בסוקרי את המאמרים שכתבתי בעשרים השנים האחרונות, שמתי לב לעובדה ששבעה מבין מאמרי הישנים לא נכללו באף אחד מהקבצים שיצאו לאור מדי פעם במתכונת של ספר.

בכל אחד מהמקרים היה זה מפני שלא הייתי שבע רצון מהמאמר, מסיבה זו או אחרת.

אך חוש הסדר שלי ייפגע אם אשאיר את העניינים כך. אם מאמר מסויים היה, לדעתי, בלתי משביע רצון, ואם הנושא איננו חסר חשיבות, אזי האין זה מן הראוי שאנסה שוב, כעבור זמן מה, והפעם אעשה זאת טוב יותר?

השביעי והאחרון מבין מאמרי שלא פורסמו בקבצים היה “מי זה שם בחוץ?” אשר הופיע בספטמבר 1963 על דפי המגזין ‘Fantasy and Science Fiction’ כלומר לפני יותר מחמש־עשרה שנה. המאמר דן באפשרות קיומם של חיים איטליגנטיים אי־שם בייקום, נושא שהעניין בו לא דעך עם השנים שחלפו. ואכן, נאס"א (סוכנות החלל האמריקנית) מציעה כעת להשקיע עשרים מיליון דולר וחמש שנות מחקר כדי לסרוק את השמיים לשם קליטת אותות שאינם סדירים לחלוטין אך גם לא אקראיים לחלוטין, ועל כן עשויים הם לבוא ממקור בעל תבונה.

מה הם סיכויי נאס“א להצליח? הרשו נא לי לחגוג את תחילת השנה ה־21 לכתיבת מאמרי במגזין הנ”ל בכך שאשב שוב על מדוכת נושא זה.

כדי להשיב על השאלה בדבר סיכויי ההצלחה של נאס"א, יהיה עלי להניח הנחות אחדות. שתי ההנחות הבסיסיות ביותר (ואולי השנויות ביותר במחלוקת, הן:

1) החיים היחידים הקיימים הם החיים כפי־שאנו־מכירים־אותם; כלומר, חיים המבוססים על חומצות גרעין וחלבונים, המתפקדים בסביבה של מים. אין זו הנחה מחמירה ממש. נסיוננו על כדור־הארץ מראה שמיגוון רחב של חיים התקיים ומתקיים על כוכב־לכת אחד זה – עשרות מיליוני מינים עם שפע מדהים של הבדלים חיצוניים – כולם זהים, באופן בסיסי, ברמה הכימית. ללא ספק יש מקום מספיק למגוון כזה שיאפשר קיום מערכות מינים שונות על פני כל כוכב־לכת של כל אחת מהשמשות שבייקום, ובלי העתקים זהים בשום מקום שהוא.

אך מדוע שלא נניח גם וריאציות בתבנית הבסיסית? בסיס של אמוניה נוזלית, או סיליקאטים? ובעצם, מדוע לא חיים גאזיים, חיים מוצקים, חיים של ריאקציות גרעיניות, או חיים של מוח טהור, או מחשבה טהורה?

נוכל להניח את כל אלה אם נרצה בכך, אך אין שמץ של הוכחה לקיומו של אף אחד מהדברים הללו, והעלאת ספקולציות בהעדר כל ראיות תביא לידי דבר־מה חסר מסגרת ומשמעת עד כדי כך שכל תשובה תהיה אפשרית. וכאשר כל תשובה אפשרית, כל התשובות הינן חסרות משמעות.

ערכה של הנחה מס' 1 הוא בזה שאנו יכולים להוציא מכלל דיון כל סביבה שאיננה מתאימה לצורת החיים שלנו. זה מאפשר לנו להוציא מכלל חשבון סביבות רבות, מסיבות ידועות, ובכך להעניק משמעות למסקנותינו הסופיות.

