מוטיב “הניצול על אי בודד” חוזר ומופיע פעמים רבות בספרות הכללית, ואף בספרות המד“ב לא נפקד מקומו. צ’נדלר מסתכן ומטפל שוב במוטיב זה, אלא שב”הכלוב" מוענק לו אופי חדש ומעורר מחשבה, תוך כדי חשיפת האדם במערומיו – תרתי משמע…
מאסר מהווה חויה משפילה בכל הנסיבות. מאסר על ידי בני מינך הוא דבר גרוע כשלעצמו – אך האסיר יכול, לפחות, לשוחח עם סוהריו; הוא יכול לבטא את צרכיו כך שיבינו אותו. הוא יכול, במקרה הצורך, לפנות אליהם כאדם אל אדם.
מאסר מהווה חויה משפילה כפליים כאשר הסוהרים, בכל הכנות, מתיחסים אל האסיר כאל בעל חיים נחות.
אפשר אולי לסלוח לקבוצה מחללית־הסיור, על אשר לא זיהתה את הניצולים מהחללית הבין כוכבית “לוד סטאר” כיצורים רציונאליים. לפחות מאתיים יום חלפו מאז נחיתתם על כוכב חסר שם זה; נחיתת־אונס, שבוצעה כאשר מנועי אהרנהאפט של ה“לוד סטאר”, אשר הופעלו הרבה מעבר לכושר פעולתם הנורמלי מחמת תקלה שארעה בווסת האלקטרוני, השליכו אותה הרחק מנתיבי הטיסה הקבועים – אל פינה נדחת בחלל. נחיתתה של ה“לוד סטאר” התבצעה אמנם כשורה, ואולם זמן קצר אחר כך (צרות, לעולם באות הן בזוגות) יצא דוודיה מכלל שליטה והקברניט ציווה על הקצין הראשון שלו לבצע פינוי של הנוסעים ושל אותם אנשי צוות, אשר נוכחותם לא היתה חיונית לצורך הטיפול בבעיה, ולהובילם הרחק ככל האפשר מן הספינה.
הוקינס ואנשיו היו מרוחקים מרחק מספיק, כאשר לפתע נראה הבהק אדיר של אנרגיה עצורה שהשתחררה, ונשמעה התפוצצות לא גדולה. הניצולים רצו לשוב על עקבותיהם ולהביט במתרחש, אולם הוקינס הכריח אותם בקללות, ולפעמים במהלומות, להמשיך הלאה. למרבה המזל נשבה הרוח מהם אל החללית והם ניצלו מן הנשורת.
[תמונה.60 ללא כיתוב
כאשר נראה היה, שההתפוצצות שככה, חזרו הוקינס וד"ר בויל, רופא החללית, אל זירת האסון. שני האנשים, חוששים מפני הקרינה הרדיואקטיבית, היו זהירים ונשארו בטווח בטחון מהמכתש הרדוד ומעלה־העשן, אשר סימן את המקום בו נמצאה הספינה קודם לכן. ברור היה שהקפטן, יחד עם קציניו וחבר הטכנאים שלו, לא היוו עתה יותר מאשר חלק אינפיניטיסימלי מן הענן הצבעוני אשר התרומם כפטריה אל השמים המעוננים.
מנקודה זו ואילך החלה התדרדרותם של חמישים נצולי ה“לוד סטאר”. לא היה זה תהליך מזורז – הוקינס ובויל נלחמו, כשהם נעזרים בועדה של כמה מן הנוסעים האחראים יותר, מלחמת חורמה נואשת. אך היה זה קרב אבוד. בתור התחלה, היה מזג האויר נגדם. היה זה מזג אויר חם, שלושים וחמש מעלות בערך. היה זה מזג אויר לח – מטר דקיק וחמים ירד ברציפות ללא הפסק. נראה היה כאילו האויר שופע כל מיני חרקים מעופפים, אשר למרבית המזל לא תקפו את הבשר, אלא העדיפו חומר אורגני מת – את הביגוד. הם גם מצאו את מזונם, אם כי במידה פחותה יותר, גם על מתכות וחומרים סינטטיים שלבשו הניצולים.
