי הרכב שלנו, וכבר אחד מאיתנו פצוע אנוש. הסכנה אופפת אותנו, וחובתנו הראשונה למדינה היא לגבור על הסכנה ולהישרד. על כולכם לוודא שאתם מבינים כעת בדיוק את המצב בו אנו נתונים. מבחינה אקולוגית ואידיאולוגית, יצורים אלה הם אויבינו.” היא הושיטה את ידה והצביעה על הישימון שמסביבם. “אנחנו מהווים מטרה מספר אחת עבור כל מפלצת החיה שם.”
כשהוא גורר את יצור־החפרפרת המת ברעמתו, נדחק דולציפר אל מרכז הקבוצה. הוא השליך את הפגר ליד גופו השותת דם של ג’ורג' מוריץ.
''הצדק עם סיגייק. איננו רוצים נאומים, אנו רוצים פעולה. איננו רוצים תעמולה אנו רוצים מידע. איננו נמצאים באוטופיה עתה. יודעים אתם מה נותן לאוטופיה לפרוח? אני אומר לכם – הפרוטאין. שפע אספקה של חלבון. אה? העובדה הראשונה במעלה, שמוטב שנזכור אותה. בנוגע לליסנקה היא שמימיו הראשונים סובל המקום ממחסור בחלבונים בקנה מידה גדול. היודעים אתם מה פרוש הדבר, חברים? אנחנו עלולים להאכל. בשביל היצורים הקיימים כאן, אנחנו חלבון מהלך, ועלינו להילחם."
5 🔗
מלמול של הלם ותרעומת עלה מקרב התיירים התקועים. אך דולציפר המשיך ותקף.
“ייתכן שאנו יעילים בתחומי המשטר, אך לא קם נגדנו כל אוייב חיצוני מזה רבבות שנים. כאן, אנו בלתי יעילים. על פני עולם רצחני, לא־יצלח זה, אנחנו פשוט פיתיון. מזון, ולא יותר. אנו זקוקים לידע ולמנהיגות כדי לשרוד בחיים ולו אף למשך שעות ספורות.”
“הנהגה קולקטבית,” אמר לאו פרר תוך כדי מלמול של הסכמה.
“עד כה חיינו על פי עקרונותינו – ובוודאי לא ננטוש אותם בשעת משבר.”
“אנחנו מסתגלים,” אמר דולציפר בתוקף. “ליסנקה II נכנסת זה עתה אל התקופה המקבילה לתחילתה של תקופת־הפחם של כדור הארץ, לפני מאות מיליוני שנים. למעשה נתקענו בעבר, הרבה לפני שחשבו בכלל על הביוקום. עלינו להבין מצב זה לאשורו, ככל שנוכל. רובינה קונסטנצה, את מורת הדרך – תני לנו סקירה קצרה על התנאים הפלנטריים שבפניהם נצטרך לעמוד באותו עמק השבר הגדול.”
קונסטנצה סיימה לחבוש את האיש הפצוע. היא קמה על רגליה והביטה בהם. אחרי הצצה חטופה בפניו של קורדן, דיברה נערת החוצתיור כאילו היא עדיין מספקת את שרותיה לנוסעי הרכב שהופקד בידיה.
"הראייה לכך שליסנקה יצאה רק עתה מהתקופה הדבונית הינה מורכבת, וקשורה באופן הדוק עם מצבה של השמש המקומית. אולם ראיות גיאולוגיות וביובוטאניות יוצרות תמונה כללית. ביסודו של דבר, לפנינו עולם של חיים פרימיטיביים. בתוך האוקיאנוסים אנו מוצאים דגים באורך מטרים אחדים, עם ראשים משורייני־עצם. יש גם בעלי־חיים תלת־אונתיים5. מדעני המשטר גילו כאן בעמק עצמות של בעלי חיים אמפיביים, בעלי ארבע רגליים, המזכירים את המערכת הריפידיסטיאנית של כדור הארץ. כלומר לא עצמות מאובנות – היצורים האלה היו קיימים בזמן האחרון, אך כולם נאכלו על ידי הפולשים. בחלקים אחרים של כוכב הלכת, בקרבת האזור הטרופי, הם קיימים עדיין, פוקדים את חופי אגמי בורודין.