2) המצב על פני כדור הארץ מייצג את הממוצע. הוא לא בא בעקבות מהלך בלתי סביר, לא נהנה משינוי כיוון בר־מזל במידה שלא תיאמן, ולא נפל קורבן לשינוי כיוון חסר מזל במידה שלא תיאמן.

שימו לב, אף זו אינה אלא הנחה. אין לנו כל סיבה להניח שהמצב על כדור הארץ הוא הממוצע, אך גם לא שאיננו כזה. אולם אם אכן הוא הממוצע, נוכל לעשות הערכות מסויימות. אם איננו ממוצע – אזי לא תהיה לנו ברירה אלא להחליט באיזה אופן אין הוא ממוצע, לאיזה כיוון ובאיזו מידה – ושוב נוכל להחליט כל דבר, ולכן – שום דבר.

כעת אנו מוכנים להתחיל.

בהתאם להנחה 2, אנו יכולים לקבוע שהחיים חייבים להתחיל, כמו שהיה כאן, אי־שם בקרבת כוכב־שבת המסוגל לספק את האנרגיה הדרושה להיווצרות החיים וקיומם. לפי הנחה 1, אנו מחליטים שהכוכב הנדון חייב להיות דומה פחות או יותר לשמש שלנו בטבעו, כי רק כך תוכל להתקיים צורת חיים כשלנו.

השמש הינה כוכב בגודל בינוני. קיימים כוכבים עמומים, קרים, בעלי מסה המהווה 1/50 מזו של השמש, וישנם כוכבים חמים וזוהרים בעלי מסות הגדולות פי 50 מזו של השמש.

כוכב בעל מסה קטנה מספק אנרגיה פחותה בהרבה בהשוואה לזו הבאה מן השמש. כדי שפלנטה תקבל מכוכב־שבת אנרגיה מספקת לצרכי החיים, עליה להימצא במסלול קרוב, ולחוג סביב הכוכב במרחק של כ־150 אלף ק"מ, לערך.

בעוד שהאנרגיה המגיעה מהכוכב משתנה ביחס הפוך לריבוע המרחק, ההשפעה על סיבוב הפלנטה סביב צירה היא הולכת וגדלה ביחס הפוך למרחק בחזקה שלישית. פרושו של דבר הוא שכאשר פלנטה קרובה מספיק לכוכב שלה כדי לקבל את האנרגיה הנחוצה לה, היא חשופה להשפעה גדולה מדי על סיבוביה שלה. סיבובי הפלנטה סביב צירה יואטו עד שצד אחד שלה יפנה באופן תמידי בכיוון כוכבה – והתוצאה תהיה צד חם, צד קר וכנראה גם סיכויים מעטים לקיומה של אטמוספירה.

לכוכב־שבת בעל מסה גדולה יש תוחלת־חיים קצרה בפרק הזמן בין היווצרותו לבין התפשטותו למימדי “ענק אדום”. נסיוננו על כדור־הארץ מלמד שהתפתחותם של מינים אינטליגנטיים לוקחת זמן רב, ואם כך הוא המצב, פחות או יותר, בכל מקום (הנחה 2), אזי יהיה זה חסר תכלית לצפות לחיים אינטליגנטיים בקרבת כוכבים חמים מאד וענקיים.

אנו מגיעים איפוא לבסוף לחיפוש אחר כוכבים דמויי השמש שלנו, בעלי מסה שאינה קטנה מ־0.4 מזו של השמש, ואינה גדולה מפי 1.5 מזו של השמש.

על כן שאלתנו הראשונה היא: כמה כוכבים דמויי־שמש קיימים בייקום?

קשה לענות על שאלה זו, כי איננו יודעים למעשה כמה כוכבים מכל סוג שהוא קיימים בייקום. הכוכבים מקובצים בגלקסיות, והטלסקופים שלנו מראים לנו מיליונים רבים של גלקסיות, אך קיימים גם, ללא ספק, מיליוני גלקסיות אחרות שאיננו רואים. ההערכה הנדיבה ביותר שראיתי על מספרן הכולל של הגלקסיות בייקום הינה 100,000,000,000, ובמקרה זה מספר הכוכבים הכולל חייב להיות בסדר גודל של אלפי ביליוני ביליונים. מובן שאפשרית סטייה ניכרת ממספר זה לאור אי הוודאות בנוגע למספרן הכולל האמיתי של הגלקסיות.

