לפעמים קורה שאדם אומר משהו בלהט ולפתע ניתז מפיו נתז רוק קטן על בן שיחו, או אם שרויים הם באמצע ארוחה, לצלחתו של בן שיחו. כזאת אירע לבחור שקוּרְצָא. הוא ישב על ספסל בגן ציבורי בערב קייץ לצד בחורה שהיה מאוד להוט אחריה, דיבר בהתרגשות על חייו, התוודה וידויים, ולבסוף כשאמר לה היישר אל פניה “אני אוהב אותך!” ניתז לו נתז רוק מפיו על סנטרה. הבחורה נזדעזעה, ראשה כמו הוטח אחורה, אך מייד השיבה אותו למקומו וישבה ללא ניע, טיפה קטנה ורטובה, מין פנינה מקציפה, מזדהרת לה מתחת לשפתה התחתונה. מטעמי נימוס לא מחתה את נתז הרוק, לא נעים היה לה לבייש אותו, על כן ניסתה להעמיד פנים כאילו מאומה לא אירע, קפאה במקומה, ורק עיניה שריצדו רגע במהירות לכל עבר העידו על המחשבות הקדחתניות החולפות במוחה. שקוּרְצָא לא ידע כיצד לנהוג. להתעלם מן המקרה ולהותיר את נתז הרוק על סנטרה? או אולי לנגבו באצבע ולבקש סליחה? ואולי לנשקה על סנטרה ולמחותו כבדרך אגב בלשונו או בשפתיו? הוא לא ידע מה לעשות ולא עשה כלום.

עבר רגע ארוך, הבחורה לא יכולה היתה להתעלם מן הנתז, היא חשה אותו כצריבת אש על סנטרה, כל עור פניה בער עליה. שקורצא התלבט ביסורים נוראים, הביט לאדמה, הביט לכוכבים, גירוי מתוח פשט בבטנו, הוא נע וזע באי־נוחות, מבקש פורקן, מבקש לעשות משהו, ראה לרגליו עלה שנשר, התכופף קדימה להרים אותו, ובהתכופפו נפלטה לו פתאום, כמו נחירה פתאומית, נפיחת אחוריים קטנה, די חרישית, אך בדממה ששררה בגן היתה כרועמת. הוא קפץ והתיישב מייד זקוף על מקומו כלא מאמין למה שמעולל לו גופו העצבני, וכדי לטשטש את הכל בטש ברעש ברגלו באדמה ושאל מייך בקול דק וצורם: “תתחתני אתי?”, ואת ידו האחת, המרוחקת מן הבחורה, שלח לאחוריו, מטאטא נואשות את האוויר מאחור, מנסה לגרש את הריח אל מרחבי הים. אף הבחורה נזדעזעה – זעזוע שני תוך רגע – לשמע נפיחת האחוריים, ומייד יִצבה שוב את גופה, מנסה להתעלם, כאילו לא שמעה ולא הבחינה. אבל שקורצא, ששלח לעברה מן הצד מבט חטוף, חרד ונכלם, ראה שהיא אינה נושמת. היא ישבה זקופה כתקועה על כלונס, עצרה את נשימתה עד יעבור ריח, ובפניה, שהשתדלה לשמור בהן ארשת סתמיות רגילה, נמתח מבלי משים רק השריר של שפתה העליונה והאף התקמט קמט קל של סלידה. מזווית עיניה שהיו עתה מושפלות מטה בצניעות, ראתה עווית של כאב חולפת על פני שקורצא, וידעה כי אם תסרב עתה להצעת הנישואין שלו יבין שהיא מודעת לעניין נתז הרוק ונפיחת האחוריים, ויחשוב כי היא בחורה קטנונית ולא ליבראלית המושפעת מזוטות קלות ערך ושופטת אותו עליהן לחומרה. ולפיכך נחפזה לתקן את רושם הסלידה שעל פניה ואמרה לו בשפתיים קפואות ומאומצות, כאילו דבר לא אירע, אבל בקול שיצא מעובה חרף רצונה: “כן, אני מוכנה להתחתן אתך.” וידו של שקורצא, המנסה עוד לגרש בתנועות יאוש את ענן הריח הרע הממאן משום מה להיפרד, קפאה באוויר.

כאשר יצאו מן הגן שלובי זרוע, ולמעשה מאורסים, הבחורה שמוטת ראש ומהורהרת והבחור נושם אוויר מלוא חזהו, היה כבר נתז הרוק יבש, ונפיחת האחוריים מפוזרת וממוזגת שווה בשווה בחלל היקום. ולמרות שאמרה לעצמה הבחורה כי אין בכך כלום, כי מקרים פעוטים ואומללים מעין אלו אינם מעידים על האדם עצמו, מכל מקום לא היתה מרוצה, בהחלט לא מרוצה מן העתיד הצפוי לה. ושקורצא כבר לא היה נרגש כל כך. אמנם ידו המזיעה לפתה את כף ידה עדיין במשהו היסוס, אך הוא דיבר אליה עתה מבלי להתיז רוק, ומעיו גם הם היו כבר לא רגוזים. הוא היה שקט ושלֵו, ושחה כדג במים בתחושת המיאוס הקלה כלפי הבחורה שלו, אשתו לעתיד הנשענת על זרועו, מיאוס שהלך והתגבר בו עם צאתם מן הגן.