כזכור לכם (“פנטסיה 2000” – גליון מספר 2) סיים ד“ר מנלי דיפרצ’ר, הפסיכיאטור הדגול, את ההרפתקה האחרונה שלו כשהוא סגור ונעול מאחורי שעריו של “בית מרגוע” לסובלים מהתמוטטות עצבים. אולם לא איש כד”ר דיפרצ’ר ינוח על זרי הדפנה. שהרי מי שאינו רודף הרפתקאות, בלאו הכי תרדופנה ההרפתקאות אותו – ובמהלך רדיפה זו מתוודעים אנו יחד עם ד"ר דיפרצ’ר אל כמה טיפוסים מוזרים ומחלות מוזרות עוד יותר…
“אני סובל מקלפטו־קלפטומניה, דוקטור.” ד"ר מנלי ג'. דיפרצ’ר, שופע מרץ, אותו אגר בשנת החופשה־מאונס שלו, הביט בידידות מקצועית בדמות העגלגלה שישבה מולו, מעבר למכתבה, אשר לא חדלה מללוש את אצבעותיה הארוכות והביטה בו במבט זועף.
“ובכן, זה איננו רציני יתר על המידה, מר פלינט,” השיב ד"ר דיפרצ’ר, כשהוא מתיר לעצמו ציחקוק ידידותי קצר. “נראה שבעונה זו מרובים הם מקרי הקלפטומניה. ובאשר לגמגום…”
מר פלינט לא חייך.
“לא קלפטומניה, דוקטור. קלפטו־קלפטומניה.” הצעיר המשיך לעסות את אצבעותיו, כאילו החליק קמטים בלתי נראים. “אני גונב אך ורק מקלפטומנים אחרים,” הסביר בלהט.
חיוכו של ד"ר דיפרצ’ר קפא.
“אם אני מבין אותך נכונה,” פתח ד"ר דיפרצ’ר באיטיות רבה, “אתה חש בדחף פתולוגי לגנוב. אך במקום לגנוב מסופרמקטים וחנויות כל־בו, כמו שעושה כל קלפטומן נורמלי… זאת אומרת, ליתר דיוק, כל קלפטומן רגיל, אתה חש בכורח לגנוב רק חפצים, שניגנבו על ידי קלפטומנים אחרים?”
“זה נכון,” השיב האיש. “אני מתגנב לחדריהם כשהם נעדרים משם. בזמן האחרון נעשה קשה יותר ויותר למצוא אותם. כמובן, שכל החפצים האלה הינם חסרי כל ערך עבורי, הבט!”
הוא התכופף, הרים שקית נייר גדולה, והושיט אותה אל מעבר למכתבה. ד"ר דיפרצ’ר פתח אותה ושלף ממנה מקצף ביצים, כפית פלסטיק, מחדר, בקבוק ברילנטין ומפוחית פה.
“אני פשוט… פשוט אינני מסוגל לעצור בעצמי, דוקטור.” פלינט מתח את אצבעותיו הארוכות והרזות בעוית של עצבנות, “הדחף הזה שאני חש בו – אי אפשר לעמוד בפניו. המצב הולך ורע כל הזמן. אתה חייב לעזור לי.”
ד"ר דיפרצ’ר הוריד את השקית, והניח לאצבעותיו לשוטט על פני שעון הנחושת הקטן שאשתו נתנה לו בחג המולד. הוא מצא סיוע רב ועידוד נפשי, בכך שהיה ממקד את מבטו לרגע או שניים על המכשיר הקטן, שתקתוקיו תיקתוקי־כסף, כמו מונה של מונית. לבסוף, הרים את עיניו והביט באיש שמולו במבט חוקר – פנים חוורות, חתך מסכין גלוח קצת מעל הגרוגרת, לבוש שמרני. שום דבר יוצא דופן פרט להתעסקות המוגזמת באצבעותיו הארוכות.
“נתחיל בכמה שאלות שגרתיות,” פתח ד"ר דיפרצ’ר, כשהוא מכין את עפרונו.
