הקורא הישראלי זכה כבר ולהכיר את קליפורד ד. סימאק באמצעות ספרו “עיר” שיצא לאור בהוצאת “עם עובד”, וזכה לפופולריות רבה בקרב חובבי המד"ב בארץ.
צד אחר של יצירתו הפוריה, הסיפור הקצר, (או הלא־כל־כך קצר) מוצג כאן באמצעות “אח” – המאיר באור חדש את המוטיב התנכי של ‘יעקוב ועשיו’, הפעם בעידן החלל.
הוא ישב בכסא הנדנדה שלו על המרפסת מרוצפת־האבן, כאשר סטתה המכונית מן הכביש ועצרה ליד השער. מתוכה יצא זר, פתח את השער והתקדם במעלה השביל. האיש שהתקדם במעלה השביל היה זקן, אמנם לא כה זקן כמוהו עצמו – קבע האיש שבכסא־הנדנדה – אבל בכל זאת זקן. שיער לבן התנופף ברוח ובצעדיו ניכרה גרירת רגליים איטית, כמעט בלתי מורגשת.
האיש נעצר לפניו. “אתה הוא אדוארד למברטו?” – שאל. למברט הנהן.
“אני תאודור אנדרסון,” אמר האיש. “ממדיסון. מהאוניברסיטה.”
למברט הצביע על כסא־הנדנדה שלידו. “שב, בבקשה,” אמר. “הנך נמצא רחוק מהבית.”
“לא כל כך רחוק,” גיחך אנדרסון. “מאה וחמישים ק”מ או משהו כזה."
“בעיני זה רחוק,” אמר למברט. “במשך כל שנות חיי לא הרחקתי מביתי יותר מאשר שלושים ק”מ. המקום המרוחק ביותר אליו הגעתי הוא נמל החלל אשר מעבר לנהר."
“האם אתה מבקר בנמל־החלל לעיתים קרובות?”
“פעם נהגתי לעשות כן, כשהייתי צעיר יותר. אך לאחרונה לא. ממקום זה בו אני יושב, יכול אני לראות את ספינות החלל נוחתות וממריאות”
“אתה יושב וצופה בהן?”
“עשיתי זאת בעבר, עתה כבר לא. מדי פעם בפעם אני מבחין בהן אך אינני יושב לצפות בהן.”
“אם הבנתי נכון, יש לך אח שנמצא כעת בחלל.”
“כן, פיל. פיל הוא הנווד המשפחתי. שנינו היינו בנים יחידים. תאומים זהים.”
אתה רואה אותו מדי פעם? אני מתכוון, האם הוא בא לבקר?"
“לפעמים. שלוש או ארבע פעמים, זה הכל. אך לא בשנים האחרונות. הפעם האחרונה שהיה בבית היתה לפני כעשרים שנה. הוא תמיד נחפז. הוא יכול היה להשאר רק יום או יומיים. היו לו סיפורים גדולים לספר.”
“אך אתה עצמך נשארת בבית. שלושים ק”מ, אמרת, זה המרחק הגדל ביותר שעברת אי פעם?"
“היתה עת,” אמר למברט, "שרציתי ללכת אליו, אך לא יכולתי. נולדנו כאשר הורינו היו מבוגרים מאד. מישהו צריך היה להשאר כאן עמם. אחרי שנפטרו, גיליתי שאינני יכול לעזוב גבעות אלה, יערות אלה, הפלגים שהפכו לחלק בלתי נפרד ממני – "
אנדרסון הנהן. “ביכולתי להבין זאת. זה משתקף בכתיבתך. הפכת להיות דובר הפסטורליות של המאה הזאת. אני מצטט אחרים, אך אתה לבטח יודע זאת.”
למברט רטן. “כתיבה אודות הטבע, היו ימים בהם היתה זאת מסורת אמריקאית מכובדת. כאשר התחלתי לראשונה לכתוב זאת, לפני חמישים שנה, זה כבר לא היה אופנתי. אף אחד לא הבין זאת, אף אחד לא רצה בזאת, אף אחד לא ראה מה חפץ יש בדבר. אך עתה היא שוב באופנה, וכל שוטה ארור אשר מצליח לחבר שלוש מלים יחדיו, עושה זאת שוב.”
“אף איש אינו עושה זאת טוב כמוך.”
“אני רק מנסה יותר. אני עושה זאת הרבה יותר זמן.”
“עתה,” אמר אנדרסון, “יש צורך עז בכתיבה כזאת. היא מזכירה לנו את המורשת הגדולה שכמעט ואבדה לנו.”
“ייתכן,” אמר למברט.
“נחזור לרגע לאחיך…”
“רגע אחד, בבקשה,” אמר למברט. “שאלת אותי שאלות רבות ללא כל הקדמה, ללא כל נסיון לפתח שיחה. פשוט פרצת פנימה והתחלת לשאול שאלות. אמרת לי את שמך וציינת שבאת מן האוניברסיטה, וזה הכל. למען הפרוטוקול, מר אנדרסון, אמור לי, בבקשה, מי אתה?”
“אני מצטער,” אמר אנדרסון. “אני מודה שהתברכתי במעט מאוד טאקט, על אף העובדה שטאקט הוא אחד מיסודות המקצוע שלי. צריך הייתי לדעת כמה הוא חיוני. אני עובד המחלקה לפסיכולוגיה ו…”
“פסיכולוגיה?”
“כן. פסיכולוגיה.”
“יכול הייתי להעלות על דעתי שבאת מהמחלקה לאנגלית או – אולי, אקולוגיה, או כל נושא אחר שדן איכשהו בבעיות הסביבה. איך קרה שדווקא פסיכולוג בא לבקר ולשוחח עם אדם הכותב אודות הטבע?”
“נהג נא עמי בסבלנות,” ביקש אנדרסון. “התחלתי את הענין בצורה לא נכונה. הבה נתחיל שוב. באתי הנה, למעשה, כדי לשוחח איתך אודות אחיך.”
“מה אודות אחי? איך נודע לך על קיומו? התושבים בסביבה יודעים עליו ואף לא איש מלבדם. מעולם לא הזכרתי אותו בכתבי. מעולם.”
“ביליתי את הקיץ האחרון במחנה דייג המרוחק מספר קילומטרים מכאן. שם שמעתי עליו.”
“ומספר אנשים מבין אלה שעימם שוחחת אמרו לך שמעולם לא היה לי אח.”
