בחור אחד, לאו דווקא צעיר, ישב לעת ערב עם בחורה על הספסל בגן למטרות יצרים וחשק. אף הבחורה היתה קצת דהויה. ניכר בה שהיה לה פעם מעט מאד חן, והחן נגמר. אמנם עוררה בו, בבחור, איזה חשק, אך החשק הזה נבע מעצם היותה אשה, מעצם המעמד בגן לפאתי הים, והיה זה חשק עקרוני, כללי. חבל היה לבחור על הערב המקסים הזה, על יפי הטבע – הרענן והצעיר תמיד – המשמש בדמיוננו כרקע לנשים כל כך מלהיבות, בעוד שכאן הוא מתבזבז על נתחי בשר תפל, משומר. איזה זיכרון ביוגראפי נאה להתגדר בפני חבריו יוותר לו מן הבילוי הזה? קר ומאוכזב ישב הבחור והשפיל את מבטו ולפתע הביט בה מן הצד. היא ישבה והסתכלה ניכחה, צדודית פניה מופנית אליו, וכמו שקורה אצל נשים מסוימות חסרות־חן, אשר לעיתים רחוקות, מזוויות מסוימות נדירות ובאור מסוים מאוד הן מקבלות לרגע קט ארשת מתוקה – רגע קט והמתיקות נגוזה – כך גם עתה, באור הכחלחל המועט שבא מן הירח על הים, ניסך עליה לרגע מין קסם, והבחור עצם את עיניו כדי לזכור ולשמר בדמיונו את הקסם הזה, וקירב את שפתיו לשפתיה ונשק לה. שפתיה היו צוננות כשפתיו שלו, ולמגען חש כאילו נישק מלפפון. אכן, גם היא, כמוהו, מחכה לבחור עם קסם, שאליו ינבע בזרם עז כל ריר תשוקתה ולהט אהבתה, ואין לה בחור כזה.
במרחק מה מן הנשיקה הצוננת, כארבעה או חמישה מטרים, מאחורי משוכת שיחים לא גבוהה, הסתתר לו איש מציץ. מזה כחצי שעה הוא עומד שפוף, נחבא אל צללי השיחים, פולח במבט אלכסוני את הזוג היושב על הספסל ומחכה סוף סוף להסתערות גדולה של יצרים. קשים ומפרכים הם חיי המציץ, אין לו חיי לילה משל עצמו, הריהו כפטריה מינית, מציץ באלכסון אל מדורות אינטימיות שהודלקו לא לו, מתחמם לו בגניבה, נפחד פן יתפשוהו, עד אילם, נרגש, פעור־פה לַחיים החולפים לנגדו. והנה הוא עומד שם, חגורתו מותרת, מכנסיו מופשלים מעט למטה, ידו האחת משפשפת מפעם לפעם בקידמת תחתוניו להפשיר ולחמם את אברו, והוא מחכה ומחכה ולשווא. קשה לראות בלילה בבירור, אך הוא יודע כבר: הבחורה לא יפה, נכלמת; הבחור אפור וצונן. והבחור הצונן לא ממשמש את שדיה, לא מרים לה את השמלה, לא תוקע לתוכה אבר שוקק – קיפאון גדול ומדכא. כמה זמן אפשר לעמוד שפוף, במתיחות כזאת, מאחורי השיחים? הרי הגב נשבר! והלילה כבר עובר. החיים, החיים! בלונדינית סקנדינבית יפהפיה ועלם לאטיני שחרחר שהיו מועכים זה את זו והיו מועכים גם אותו, את המציץ באלכסון, עד שנשימתו היתה נעתקת ואברו היה קופץ ומתיז מעצמו…! ופה, לא סקנדינבים ולא לאטינים, סתם שני דגים מלוחים מגאליציה, והאבר לא רוצה לקפוץ, מחזקים אותו ומאמצים אותו והוא מזנק זינוק נפחד קדימה ומייד צונח מתעלף אחורה.