פלינט, כך התברר, היה בן 37, בוגר תיכון, מועסק כפקיד בחברת ביטוח, רווק. הכל שגרתי ביותר.
כשחלפה שעת הביקור התרומם הדוקטור מכסאו וחייך חיוך מעודד.
“אז קבענו, יום שלישי בעשר,” אמר, כשליוה את פלינט לדלת.
דקות מספר לפני השעה עשר ביום שלישי הבא, כאשר יצא מן המעלית והוא בדרכו לפגישה שקבע עם פלינט, נתקל ד“ר דיפרצ’ר בגיסו, ד”ר ברט שנאפנהוקר, פסיכיאטור גבה קומה ובטוח בעצמו, בעל שיניים קדמיות בולטות ושער אפור ונוקשה, אשר התמחה בטיפול בגרושות עשירות, ואשר עצם נוכחותו במשרד הסמוך למשרדו הוא, גרמה לדיפרצ’ר עוינות מתמדת. לולא היה אחיה של אמילי…
“אני שמח לראותך שוב עמנו, מנלי,” רעם שנאפנהוקר בקולו החלקלק והדוחה. “איך טפלו בך בבית המשוגעים?”
“זה היה בית מרגוע,” ענה ד"ר דיפרצ’ר בקרירות מופגנת, כשהוא מתקדם במסדרון לעבר משרדו.
“טוב, אם תרגיש, שאתה עומד לאבד את השליטה, הרגש את עצמך חופשי לקפוץ אלי. תקבל הנחה מיוחדת, כמובן.” הוא צחק בקול גס ומחוספס והלם בידידות בכתפו של דיפרצ’ר. “דרך אגב, האם ספרתי לך, שאני עומד לשאת בחודש הבא נאום, בסעודה מטעם המכון לפסיכיאטריה? אני מקווה שתוכל להגיע.”
רופא אליל, מלמל ד"ר דיפרצ’ר בזעם, כשהוא מטיח את הדלת, כדי לא לשמוע את שריקתו האימבצילית והזייפנית של שנאפנהוקר. ואז, כשהוא מחניק את תחושת הסלידה שלו, קרא לפלינט אשר ישב בחדר ההמתנה.
“עכשו,” פתח במאור פנים אחרי שפלינט התישב והניח שקית גדולה נוספת על הרצפה שליד כיסאו. "עכשו, בנוגע ל… לקלפטומניה הזאת. הוא סרב לבטא את המלה המגוחכת הזאת קלפטו־קלפטומניה. מאז ביקורו הראשון של פלינט, לא היה מסוגל למצוא בספרות משהו, שיכסה את הבעיה הזאת, אך הוא הרגיע את עצמו בכך שקבע, כי לא יתכן שהענין יהיה כה מוזר כפי שהוא נראה ממבט ראשון. אחרי הכל, קלפטומניה היא קלפטומניה, ולא משנה ממי אתה גונב – יתכן שהבעיה של אדם זה היא רק קצת יותר מורכבת, ותו לא.
“הייתי רוצה להתחיל בהתחלה, אם תואיל, מר פלינט. ספר לי כיצד התחיל הענין.”
פלינט נראה מוטרד, תופף קלות בקצה רגלו על השקית שליד כסאו.
“זה בגלל הכפפות,” אמר. “לא היו לי שום בעיות לפני שהתחלתי ללבוש את הכפפות. אז התחלתי לחוש, לפתע, בדחף הזה לחטוף דברים מדוכנים בחנויות כל־בו. לא עברו אפילו שבועיים, וכבר לא נהניתי מזה יותר. אז התחלתי לטפל בקלפטומנים…”
ד"ר דיפרצ’ר חייך, וחש שהבעיה מתחילה להיפתר בו במקום. זה כל כך אופייני, התהליך הילדותי הזה של תלית האשמה בכשלונותינו שלנו בחפצים דוממים. רק אמש האשימה ביתה הקטנה של אחותו את בובת הסמרטוטים שלה בכך, שהיא שברה את האגרטל.