“זהו זה, בדיוק. אתה מבין, אני עוסק כרגע במחקר מסוים שנמשך כבר כחמש שנים…”
“איני יודע איך, בכלל, התחיל הסיפור להתגלגל,” אמר למברט. “הסיפור שאין לי אח. לא שמתי לב לכך כלל ואיני מבין מדוע אתה…”
“מר למברט,” אמר אנדרסן, “סלח לי, בבקשה. בדקתי את רישום הלידות בבנין המועצה האזורית ובמרשם האוכלוסין…”
“אני יכול לזכור זאת,” אמר למברט, “כאילו ארע זה רק אתמול, כאילו רק אתמול עזב אחי את הבית. עבדנו יחד באסם, שם, מעברו השני של הכביש. כיום אין משתמשים עד באסם, וכפי שהנך יכול לראות, גגו קרס פנימה. אולם, אז עדיין היו משתמשים בו. אבי עיבד את האחו שמשתרע שם, במקביל לגדת הנחל. האדמה הצמיחה – וגם היום יכולה היתה להצמיח אילו מישהו היה מעבד אותה – את התירס היפה ביותר שראית מימיך. תירס טוב יותר אפילו מזה הגדל בערבות איווה. טוב יותר מכל תירס אחר הגדל בכל מקום אחר בעולם. עיבדתי את השדה ההוא שנים רבות לאחר מות אבי, אך עתה אינני מעבדו עוד. פרשתי מעסקי החקלאות כבר לפני יותר מעשר שנים. מכרתי את כל המלאי והציוד. יש לי עכשיו רק גינה ביתית קטנה. לא גדולה מדי. אין היא צריכה להיות גדולה מדי. יש רק…”
“אמרת משהו בקשר לאחיך…”
“כן, אני משער שדיברתי אודותיו. יום אחד עבדנו במחסן – היה זה יום גשום – לא, לא ממש גשום. היה רק מטר טורדני, דקיק. היינו עסוקים בתיקון רתמות. כן, רתמות. אבי היה אדם מוזר מבחינות רבות. הוא לא האמין בהיזקקות למיכון, מעבר למינימום ההכרחי. מעולם לא היה טרקטור במקום הזה. הוא חשב שסוסים טובים הרבה יותר. במקום קטן כמו זה הם היו באמת טובים יותר. אני עצמי השתמשתי בהם, עד אשר נאלצתי למכרם. היינו חברים, הסוסים ואני, אבל – בכל אופן, עבדנו שנינו על הרתמות כאשר פנה אלי פיל ואמר לי, כרעם ביום בהיר, שהוא הולך לנמל־החלל כדי לנסות להשיג שם עבודה על סיפון אחת הספינות. כבר שוחחנו על כך פעמים רבות קודם לכן ובלב שנינו קיננה השאיפה לנסוע, ובכל זאת הופתעתי כשהודיע לי פיל שהוא עומד לנסוע. לא היה לי שמץ של מושג שהספיק כבר לגבש החלטה בנדון. יש משהו בנושא שעליך לדעת ולהבין – הזמן, הנסיבות – היו ימים, הרחק הרחק בהיסטוריה שלנו בהם נהגו הנערים בניו־אינגלד להמלט מביתם ולעלות על הים. בתקופה שלפני כחמישים שנה, הם ברחו וטסו לחלל…”
תוך כדי סיפור השתלשלות המאורעות צפו ועלו הזכרונות. הוא זכר את אשר ארע, כפי שאמר לאנדרסון, באותה בהירות כאילו קרה זה רק אתמול. הכל חזר להיות ברור ואמיתי, אפילו הריח הרע שנדף מן החציר של השנה הקודמת שאוחסן במגדל שמעל האסם. יונים המו בשבתן על קורות האסם העליונות, ולמעלה, בשדות המרעה שבצידי הגבעה, געתה פרה בודדת. הסוסים שבאורווה רקעו ברגליהם קלות, כשהם לועסים את החציר שנותר באבוס.
“החלטתי על כך כבר אמש,” אמר פיל, “אך לא סיפרתי לך משום שרציתי להיות בטוח. יכולתי לחכות, כמובן, אך במקרה כזה יש סיכוי שלעולם לא אלך, ולא הייתי רוצה לבלות את חיי במקום זה במחשבה שמא בכל צריך הייתי ללכת. אתה כבר תאמר זאת לאבא, לא כן? אחרי שאלך, בשעות אחר הצהרים, כך שיהיה לי די זמן כדי להסתלק.”
“הוא לא ירדוף אחריך,” אמר למברט. “טוב יותר היה אילו היית מספר לו בעצמך. הוא עשוי אולי להתווכח איתך אך לבטח לא ימנע ממך ללכת.”
“אם אני אצטרך לספר לו, לעולם לא אוכל ללכת,” אמר פיל. “אראה את הבעת פניו ולעולם לא אלך. לפחות את זה יהיה עליך לעשות עבורי, אד. אתה תצטרך לספר לו, כדי שלא אצטרך לראות את הבעת פניו.”
“איך תעלה על ספינה? הם אינם רוצים בנערי־חוות טירונים. הם מחפשים אנשים מאומנים.”
“ודאי אמצא שם ספינה,” אמר פיל, “שאמורה להמריא תוך זמן קצר ואחד או שניים מבין אנשי צוותה נעדרים. לא יחכו להם ולא יבזבזו זמן בחיפושים מיותרים אחריהם. הם יקחו כל מי שימצא שם. בעוד יום־יומיים אמצא לי ספינה שכזאת.”
למברט שב ונזכר כיצד עמד בפתח האסם, מביט באחיו הצועד במורד הדרך, מגפיו מתיזים מים מתוך השלוליות ודמותו הולכת ומטשטשת על יד הדלף דמוי הערפל. זמן רב לאחר שאפרוריות המטר מחקה את דמותו, עדיין דימה לעצמו שהוא רואה אותו – דמות קטנה והולכת המגששת את דרכה במורד הרחוב. הוא נזכר בהתכווצויות שבחזהו, המחנק שבגרונו, המעמס האיום, היורד חדרי־בטן של הכאב שבעזיבתו של האח. היה זה כאילו חלק ממנו עזב, כאילו רק מחצית ממנו שרדה לפליטה.
“היינו תאומים,” סיפר לאנדרסון, “תאומים זהים. היינו קרובים יותר ממרבית האחים. חיינו האחד בכיסו של השני, עשינו כל דבר יחדיו. כל אחד מאיתנו חש אותה התחושה כלפי השני. פיל נזקק לאומץ רב כדי להסתלק בצורה כזו.”
“והרבה אומץ וחיבה נדרשו גם ממך,” אמר אנדרסון, “בכדי לתת לו לעזוב. אך הוא חזר, האין זאת?”
“לא. בכל אופן, במשך תקופה ארוכה לא שב. בעצם, עד לפטירתם של שני הורינו. ואז חזר כשהוא עולה במעלה הדרך, בדיוק כשם שעזב. אולם הוא לא נשאר אלא ליום או יומיים. הוא מיהר לעזוב כאילו רדף אותו משהו.”
“הוא חזר מספר פעמים נוספות,” הוא אמר, “בהפרש של שנים. מעולם לא שהה זמן רב מדי. תמיד מיהר לחזור.”
“כיצד יכול אתה להסביר רעיון זה, שצץ במוחות האנשים, שאין לך כלל אח?” שאל אנדרסון. “איך אתה מסביר את שתיקת המסמכים השונים?”
“אין לי הסבר,” אמר למברט, “אנשים נתפסים לעיתים לרעיונות מזרים מאוד. שמועה חסרת מחשבה מתחילה להתגלגל. ייתכן שתחילתה בשאלה כגון: בקשר לאותו אח שלו, האם באמת יש לו אח? האם היה לו אח אי־פעם? אחרים קולטים את השמועה ומבססים אותה ומשם היא כבר מתגלגלת. כאן, בין הגבעות הללו, אין לך הרבה נושאים לשיחה. הם עטים על כל דבר כמוצאי שלל רב. לבטח זהו נושא מרתק לשוחח עליו – השוטה הזקן, שם למטה בעמק, שחושב שיש לו אח שמעולם לא היה לו, המתגאה באחיו הבלתי קיים הנמצא אי שם בין הכוכבים – אם כי דומני שמעולם לא התגאיתי בכך. מעולם לא עשיתי אותו קרדום לחפור בו.”
“והמסמכים? והתעודות? או, ליתר דיוק, העדרם של אלה?”