כדי לקבל מספר בעל משמעות רבה יותר, הבה ונגביל עצמנו לגלקסיה שלנו – גלקסיית שביל החלב. סיבה אחת לכך היא בזאת שצורות החיים הנבונות האפשריות בגלקסיות אחרות מרוחקות מאיתנו כל מרחק שהוא הנע בין מיליונים לביליונים של שנות־אור. לעומת זאת, צורות חיים אינטליגנטיות בתוך הגלקסיה שלנו, עשויות להיות מרוחקות 150,000 שנות אור לכל היותר. סביר להניח, אם כן, שחיים בעלי תבונה בגלקסיה שלנו עשויים להיות בעלי חשיבות בשבילנו הרבה יותר מחיים בעלי תבונה בכל מקום אחר ביקום.

יתר על כן, כל המסקנות שנסיק בנוגע לגלקסיה שלנו יתפסו, באותה מידה, לגבי כל יתר הגלקסיות, על פי הרחבתה הטבעית של הנחה 2.

אם נתרכז בגלקסיה שלנו, אזי מסתה הכוללת, לפי ההערכה האחרונה שראיתי, הינה פי 200,000,000,000 מזו של השמש שלנו. שליש מזה עלול להיות אבק וגאז, ומכאן שהחלק ה“כוכבי” של הגלקסיה הינו בעל מסה של 140,000,000,000 שמשות. המסה של הכוכבים דמויי השמש שלנו הינה רק כעשירית מהמסה הכוללת, כלומר 14,000,000,000 שמשות.

מאחר שלכל אחד מכוכבים אלה יש מסה השווה בערך לזו של השמש, הרי שקיימים 14,000,000,000 כוכבים דמויי־שמש בגלקסיה.

דבר אחד שלא עשיתיו במאמרי בשנת 1963 הוא להתחשב במיקום הכוכבים דמויי־שמש בגלקסיה, וזאת מפני שאז נראו כל חלקי הגלקסיה כמסבירי פנים (או עוינים) באותה מידה לקיומם של חיים.

היום אין אנו חושבים כך עוד.

ב־1963 היו הקוואזארים, שזה עתה התגלו, בגדר תעלומה מוחלטת. אותה תעלומה לא נפתרה עד היום, אך יש הסכמה כללית גוברת והולכת, שהקוואזארים הינם גלקסיות בעלות מרכזים הפעילים וזוהרים במידה קיצונית. הם מרוחקים כל כך, עד שהגלקסיות עצמן אינן יכולות להראות אפילו באמצעות הטלסקופים הטובים ביותר, אולם אותם מרכזים בוהקים נראים ככוכבים קלושים (ולא היו נחשבים לעולם לדבר מה אחר, אלמלא העדות המדברת בעד עצמה של פליטת מיקרו־גלי רדיו ו“היסט אדום”¹ עצום).

אולם אם הקוואזארים הינם מרכזים גלקטיים הבוהקים באורן של מאה גלקסיות רגילות (כפי שהדבר חייב להיות כדי שניתן יהיה להבחין בהם במרחק העצום של 1 עד 10 ביליון שנות־אור), הרי שדבר מה מאוד בלתי רגיל ומאוד אלים וסוער חייב להתרחש באותם מרכזים.

למעשה, כל המרכזים הגלקטיים נראים כמקומות סוערים ופראיים. לגלקסיה שלנו עצמה, למשל, יש מקור פליטת מיקרו־גלים פעיל מאד, המרוכז באזור קטן מאד בשמים, והסבר דרמטי לכך הוא הנחת קיומו של חור שחור מפלצתי במרכז הגלקטי, בעל מסה של 100,000,000 שמשות, כלומר 1/2000 ממסת הגלקסיה כולה. הוא הולך וגדל, כמובן, וייתכן שהוא בולע כוכבים שלמים אשר נעים במסלולים המביאים אותם קרוב מדי אל הלוע הבולע־כל של החור השחור.