“היכן הן הכפפות הללו?” חקר בנימוס.
פלינט הרים את ידיו מעל השולחן.
“אני חובש אותן,” אמר.
ד"ר דיפרצ’ר מצמץ בעיניו, נשען קדימה ולטש מבטו בידים הארוכות והוורודות בעלות הפרקים המקומטים, האצבעות הרזות והצפורניים המטופחות היטב. הידיים היו ערומות ככדורי ביליארד.
“אינני רואה כאן שום כפפות,” אמר הדוקטור לאחר רגע.
“אני יודע,” ענה פלינט בשלווה. הן בלתי ניראות לעין."
אה, התמונה מתחילה להתבהר, הרהר ד"ר דיפרצ’ר. בעיה של תחושות אשמה מעורבות בהזיות ראיה. אני מוכן להמר עשרה נגד אחד, שתוך כמה רגעים גם נשמע כמה דברים על מכשפות וקסמים.
“היכן השגת את ה… הכפפות הללו?” הוא שאל בקול רך ומשכנע.
“קניתי אותן מצועניה, שקנתה אותן מרופאת־אליל ברזילאית קטועת שתי אצבעות, ששמה בסי.”
“והיכן השיגה אותן רופאת האליל?”
“היא רקחה אותן מעלים צעירים של שיח בגויולה שהוכה פעמיים ע”י ברק, ואשר לתוכם הוזרק דמה של בתולה מטורפת."
“ומה היתה המטרה שביצור… כפפות אלו?”
“להקל על בנה של רופאת האליל לגנוב ביצי יונים.” פלינט הביט לצדדים בעיניו המוטרדות. “אבל הכפפות פגומות, הן חזקות יתר על המידה.”
זה יכול להמשך כך לנצח, הרהר ד"ר דיפרצ’ר בעצבות. אם אשאל אותו מדוע פשוט איננו מסיר מעל ידיו את הכפפות, הוא ישיב, שאיננו מסוגל להוריד אותן.
“הגרוע ביותר בכל הענין, דוקטור הוא שאינני מסוגל להסיר אותן. אתה רואה?” פלינט הרים אחת מידיו וצבט את העור הורוד. לפתע הוא רכן מעל למתכת כמגלה סוד כמוס. “ישנה רק דרך אחת להסירן, דוקטור.”
“ומהי דרך זו?”
“ראשית כל, אני חייב למצוא רופא אליל, שמעמדו בקהילה שלו מקביל לזה של בסי. ואתה האיש.”
“רגע, רגע,” מחה ד"ר דיפרצ’ר.
מכיס מעילו שלף פלינט פיסת נייר וקופסה קטנה ובה אבקה לבנה והניח אותם לפני הדוקטור.
“ואז אני צריך לגרום לכך שתפזר אבקה זו על פני הכפפות תוך כדי הגיית מילים אלו ועשיית התנועה הזאת. אחרי כן אוכל להסירן מיד.”
“בבקשה!” אמר ד"ר דיפרצ’ר בנוקשות, כשהוא מרים את ידו. הכפפות הבלתי־נראות הספיקו לו די והותר.
“הנח לי להראות לך, איך להסיר… כפפות בלתי נראות אלו מעל ידיך.” הוא הפסיק לרגע, צחצח משקפיו, כחכח בגרונו והעיף מבט אלכסוני לעבר התקרה. “ובכן, בראש וראשונה, מה מיצגות כפפות אלו? לא יותר מאשר…”
במשך שעה תמימה, ניתח ד“ר דיפרצ’ר, הסביר והבהיר. הוא סיפר באריכות על פוביות, על פנטסיות, על פיקסציות, ושעון הנחושת הקטן התנדנד, כשהלם על השולחן באגרופו ליתר הדגשה. פלינט הביט והקשיב בקשב רב, ואז, כאשר ד”ר דיפרצ’ר הפסיק לרגע על מנת למחות את מצחו המיוזע ולהביט במבט רב־משמעי אל שעונו, רכן שנית קדימה.