“פשוט אינני יודע,” אמר למברט. “מעולם לא בדקתי. אף פעם לא היתה לכך כל סיבה. אתה מבין, אני יודע שיש לי אח.”
האם אתה חושב שתגיע בקרוב למדיסון?"
“אני יודע שלא,” אמר למברט. “אני עוזב את המקום לעיתים רחוקות. כבר אין לי מכונית. אני תופס טרמפ עם איזה שכן כשאינני יכול ללכת לחנות לקנות כמה דברים להם אני זקוק. אני מרוצה כאן, במקום בו אני נמצא. אין לי שום צורך ללכת למקום אחר.”
“אתה גר כאן בגפך מאז מות ההורים?”
“נכון,” אמר למברט, “ואני חושב שכבר הרחקנו לכת יתר על המידה. אינני בטוח שאני מחבב אותך, מר אנדרסון. או שמא עלי לכנותך ד”ר אנדרסון? כן, אני חושב שכך עלי לכנותך. אינני מתכוון להגיע לאוניברסיטה לענות על שאלות שברצונך לשאול אותי או לעבור כל מיני מבחנים ומבדקים במעבדות אלה שלך. אינני בטוח בכשרות מניעיך ואף אינני מעוניין לבדוק זאת. יש לי דברים אחרים, חשובים יותר לעשותם."
אנדרסון התרומם מן הכורסה. “אני מצטער,” אמר “לא התכוונתי…”
“אל תתנצל,” אמר למברט.
“הייתי רוצה שנפרד בטון עליז יותר,” אמר אנדרסון.
“אל תניח לזה להטריד אותך,” אמר למברט. “פשוט, שכח מזה. זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות.”
הוא המשיך לשבת בכורסה זמן רב לאחר שאורחו עזב. מכוניות אחדות חלפו בסביבה, לא רבות, שכן היה זה כביש שהתנהלה בו תנועה מועטה, כביש שבאמת לא הוביל לשום מקום, רק דרך גישה לבתיהן של מספר משפחות, שגרו לאורך העמק ובין הגבעות.
החוצפה של האדם הזה, הרהר, השחצנות שלו – להתפרץ כך בצורה זו לכאן ולשאול את כל השאלות האלה. המחקר הזה שלו – סקירת ההזיות המעסיקות את האוכלוסיה המזדקנת, אם כי אין הכרח שכך הוא המצב. זה יכול להיות מחקר על אחד מיני דברים רבים אחרים.
אין שום סיבה, הזהיר את עצמו, להתרגז בשל כך. נימוסים טובים מעולם לא היו חשובים אלא לאותם אנשים שנהגו על פיהם.
הוא התנדנד בכסאו קדימה ואחורה, בסיס הכורסה חרק על האבנים והוא השקיף אל מעבר לכביש והעמק, אל המקום לאורך הגבעה שמולו, בו זרם הנחל, מימיו מתרוצצים על פני חלוקי הנחל ומסתחררים מעל ברכות עמוקות. הנחל צפן בחובו זכרונות רבים. שם, בימי הקיץ הארוכים והחמים, ניסו הוא ופיל לתפס דגי־נחל כשהם משתמשים בענפי ערבה מעוקמים בתור מוטות חכה, שכן לא היה להם די כסף על מנת לקנות ציוד דייג רגיל – לא שהיו רוצים בציוד כזה אף אילו היה להם הסכום הדרוש. באביב היו להקות גדולות של דגים מטופשים עולות במרוצה במעלה הנחל מנהר ויסקונסין כדי להגיע לאזורי הרביה שלהם. הוא ופיל היו יוצאים לתפוס אותם באמצעות רשתות דיג עשויות משקי ברזנט שפתחיהם הושארו פעורים לרווחה על ידי חישוקים שהוסרו מחבית.
הנחל צפן בקרבו זכרונות רבים עבורו וכך כל האזור כולו – הגבעות המתנשאות אל על, העמקים הקטנים הנחבאים, החורש העבות שכיסה את הכל פרט למספר אזורים חשופים אשר ביערו אותם לצורך עיבודם. הוא הכיר כל שביל וכל נתיב בהם. הוא ידע מה צמח וגדל שם והיכן זה צמח או חי. הוא הכיר את סודותיהם של מספר קילומטרים רבועים סמוכים של שטח בר – אך לא את כל הסודות. עוד לא נולד האדם, שיכול היה לגלות את כל הסודות.
הוא נהנה, כך אמר לעצמו, מן הטוב שבשני העולמות. שני עולמות – שכן הוא לא סיפר לאיש על אותו קשר סודי שבינו לבין פיל. היה זה מין קשר שמעולם לא נראה להם מוזר, שכן היה זה משהו אותו הכירו עוד מימי ילדותם. גם כשחיו בנפרד ידע כל אחד מהם מה עושה השני. לא היה זה דבר מופלא לגביהם. היה זה דבר, שבמידה מסוימת התייחסו אליו כאילו הוא מובן מאליו. שנים רבות אחר כך קרא כתבי עת מקצועיים, שדווחו על מחקרים שנעשו בתאומים זהים, על הספקולציה המלומדת שטענה, כי בדרך מסתורית כלשהי נראה כאילו יש להם כוחות טלפאתיים שפעלו בין שני התאומים – כאילו היו, למעשה, איש אחד בשני גופים נפרדים.
זה מה שקרה, קרוב לוודאי, בינו לבין פיל – למרות שלמעשה אף לא פעם אחת העלה בדעתו שזו עשויה להיות טלפאתיה, לפני שנתקל באותם כתבי־עת מקצועיים. זה לא נראה, הרהר בהתנדנדו בכסאו, כאילו זה דומה לטלפאתיה, שכן טלפאתיה כפי שהוא הבין זאת, היתה שידור וקליטה מכוונים של הודעות מנטליות. אצלם היתה זו פשוט ידיעת מקום הימצאו של האחר ומעשיו. כן זה היה בעת היותם צעירים וכך זה נשאר מאז. לא ידיעה מתמשכת, לא מגע רצוף – אם ניתן לכנות זאת, בכלל, בשם מגע – אך, בכל אופן קרה הדבר פעמים רבות במרוצת הזמן. במשך כל אותן השנים, שחלפו מאז הסתלקותו של פיל במורד הדרך, ידע אודות הכוכבים הרבים בהם ביקר פיל, הבין כל זאת במוחו של פיל, הכיר את שמות המקומות שפיל ביקר בהם והבין, כשם שהבין פיל, את המתרחש בכל מקום ומקום. לא היתה זו שיחה; הם לא דיברו איש עם רעהו; לא היה שום צורך לדבר. על אף שפיל מעולם לא סיפר לו על כך, היה משוכנע שפיל ידע מה הוא עושה והיכן הוא נמצא ומה הוא רואה. גם באותן הזדמנויות ספורות בהן הגיע פיל לביקור, לא נהגו לשוחח על כך. לא היה זה נושא לשיחה, שכן שניהם זכו בו.
באחת משעות אחר־הצהריים, עצרה מכונית חבוטה בחזית החווה, המנוע השתעל עד אשר דמם, ומתוכה יצא ג’ק הופקינס, אחד משכניו שבמעלה הנחל, כשהוא נושא סל קטן. הוא טיפס למרפסת, הניח את הסל והתיישב בכורסה השניה.