לו היתה קימת סכנה, סכנה חיצונית כלשהי, היה הדבר מסייע לשמירת המורל. ואולם לא היו חיות טרף בנמצא. בעלי החיים היחידים שנראו בשטח היו יצורים קטנים וחלקי־עור, דמויי צפרדעים, אשר קיפצו בצמחיה הרטובה. נוסף להם שרצו בנחלים הרבים יצורים בעלי גדלים שונים, מראשן ועד כריש, אשר היו כולם בעלי מזג נוח.
אחרי שעות הרעב הראשונות לא היוה חיפוש מזון בעיה. מספר מתנדבים ניסו לאכול את הירק השופע אשר גדל על גזעי העצים דמויי השרך. הם אמרו שהוא טוב למאכל. כעבור שעות מספר לא מת איש מהם ואף לא היו תלונות על כאבי בטן. הירק הזה הפך להיות למרכיב הראשי בדיאטה של הניצולים. בשבועות הבאים נתגלו סוגי ירק נוספים ופירות דמויי תות ושורשים – כולם טובים למאכל. הם סיפקו גיוון מבורך למזון.
על אף החום ששרר על פני הכוכב, היתה האש הגורם בחסרונו הרגישו הניצולים יותר מכל. בעזרתה יכולים היו לצרף לתפריט שלהם מספר “צפרדעים” מטוגנות ודגים מן הנחלים. כמה מבעלי הקיבות הקשות אכלו יצורים אלה, כשבשרם בלתי מבושל, אך התנהגותם זו לא נשאה חן בעיני רוב חברי הקהילה. האש יכולה היתה לעזור להם לגרש את אפלת הלילות הארוכים, וכן, בעזרת אורה וחומה הטבעים, לעזור בסילוק האשלייה של קור תמידי, אשליה שנוצרה על ידי הדלף הבלתי פוסק של מים מכל עלה ושרך.
כאשר פונו מן החללית המקורקעת נשאו עליהם רוב הניצולים מציתים – אך אלה אבדו כאשר הכיסים, יחד עם הבגדים שמהם היוו הכיסים חלק בלתי נפרד, התפרקו. בכל אופן, כל נסיון להצית אש בימים בהם עדין היו מציתים בנמצא, נדון לכשלון. הוקינס מוכן היה להשבע שעל פני כל הכוכב הארור הזה לא היתה נקודה יבשה אחת לרפואה. עתה היתה הצתת האש לבלתי אפשרית – גם אם היו מוצאים מומחה להצתת אש על ידי שפשוף שני מקלות יבשים, לא היה האיש מסוגל למצוא את אותם המקלות על מנת להתחיל בעבודתו.
הם בחרו להם צלע גבעה כמקום התישבותם הסופי. (עד כמה שיכלו לראות, לא היו כל הרים בסביבה). היערות היו סבוכים פחות בנקודה זו, והקרקע היתה בוצית פחות תחת רגליהם. הם הצליחו לתלוש מספר ענפים מעצי השרך ובנו לעצמם בקתות פרימיטיביות – לשם פרטיות מסוימת יותר מאשר לשם הנוחות שמצאו בהן. הם דבקו, ביאוש מסוים, בדפוסים הארגוניים של העולמות אותם עזבו, ובחרו לעצמם מועצה. בויל, רופא החללית, היה יושב הראש. הוקינס, להפתעתו הרבה, התקבל למועצה ברוב דחוק של שני קולות בלבד. הוא יכול היה לתאר לעצמו, שחלק גדול מניצולי החללית נוטרים לו טינה ותולים בו את קולר האחריות למצבם העגום.
[תמונה.61 ללא כיתוב
ישיבת המועצה הראשונה נערכה בבקתה – אם מותר לכנותה כך – שנבנתה במיוחד לצורך זה. חברי המועצה רבצו במעגל. בויל, יושב הראש, התרומם לאיטו על רגליו. הוקינס גיחך בקרבו כשראה את הניגוד בין דמותו הערומה לבין ההתהדרות בה התהדר בויל על מינויו החדש. התהדרות זו בלטה על רקע הופעתו החיצונית המוזנחת, שערו הלבן הארוך וזקן הזיפים האפרפר שלו.
“גבירותי ורבותי,” פתח בויל.
הוקינס הביט סביבו בגופות הערומים והחוורים בשיער הדהוי, דמוי החבלים, בצפרניים הארוכות המזוהמות של הגברים ובשפתיהן המחוספסות של הנשים. הוא אמר לעצמו, אינני חושב, שאני עצמי נראה קצין וג’נטלמן יותר מהם.