“הכל יפה מאד, דוקטור,” הוא אמר. “אך האם אתה מתכוון להטיל את הכישוף הזה, או לא?”
הדברים האלה אורכים זמן רב, אמר ד"ר דיפרצ’ר לעצמו בלאות, זמן וסבלנות…
“שאם לא,” המשיך פלינט כשהוא מתחיל להתרומם מכסאו, “אני עומד ללכת למקום אחר. ישנו עוד פסיכיאטור במעלה המסדרון. מישהו בשם ד”ר שנאפ… שנאפ…"
בבהילות, רמז ד“ר דיפרצ’ר לאיש לחזור ולהתישב. בכל פעם שהוא איבד לקוח משלו לטובת ד”ר שנאפנהוקר, הצליח גיסו, באמצעות מזל יוצא מגדר הרגיל, לפתור את הבעיה תוך זמן קצר ביותר. השחצנות שד"ר דיפרצ’ר נאלץ אחר כך לסבול, היתה ללא נשוא. האיש הזה אפילו כתב פעם מאמר בבטאון המקצועי.
ד"ר דיפרצ’ר הביט בגועל בקופסת האבקה ובמילים שעל פיסת הנייר. ובכן, אם נגזר עליו להדגים את חוסר התועלת שבהטלת כשפים – אזי נגזר עליו, וזהו זה.
“אם אטיל את… הכישוף הזה,” אמר לבסוף, כשהוא מנסה להעניק למילים משמעות עמוקה, “האם תבטיח לי, שבאמת תנסה להסיר את הכפפות הדמיוניות הללו, תקלף אותן כמו נחש המקלף את עורו – עור לו איננו זקוק עוד?”
“כן! כן!” הסכים פלינט בהתלהבות.
“אידו קווידו! סכיזו! ליבידו!” פיזם ד"ר דיפרצ’ר, תוך שהוא מפזר את האבקה על ידיו המושטות של פלינט, ומבצע בידו השניה תנועה מסוימת. אחר כך התישב שוב בכסאו, וחייך בסלחנות.
“תודה רבה!” התנשם פלינט בהכרת תודה. ואז בצליל של זיפ־סיפ־סנאפ, קילף מעל ידיו צמד כפפות שקופות מחומר גמיש, כאילו השיל מעל עצמו עור מת, והשליך את שתיהן על המכתבה. ד"ר דיפרצ’ר לטש עיניו בפליאה בגבעה הקטנטנה של גומי דקיק ועדין, אשר מוטטה את מגדל הקלפים הפסיכולוגי שלו בקול חלול.
“והנה התשלום המגיע לך,” אמר פלינט בעליזות, כשהוא משליך על השולחן כמה שטרות. “ושוב רוב תודות לך.” פלינט יצא מהמשרד, כשהוא טורק את הדלת מאחוריו.
ד“ר דיפרצ’ר עצם לרגע את עיניו, והקשיב לתיקתוק שעון הנחושת שלו. כמובן שיתכן שהאיש הזה מנסה פשוט למתוח אותו. יתכן אפילו שהשרלטן הרעשני הזה, שמומחיותו בהחזקת ידיהן של נימפומניות עשירות, אותו מציצן פסיכואנליטי, ד”ר שנאפנהוקר, הוא שהדיח אותו לכך. לא, במחשבה שניה, לא יתכן שהיתה זאת מתיחה. אף אחד – אף לא ברט שנאפנהוקר בכבודו ובעצמו – לא יהיה מוכן לשלם 150 דולר לשעה עבור התענוג המפוקפק הזה.