“קטי שלחה כיכר לחם ועוגת תותים,” אמר. “אלה הם, כפי הנראה, התותים האחרונים. היבול היה גרוע מאוד השנה. הקייץ היה יבש מדי.”
“אני עצמי לא קטפתי הרבה תותים השנה,” אמר למברט. “רק פעם או פעמיים. הטובים ביותר גדלים למעלה, על ראש הגבעה, ואני נשבע לך שהגבעה הולכת ונעשית תלולה יותר משנה לשנה.”
“היא נעשית תלולה יותר בשביל כולנו,” אמר הופקינס. “אתה ואני, אנחנו נמצאים כאן כבר זמן רב, אד.”
“שלח תודתי לקיט,” אמר למברט. “אין איש היכול לאפות עוגות טובות מאלה שלה. אני לא מתעסק אף פעם עם עוגות, אם כי אני אוהב אותן מאוד. אני מבשל קצת, כמובן, אבל לעשות עוגות זה ענין של יותר מדי זמן ומאמץ.”
“שמעתי משהו על היצור החדש שמסתובב בגבעות?” שאל הופקינס.
למברט גיחך, “עוד אחת מההגזמות הללו, ג’ק. כל כמה זמן, פעם או פעמיים בשנה, מישהו מתחיל לגלגל סיפור. זוכר את הסיפור על מפלצת בביצות של מלוויל? כל עיתוני מילווקי התחילו לכתוב עליה, וצייד טקססי קרא עליה ובא עם חבורה של כלבים. הוא בילה שלושה ימים במלוויל, מבוסס לו בביצות, איבד כלב אחד בגלל נכישת נחש ומשום כך התרגז כל כך, כך בכל אופן סיפרו, כפי שלא התרגז שום איש לבן קודם לכן. הוא הרגיש שסידרו אותו וכנראה שכך אמנם היה, שכן לא היתה שם שום מפלצת. יש לנו סיפורים על דובים ועל פנתרים ובאזורים הללו לא היה אפילו דוב או פנתר אחד לרפואה בחמישים השנה האחרונות. פעם, לפני מספר שנים, איזה טיפש ארור אחד התחיל לספר סיפורים על נחש ענק, שעוביו כעובי חבית קטנה וארכו למעלה מעשרים מטרים. חצי האזור יצא לצוד אותו.”
“כן, אני יודע,” אמר הופקינס, “במרבית הסיפורים אין ולא כלום, אך כלב ג’ונס סיפר לי, שאחד מנעריו ראה את היצור הזה, יהיה הדבר אשר יהיה. משהו דומה לקוף או לדוב שאינו בדיוק דוב. כולו עוטה פרווה וערום. איש שלג, לדעת כלב.”
“ובכן, זה לפחות משהו חדש. עד כמה שידוע לי, לא טען איש עד כה, שראה באזור איש־שלג,” אמר למברט, “אך היו בעבר הרבה דיווחים מן החוף המערבי על הימצאו של איש שלג. כנראה שלקח קצת זמן להעביר אותו אלינו.”
“ייתכן שנדד מזרחה.”
“אני מניח שישנה אפשרות כזו. אם באמת יש איזה איש שלג פה בסביבה, זו הדרך בה הגיע הנה. אך אינני בטוח כלל שאמנם יש לנו אחד שכזה.”
“טוב, איך שלא יהיה,” אמר הופקינס, “רציתי רק שתדע. אתה קצת מבודד כאן. מאז ומתמיד סרבת להכניס חשמל הביתה.”
“אינני זקוק לטלפון או לחשמל,” אמר למברט. “הדבר היחיד שקשור בחשמל ושיכול היה לפתותני זה מקרר – אבל אפילו לזה אינני זקוק. יש לי מין מרתף שם ליד הנחל, טוב כמו כל מקרר שהוא. זה שומר על מתיקות החמאה למשך שבועות. וטלפון – איני זקוק לטלפון. אין לי עם מי לדבר.”
“אפשר לומר,” אמר הופקינס, “שאתה דווקא מסתדר די טוב. אפילו בלי חשמל וטלפון. טוב יותר ממרבית האנשים.”
“מעולם לא היו לי שאיפות גדולות,” אמר למברט. “זהו הסוד – מעולם לא היו לי שאיפות גדולות.”
“אתה עובד על ספר חדש?”
“ג’ק, תמיד אני עובד על ספר חדש. אני רושם כל מה שאני רואה או שומע, ומה אני מרגיש בקשר לכך. הייתי עושה זאת גם אלמלא היו אנשים מתעניינים בכך. הייתי עושה זאת גם אם לא היו ספרים בנמצא.”
“אתה קורא הרבה,” אמר הופקינס, “הרבה יותר מרוב האנשים.”
“כן, אני משער שאמנם כך הדבר,” אמר למברט. “הקריאה מהווה עבורי הנאה.”
ואכן כך היה, הרהר. ספרים הניצבים בשורה על מדף היו עבורו קבוצה של ידידים – לא ספרים סתם, אלא גברים ונשים ששוחחו איתו מעבר למחיצה של אלפי קילומטרים ומאות שנים. ספריו לא יחיו לאורך זמן, כמו כמה מן הספרים האחרים. הם לא ייזכרו זמן רב אחרי מותו, אך לפעמים הוא נהנה לחשוב על האפשרות שבעוד מאה שנה מהיום ימצא מישהו אחד מספריו, כנראה בחנות לספרים משומשים, ובנוטלו אותו יקרא כמה פסקאות מתוכו, ואולי, אם תמצאנה חן בעיניו במידה מספקת, ישוכנע לקנותו ולקחתו לביתו, ושם יונח הספר על המדף למשך זמן מה. הוא עשוי במרוצת הזמן למצוא עצמו שוב בחנות הספרים המשומשים בציפיה למישהו אחר שיטול אותו ויקרא בו.
היה זה מוזר, הרהר, הוא כתב על עניינים קרובים לביתו, על דברים שרוב האנשים חלפו על פניהם מבלי להבחין בהם, בו בזמן שיכול היה לכתוב על הפלאים אותם ניתן היה למצוא במרחק שנות־אור רבות מכדור הארץ – על הדברים המוזרים, שניתן היה למצוא על גבי כוכבים אחרים המקיפים שמשות אחרות. אך מעולם לא עלה על דעתו לכתוב עליהם, שכן היו אלה סודות, היה זה חלק פנימי ממנו, שהשתייך לעצמו בלבד, סוד השמור בינו ובין פיל ואשר לא יכול היה להביא את עצמו לידי גלויו.
“אנחנו צריכים קצת גשם,” אמר הופקינס. “שדות המרעה נעלמים והולכים. שדות המרעה של ג’ונס נותרו כמעט חשופים לגמרי. תראה את העשב, מק. תראה את האדמה. כלב מאכיל את עדריו בחציר מזה מספר שבועות, ואם לא ירד קצת גשם אאלץ לעשות אותו דבר בעוד כשבוע או שבועיים. יש לי חלקת תירס אחת, שבה אפשר למצוא כמה קלחים ראויים לקטיף, אך כל השאר ראוי לשמש כמאכל לבהמות. זה משגע אותי. בן אדם יכול לשחוק עצמו מרוב עבודה במשך שנים ובסופו של דבר למצוא עצמו עומד בפני שוקת שבורה.”
הם המשיכו לשוחח במשך שעה או יותר – שיחה נינוחה וקלילה של איכרים שעסקו, בהתעמקות וברצינות בדברים קטנים שנראו בעיניהם גדולים עד מאוד; ואז אמר הופקינס להתראות ובהתניעו את מכוניתו הסרבנית הסתלק במורד הכביש.