“גבירותי ורבותי”, אמר בויל. “כפי שאתם בודאי יודעים, נבחרנו על מנת לייצג את הקהילה האנושית של כוכב זה. אני מציע שבפגישה ראשונה זו נדון בסכויי ההישרדות שלנו – לא כפרטים, אלא כגזע –”
“הייתי רוצה לשמוע מפי מר הוקינס מה הסיכויים לכך, שיאספו אותנו מכאן”, צעקה אחת משתי חברות המועצה, בתולה זקנה ומיובשת בעלת צלעות בולטות.
“קלושים מאד,” אמר הוקינס. “כפי שהינכם יודעים, אין אפשרות ליצור קשר עם חלליות אחרות או עם תחנות הקרקע כאשר החללית פועלת על פי עקרון ‘הנעת אהרנהפט’. כאשר הושלכנו מן ההנעה והתחלנו בנחיתה שלחנו קריאה לעזרה – אך לא היינו מסוגלים לציין להיכן הושלכנו. נוסף על כך איננו יודעים אם הקריאה נקלטה בכלל –”
“גברת טילור,” הפסיק אותו בויל, "מר הוקינס. הייתי רוצה להזכירכם כי הנני יושב־הראש הנבחר של מועצה זו. אני יכול להבטיחכם, שיוקצה זמן מתאים לדיון לכללי, מאוחר יותר.
“כפי שרובכם וודאי משערים, גילו הביולוגי של כוכב זה שווה, פחות או יותר, לזה של כדור הארץ בתקופה הקרדונופרוסית. עד כמה שידוע לנו, אין על פני כוכב זה שום צורת חיים היכולה לאיים על קיומנו או על עליונותנו. בבוא העת, כאשר יצורים כאלה אמנם יתחילו להתפתח – משהו בדומה ללטאות הענק שבתקופה הטריסאית של כדור הארץ – כבר נהיה אנו –”
“אנו כבר נהיה מתים!” קרא אחד האנשים.
“אנו נהיה כבר מתים,” אמר הרופא, "אף צאצאינו יחיו עד מאוד. אנו חייבים לדאוג להם, ולהכין עבורם נקודת זינוק טובה ככל האפשר. אנו נוריש להם שפה – "
“עזוב את השפה, דוק,” קראה אחת הנשים. היא היתה בלונדינית רזה, נמוכה ובעלת פרצוף קשוח. “הבעיה הזו של צאצאים היא בדיוק מה שהביא אותי לכאן. אני מייצגת את הנשים הנמצאות בגיל הפוריות. כידוע לך, יש חמש עשרה נשים כאלה כאן. עד עתה היינו זהירות מאד, והיתה לכך סיבה. האם אתה, כרופא, מסוגל לערוב לכך שהלידות תהיינה בטוחות, וזאת גם ללא תרופות וללא מכשירים? האם אתה מסוגל לערוב לכך שלילדינו יהיו סיכויים טובים להשאר בחיים?”
קלות־הדעת נשרה מעל בויל כמו גלימה מרופטת.
“אהיה גלוי עמכם,” אמר. “כפי שציינת, מיס הארט, אין לי מכשירים ותרופות אך ביכולתי להבטיח לך, מיס הארט, שסיכוייך לזכות בלידה בטוחה הינם טובים הרבה יותר מאלה שהיו לך לו נמצאת על פני כדור הארץ במאה השמונה עשרה. על פני כוכב זה, למיטב ידיעתנו (ואנו נמצאים כאן כבר זמן מספיק על מנת להווכח בכך כל בשרנו), אין שום מיקור־אורגניזם המזיק לבני אדם. לו היו כאלה – היינו רובנו מתים זה מכבר. נראה לי שזה עונה על שתי שאלותייך.”
“לא סיימתי עדיין,” אמרה. “הנה לך בעיה נוספת: אנו חמישים ושלושה גברים ונשים בקבוצה. ישנם עשרה זוגות נשואים – כך שאנו יכולים להוציאם מהחשבון. נותרנו עם שלושים ושלושה אנשים, מהם עשרים גברים ושלוש עשרה נשים, שלא כולן צעירות. איזו מין צורת נישואין נאמץ לנו? פוליגמיה?”