הוא הרים כפפה אחת והביט בה. היא היתה הפוכה כעת מתוכה החוצה. הדבר נגרם בגלל שפלינט ממש קילף אותה מעל ידיו, אך נראה היה, ששני צדדיה זהים האחד לשני. מעולם לא הזדמן לו לנגוע בדבר כה רך ועדין, כה קליל ושקוף! הוא סובב את הכפפה לכל צדדיה. היא לא היתה כבדה יותר מקור עכביש, אך היתה גמישה כמו סרט גומי. הוא תחב לתוכה את אצבעותיו לנסיון. מענין עד כמה חמימה ונוחה היא כפפה זו! הוא חבש אותה כולה. אכן, אתה ממש בקושי מסוגל לחוש שהיא נמצאת שם! הוא הרים את הכפפה השניה וחבש גם…
הסיבה לכך, שאינני מסוגל להסיר כפפות אלו, אמר לעצמו ד"ר דיפרצ’ר למחרת היום, כשהוא לוטש את עיניו לעבר אצבעותיו, היא שהגומי ממנו הן עשויות נמצא כל כך קרוב לעור עד שאינני מסוגל לאחוז בהם אחיזה שתספיק על מנת להסיר אותן. לו רק היו לי צפרניים ארוכות יותר.
הדלת נפתחה לפתע ודרכה נדחף פרצופו המאיר של ד"ר שנאפנהוקר.
“בוקר טוב, מנלי,” רעם קולו. “יצאתי לנסות לארגן איזה עסק, ודבר ראשון חשבתי אודותיך.” הוא צחק בלבביות.
“האם לעולם אינך דופק בדלת?” נהם ד"ר דיפרצ’ר.
“אני מקווה שלא העלבתי אותך, דוקטור, פשוט חשבתי להשאיר לך תכנית של המפגש החודשי הבא במכון. האם כבר סיפרתי לך שהפעם אני הוא המרצה־האורח?” הוא השליך מעטפה על המכתבה ונעלם.
ד"ר דיפרצ’ר הפנה את תשומת ליבו חזרה לכפפות. אכן, מוזר שלא הצליח להסיר אותן. מאד מוזר. לא שזה ממש הטריד אותו – הן היו נוחות וכה קלילות, עד שבקושי חשת בכך שהן נמצאות עליך. הלילה יבקש מאמילי, שתנסה להסיר אותן ממנו. אך זה בכל זאת מטריד במקצת, לא להיות מסוגל לעשות זאת בעצמך.
כמובן שהוא לא חש שום דחף לקלפטומניה – כלל וכלל לא. הוא חייך לעצמו. למען האמת – אם היית מרשה לדמיונך להפליג קצת, יכול היית לומר שזה בדיוק להפך. אמש הוא השאיר ספר מסוים באוטובוס והבוקר שכח את מקטרתו החביבה בבית הקפה. מוזר, מאד מוזר.
עיניו נדדו לעבר שתי שקיות החפצים הגנובים שפלינט השאיר. את אלה אני חייב להחזיר, אמר לעצמו – לא טוב שהם יסתובבו ככה במשרד. הוא הרים את השקיות, וכשחיטט בתכנן גילה על פי התוויות שעליהם, כי רב החפצים נגנבו מחנות כל־בו של האחים סנואו. השעה היתה שעת הפסקת־הצהרים, השעה המתאימה ביותר להחזיר את החפצים למקומם.
מכירת סוף העונה השתוללה בכל־בו של האחים סנואו, מסדרונות הכל־בו המו עדרי נשים, שקנו מכל הבא ליד. ד"ר דיפרצ’ר, חובק שתי שקיות חומות גדולות, פילס לו דרך בהחלטיות לעבר שולחנות התצוגה.
אגף ארנקי הנשים היה המקום בו אחזה אותו לפתע התשוקה. הוא נלחם בה אך, היא חזרה – חזקה יותר, עקשנית יותר – ותוך רגע קט, התפתחה והפכה להיות דחף פראי ובלתי הגיוני שגרם לדגדוג בקצות אצבעותיו ולרעד לאורך כל גופו.