כאשר עמדה השמש בדיוק מעל פסגות הגבעות המערביות, נכנס למברט פנימה ושפת קומקום קפה, כדי לשתותו עם כמה פרוסות מהלחם של קיטי ופרוסה גדולה מן העוגה שלה. ביושבו ליד שולחן־המטבח – שולחן עליו אכל במשך זמן רב יותר משיכול היה לזכור – האזין לתקתוק האורלוגין המשפחתי העתיק. האורלוגין, אמר לעצמו בעודו מאזין, הוא סמלו של הבית הזה. כששוחח עמו האורלוגין, שוחח עמו גם כל הבית – הבית השתמש בשעון כאמצעי לתקשורת עמו. כנראה שלא היתה זו שיחה ממש. היתה זו, לאמיתו של דבר, רק שמירת קשר, רק תזכורת לכך שהבית עדיין נמצא כאן, שהם עדיין יחד, שהוא אינו בודד. כך היה במשך השנים, ועתה, יותר מתמיד, היו ביניהם יחסים קרובים יותר, שנבעו מן הצורך העז של שני הצדדים – החי והדומם.
על אף שנבנה בצורה מוצקה מאוד על ידי סב־סבו, עמד הבית בשלבי התפוררות מתקדמים. לוחות רצפה חרקו ונשברו עם מגע רגל עליהם, בעונת הגשמים דלף פנימה הגשם מבעד לרעפי הגג השבורים. המים זרמו לאורך הקירות ובחלקו האחורי של הבית, החלק שחסה בצד הגבעה שנישאה אל על באורח כה מפתיע מאחור, במקום בו נגעו קרני השמש רק לעיתים רחוקות, שרר ריח של רטיבות ורקב.
אך למרות זאת יחזיק הבית מעמד זמן רב יותר ממנו, הרהר, וזה כל מה שהיה חשוב. כשהוא כבר לא יהיה כאן, לא יהיה לבית על מי לסוכך. הבית יחזיק מעמד יותר ממנו ומאחיו פיל, אך ייתכן שלא יצטרך להחזיק מעמד יותר מפיל. שם למעלה בין הכוכבים לא נזקק פיל לבית, אם כי, אמר לעצמו, פיל ישוב הנה בקרוב. הוא עצמו היה זקן, וכך, שער, היה גם פיל. לשניהם לא נותרו שנים רבות להמתין.
מוזר, חשב לעצמו, הם כל כך דומים וחיו חיים כה שונים זה מזה, פיל – הנווד, והוא – יושב האוהלים. כל אחד מהם מוצא בחיים, למרות ההבדלים בין אורחותיהם, סיפוק כה רב.
משסיים את ארוחתו, חזר ויצא אל המרפסת. מאחוריו, מאחורי הבית, נאנחה הרוח בין ענפי העצים האדירים, עצים זרים אלה אשר נשתלו כאן לפני שנים רבות על ידי סב־סבו. איזו גאוותנות, הרהר, לנטוע אורנים בתחתית הגבעה העמוסה לעייפה באלונים ובעצי אלה עתיקים, כאילו להבליט את הבית ביחס לאדמה עליה הוקם.
הגחליליות הראשונות החלו להבהב בין שיחי הלילך שבצידי השער, ורוח לילה ראשונה החלה להתייפח במעבה היער. ענני נוצה קטנים כיסו את השמיים אך ניתן היה לראות ביניהם כוכבים אחדים. הירח עמד לעלות בעוד שעה או שעתיים.
בצפון הבהיק כוכב זוהר, אך הוא ידע – תוך שהוא צופה בו – שאין זה כוכב. היתה זו ספינת־חלל, שקרבה לנחיתה בנמל החלל שמעבו לנהר. הזוהר כבה, נדלק שוב והפעם לא כבה עוד אלה המשיך לזהור עד אשר קו האופק הכהה הסתירו מן העין. רגע אחר כך התגלגל קול רעם עמום, קולה של הנחיתה, ולאחר מכן דעך גם קול הרעם והוא נותר לבדו עם הרוח והגחליליות.
יום אחד, על גבי אחת מספינות־חלל אלה, אמר לעצמו, יחזור פיל הביתה. הוא יעלה ויבוא במעלה הדרך כפי שעשה תמיד לפנים, ללא הודעה מראש, תוך שהוא בטוח בקבלת הפנים החמה הממתינה לו. הוא יבוא עטוף בניחוח של חלל, מלא בסיפורי פלאות, נושא בכיסו חפצים קטנים מכוכבים רחוקים בתור מתנה, אשר תוצג עם עזיבתו וחזרתו לחלל על מדף המזווה הישן שבחדר האורחים, כדי שתעמוד שם יחד עם המתנות האחרות שהביא עמו בביקוריו הקודמים.
היתה עת בה הצטער על כך שלא היה זה הוא עצמו אשר עזב. אלוהים עדו, שרצה ללכת עד כדי כאב. אך משעזב האחד, לא היה כל ספק שעל השני להישאר. בדבר אחד היה גאה – מעולם לא שנא את פיל בגלל שעזב. הם היו קרובים מדי האחד אל רעהו מכדי שתתאפשר נטירת טינה. לעולם לא תשרור ביניהם שנאה.
דבר מה הסתובב בין האורנים שמאחורי הבית. מזה זמן מה שמע את אוושת העלים אך לא נתן דעתו על כך. קרוב לודאי שזה דביבון הנמצא בדרכו לפשוט על שדה התירס שעל גדת הנחל ממזרח לאדמתו. החיה הקטנה תמצא שם שלל דל ביותר, אך מספיק כדי להביא דביבון אחד על סיפוקו. אך נראה היה כאילו זו אוושה חזקה מזו שמסוגל להשמיע דביבון אחד. אולי היתה זו משפחת דביבונים, אם וגוריה.
לבסוף עלה הירח, פנס מרהיב השט לאיטו מעל הגבעה האפלה הגדולה שמאחורי ביתו. היה זה אמנם ירח שהלך וחסר, אך בכל זאת הספיק בכדי להאיר את העלטה. הוא ישב, עד שהחל לחוש בצינה שזחלה ועלתה, אפילו בלילות קיץ, מן הנחל אל מעלה הגבעה.
הוא שפשף את ברכו הכואבת ואז התרומם לאיטו ונכנס אל תוך הבית. על שולחן המטבח השאיר קודם לכן מנורה דולקת, ועתה נטלה אל חדר האורחים ושם הניחה על השולחן שליד כסא־הנוח. הוא יקרא במשך שעה או קצת יותר ואחר כך יפרוש למיטתו.
הוא נטל ספר מן המדף שמאחורי הכסא, ואז נשמעה נקישה על דלת המטבח. הוא היסס רגע ואז נשמעה הנקישה שנית. הוא הניח את ספרו והחל ללכת לכיוון המטבח, אך לפני שהגיע לשם נפתחה הדלת ואדם נכנס לביתו. המנורה הטילה אור חיוור בלבד בחדר האורחים והוא לא יכול היה להיות בטוח במה שראה.
“פיל?” שאל בהיסוס, חושש שמא הוא טועה.
האיש צעד צעד אחד קדימה. “כן, אד,” אמר. “לא הכרת אותי; אחרי כל השנים הללו אינך מזהה אותי.”