לצד משוכת השיחים אשר בגן יש שביל, ומעבר לשביל עץ – עתה הוא במלוא פריחתו – ומתחת לעץ מסתתר לו, אף הוא קצת מכווץ, חובב הגברים, והוא משקיף להוט אל עבר אחוריו של המציץ באלכסון העומד כשגבו מופנה אליו. חובב הגברים, מה הוא אוהב? כולנו יודעים: חובב הגברים אוהב את העצם העגול, הרך והקטן, המחורץ לשניים, המסתפח אל הגבר מאחורה ומשמש לו כראש לרגליים. עבור חובב הגברים ישבן האשה הוא מאכל עממי ומימי וקצת זול, מין אבטיח בימות הקיץ, כבד מאד למשא, נשמתך פורחת עד שאתה מביאו הביתה, מתקתק בטעמו, ובסופו של דבר – כולו מים. כנגדו, ישבן הגבר נוטה יותר לכיוון האגוז. הוא קטן ומרוכז וגם קשה יותר – השריר הוא שריר! – בקיצור, מעדן אמיתי. מועטים הם מפצחי האגוזים הקשים מזוללי האבטיחים המימיים. רוב חובבי הגברים נשרפים בלילה בחלומות יוקדים על מיטותיהם, או על מושביהם בקולנוע. (כאשר הם רואים על הבד המואר גבר, פרקליט ספורטיבי צעיר יושב על כסא מול נאשמת יפהפיה ברצח הניצבת מולו, עם מי הם מזדהים? כמובן, עם הכסא הנצמד לישבן הפרקליט. וכאשר הם רואים סוכן חשאי אמריקאי כשגבו אל הקיר מול החיילים הרוסיים המתקרבים אליו בנשק שלוף, עם מי הם מזדהים? עם הקיר. דעו לכם איפוא, כוכבי קולנוע נערצים, שכאשר אתם מדברים, יורים ומתנשקים בחלק החזיתי שלכם, מתנהלים בחשאי רומאנים שלמים עם ישבניכם מאחורה.) לילה לילה, בתום הקולנוע, משוטט חובב הגברים ברחובות ואורב בגן, מכלה כוחו בציפייה יוקדת לצד האחורי של האדם. סוף סוף ניקרה לו זוג אחוריים למולו, ובבת אחת הוא צונח מן הפסגות הנישאות של הקולנוע, מן הפרקליט האמריקאי והסוכן החשאי, אל תהום המציאות הנוראה, אל המציץ באלכסון, גבר דל ונפחד ולא צעיר, העומד כשאחוריו מופנים אליו ומכנסיו מופשלים מטה בקמצנות גדולה, חושפים אך פס צר של כיברת בשר שטוחה ושעירה, קרום מהוה הנמתח על עצמות הירכיים הרזות – יותר גב יש כאן מישבן! – ומתחתן פס צר של תחתונים לא נקיים, ומתחתן זוג מכנסיים דהויים, שום דבר עגול, שום דבר בוהק, שום עידון, שום רוך או גמישות; הכל זול ומדכא כל כך. אוי, אסיה, אסיה, יבשת מזת־רעב, סינים, הודים, מוסלמים, מיליארד פיות פעורים, מהפכות ורעש, ואחוריים – עור ועצמות.
ליד העץ שמתחתיו עמד חובב הגברים היתה רחבת דשא ובתוכה ערוגת פרחים קטנה, ובערוגה עמד לו על ארבע, ובלי לנסות כלל להסתתר, חתול. עמד והסתכל בשתי עיניים זורחות אל נעליו של חובב הגברים. מה רוצה חתול העומד לו בערב קייץ בתוך ערוגת פרחים בגן? חתול רוצה דג, עכבר או ציפור, אך בעיקר מתחשק לו בשעה מאוחרת זו שלפני השינה, דג. אך הדגים נמים להם עתה למטה בשלוות הים הרוגע, והעכברים נמים להם בחוריהם, והציפורים נמות להן על צמרות העצים, והחתול נשאר עם הפרחים. והפרחים מרגיזים אותו מאוד. מה יעשה חתול עם פרח? ימוץ אותו ויפיק דבש? ינעץ פרח מאחורי אוזנו לשאת חן בעיני חתולה? לעזאזל הפרחים ולעזאזל כל היופי עלי אדמות, החתול רוצה דג! דג!! גוו מתוח הוא מביט כמהופנט אל נעלו הבלה הלא־מצוחצחת של חובב הגברים, נעל ארוכת חרטום אשר בהתנועעה על פני הדשא מעלה בדמיונו של החתול צללית של דג, מין בבואה ארצית, פרוזאית, לחלום שמיימי נוצץ. שבוי לרגעים בדמיונו המתעתע הוא כמעט מזנק אל הדג, ואז מתעמעם הדמיון וכבה, ושוב נעל לפניו, רק נעל, אבל הוא כל כך רוצה בדג, ושוב נדלקים אורות הדמיון, ומשהו זע, דג מפרכס, וגופו נמתח… ולא… ושוב נעל, סתם נעל מאובקת.
וכך הם עומדים שם, שורה יגעה של יצורים נמוכים התולים תקוות כה גדולות זה בזה: החתול המביט בכליון נפש בנעלו המאובקת של חובב הגברים; וחובב הגברים המשקיף בשארית להטו אל פיסת בשרו השטוחה והשעירה של המציץ באלכסון; והמציץ באלכסון הצופה בערגה כבושה אל הזוג המַשְׁמִים; והזוג המשמים שעל הספסל המביטים זה בזו ומטביעים איש את תאוות רעותו בנשיקות לחות, מרופשות.
כן, כמה תקוות שאי אפשר להגשימן הם תולים בעיניים כלות, איש איש בזה שלפניו. ולו היו כולם מסובבים את ראשיהם אחורה, לראות את מפח־הנפש והצער שהם גורמים, איש איש לזה שמאחוריו, כלום היה להם בזאת משום נחמה?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.