הוא מצא עצמו נרכן על אחד הדוכנים וידיו נשלחות לעבר השקיות שנשא. נשימתו הלכה ונתקצרה, כאשר שלף החוצה את החפץ הראשון שאצבעותיו נגעו בו – מגב לחלון מכונית. הוא הביט סביבו בגניבה. איש לא הביט לעברו. בתנועה מהירה כברק השחיל את המגב אל בין שני ארנקי עור שנחו על הדוכן. אזי חזר והציץ לצדדים בעצבנות, ומיהר החוצה כשליבו הולם בקצב, ובליבו תחושה מוזרה של נצחון.
“ההיפך מקלפטומניה – זאת המחלה שלך!” האשימה הגברת דיפרצ’ר את בעלה בקול צעקני והיסטרי כשבועיים מאוחר יותר, בשעת ארוחת הצהריים. היא היתה אשה גדולה והחלטית, בעלת עיני פלדה והתנהגות נינוחה, אך ברגע זה, לא הראתה זאת כלל. “אתה הינך נון־קלפטומן, ואתה חייב לעשות משהו בקשר לזה!”
“ואני אומר לך שהכל בגלל הכפפות הארורות הללו!” צעק הדוקטור כשהוא פוסע הלוך וחזור לרוחב החדר. ארוחתו התקררה בלא שטעם ממנה. שערו היה מדובלל. בעיניו נצצו אורות משונים. ידיו נתקפו מדי פעם בהתקף של צביטות הדדיות.
“אתה, סחבן־חנויות שכמוך… זאת אומרת דחפן־חנויות שכמוך!” לסתה היציבה בדרך כלל רעדה מזעם. “מתגנב לחנויות כל־בו, ומשאיר מזכרות על כל הדוכנים, את האגרטל הכחול שלי! את המחרוזת שלי! כמעט את כל כלי הכסף שלנו! אפילו את שעון הנחושת הקטן שלך! הכל אבד!”
“הכל בגלל הכפפות, אני מסביר לך!” דיפרצ’ר משך, צבט וגרד לשווא את גב ידו. “אני פשוט חבשתי אותן הפוך. הפנים כלפי חוץ והחוץ כלפי פנים!… לעזאזל, לו רק יכולתי לאחוז בהן!”
“והיום התקשרו אלי שוב מהספריה הציבורית,” בכתה בקול רם, “לא עובר יום בלי שתדחוף שנים־שלושה מהספרים שלך לתוך הארונות שלהם!”
“טוב, לו היית עוזרת לי להוריד מעלי את הדברים הארורים האלה בלילה הראשון, כשבקשתי ממך, יתכן שלא הייתי שקוע בבוץ הזה!”
“אבל הערב!” התעוותו שפתיה של גברת דיפרצ’ר, וקולה הפך גבוה וצרחני, “באוטובוס – זה היה הקש ששבר את גב הגמל! ראיתי אותך במו עיני. הצורה שבה סחבת מכיסו של האדם ההוא את ארנקו, דחפת פנימה שטר של 10 דולר משלך והחזרת אותו לכיסו. אני אומרת לך מנלי, אתה חייב ללכת ולהתיעץ עם מישהו!”
“ואני אומר לך, שהכל בסדר איתי! זה בגלל הכפפות! כשפלינט קילף אותם מעליו, הפך אותן כלפי חוץ. הן חבושות עלי הפוך, אינך מסוגלת לדחוף לך את זה לראש?” הוא תקע סיגריה בזוית פיו.
“כפפות! כפפות! כפפות! אני אומרת לך בפעם המאה שאתה לא חובש שום כפפה!”
“איפוא לעזאזל המצית? נהם ד”ר דיפרצ’ר, כשהוא טופח על כיסיו. “הוא היה בכיס החזיה הבוקר.”
“השאלה היא,” צווחה אשתו בהיסטריה, שולחת ידיה להזיז את כנפות מעילו, “היכן היא החזיה שלך?… מנלי, מוטב שאומר לך, קבעתי לך פגישה.”
היא חפרה בארנקה והעלתה משם כרטיס ביקור.