“היה שם חשוך כל כך,” אמר למברט, “עד שלא יכולתי להיות בטוח.”
הוא פסע קדימה וידו מושטת לעבר ידו של פיל, אשר היתה שם, כדי לאחוז בידו, אך משנפגשו ידיהם ללחיצה לא היה שם כלום. ידו של למברט נסגרה על חלל ריק.
מוכה תדהמה ניצב למברט, חסר־אונים וחסר יכולת לזוז. הוא ניסה להשמיע קול ולא הצליח, המילים עלו על שפתותיו וגוועו – מסרבות לצאת החוצה.
"הרגע, אד, " אמר פיל. “הרגע, הרגע. כך זה היה תמיד חשוב מעט על המעבר. זו חייבת להיות הדרך שבה זה היה תמיד. אני הנני רק צללית. צללית שלך עצמך.”
אך הרי זה לא ייתכן, אמר לעצמו למברט. האדם שניצב שם במטבח היה אדם מוצק, עשוי בשר ודם, לא צללית ואפס.
“רוח רפאים,” הצליח למלמל. “הרי אינך יכול להיות רוח רפאים.”
“לא רוח רפאים,” אמר פיל. “אני פשוט מעין שלוחה שלך. הרי לבטח ידעת זאת.”
" לא, לא ידעתי זאת. אתה הינך אחי, פיל."
“בוא ונכנס לחדר האורחים,” אמר פיל. “בוא נשתה ונשוחח. בוא ונבחן את כל העניין בעיון. חששתי לחזור, שכן ידעתי שיש לך רעיון מסוים, על כך שיש ל אח. אד, הרי יודע אתה בדיוק כמוני, שמעולם לא היה לך אח. תמיד היית בן יחיד.”
“אך כשהיית כאן לפני כן…”
“אד, מעולם לא הייתי כאן לפני כן. אם רק תהיה כן עם עצמך, תדע בבירור שמעולם לא הייתי כאן קודם לכן. אתה מבין, לא יכולתי לשוב הנה שכן אז היית מגלה זאת, ועד לרגע זה – ואולי אפילו ברגע זה – לא היה כל צורך שתדע על כך. אולי שגיתי בכך שחזרתי.”
“אבל הרי אתה מסוגל לדבר,” מחה למברט, “בצורה כזו, המפריכה על פניו את הטעון שאתה מעלה בפני. הינך מדבר על עצמך כעל אדם אמיתי.”
“כמובן, ואכן כזה אנוכי,” אמר פיל. “עשית אותי לכזה. חייב היית להפוך אותי לאישיות נפרדת שהרי אם לא כן לא היית יכול להאמין בקיומי. הייתי בכל המקומות שידוע לך שהייתי בהם, עשיתי את כל הדברים שאתה יודע שעשיתי אותם. אולי אינך יודע את פרטי הפרטים, אך את הקווים הכלליים של מה שקרה לי הנך יודע. לא מייד אלא רק זמן מה מאוחר יותר הפכתי לאישיות לגמרי נפרדת. מבחינות רבות הייתי עצמאי, בלתי תלוי בך. עתה בוא ונכנס פנימה, נשב לנו, נרגיש בנוח ונבהיר את העניין. תן לי לגרום לך להבין, אם כי, באמת ובתמים, היה עליך להבין זאת בעצמך.”
למברט פנה ונכנס לחדר האורחים בצעדים כושלים והתיישב, תוך שהוא פוכר את כפות ידיו, בכורסה שליד המנורה. פיל נשאר לעמוד, ולמברט, שנעץ בו את מבטו, נוכח לדעת שפיל היה למעשה כפיל שלו, אדם דומה לו, כמעט זהה לו – אותו שיער לבן, אותן גבות עבותות, אותם קמטים בזוויות העינים, אותה צורת פנים. הוא נאבק כדי להשיב לעצמו את השלווה והאובייקטיביות. “אתה רוצה ספל קפה, פיל?” שאל. “הקומקום עדיין על התנור. נראה שעודנו חם.”
פיל צחק. “אינני יכול לשתות,” אמר, “או לאכול, או לעשות הרבה דברים אחרים. אינני צריך אפילו לנשום. זה מכביד מאוד לפעמים, אם כי בדרך כלל יש בכך גם יתרונות רבים. שם, בין הכוכבים, יש להם כינוי בשבילי – אגדה. רוב האנשים אינם מאמינים כלל בקיומי. שם בחלל ישנן אגדות רבות מדי. ישנם מספר אנשים, אשר דווקא מאמינים בקיומי. הרי תמיד ישנם כאלה, שיאמינו בכל דבר.”
“פיל,” אמר למברט, “אותו יום באסם, כשאמרת לי שאתה עוזב, עמדתי בפתח האסם והתבוננתי בך היוצא לדרך.”
“כמובן שכך עשית,” אמר פיל. “הבטת בי כדי לראות איך אני עוזב, וידעת במה אתה מביט. רק מאוחר יותר הפכת אותי לאח, אח תאום, האין זאת?”
“היה פה קודם איש מן האוניברסיטה,” אמר למברט, “דוקטור לפסיכולוגיה. הוא היה סקרן. ערך מחקר כלשהו. הוא בדק את כל התעודות והמסמכים. הוא אמר שמעולם לא היה לי אח. אמרתי לו שהוא טועה.”
“אתה האמנת באמת במה שאמרת,” הסביר לו פיל. “ידעת שיש לך אח. היה זה מנגנון הגנה. לא היית מסוגל לחיות לו חשבת אחרת. לא היית מוכן להודות שאתה יצור שכזה.”
“אמור לי, פיל, איזה מין יצור אני?”
“פריצת דרך,” אמר פיל. “אתה מהווה פריצת דרך בהתפתחות האנושית. היה לי זמן רב להקדיש מחשבה לנושא זה, ואני משוכנע בצדקתי. לא הייתי כפוי להסתיר ולטשטש עובדות, כי אני הרי התוצר הסופי. אני לא עשיתי מאומה, אתה הוא זה שעשה זאת. לי לא היה כל רגש אשמה. אני מניח שלך היה, אחרת לא היית זקוק לכל מסך העשן הזה בנוגע לאחיך היקר פיל.”
“פריצת דרך בהתפתחות האנושית, אתה אומר? משהו כמו היצור האמפיבי הראשון שהפך לדינוזאור?”
“לא כל כך דרסטי,” אמר פיל. “לבטח שמעת על אנשים שהם בעלי יותר מאישיות אחת ואשר עוברים שוב ושוב, ללא אזהרה מוקדמת, מאישיות אחת לשניה. היו סיפורים אודות אנשים שיכלו להגיע באופן מנטלי למקומות רחוקים, ולדווח בדיוק רב למדי, על הקורות אותם שם.”
“אבל כאן זה שונה, פיל.”
“אתה עדיין קורא לי פיל.”
“לכל הרוחות, אתה באמת פיל.”
“טוב, יהי כך, אם אתה עומד על כך, ובעצם אני שמח שאתה עומד על כך. הייתי רוצה להמשיך להיות פיל. זה שונה, אמרת, כמובן שזה שונה. זאת התקדמות אבולוציונית טבעית אל מעבר לתכונות האחרות שציינתי קודם. היכולת לפצל את האישיות שלך ולשלוח אותה למרחקים, כשהיא עומדת ברשות עצמה. היכולת ליצור אישיות נוספת שהיא צללית שלך. לא רק מוח, אלא יותר מזה. לא אישיות נפרדת לגמרי אך משהו מאוד קרוב לכך. זו היתה יכולת, שעשתה אותך לשונה ויוצא דופן, שהפרידה בינך ובין שאר בני הגזע האנושי. לא יכולת לעמוד בכך. איש לא יכול היה לעמוד בכך. לא יכולת להודות, אפילו לא בפני עצמך, שאתה יצור מוזר כל כך.”