“מונוגמיה, כמובן,” אמר בהחלטיות גבר רזה וגבוה. הוא היה היחיד מבין הנוכחים שהיה לבוש – אם אפשר לכנות זאת כך. פיסות הבד המתפוררות שהיו קשורות סביב אזור חלציו בעזרת ענף גפן דק לא הועילו במאום.
“בסדר,” אמרה הנערה. “מונוגמיה; גם אני עצמי מעדיפה שיטה זאת. אך אני מזהירה אתכם, שאם ננהל את העניין בצורה זו עלולות לצוץ צרות. יתר על כן, בכל מקרה של רצח על רקע של קנאה או תשוקה עלול הקרבן להיות אשה ולא רק גבר – ובזאת אינני רוצה.”
“אז מה את מציעה, מיס הארט?” שאל בויל.
“פשוט מאוד. עד כמה שזה נוגע להזדווגויות – נצטרך להתעלם מעניין האהבה. אם שני גברים רוצים לשאת אותה אשה – שילחמו ביניהם. הטוב משניהם יקבל את האישה וישמור לו אותה לעצמו.”
“ברירה טבעית…” מלמל הרופא. “אני בעד, אך יש להעמיד זאת להצבעה.”
על צלע ההר היה מין מכתש רדוד – מעין אצטדיון טבעי. על שפת המכתש ישבו הניצולים – למעט ארבעה. אחד מן הארבעה היה ד"ר בויל שגילה שתפקידיו כיושב ראש כוללים גם את תפקיד השופט. הוחלט כי הוא השופט הטוב ביותר לקביעת הרגע בו עלול אחד המתחרים לסבול מנזק גופני תמידי. עוד אחד מארבעת הנעדרים היתה מיס הארט. היא מצאה ענף מתאים לשמוש כמסרק, ובו סרקה את שערה הארוך שעליו הניחה כתר מפרחים צהובים, כתר בו תעטר את ראש המנצח.
" חבל שהחרקים הארורים הללו קלקלו לנו את השעונים," אמר האיש השמן שמימינו של הוקינס. “לו רק היו לנו האמצעים המתאימים למדידת זמן, יכולנו לקבוע סיבובים ולהפוך זאת לתחרות אמיתית.”
הוקינס הנהן בראשו. הוא הביט בארבעה שבמרכז הזירה – אשה הברברית. בשמן הנפוח מגאווה ובשני הבחורים הצעירים שחורי הזקן שגופותיהם הלבנים מבהיקים למרחוק. הוא הכיר את שניהם. פאנט היה צוער על ה“לוד סטאר”, זכרונה עדן. קלמנס, שהיה מבוגר מפאנט בכשבע שנים, היה נוסע שחיפש מקומות רחוקים להשקיע בהם את כספו.
“לו היה לי במה להמר,” אמר השמן בעליזות, “הייתי מהמר על קלמנס. לצוער שלך יש סיכוי נגדו כמו לכדור שלג בגהינום. הוא חונך להילחם בהגינות. קלמנס חונך להכות מתחת לחגורה.”
“פאנט הוא במצב גופני עדיף,” אמר הוקינס. “הוא התאמן לקראת הארוע, בעוד קלמנס פשוט אכל וישן כל הזמן. הבט על הכרס שלו.”
“אינני מוצא שום פגם בגוף בשרני ושרירי,” אמר השמן כשהוא טופח על כרסו.
בלי צביטות ובלי נשיכות," קרא הרופא. “ולוואי שהטוב מביניכם יצנח.”
הוא פסע לאחור בזריזות ונעמד ליד הארט.
אוירה של מבוכה אפפה את זוג המתחרים. הם עמדו שם כשאגרופיהם שמוטים בצדי הגוף. נראה שכל אחד מהם התחרט על שהרשה לעניינים להגיע לידי שלב זה.
“קדימה!” צרחה לבסוף מרי הארט. “האינכם רוצים בי? אתם תחיו עד זקנה ושיבה – אבל בודדים וללא אישה!”
“הם יכולים לחכות עד שהבנות שלך תגדלנה, מרי!” צעקה אחת מידידותיה.
“אם בכלל תהיינה לי בנות,” השיבה היא. “לבטח לא בקצב הזה.”
“קדימה!” צעק הקהל. “קדימה!”