“שנאפנהוקר!” הוא צרח.
“ברט התנהג מאד יפה, כשסיפרתי לו את הסיפור.”
“בשום פנים ואופן אינני מוכן ללכת לאח הגועלי הזה שלך!” צרח ד"ר דיפרצ’ר, עיניו מאדימות מרוגז. “אפילו היה הפסיכיאטור האחרון עלי אדמות! אותו…” לפתע, באמצע המשפט, שחרר את נשימתו בשריקה, ולטש עיניו בחלל האויר זמן מה, כשעל פניו מתפשטת לאיטה הבעה מהורהרת ומרוצה. רופא אליל שכמותו! נשארה עדיין מעט אבקה… מדוע לא עלה במוחו קודם לכן הרעיון, להלביש כפפות אלו על ברט? הבדחן הזול הזה אהב מאד לנסות חפצי לבוש של אנשים אחרים, לשם הבדיחה שבענין – כובעי נשים, עניבות פרפר ענקיות ושאר ירקות. האיש הזה פשוט אינו מסוגל לעמוד בפני הפתוי הגלום בזוג כפפות גומי!
“אתה הולך אליו, ברור?” אמרה אשתו.
“מובן מאליו שכן!” ענה ד"ר דיפרצ’ר בקול עולז, כשעל פניו מתפשט חיוך ממזרי.
מעולם לא היו רופא ופציינט כה שמחים לראות האחד את השני, כמו באותו יום בו נכנס ד“ר דיפרצ’ר לחדר עבודתו המרוהט בפאר של ד”ר שנאפנהוקר. פרצופו של ד“ר שנאפנהוקר זרח באושר בלתי־מוסתר, המאפיין סטודנט לאנטומיה, העומד לנתח זן נדיר של אמבה קצרת זנב, בעוד שד”ר דיפרצ’ר הביט לעברו במבט תמים, האופיני לאדם העומד לעולל תעלול נבזי. במשך שתי דקות תמימות לחצו שניהם האחד את ידי רעהו.
“ובכן!” פתח ד"ר שנאפנהוקר בלבביות, כשהוא חסר סבלנות להגיע כבר לנקודה, בה יהיה עליו לקבוע את הדיאגנוזה. “אמילי ספרה לי, שישנה איזו בעיה המציקה לך.”
“אני מצטער על כך, שאני נאלץ להטרידך בדבר כה פעוט.” השיב ד"ר דיפרצ’ר, כשהוא מתאמץ בכל כוחו שלא לגחך.
במשך כשעה תמימה התיר ד“ר דיפרצ’ר לגיסו “לחלוב” ממנו את הסיפור המוזר שלו, ולבסוף, לאחר שהסביר את הוראות השמוש והדף את קופסת האבקה הלבנה אל צידה השני של המכתבה, הוא צפה בד”ר שנאפנהוקר המניד ראשו בתנועה של חוסר ישע שוקע חזרה בכורסתו.
“מנלי ידידי,” פתח שנאפנהוקר, “חושבני שהפתרון היעיל ביותר הוא נטילת חופשה נוספת של עוד שישה חודשי מנוחה מוחלטת, אולי אפילו שמונה. אתה חייב זאת לאמילי, אתה יודע, וגם לעצמך.” הוא שלח ידו לטלפון.
ד"ר דיפרצ’ר היה מוכן לסיטואציה מעין זאת. כשעיניו יורות ברקים – או, לפחות, מה שקיווה, שיראה כברקים מאיימים – זינק מכיסאו, אחז בסכין הנחושת לפתיחת מכתבים ונרכן מעבר למכתבה כשנשימתו כבדה.
“האם תטיל את הכישוף ההוא או לא?” צעק, כשהוא דוקר את פני מכתבת המהגוני בקצה הסכין.
ד"ר שנאפנהוקר מיצמץ ביראה.
“כמובן, מנלי, כמובן,” ענה. “אני אטיל את הכישוף ואחר־כך אזמין לך מקום בבית ההבראה.” הוא הרים את קופסת האבקה והציץ בעצבנות בפיסת הנייר שבידו.