ייתכן שחורים שחורים נוצרים באופן טבעי בכל מקום שבו כוכבים דחוסים בצפיפות, כמו במרכזי הגלקסיות, או במרכזי צבירי כוכבים. הושמעה גם הנחה שגלקסיות נוצרות בראשונה סביב חורים שחורים; שכל גלקסיה הינה ספיח בצורת דיסקה סביב החור השחור.

חורים שחורים או לא, ההוכחה המתחזקת והולכת לפעילות סוערת במרכזי גלקסיות, כולל זו שלנו, עשויה ללמד שהגרעינים הגלקטיים אינם מסבירי פנים לחיים. רמת הקרינה עלולה להיות גבוהה מדי.

פרושו של דבר הוא שהחיים ייתכנו רק במרחבי הפרברים השקטים של הגלקסיה – הרחק מהמרכז, באזור הזרועות הספיראליות, שבו ממוקמת השמש שלנו. מאחר שכ־90% ממסת הגלקסיה מרוכזת בגרעין ורק כ־10% בזרועות הספיראליות, עלינו להניח שמספר הכוכבים דמויי־שמש מאפשרי־חיים־בכוח הינו רק עשירית מהמספר הכולל, כלומר 1,400,000,000.

כמובן, כוכב אינו יכול לתמוך (ע"י אספקת אנרגיה) בקיומם של חיים אלא אם ישנו כוכב לכת שעליו יכולים החיים להיווצר. לפי התאוריות האחרונות בדבר מקורם של כוכבים מענן גאז ואבק ההולך ונדחס, נראה שבתהליך היווצרותם של כוכבים נוצרות גם פלנטות בשולי הענן.

אילו כל ענן של אבק וגאז היה נדחס לכוכב בודד, היה הדבר כך. אך העננים נוהגים גם לקרוס וליצור “צמד” כוכבים (“בינארי”). צמד זה עשוי להיות קשור בכוכב אחד או שניים, או בצמד אחר או שניים. אולם הצמדים הינם נפרדים בדרך כלל מכל כוכב אחר. מנקודת המבט של היווצרות כוכבים איננו צריכים, איפוא, להתייחס לכל אגד כוכבים שהוא מורכב יותר מצמד.

כאשר כוכבי הצמד מרוחקים זה מזה מרחק ניכר, עשויה להיות לכל אחד מהם מערכת כוכבי־לכת שאינה מושפעת ביותר מהשניה. אך אם הם קרובים, הרי שכל פלנטה שתיווצר סביב אחד מהם תהיה מועדת למסלול בלתי יציב כל כך עד שלא תחזיק מעמד לאורך זמן. כמו כן, כל פלנטה שתיווצר סביב שניהם (כשהצמד כולו מהווה נקודה גרביטציונית אחת) תהיה מרוחקת כל כך משניהם עד שהאנרגיה שתקלוט מהם לא תספיק לקיום חיים.

פרויקט ‘סיקלופס’ – שדה אנטנות ענק לסריקת השמים לשם קליטת אותות מעולמות אחרים: פרוייקט משותף של נאס"א עם אוניברסיטת סטנפורד.

ייתכן שמחצית מהכוכבים הקיימים הינם חברי צמדים כאלה וייתכן שמחצית מהם, אם יש להם בכלל פלנטות, הרי שאין הן מתאימות לחיים.

נוכל להסיק איפוא, שרק לכשלושה רבעים מהכוכבים דמויי־שמש שהינם תומכי חיים פוטנציאליים יש אכן מערכות פלנטריות שהן נושאות־חיים פוטנציאליות – לפיכך, המספר הכולל של המערכות הפלנטריות נושאות החיים הפוטנציאליות שבגלקסיה שלנו נע סביב 1,000,000,000.