פאנט פתח. הוא צעד צעד אחד קדימה בהיסוס ושלח את אגרופו הימני אל פניו החשופות של קלמנס. לא היתה זו מהלומה חזקה, אך לבטח הכאיבה. קלמנט הרים את ידו לעבר אפו, שב והורידה והביט במבט מוזר בנוזל האדום שנמרח עליה. הוא נהם ופסע בצעד מגושם קדימה כשידיו שלוחות כדי ללפות ולמחוץ את יריבו.
“מדוע הוא לא מכה אותו?” תבע השמן לדעת.
“הוא ישבור את העצמות בידיו. הרי הם אינם לובשים כפפות אגרוף,” אמר הוקינס.
פאנט החליט לעמוד על שלו. הוא ניצב יציבות, רגליו מפושקות קמעה ושלח את ידו הימנית לפעולה נוספת. הפעם לא נגע בפני יריבו, אלא נפנה ללפל בבטנו. הוקינס הופתע לראות כי המשקיע ספג את המהלומות בלא כל השפעה נראית לעין. המשקיע הזה, החליט הוקינס, הוא ככל הנראה קשוח הרבה יותר מכפי שהעיד עליו הראהו המגושם.
הצוער סטה כדי להתחמק מהמהלומה של יריבו… והחליק על העשב הרטוב. הוקינס דימה כי הוא שומע כיצד פורץ החוצה האויר מראותיו של הצוער. זרועותיו החסונות של המשקיע אחזו בגופו של פאנט – וברכו של פאנט התרוממה באכזריות וננעצה במבושיו של קלמנס. הוא צרח אך המשיך לאחוז בפאנט. אחת מידיו נמצאה עתה סביב גרונו של פאנט והאחרת, אצבעותיה כפופות כווים, נשלחה לעבר עיניו של הצוער.
“לא לעינים!” צרח בויל. “לא לעינים!”
הוא ירד מטה על ברכיו ואחז בידו של קלמנס בשתי ידיו.
משהו גרם להוקינס להביט מעלה. ייתכן שהיה זה צליל, אם כי זה מוטל בספק; הצופים התנהגו כמו קהל צופים רגיל בתחרות אגרוף והרעישו עולמות. קשה היה להאשימם – היה זה הארוע המלהיב הראשון שחזו בו מאז עזבו את החללית. ייתכן שהיה צליל שגרם לו להביט מעלה, ייתכן והיה זה החוש השישי שלו – אותו חוש אשר קיים אצל כל איש חלל וותיק. הדבר אשר ראו עיניו גרם לו לפרוץ בצעקות.
מעל לזירה ריחף לו הליקופטר. משהו בעיצובו של הכלי הבהיר להוקינס שלא היתה זו מכונה מעשה ידי אדם. מתוך גחונו החלק והמבהיק של ההליקופטר יצאה רשת, עשויה. כפי הנראה, ממתכת. היא עטפה את הדמויות הנאבקות על הקרקע וכלאה גם את הרופא ואת מרי הארט.
הוקינס צרח שוב – צרחה איומה ללא מילים. הוא זינק על רגליו ורץ לעזרת עמיתיו הכלואים. הרשת דמתה ליצור חי. היא התפתלה סביב ידיו וקשרה את ברכיו. ניצולים אחרים באו במרוצה לסייע להוקינס.
“שמרו מרחק!” הוא צרח. “התפזרו!”
מנועי ההליקופטר הגבירו את עצמתם והמכונה התרוממה. להרף עין נראתה הזירה בעיני הוקינס כלא יותר מאשר צלחת ירוקה וחוורת שנמלים לבנות קטנות מתרוצצות לאורכה ולרוחבה ללא מטרה. אז התרומם ההליקופטר אל מעל העננים הנמוכים ויותר לא ניתן היה לראות דבר.
כאשר בסופו של דבר נחת ההליקופטר, לא היה הוקינס מופתע לראות שבינות לעצים אשר גדלו על המישור שתחתיהם, נראו מגדלי כסף גבוהים, וביניהם נצבה חללית גדולה.