“הקדשת לכך מחשבה רבה.”
“כמובן שכן. מישהו צריך היה לעשות זאת. אתה לא יכולת לעמוד בכך, ועל כן הוטלה המעמסה על כתפי. לא יאומן עד כמה גדולה יכולתו של אדם להשלות את עצמו.”
דבר מה גרד את דלת המטבח – כמו כלב המגרד בדלת, על מנת שיכניסוהו פנימה.
“זהו העוקב,” אמר פיל. “לך והכנס אותו פנימה.”
“אבל העוקב…”
“זה בסדר,” אמר פיל. “אני אטפל בו. הממזר עוקב אחרי מזה שנים מספר.”
“אם הכל בסדר…”
“בטח הכל בסדר. יש משהו שהוא רוצה אך לא נוכל להעניקו לו.”
למברט חצה את המטבח ופתח את הדלת. העוקב נכנס פנימה. בלא להביט אל למברט, חלף אל פניו, נכנס אל תוך חדר האורחים ועצר בחריקה לפני פיל.
“סוף־סוף,” צעק העוקב, “הברחתי אותך אל תוך מאורתך. עכשיו אינך יכול עוד להתחמק מפני. העמדת בפני קשיים – חוסר נוחיות שנאלצתי לסבול – לימוד השפה השערורייתית שלך כדי שאוכל לדבר איתך, להיות תמיד צמוד אליך ולעולם לא להצליח לתפוס אותך. לעמוד בפני לעגם של מכרי וחברי אשר, ראו את האובססיה שלי בכל מה שנוגע אליך כטרוף מוחלט. ואתה תמיד נמלטת מפני, מלא פחדים במקום בו לא היית צריך לפחוד כלל. הרי רק רציתי לשוחח איתך.”
“לא פחדתי מפניך כלל,” אמר פיל. “מדוע צריך הייתי לפחוד? הרי בלאו הכי לא יכולת להניח עלי את כפותיך.”
“נצמדת לדופן החיצונית של ספינת חלל כשנחסמה דרכך פנימה רק כדי לחמוק מידי! נסעת בקור ובריקנות כדי לחמוק ממני. נותרת בחיים על אף הקור והריקנות – איזה מין יצור אתה?”
“עשיתי זאת רק פעם אחת,” אמר פיל, “ולא כדי לחמוק ממך. רציתי רק להתנסות בתחושת החוויה. רציתי לגעת בחלל בין־כוכבי, למצוא ממה הוא מורכב. אך לא מצאתי את התשובה לכך, ולא איכפת לי לגלות לך שאחרי שהתנסיתי פעם אחת בפחד ובפלא שכזה, גילית בו עניין מועט ביותר. לפני שהספינה נחתה, כמעט ומתתי מרוב שעמום.”
העוקב היה גברתן, אך משהו בו אמר שהוא היה יותר מאשר סתם בריון. בהופעתו דמה מאוד לשילוב של דוב וקוף, אך היה בו גם משהו אנושי. הוא היה יצור שעיר, לבושו הזכיר רתמות יותר מאשר לבוש. הצחנה שנדפה ממנו יכולה היתה לגרום לאדם נורמלי שיחוש בסחרחורת.
“עקבתי אחריך במשך שנים,” רטן, “כדי לשאול אותך שאלה פשוטה, ואני מוכן לשלם מחיר ראוי במידה ואקבל תשובה מועילה. תמיד חמקת מאחיזתי ואם לא היתה לך דרך אחרת כי אז פשוט הפכת לערפל ונעלמת. מדוע עשית זאת? מדוע לא חיכית לי? מדוע סרבת לשוחח עימי? הכרחת אותי ללכת בדרכים עקלקלות, הכרחת אותי להטמין לך מארב. נאלצתי להשתמש בדרכים ערמומיות, השנואות עלי, כדי ללמוד את מיקומו של הכוכב שלך ומיקומו של ביתך, כך שאוכל לבוא ולחכות לך. ללכוד אותך במאורתך. חשבתי שאפילו יצור כמוך חייב לשוב אי־פעם הביתה. הסתתרתי ביערות העבותים בעת שציפיתי לך והפחדתי עד מוות כמה מתושבי המקום הזה, בניגוד לרצוני. צפיתי לעבר המאורה שלך וחיכיתי לך. ראיתי את השני שדומה לך וחשבתי שזה אתה, אך נוכחתי לדעת, לאחר עריכת תצפיות, שלא כך הדבר. ועכשיו…”
“חכה רק רגע,” אמר פיל, “אין שום צורך להסביר.”
“לא, אתה מוכרח להסביר, שכן כדי ללכוד אותך נאלצתי לבצע תעלולים מזוהמים בהם אני מתבייש עכשיו. שם דבר גלוי ופתוח, שום יושר. אם כי לפחות דבר אחד הסקתי מתצפיותי – אתה אינך יותר, ואני משוכנע בכך, מאשר שלוחה של הטיפוס השני.”
“ועכשיו,” אמר פיל, “אתה רוצה לדעת כיצד מבוצע הדבר. זו השאלה שרצית לשאול.”
“אני מודה לך,” אמר העוקב, “על ראייתך החודרת שחסכה ממני את הצורך לשאול את השאלה.”
“אך, ראשית כל,” אמר פיל, “יש לי שאלה אליך: לו יכולת לדעת כיצד מתבצע הדבר, לו יכולנו לספר לך על כך, לו יכולת לרתום את האינפורמציה לשימושך, איזה מין שימוש היית עושה בה?”
“לא שימוש עצמי,” אמר העוקב, “לא לעצמי בלבד, אלא לכל בני עמי, לכל הגזע שלנו. אתה מבין, מעולם לא צחקתי לך, מעולם לא לעגתי לך כפי שעשו זאת רבים אחרים. מעולם לא כיניתי אותך בשם שד או רוח־רפאים. ידעתי שאין זה ממצה את המצב. ראיתי שיש לך יכולת שלו הייתי יכול להשתמש בה כהלכה…”
“עכשיו אתה מגיע לזה,” אמר פיל. “עכשיו ספר לנו איזה שימוש אתה עומד לעשות בזה.”
“הגזע שלי,” אמר העוקב, “מתעניין בצורות רבות של אומנות. זאת על ידי שימוש במכשירים מגושמים, במיומנויות נחותות ובחומרים עקשניים אשר לעיתים קרובות מקבלים צורה שונה משהתכוונו לתת להם. לכן, אמרתי לעצמי, לו יכול היה כל אחד מאיתנו להשליך את עצמו ולהשתמש באישיות האחרת שלו כאמצעי אומנותי, יכולנו ליצור כל צורה שתעלה על דעתנו. ליצור ולעבוד עליהן עוד ועוד עד אשר תגענה לשלמות הנדרשת. ואז, משתהפוכנה למושלמות תהיינה חסינות מפני פגעי הזמן, הטבע ושודדי האומנות…”
“ומעולם לא עלה על דעתך להשתמש בכך למטרות אחרות, כגון מלחמה, פשע…”
“אתה מטיל חשדות בגזעי האציל, שאין הדעת יכולה להעלותם,” אמר העוקב בחרדת קודש פגועה.