"עולם הצומח מורכב ממינים קדומים שהותאמו לסביבה, כצפוי. תוכלו למצוא שפיריות בעלות מוטת כנפיים באורך עד שבעים סנטימטרים. הן הולכות וכלות מאחר שזחליהן, המצויים במי הנהרות נחשבים למעדן על ידי החיות. הן חיו בייחוד באזור הביצות ממערב לדרך זו, מקום בו מצויים יערות של עצי ענק. יערות כאלה שכיחים יותר בקרבת הקו המשווה. כאן תמצאו בעיקר עצי־כלוב, זנבות־סוס, קאלאמיטים, אולי קצת עצי ג’ינקו, וכמובן עצי־שרכים ושרכים, ללא צמחים נושאי זרעים. אין פרחים על ליסנקה II, עובדה שאחדים ממבקרינו קבלו עליה. יש גם עצי סקוויה ענקיים, הנושאים את פרחי־העץ הקשיחים שלהם, או איצטרובלים.
“כך רואים אנו שהמוחות היחידים על פני הכוכב הינם עמומים ומונעים על ידי אינסטינקטים. שום בעל חיים המזכיר יצור־אנוש לא יכול היה להתפתח ולהופיע כאן מזה מיליוני שנים. אילולא החללית הקפיטליסטית שנחתה כאן נחיתת־אונס לפני זמן רב כל־כך.”
התיירים הקשיבו לכל זאת. אם בתשומת לב ואם בדאגה. בהעבירו את ידו דרך שיערו הצהבהב, אמר טקאידו, “כן, הייתי רוצה להרחיב בקצרה את דברי קונסטנצה. הנני אקזובוטניקאי שעבד עבודת־שדה בת חמש שנים על כוכב הלכת סוקולב. כפי שרמזה קונסטנצה, כאן על פני ליסנקה צריך עדיין הטבע להמציא את הצמחים בעלי השחלות. כלומר את הצמחים המגדלים תרמילי זרעים, בניגוד לצמחים חשופי־זרע. השחלה הינה אריזת מזון קטנה ומזינה, התומכת בזרעים בשלב הראשוני של חייהם. לנבגים או לזרעים חשופים אין יתרון זה – עליהם להסתדר בכוחות עצמם ומידת תמותתם גבוהה. אי אפשר לאכול נבגים. אך שחלות – אותן חבילות מזון קטנות הן אשר הביאו לידי שגשוגם של היונקים הראשונים על פני כדור הארץ. עליהן יקום או יפול עולם. על כן, עולם זה הינו חסר את יכולת ההתחלה – עד עתה, לפחות. תודה לכם.”
“באשר לחוסר העשב,” החלה רגנטופ, אך דולציפר הפסיקה.
“זוהי תמצית העניין. אין עשבים על פני עולם זה, אין דגנים, אין לבעלי החיים חבילות עתירות אנרגיה למאכל – אין צורך בסיסי לתמיכת מערכת הרועים־טורפים כמו אלה שצמחו על הארץ, על סוקולב ובכל מקום אחר. ליסנקה טרם הגיעה לשלב שבו תוכל לקיים דבר כל שהוא שאפשר לכנותו עולם החי.”
“אתה מדבר הרבה, אוטופיסט דולציפר,” אמר פרר, והצביע לעבר יצור־החפרפרת המת, “אך חיה זו שהבאת הנה –”
“כיצד יכול אתה למלא תפקיד של יושב ראש אפילו בישיבה הפשוטה ביותר,” אמר דולציפר, מורה באצבעו לעבר פרר, “אם לא תפשת את הנקודה המכרעת, שהיתה סיבה לבדיקות המדוקדקות שעברנו לפני שהורשינו לבקר על ליסנקה II. יצור זה איננו חייה. אין ממש חיות על ליסנקה II. כל מערכת הרועים־טורפים הינה אנושית במקורה.”
בחרטום מגפו הוא גלגל את יצור־המנהרות המכוסה בוץ עד שהשתרע על גבו כשפצעיו גלויים למראה, זרוע אחת תלויה על הכביש, ואחת מדלדלת על החזה.