ניתן היה לראות את העולם אליו הובאו עתה כשיפור ניכר לעומת זה שאותו עזבו, לולא כוונותיהם הטובות, אך המוטעות, של שוביהם. בכלוב בו אוחסנו שלושת הגברים שררה אטמוספירה דומה להפליא לזו של הכוכב עליו נחתה ה“לוד סטאר”. הוא היה מכוסה זכוכית ומתוך ממטרות שעל גגו הוזלפו בקביעות טיפות מים חמים. מספר עצי שרך קמולים למחצה היוו את המחסה העלוב היחידי בפני הממטרים המדכאים הללו. פעמיים ביום היה נפתח אשנב בגב הכלוב ופנימה הושלכו ערימות ירק הדומה מאוד לזה עליו חיו הניצולים על גבי הכוכב. בתחתית הכלוב היה חור; האסירים הניחו, ובצדק, שהוא נועד למטרות סניטריות.
משני צידיהם היו כלובים אחרים. באחד מהם נמצאה מרי הארט, לבדה. יכולה היתה לנופף אליהם בידה ולעוות את פרצופה – אך לא יותר מזה. בכלוב שבצד השני היתה כלואה חיה שדמתה באופן כללי לסרטן. מעבר לרחוב שלידו שכנו הכלובים, יכלו האסירים לראות כלובים נוספים, אך לא את תוכנם.
הוקינס, בויל ופאנט רבצו על הרצפה הרטובה ולטשו עיניהם ביצורים שמעבר לזכוכית העבה ולסורגים, והיצורים – לטשו עיניהם חזרה לעברם.
“לו היו לפחות דמויי־אדם,” נאנח הרופא, “לו לפחות היו דומים לנו בצורתם, היינו יכולים לנסות לשכנע אותם שאנו יצורים אינטליגנטיים.”
“אין להם צלם אנוש,” אמר הוקינס, “וגם אותנו, לו היה המצב הפוך, צריך היה לשכנע במשך זמן רב עד אשר היינו מאמינים שחביות־בירה־תלת–רגליות אלה הן אינטליגנטיות… נסה שוב את משפט פיתגורס,” אמר לצוער.
בלא התלהבות יתרה שבר הצוער מספר ענפים מעצי השרך הקרובים אליו. הוא שבר אותם לקיסמים קטנים יותר ואז הניחם על הרצפה מכוסה האזוב בצורת משולש ישר־זווית שריבועים בנויים על שלושת צלעותיו. היצורים שבחוץ – אחד גדול, אחד קטן מעט יותר ואחד זעיר – הביטו בהם בחוסר ענין, בעינים שטוחות ואטומות. היצור הגדול דחף את קצה אחת מזרועותיו לתוך כיסו, שלף משם חבילה צבעונית ומסר אותה ליצור הזעיר. זה קרע מעליה את העטיפה והתחיל לתחוב פיסות חומר כחול לתוך חריץ שבצידו השמאלי העליון, חריץ אשר קרוב לוודאי שימש לו כפה.
"חבל שאסור למבקרים להאכיל את החיות, אמר הוקינס. “אני כבר חולה מהירק הזה.”
“בואו ננסה לשחזר מה קרה,” אמר בויל. “אחרי ככלות הכל, אין לנו עניין אחר לענות בו. נחטפנו מן המחנה שלנו על ידי הליקופטר – סך הכל שישה אנשים. נלקחנו לחללית מחקר, חללית שלא נראה לעין שנחונה בתכונות כלשהן ההופכות אותה לטובה מאלה שעל פני כדור הארץ. אתה, הוקינס, טוען שהחללית השתמשה בהנעת אהרנהרט או מתקן דומה לו עד כדי היווצרות בסיס להשערה שהם אחים תאומים…”
“נכון,” הסכים הוקינס.
“על גבי החללית מחזיקים אותנו בכלובים נפרדים. הטיפול בנו איננו אכזרי. מאכילים אותנו ומשקים אותנו לעיתים מזומנות. אנו נוחתים על כוכב מוזר זה, אך איננו מצליחים לראות אף את שמץ קצהו. מוציאים אותנו מן הכלובים, כצאן לטבח, ומכניסים אותנו לקרונות מכוסים. אנו יודעים שמסיעים אותנו לאן שהוא – אך זה הכל. הקרון עוצר, הדלת נפתחת וכמה מחביות הבירה הניידות הללו דוחפות פנימה מוטות שלקצותיהם מחוברת רשת כמו זו שלכדה אותנו. הם לוכדים את קלמנס ומיס טיילור ומושכים אותם החוצה, מאז אין אנו זוכים לראות. כל השאר מבלים את הלילה ואת היום המחרת בכלובים נפרדים. יום אחד אנו נלקחים ל… לגן־חיות זה…”
“האם לדעתך, הם נלקחו על מנת לערוך בהם ניתוח?” שאל פאנט. “מעולם לא חיבבתי את קלמנס, אולם…”
"אני חושש שכן, "השיב בויל. “כך בוודאי הצליחו שובינו ללמוד על כך שקיימים אצלנו שני מינים. לרוע המזל אין שום שיטה לפיה מסוגלים בניתוח לגלות סימני אינטליגנציה…”
“חיות מזוהמות שכמותם!” צעק הצוער.