מערכת פלנטרית עשויה להיות מקיימת־חיים פוטנציאלית, אך עלולה להיות נעדרת פלנטה שאכן יכולה לקיים חיים.

המערכת הפלנטרית שלנו עצמה הינה, כמובן, מקיימת־חיים, אך רק על כדור הארץ יש חיים. לבטח אין חיים על הירח, וראינו זאת במו עינינו. כמעט לבטח אין חיים על המאדים – המכשירים שלנו ראו זאת. תנאי הסביבה על פני יתר הפלנטות הינם עוינים דיים כדי שסביר יהה להניח (לפי הנחה 1) שאף הן אינן נושאות חיים.

בנוסף לכך, כדור הארץ עצמו עלול היה להיות בקלות בלתי מתאימה לחיים אילו היה קטן או גדול במקצת ממה שהינו, קרוב יותר אל השמש או רחוק יותר ממנה, או אילו מסלולו סביב השמש היה קצת יותר אקסצנטרי, או אילו זמן המחזור של סיבובו היה ארוך במקצת, או אילו הטייתו הצירית היתה חזקה יותר.

במובן זה, אם כן, לא היתה אפשרית התקיימותה של הנחה־2, כלומר שכדור הארץ הוא הממוצע. כל שינוי משמעותי בגודלו, מבנהו, מיקומו או תנועתו של כדור הארץ היה עלול להחמיר את המצב. ייתכן שהדבר הוא כך רק למראית־עין, שכן החיים מותאמים למצב על כדור הארץ בדיוק כפי שהם אך בהתחשב במבנה העדין והרגיש של מערכת חומצת הגרעין והחלבון, קשה להאמין שאין אמת לא קטנה מאחורי מראית־עין זאת. ככלות הכל, הנוגה, המאדים והירח, שהינם עולמות שאינם שונים במידה עצומה מהארץ, אינם נושאים חיים.

אם כדור הארץ איננו הממוצע, אלא קצה נוח, הנוכל להניח שלכל מערכת פלנטרית, שהינה מקיימת־חיים בכוח, כמערכת השמש, עשוי להיות כוכב־לכת דמוי־ארץ? יהיה זה שיא של אופטימיזים בלתי מתקבל על הדעת.

מצד שני, יהיה זה שפל של פסימיזם בלתי מתקבל על הדעת להניח שאף לא פלנטה נושאת־חיים־בכוח אחת תופיע במקום אחר כלשהו, ושרק כאן, על כדור הארץ, אנו נתקלים במקום היחידי בגלקסיה כולה אשר התמזל מזלו לקלוע “בול” לכל הדרישות (ואין זה משנה אם הקליעה היתה רק “כמעט־בול”).

האמת מונחת, קרוב לוודאי, בין 0 ל־1 כוכבי־לכת דמויי־ארץ לכל מערכת פלנטרית, אך באיזה מקום בין 0 ו־1? אין כל דרך לומר זאת. יכולים אנו רק לנחש, והניחוש הפרטי שלי הוא: כוכב־לכת דמוי־ארץ אחד לכל עשר מערכות פלנטריות. אנו יכולים לקרוא לכך הנחה־3 במהלך הטעונים שלי, אף כי הינה חובקת־כל במידה קטנה בהרבה מהשתיים הראשונות.

אם נכון הדבר, אזי מספר הפלנטות דמויות־ארץ, המתאימות לחיים בגלקסיה זאת מגיע ל־0.1X1,000,000,000, כלומר 100,000,000.

כוכב־לכת עשוי להיות מתאים לחיים, ועם זאת אין בו חיים. קיים פיתוי עז לחשוב על החיים כעל דבר מה מופלא ונשגב, כתוצר של בריאה אלוהית. אפילו אותם אנשים מעטים יחסית, הרוצים להאמין שהחיים אינם אלא תוצאה של התחברות מקרית של אטומים, יכולים להשתומם כל כך לנוכח המורכבות והרבגוניות המדהימה של החיים, עד כי הם משערים שההסתברות למקור מקרי שכזה הינה נמוכה במידה שלא תאמן. הם עשויים אפילו לחשוד שיהי מספר הפלנטות דמויות־ארץ אשר יהי – החיים ייתכנו אך ורק על כדור הארץ.