“הסתכל בזה, פרר, וכל האחרים. הסתכלו והרגישו רגשי רחמים. ראו את אבר המין, את הפרקים, את המבנה האנטומי. הוא נעשה למה שהינו באמצעות התנייה אכזרית. אין הוא אלא פרא לא־יצלח. הוא התנוון עד למצב זה, דור אחר דור. אך אבות־אבותיו היו אבות־אבותינו. הם היו בני אדם, הומו־ספיינס, גזע נבוך ומסכן שתעה וגישש באפלה עד שגילה את הכוכבים. זה הדין גם לגבי כל בעל חיים ארור שנפגוש, כנראה, בעמק. זהו מלאי אנושי־לשעבר. זוהי הסכנה שעלינו להבינה. אנו ניצבים לא כנגד אינסטינקטים, אלא כנגד ערמומיות.”
היתה זאת קביעתו אבות־אבותיו היו אבות־אבותינו אשר עוררה את התרעומת הגדולה ביותר. קולה של סיגייק גבר על תגובותיהם.
“אוטופיסט דולציפר, הנני מודיעה לך בזאת, שבשובנו לאחדות יוגש נגדך דו”ח בעבור סטייה רעיונית. אתה מבזבז זמן יקר, ואתה דן במידע מסווג באוזני מי שאינו נמנה עם העלית.''
“אך הרי מורת־הדרך יודעת,” מחה מומחה למתכות בשם צ’ה בורק. “היא יודעת, היא חיה כאן, היא עברה אינדוקטרינציה.”
“היא עדיין רק מורת־דרך, פועלת,” אמרה סיגייק. “אל תיעלבי, חברה קונסטנציה. פרט לפרר, לא היינו זקוקים לכך שיזכירו לנו שכל בעלי החיים של ליסנקה מוצאם מהקפיטליסטים שהתרסקו כאן. כמובן שיש סכנות; אך העובדה שבעלי החיים הם אנושיים־למחצה תאפשר לנו להשתמש בנשק החזק ביותר של המשטר – הגיון!”
דולציפר השמיע צחוק יבש ובעט בגוויה כך שהתגלגלה שוב עד מרכב האוטובוס.
אכן, דברייך יאים לך, סיגייק! את יודעת טוב יותר. הרי את ירית בדבר הזה."
“די. בלי פגיעות אישיות,” אמר קורדן, בצעדו קדימה. “יותר מאחד מאתנו מסוגל לרשום דוחות. אנו מבינים את מצבנו, הלא כן? מכשירי האוטובוס מורים לנו שאנו נמצאים בערך מאתיים וחמישים ק”מ ממלון האחדות. נותרו שש שעות של אור יום. בידינו זיקוקי חרום, פנסים, וציוד נוסף בתוך הרכב, כולל קרונית לנשיאת אספקה. אנו עומדים לצעוד כאיש אחד בחזרה אל מבטחי המלון שלנו. הסבירות להתקפה עלינו על הכביש הינה נמוכה ביותר."
אוסלה דנינג, אישה ממדינת קופר שהתלוותה אל צ’ה בורק, אמרה, “הליכה כזאת תקח לנו יותר משני ימי־א', ללא הפסקות למנוחה. פרושו של דבר יום וחצי של ליסנקה. ואגב, הנני אחת מטכנאי העונות המובילים של המשטר, ואני מאמינה שסערה מתקרבת.”
“החלטנו את החלטתנו” אמרו קורדן ופרר יחדיו.
“היורשה לי להציע אלטרנטיבה, למרות שאני רק פועלת?” שאלה קונסטנצה. היא היתה בעלת גזרה דקה ונאה, והיא התבוננה בהם בהבעה משועשעת כמעט. “עד לאחדות יש מרחק גדול של הליכה קשה במעלה ההר, ואני משערת שאיש מכם אינו מורגל בהליכה למרחקים. ישנו מחסה קרוב יותר, הנמצא במורד ההר. בגיא עצמו יש מסעדה נוחה עם שפע של חדרי מנוחה, סאונות וכיוצא בזה, כולל בריכת שחייה בחלק מהאגם, במיוחד לנוחיותכם.”