“הרגע, בני,” הציע לו הוקינס. “אי אפשר להאשים אותם. בני אדם מנתחים והורגים חיות הדומות להם הרבה יותר משאנו דומים ליצורים אלו.”
“הבעיה היא,” המשיך הרופא, “כיצד לשכנע יצורים אלה – כפי שאתה, הוקינס, מכנה אותם – כי אנו יצורים רציונליים בדיוק כמותם. כיצד הם מגדירים יצור רציונלי? כיצד היינו אנו מגדירים יצור רציונלי?”
“יצור רציונלי הוא יצור המכיר את המשפט פיתגורס,” אמר הצוער בזעף.
“קראתי במקום כלשהו,” אמר הוקינס, “שההיסטוריה של האדם מאופיינת על ידי יצירת האש, השימוש בכלים…”
“אז נסה להצית אש,” אמר לו הרופא. “בנה לנו כלים מספר ואנו נשתמש בהם.”
“אל תהיה שוטה. אתה יודע שלאיש מאיתנו אין שום חפץ עימו, אפילו לא שינים תותבות, אפילו לא סתימה בשן. נוסף על כך…” הוא הפסיק לרגע. “כשהייתי צעיר נפוצה בין צוערי החלליות אופנה של התמחות במלאכות יד. ראינו עצמנו כממשיכי דרכם של מלחי המפרשיות העתיקות ולכן למדנו כיצד לקשור חבלים, לבנות ערסלים וכו' ואז עלה אחד מאיתנו על הרעיון של קליעת סלים. נמצאנו אז על גבי חללית־נוסעים והיינו נוהגים לקלוע סלים במסתר, לצבוע אותם בצבעים עזים ולמכור אותם לנוסעים בתור מזכרות מקוריות מהכוכב האבוד ארקטורוס 5. אתם יכולים לתאר לעצמכם איזו מהומה קמה כשגילה זאת הקברניט…”
“אז מה בעצם התכוונת לומר?” שאל הרופא.
“פשוט מאוד. אנו נדגים את מיומנותנו בעבודת כפים על ידי כך שנקלע סלים. אני אלמד אתכם כיצד עושים זאת.”
“זה עשוי לעבוד,” אמר בויל באיטיות. “זה עשוי לעבוד… מצד שני על תשכח שמספר צפורים וחיות מסוגלים לעשות דברים דומים. על כדור הארץ חי הבונה, היוצר סכרים מתוחכמים למדי. הסנונית בונה שם קן מטיט על גבי קורות בתים…”
מנהל גן החיות חשב, לבטח, שהתנהגות מוזרה זו של האסירים מרמזת על כך, שהגיעה עונת החיזור. אחרי שלושה ימים של קליעת סלים קדחתנית אשר כילתה את מצעיהם ושלושה עצי שרך, הוצאה מרי הארט מכלובה והוכנסה לכלובם של שלושת הגברים. לאחר שהתגברה על העונג היסטרי ששאבה מכך ששוב יש לה עם מי לדבר, לא היתה מרוצה מן המצב יתר על המידה.
זה היה רעיון לא רע, הרהר הוקינס המנומנם, להכניס אל תאם את מרי. לו היו משאירים אותם במעצר מבודד עוד ימים מספר, היתה לבטח יוצאת מדעתה. ואולם גם חסרונות היו בכך שמרי היתה עימם באותו הכלוב. היה עליו לשמור תמיד את פאנט הצעיר בטווח ראיה. אפילו את בויל היה עליו לשמור בטווח ראיה – תיש זקן שכמותו!
מרי צרחה.