גם השערה זאת נראית לי כפסימיזם עמוק במידה בלתי סבירה, וכאן יש בידינו ראיות תצפיתיות להדגמת אי־סבירות זו.

מתוך הסרט “מפגשים מהסוג השלישי”

החל משנת 1955 ערכו הכימאים ניסויים בתערובות של חומרים כימיים פשוטים מהסוג שהיה קיים כנראה על פני כדור הארץ בימיו הקדומים, לפני הופעת החיים. כאשר נחשפו תערובות אלה לסוגי אנרגיה שאליהם היה חשוף כדור הארץ הקדום – קרינת שמש, חום וולקני, ברקים, רדיואקטיביות – אזי נוצרו, תוך ימים או שבועות, תרכובות כימיות מורכבות יותר. אותן תרכובות שמשו נקודות התחלה להמשך הניסוי – ואז נוצרו תרכובות מורכבות עוד יותר.

אפילו החומרים המורכבים ביותר שנוצרו בדרך זו נמצאים עדיין במרחק עצום אף מצורת החיים הפשוטה ביותר, אך הם מצביעים בכיוון הנכון. נוצרו חומצות־אמינו, נוקליאוטידים, אדנוזין־טרי־פוספאט, אפילו מולקולות דמויות־פרוטאין (חלבון). אם אנו מסוגלים לבצע זאת במיכלים קטנים תוך שבועות, מה עשוי להיעשות באוקיאנוס כולו במשך מיליון שנים?

אין זו השפעה לא־מודעת על הניסוי מצד מדענים העלולים לארגן את הניסוי, באופן בלתי מודע, כך שיובטחו התוצאות המרטיטות ביותר. בשנות ה־70 נתגלו תרכובות אורגניות מורכבות למדי במטאוריטים שזה עתה נפלו – תרכובות שנוצרו בברור בהעדר חיים, אך הן מצביעות בכיוון הנכון, למרות שלא היה בסביבה אף מדען שעשוי היה לכוונן לכיוון זה.

בעצם, אפילו בענני האבק העצומים, הנמצאים בין הכוכבים, מתחברים אטומים זה לזה בהתנגשויות אקראיות ויוצרים מולקולות המכילות עד תשעה אטומים (זה מה שהצלחנו לגלות עד עתה), וגם דבר זה מצביע באופן עמום בכיוון החיים.

יש לנו, אם כן, סיבות טובות לחשוב שבסביבת תנאים דמויי־ארץ והרכב כימי דמוי־ארץ יופיעו, בסופו של דבר, יצורים חיים.

אך חכו רגע, מתי זה “לבסוף”?

על כדור הארץ, המאובנים ה“זקנים” ביותר הינם בני 600,000,000 שנה, אך כדור הארץ עצמו (כגוף מוצק) הינו בן 4,600,000,000 שנה. לא שרדו כל מאובנים מארבעת ביליוני השנה הראשונים. האם זה לקח זמן רב כל כך לחיים להיווצר על כדור הארץ; למרות התנאים האידיאליים, לכאורה? האם סטייה מהאידיאל, ולו הקטנה ביותר, לא מאריכה את הזמן הדרוש עד כי החיים אינם מופיעים כלל?

לא, כי אין זו הערכה נכונה של גיל החיים על פני כדור הארץ. המאובנים שנתגלו בסלעים, ושגילם 600 מיליון שנה, הם מאובנים של אורגניזמים מורכבים מאוד; אורגניזמים הגדולים דיים כדי שניתן יהיה לראותם בעין בלתי־מזויינת, שניתן לזהותם בקלות כצורות־חיים, לעתים קרובות בעלי קליפות וחלקים קשים אחרים המתאבנים בקלות. לפני שאלה התפתחו, חייבת היתה להיות היסטוריה ארוכה של אורגניזמים קטנים ופשוטים יותר, אולי חד־תאיים בטבעם, ושעקבותיהם קלושים יותר מאלה של מאובנים רגילים.