“אידו! סקיווידו! סכיזו! ליבידו!”
בצליל של זיפ־סניפ־סנאפ קילף ד“ר דיפרצ’ר את הכפפה מעל ידו השמאלית ואז, כאשר החל מסיר את הכפפה השניה, נתקל לפתע בבעיה, שדרשה ממנו הכרעה תקיפה בין שתי אפשרויות: האם עליו להפוך את גיסו לסחבן חנויות או לדחפן חנויות? הישאיר את הכפפות, כשצידן הנכון מופנה כלפי חוץ או כלפי פנים? כל אחת מהאלטרנטיבות טמנה בחובה סיכויים מזהירים כל כך, עד כי לרגע קט חש ד”ר דיפרצ’ר, כי הוא נקרע בין שתי האפשרויות המפתות. ואז נחה עליו ההשראה, והתשובה במוחו. מה יקרה, אם ישאיר כפפה אחת כשצידה הנכון בחוץ, וכפפה אחת כשהיא הפוכה, וצידה החיצוני מופנה פנימה…?
“ברט!” קראה גברת דיפרצ’ר, כשהיא פותחת את הדלת בפני אחיה, שבוע אחד כך, “הכנס! הכנס!”
“אינני יכול, לצערי,” השיב לה ד"ר שנאפנהוקר, כשהוא מושיט לה קופסת קרטון ובתוכה שכן מספר מגוון של חפצים. “פשוט רציתי להשאיר את אלה אצלכם, אלה הם חלק מהחפצים שמנלי שכח אצלי במשרד לפני… לפני שרפאתי אותו.”
גברת דיפרצ’ר נטלה את קופסת הקרטון.
“אני חייבת לציין, שהינך ממש קוסם, ברט. טיפול אחד בלבד, ומנלי מרגיש עכשיו כמו תינוק שנולד מחדש.”
“אה, זה לא היה ענין מסובך במיוחד,” אמר ד"ר שנאפנהוקר כשהוא נסוג בעצבנות במורד המדרגות. בעיניו נראו סימנים של מתיחות מסוימת, ואצבעותיו צבטו מדי פעם את כפות ידיו.
גברת דיפרצ’ר סגרה את הדלת וחזרה לחדר האוכל, בו ישב ד"ר דיפרצ’ר וטרף ברעבתנות ארוחת צהריים ענקית.
“זה היה ברט,” הסבירה. “עם קרטון נוסף של גרוטאות. אתה יודע, מנלי, אני מודאגת בגינו. הוא ממשיך להביא את כל החפצים האלה לכאן, כשהוא עומד על כך שהם שייכים לך, בעוד שהם כולם שייכים לו עצמו! הנה העט הנובע שלו, סכין המכתבים שלו, אפילו ספר הפגישות שלו! ומה שגורם לענין להראות מוזר עוד יותר,” המשיכה, כשהיא מנידה בראשה, “זה שכל פעם שהוא בא להפקיד אצלנו קרטון אחד, הוא מצליח לצאת מכאן, כשהוא מסלק איכשהו קופסה שלמה של חפצים משלנו!”
היא פנתה לעבר החלונות, והציצה מעבר לחרכי התריסים הוונציאנים. “הבט בו שם! הוא מוריד את הצנור מברז כבוי השריפות! מה יעשה עם זה? מה יעשה עם זה? בחיי, האיש הזה הפך להיות סנאי מהלך על שתיים!”
“כנראה עבד קשה מדי על אותו נאום שלו,” אמר ד"ר דיפרצ’ר ופניו מאירות, תוך שהוא נוטל עוד קותל חזיר ראוי להתכבד בו. “תמיד ידעתי, ששנאפנהוקר עוד יתמוטט יום אחד”.
אלן נלסון1
-
פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחבר שצוין בספר רק בשם: אלן נלסון. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תצרו קשר. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.