הוקינס התעורר בבהלה. הוא יכול היה לראות את דמותה המטושטשת של מרי – בעולם זה הלילה אף פעם לא היה לגמרי חשוך – ובצד השני של הכלוב את דמותם של פאנט ובויל. הוא התרומם על רגליו בבהילות ומיהר לעבר הנערה.
“מה קרה?” שאל.
“אינני… אינני יודעת… משהו קטן, עם צפרניים חדות… הוא רץ עלי…”
“אה,” אמר הוקינס, “זה רק ג’ו.”
“ג’ו?” תבעה מרי לדעת.
“אין לי מושג מה הוא – או היא – בדיוק,” אמר.
“לדעתי, זה בטח ‘הוא’,” אמר הרופא.
“מיהו ג’ו?” שאלה מרי שוב.
“הוא כנראה המקביל המקומי לעכבר,” אמר הרופא, “אף שאינו דומה לו כלל. הוא נכנס ממקום כלשהו ברצפת הכלוב על מנת לחפש שאריות מזון. אנחנו מנסים לאלף אותו –”
“אתם עוד מעודדים את המפלצת הזאת?” צרחה מרי. “אני תובעת שתעשו משהו בנידון – ומיד! הרעילו אותו, כלאו אותו, משהו! עכשיו!”
“מחר,” אמר הוקינס בקפידה.
לכידתו של ג’ו היתה דבר של מה בכך. שני סלים שטוחים אשר חוברו ביניהם כמו שני חצאי צדפה היוו את המלכודת. בתוכה היה פתיון – חתיכת ירק גדולה. הפתרון היה מסודר כך, שמשיכה קלה בקצהו היתה מפילה ממקומו מקל שהיה נעוץ בין שני הסלים ושמר על כך שלא יסגרו. הוקינס ששכב ער על מיטתו הלחה שמע את הצליל הדק ואת הטפיחה שהעידה על כך שהקרבן נפל במלכודת. הוא שמע את צפצופיו הכעוסים של ג’ו ואת צפרניו הקטנות המנסות לגרד את הסלים העבים.
מרי הארט ישנה. הוא העיר אותה משנתה.
“תפסנו אותו,” אמר לה.
“אז תהרגו אותו,” ענתה בנמנום.
אך הם לא הרגו את ג’ו. שלושת הגברים היו קשורים אליו במידת מה. עם זריחת השמש העבירו אותו לכלוב קטן שבנה הוקינס. אפילו הנערה נתרצתה כאשר ראתה את הכדור התמים של פרווה מרובת גוונים המקפץ מעלה מטה בכלובו. היא התעקשה להאכיל את היצור הקטן תוך שהיא פולטת צווחות שמחה בשעה ששלח את זרועותיו כדי לשלוף מידה את שאריות הירק.
במשך שלושה ימים טפחו את חיית השעשועים שלהם. ביום הרביעי נכנסו לכלוב יצורים, שהיו כנראה שומרי גן החיות, הממו את שוכניו ולקחו עימם את הוקינס.
“חוששני שהענין אבוד,” אמר בויל. “גם הוא הלך בדרכם של האחרים…”
“הם בטח יפחלצו אותו ויציבו אותו באיזה מוזיאון,” אמר פאנט בעצבות.
“לא,” אמה הנערה. “הם לא יעשו דבר כזה!”
“הם יעשו,” אמר הרופא.
לפתע נפתח האשנב שבגב הכלוב.
לפני שהשלושה היו מסוגלים להגיב, נשמע קול קורא: “זה בסדר, צאו החוצה!”
לכלוב נכנס הוקינס. הוא היה מגולח ולעורו גוון של תחילת שיזוף בריא. הוא לבש זוג מכנסיים שיוצרו מחומר אדום כלשהו.
“צאו החוצה,” אמר שנית. “מארחינו מתנצלים בכנות על חוסר הנוחות שנגרמה לנו והם הכינו עבורנו מקומות דיור הולמים יותר. עם סיום ההכנות בחללית, אנו אמורים לצאת ולאסוף את שאר הניצולים.”
“לא כל כך מהר,” אמר בויל. “תכניס אותנו לתמונה, או קיי? מה גרם להם להווכח בכך שאנו יצורים רציונליים?”
“רק יצורים רציונליים,” השיב, “מסוגלים לכלוא יצורים אחרים בכלובים.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.