עקבות קלושים ומעורפלים אלה נתגלו, ואותרו עקבות מיקרואורגניזמים בתוך סלעים, שגילם עולה בהרבה על שלושה ביליון שנים. כאשר היה כדור הארץ בן ביליון שנה בלבד, הוא שרץ חיים, וסביר מאד שהחיים נוצרו לא יותר מחצי ביליון שנה לאחר שנוצר כדור הארץ עצמו.

פרק הזמן הממוצע שבו מתקיים כוכב דמוי־שמש במהלכו הרגיל הינו בערך עשרה ביליון שנה.

לפני שכוכב מגיע למהלך חייו העיקרי, אין הוא אלא מסה של גאז ואבק ההולכת ונדחסת, כאשר הפלנטות עצמן אינן אלא גופים ממוזגים יחדיו. אז עדיין אין חיים.

אחרי מהלכו העיקרי תופח הכוכב והופך לענק אדום, צולה למוות כל כוכב־לכת נושא־חיים הסובב סביבו.

התקופה הממוצעת שבה יכול כוכב־לכת דמוי ארץ לקיים חיים הינה, איפוא, עשרה ביליון שנים.

הפלנטות השונות, דמויות־ארץ, שבגלקסיה הינן בעלות גילים שונים, שכן כוכבים נוצרו במשך כל תולדות הגלקסיה. אחדים נוצרים ממש עתה, ואחרים יווצרו בעוד ביליון שנה.

אם נניח שכוכבים ופלנטות נוצרו בגלקסיה בקצב קבוע (דבר שכנראה אינו לגמרי נכון), נוכל לומר ש־5% מהפלנטות דמויות־ארץ עברו פחות מ־5% ממהלך חייהם עד עתה; 15% עברו פחות מ־15% מאורך חייהם, וכן הלאה.

אם החיים הופיעו על פני כדור הארץ חצי ביליון שנה אחרי היווצרותו, ואם זהו מאורע ממוצע (לפי הנחה 2) והתרחשותו היא סבירה, בגבולות של מספר מיליוני שנים לכאן או לכאן, על פני כל הפלנטות דמויות־ארץ, הרי שעל כל פלנטה דמוית־ארץ, שגילה עולה על חצי ביליון שנה, יש חיים בשלב זה או אחר של התפתחות.

חצי ביליון שנה הם 5% מתוחלת החיים של כוכב־לכת מקיים־חיים, ורק 5% מכוכבי־לכת כאלה הינם בני פחות מחצי ביליון שנה. משמע ש־95% מכלל הפלנטות דמויות־ארץ המותאמות לחיים, או 95,000,000 מהן, אכן יש בהן חיים, בעוד ש־5 מיליון הנותרות גדושות בחומרים כימיים הנמצאים בדרך אל החיים.

ייתכן ש־95,000,000 מערכות חיים עצמאיות בגלקסיה שלנו נשמע כעניין גדול, אך משתמע מכך שרק אורו של אחד מכל 1500 כוכבים בגלקסיה זורח על פני כוכב־לכת נושא־חיים.

החיים כשלעצמם הינם משהו, אך לא די בכך שהרי אנו מעוניינים בחיים בעלי תבונה.

על פני כמה מכוכבי הלכת נושאי החיים מתפתחת אינטליגנציה? וביתר פרוט – על כמה מבין כוכבי לכת אלה מתפתחים מינים המסוגלים לבנות ציוויליזציה טכנולוגית?