“מהו המרחק מכאן עד לגיא?” שאלו תריסר קולות.
“פחות משעת נסיעה של אא”ט. נאמר מאה ושמונים – מאה שמונים וחמישה קילומטרים. בגיא נהיה מוגנים מכל פגע."
הם ניהלו וויכוח מאולתר.
בעת שיחתם, נשמע מרחוק קולו של צופר.
“רכב!” קרא מישהו, וכולם רצו להשקיף במעלה ובמורד הדרך. אחד או שניים מהם טיפסו על האוטובוס.
הדרך היתה שוממה בשני הכיוונים, מטשטשת והופכת לערפל אפרפר. הם היו מבודדים לחלוטין מהציוויליזציה. מצד אחד, במרחק של כקילומטר מהם, המישור נגמר והחל יער ירוק עתיק. עדר של יצורים נפלט מבין העצים והתקרב בדהירה לעבר הסוללה ולנהר שזרם בין היער לסוללה. באור העמום קשה היה לעמוד על טיבם בברור.
הכל עמדו ועקבו אחר הנעשה.
“אלך להביא את זיקוקי החרום,” אמר צ’ה בורק, אך לא זז.
העדר היה מורכב אולי מחמישים פרטים. הם התקרבו בדהירה, ככל הנראה על ארבע. מאחור היו שלושה רצים שהתקדמו בתנוחה זקופה יותר. אחד מהשלושה הרים כלי כלשהו אל פיו, נשף בו והשמיע צליל זועף. זה היה הצופר ששמעו.
הצליל שנשמע – זכר בלתי נעים לתקיעת שופר ציידים – הספיק בכדי להטיל אימה על התיירים. מבלי לחכות להחלטות וועדה. הם טיפסו אל האוטובוס נדחקים בערבוביה דרך החלונות והדלתות. רק קורדן, טקאידו ודולציפר נותרו לעמוד על הכביש.
עיזרו לי להכניס את ג’ורג מוריץ אל תוך הרכב," אמר קורדן אל טקיאדו, כשהוא ניגש אל האיש הפצוע.
שלושתם נשאו את מוריץ אל פתח הרכב, ושם עזרו להם ידיים נוספות להכניסו פנימה בעדינות ככל שניתן.
במצב חמור זה, התעורר מוריץ מעלפונו, התפתל מייסורים והחל לזעוק בתשישות. תחבשותיו החלו לדלוף – הוא נופף בידיו בכאב, כשהוא מורח דם בכל מקום. עווית אחזה בכל גופו, הוא התקפל לאחור, זעק שוב, והתמוטט. לאו צ’ווארטק, הרופא, היה לצידו; אחר בדיקה, הניד בראשו והודיע על מותו של מוריץ.
הוא הספיק בקושי לפתוח את פיו, כאשר נתקפה היט אורליך בעווית של היסטריה. היא זרקה את עצמה לפה ולשם, תלשה את שיערה, והיכתה בלאו פרר כשזה ניסה להרגיעה. ואז השליכה עצמה, מתייפחת, על הגופה, תוך כדי צעקות מבולבלות.
“אמא, אמא, מה עשיתי לך? הם לקחו ממך את כל חרוזייך. איש אינו אשם, אמא, איש אינו אשם, אני נשבעת – לא אני, לא את! מדוע עזבת אותי? אנחנו בטוחות ביחד, אמא קטנה!”
פרר הניח את ידיו סביב כתפיה הרועדות, בנסותו לעודדה. כשהוא מפנה פנים אדומות לעבר האחרים, אמר, “אינני יודע מה היא שחה. אני יכול להבטיח לכם שהיא היתה לידת־חוץ, כמו כולנו. לא היתה לה אמא. היא גודלה בבית־תינוקות יחד עם יתר בני דורה במאלי זמליה.”
בעוד היט אורלון נרגעת ומתנשמת בכבדוּת הלכו היצורים מהיער וקרבו. הם לא נחפזו, חלפו בזריזות בינות סבך העלים הירוקים, כשהם מביטים באופן מתמיד לשמאלם ולימינם.