“אני מצטער אם פגעתי בך,” אמר פיל. “יתכן שהיה זה באמת מעשה של גסות מצידי. ועתה, בנוגע לשאלתך, פשוט איננו יכולים לגלות לך. לפחות כך סבור אנוכי. מה דעתך על כך, אח?”
למברט נענע ראשו לשלילה. “אם יש אמת בדברי שניכם, אם פיל באמת ובתמים אינו אלא שלוחה שלי, חייב אני להודות בפניכם שאין לי שמץ של מושג, ולו המעורפל ביותר, כיצד מבוצע הדבר. אם עשיתי זאת, הרי פשוט עשיתי זאת וזה הכל. אין שום טקס שצריך לבצע, אין שום טכניקה שאני מודע לה.”
“זה באמת מגוחך,” זעק העוקב “אתה יכול לתת לי רמז כלשהו.”
“אם כך,” אמר פיל, “אומר לך כיצד יש לבצע זאת. קח לך יצורים מזן מסוים ותן להם להתפתח במשך שני מיליון שנה ואפשר שתקבל את מבוקשך. אפשר, אמרתי, אך אין כל בטחון בכך. זה חייב להיות הזן הנכון וחייבת להיות לו הסוג הנכון של מוח על מנת להגיב על סוג כזה של לחצים. אם כל זה יתגשם, אזי יום אחד יוכל אולי אחד מבני הזן הזה לעשות את אשר עשה אד. העובדה, שאחד יכול לעשות זאת אינה מורה שכולם יהיו מסוגלים לכך. זה עלול להיות לא יותר מכישרון פרוע שלא יחזור על עצמו. עד כמה שידוע לי לא ארע הדבר מעולם עד כה. אם ארע כדבר הזה, ייתכן והדבר הוסתר כשם שהסתיר אותו גם אד, אפילו מעצמו. הוא חייב היה לעשות זאת בגלל התנאים האנושיים ההופכים יכולת מעין זו לבלתי מקובלת.”
“אך כל אותן שנים,” אמר העוקב, “כל אותן שנים, הוא השאיר אותך באותה צורה בה אתה נמצא עכשיו. נראה לי ש…”
“לא,” אמר פיל, “זה בכלל לא כך! לא נעשה מצידו שום מאמץ מודע. אחרי שיצר אותי, עמדתי ברשות עצמי.”
“אני חש,” אמר העוקב, “שכל מה שאתה מספר לי נכון. אינך מסתיר ממני דבר.”
“אתה חש בזה, מה?” אמר פיל, “לעזאזל, אתה קורא את מחשבתנו, זה מה שעשית. אם כך, מדוע לא קראת את מחשבתי במקום לרדוף אחרי בכל רחבי הגלקסיה, ובכך היית מסיים את הפרשה?”
“אתה פשוט סרבת לעמוד לרגע בשקט,” אמר העוקב בטון מאשים. “לא רצית לדבר איתי, לא העלית את העניין הזה אל חלקו העליון של המוח שלך כך שיהיה לי סיכוי לקרוא מה יש שם.”
“אני מצטער שזה נגמר בצורה כזאת, אך עד עתה, הינך חייב להבין, לא יכולתי לדבר אתך. הפכת את המשחק ליותר מדי מעניין. היה בו יותר מדי מתח מכדי שאוותר עליו.”
“אתה מביט בי,” אמר העוקב בחומרה, “וחושב שהנני לא יותר מאשר בריון פשוט. אינך רואה בי יצור בעל כבוד ועקרונות. אינך יודע עלינו מאומה, ואף אינך מעוניין לדעת. אתה פשוט שחצן! אך האמן לי, בכל השתלשלות המאורעות עשיתי את אשר עשיתי בכבוד ובהתאם לעקרונות.”
“אתה בוודאי רעב ועייף,” אמר למברט. “האם אתה יכול לאכול את המזון שלנו? אני יכול לטגן לך ביצה עם קתלי חזיר והקפה עדיין חם. יש שם גם מיטה עבורך. לכבוד יהיה לנו אם תארח לנו לחברה.”
“אני מודה לך על האמון שאתה רוחש לי, על נכונותך לקבל אותי ביניכם,” אמר העוקב. “הדבר, איך לבטא זאת, מחמם את קליפת ליבי. אך המשימה בוצעה, ועלי ללכת עתה. בזבזתי זמן רב מדי. אך אולי תוכל להציע לי תחבורה כלשהי לכיוון נמל החלל?”
“זה משהו שאינני יכול לעשות,” אמר למברט. “אתה מבין, אין לי מכונית.”
“אם כך אוכל גם אני ללכת ברגל,” אמר העוקב. “נמל החלל אינו רחוק מכאן. בעוד יום או יומיים אמצא ספינה הממריאה מכאן.”
“הייתי רוצה שלכל הפחות תשאר כאן הלילה,” אמר למברט, “ההליכה בחשיכה…”
“החשיכה היא הדבר הטוב ביותר עבורי,” אמר העוקב, “יש פחות סיכויים לכך שיבחינו בי. אני מבין מעטים הם תושבי הכוכבים האחרים שנזדמנו לאזור זה. אינני רוצה להפחיד את שכניך הטובים.” הוא פנה במהירות לעבר המטבח, בכיוון דלת היציאה, מבלי להמתין שלמברט יפתח בפניו את הדלת.
“להתראות, ידידי!” קרא אחריו פיל.
העוקב לא ענה וטרק את הדלת מאחוריו.
כששב למברט לחדר האורחים, עמד פיל בחזית האח, זרועו נשענת על המשטח העליון.
“אתה יודע כמובן שיש לנו בעיה,” אמר.
“אינני יכול לראות כל בעיה,” אמר למברט. “אתה נשאר, כמובן, האין זאת? אינך חושב לעזוב שוב. שנינו מזדקנים והולכים.”
“אם זהו רצונך. הייתי יכול להעלם, להפוך את עצמי לערפל כאילו לא הייתי קיים אף פעם. זה יכול היה להיות הרבה יותר טוב והרבה יותר נוח עבורך. זה יהיה די לא נוח עבורך עם אסתובב כאן. אינני אוכל ואינני ישן. אני יכול להגיע למצב של מוצקות שדומה דייה למוצקותו של אדם רגיל, אך זאת רק במאמץ רב ורק לפרקי זמן קצרים. יש לי מספיק אנרגיה לבצע כל מיני דברים אך לא כאלה הדורשים זמן רב.”
“לא היה לי אח כבר זמן רב, רב מאוד,” אמר למברט. “על כן הייתי רוצה בזאת עתה. אחרי כל הזמן שחלף לא הייתי רוצה לאבד אותך שוב.”
הוא הציץ לעבר המזווה, וראה שכל המתנות הקטנות שהביא עמו פיל ממסעותיו הקודמים עדיין ניצבו במקומן, מוצקות.
"בחשבו אחורנית יכול היה להזכר, כאילו ארע הדבר רק אתמול, כיצד עמד בפתח האסם צופה בפיל אחיו המגשש דרכו במורד הדרך מבעד למסך האפור של המטר הטורדני.
“למה לא תשב ותספר לי,” אמר, “על אותה תקרית שם במערכת קונסקין. ידעתי עליה כאשר ארעה, אך לא תפסתי מה בדיוק קרה שם…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.