אינטליגנציה היא דבר בעל ערך, אך אינה, בדרך כלל, המפתח להישארות בחיים. פרייה ורבייה, לרוב, חשובות יותר. הגורילה הנבון אינו מצליח להתקיים טוב יותר מהעכברוש, הנבון פחות אך הפורה יותר, וזה אינו מצליח יותר מהמקק הנבון־עוד־פחות, אך הפורה־עוד־יותר, וזה אינו מצליח כמו הבקטריות, שהן הכי פחות אינטליגנטיות, אך הפוריות ביותר.

על כן, היינו יכולים לצפות לך שהאבולוציה תוביל להתפתחות תכונה של פוריות־יתר ולאו דווקא אינטליגנציה. אם התבונה מתפתחת בדרך כלשהיא, הרי הדבר קורה רק יחד עם התפתחות דברים נוספים כגון ידיים וראייה טובה, כך שהיא יכולה להגיע לנקודה שבה יש בכוחה לפצות על הפוריות העלובה. אם האינטליגנציה מגיעה לנקודה שבה בעליה מסוגל לשנות את סביבתו כדי להתאימה לעצמו, אז ורק אז יש לה סיכוי להפוך לדבר גדול. היצורים האנושיים הקדמונים פשוט הצליחו לעבור נקודה קריטית זאת, ואולי רק עם פיתוח השימוש באש והחנית עם חוד האבן החלה התבונה להראות מה יש לאל ידה לעשות.

הדבר לקח לאינטליגנציה 4.6 ביליון שנה לעבור את הנקודה הקריטית, על פני כדור הארץ, ולעשות את קיומה של ציוויליזציה טכנולוגית לאפשרי. פרושו של דבר – בערך 50% מתקופת החיים על כדור הארץ ככוכב־לכת המקיים חיים.

אם נלך לפי הנחה 2 ונניח שדבר דומה ארע גם, בתחום של כמה מאות מיליוני שנה לפה או לשם, על פלנטות נושאות־חיים אחרות, אזי נוכל להגיע לכלל מסקנה שעל פני מחצית מהפלנטות הנושאות־חיים התפתחו מינים הנבונים דיים עד כדי הקמת ציוויליזציה טכנולוגית.

מאחר שחישבנו שקיימות מאה מיליון פלנטות הנושאות חיים או המסוגלות לקיימם, ומאחר שמחצית מהם השיגה או עברה את נקודת מחצית אורך החיים שלהם (בהנחת קצב קבוע של היווצרות מערכות פלנטריות), הרי שהיה זמן מספיק ללא פחות מאשר 50,000,000 ציוויליזציות טכנולוגיות להתפתח בגלקסיה שלנו.

הציוויליזציה הטכנולוגית שלנו נכנסה להילוך גבוה רק משנת 1770, עם המצאת מכונת הקיטור השימושית. חישבו על כך, עד אנה הגענו במשך מאתיים שנה, ועד היכן נוכל להגיע בעוד אלף שנה. תהיה לנו אז לבטח טכנולוגיה המפותחת הרבה מעבר לזו של היום.

אך אלף שנה הן רק חמש מיליוניות מאורך חיים של פלנטה. פרט לעשר ציוויליזציות טכנולוגיות, כל היתר עשויות להיות מבוגרות מאתנו ביותר מחמשה חלקי מיליון של אורך־חיים פלנטרי, ועל כן נוכל לומר שיש בגלקסיה 50 מיליון ציוויליזציות טכנולוגיות שהופיעו לפני זמן מספיק עד כדי כך שהינן, בהווה, מפותחות בהרבה מאיתנו.

המסקנה היא, איפוא, על בסיס של ניסוי, תצפית ושלוש הנחות יסוד, שאנו עצמנו, הבוקעים רק עתה משלב ילדותנו, מנסים ליצור מגע עם 50 מיליון אחים גדולים, אי שם בחוץ.

– אך חכו רגע, יש עדיין גורם נוסף שיש להתחשב בו; גורם שהינו, אולי, החשוב מכולם; אך לשם כך יהיה עלינו להמתין עד לחודש הבא.²