אפשר היה להבחין ביתר ברור בצורתם. גופם היה מכוסה בפסים חומים ולבנים. אוזניהם היו גדולות באופן יוצא מגדר הרגיל ועגולות, והתקמרו קדימה כמעט כאילו היו המשך של הלסת התחתונה.
“הם נראים כמו זברות,” אמרה דנינג, בהקלה. “האם הם עשויים להיות צמחוניים ולא אוכלי בשר?”
העדר האט בחלפו בסמוך לחלק ממנהרות החפרפרות. הם התקרבו אל הנהר במשנה זהירות. מדי פעם עצרו לחלוטין, כשהם מרימים את רגליהם מהקרקע ומשקיפים מסביב בתנוחה אנושית. התיירים היו מרותקים למראה.
“להעלות על הדעת שהיו אלה פעם יצורי־אנוש…” קרא לידיי פראקס.
“ולחשוב שהיו אלה פעם קפיטליסטים,” אמר קורדן.
“וחישבו על כך שהם נולדים עדיין בתוך גוף הנקבה,” אמר טקאידו. רק כאשר שחרר הביוקום את מיננו ממעמסה זאת יכלו החברות המשפחתיות להתפרק, ונתאפשרה הקמתה של חברה עולמית של ממש."
“שקט!” אמרה סיגייק.
העדר המפוספס ראה את האוטובוס. הם התבוננו בו שעה ארוכה, ואז נעו לעבר הנהר. רצועות רחבות של חול משני צידי המים הראו כיצד הצטמק הנהר ממצבו המקורי; אך הוא היה די רחב עדיין, ונראה בוגדני, כשגושי סלע מבצבצים פה ושם מפני המים המתערבלים, ותעלה של זרם עמוק במרכז, המעלה קצף שנסחף ברוח השקטה.
מנהיגי הזברות קפצו אל תוך המים, והיתר באו בעקבותיהם. אחד מהרצים האחוריים תקע שוב בשופרו, כקריאת קרב. נקבות וחברי העדר הצעירים מוקמו בתוך עיגול מוגן על ידי גופי יתר היצורים, בעת שגברו על הזרם. המנהיגים הגיעו אל המים העמוקים כאשר החלה ההתקפה. אחד היצורים, זכר חזק ואפור־רעמה נפל לפתע על ברכיו וכמעט נעלם מתחת למים הגועשים. שניים מחבריו אחזו בו בכח בגפיהם הקדמיות, ומשכו אותו למעלה. יצור כהה דמוי כלב־ים עלה יחד עמו, כשמלתעותיו נעוצות בבטנו. הוא הותקף מייד על ידי יתר אנשי־הזברה.
כלבי־ים נוספים הופיעו. נשתררה מבוכה כללית, שבמהלכה יותר מאחד מיצורי־הזברה הצעירים נגררו כשהם צורחים, אל מעמקי הזרם. כלב־הים הראשון חוסל במכה אדירה. הוא איבד את שליטתו ונישא במהירות עם הזרם. דבר מה אפור ומהיר חטף אותו כהרף־עין, והוא נעלם כלא היה.
עדר הזברות התגודד והתערבב בעצבנות. הוא נסוג אל מים רדודים יותר. שוב תקעו בשופר; כאשר השופר נישא אל על כדי להשמיע שלושה צלילים צורמים, ראו הצופים את מלאכת־המחשבת שבמבנהו. לאחר מכן התווכחו האם הוא נעשה מעצם, עץ, או מתכת.
אותם צלילים מתכתיים קיבצו את היצורים המהססים. הם פנו לאחור ונעו באופן מסודר אל הגדה הרחוקה. מבלי להביט לאחור אל המקום שבו אבדו אחדים מהם, טיפסו אל פסגת הסלע בדהירה על־ארבע, עד שדמויותיהם הלכו וקטנו עם המרחק.
“היינו יכולים להדוף אותם בקלות, אילו הגיעו העניינים לידי כך,” אמר קורדן במהירות. “כעת, בואו ונרכז את המצרכים ונתכונן להליכה אל הגיא, בהקדם האפשרי.”
המשך – בחודש הבא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.