בחור אחד ושמו גבעולי לא רצה להגיד דברים באנאליים, אך מכיוון שהיו לו רק מחשבות באנאליות, התאמץ לשתוק. הוא ישב ליד בחורה על ספסל בגן בשעת ערב מאוחרת ורצה מאוד לומר לה משהו מקורי ולא ידע מה. והבחורה ישבה בעפעפיים מושפלים והמתינה. משחלף זמן־מה וגבעולי לא פצה פה, החלה לזוז על מקומה באי־נוחות. גבעולי הבין שצריך לומר משהו. מוחו חיפש בקדחתנות בכל שטחי החיים, בפוליטיקה, באמנות, בחיים האישיים, משהו בלתי צפוי, משהו שבחור אחר לא היה אומר, משהו שיהיה רק שלו, של גבעולי, שיהיה חתום בחותם גבעולי הבלעדי, משהו שלשמעו תהיינה בחורות מסוגלות לומר: “דבר כזה יכול להמציא רק גבעולי!” אבל כל מה שחשב עליו גבעולי יכלו לומר גם, למרבה הצער, כל האנשים שאינם גבעולי. וגבעולי ישב קפוץ שפתיים ושתק.
ואז הגיע הרגע שבו אי אפשר היה עוד. או שמדברים, או שעושים מעשה, או שהשד יודע מה. כי לבחורה כבר נמאס, היא עשתה תנועות הכנה עצבניות לקראת קימה מן הספסל והליכה הביתה. אם היא תקום עכשיו, ידע גבעולי, יפסיד אותה לעולמים. מצוקתו היתה קשה מנשוא, גוש מחנק עלה בגרונו והוא החל לבלוע אותו בקדחתנות. סעודתו הרגילה והמוכרת ברגעים של מפח־נפש. הבחורה הרימה פתאום את מבטה מן הארץ, הסתכלה רגע על פיקת גרגרתו העולה ויורדת, ואחר הביטה היישר אל תוך עיניו כאומרת: “נו, גבעולי, מה יהיה?” עיני גבעולי פגשו רגע את עיניה, נטו מייד הצידה, ותוך תריסר בליעות קשות ומהירות ידע כי כבר הפסיד אותה, דבר לא יעזור. לרגע עיפעף כמה עיפעופים ופתח וסגר את פיו כמי שאיזה דבר עומד על דל־שפתיו, אך מאומה לא יצא, לא היה לו שום דבר מקורי לומר והשתיקה הלכה ונמשכה.
במר יאושו לא מצא גבעולי מוצא אלא לנסות ולנשק את הבחורה, שכן אז תהיינה שפתיו עסוקות במשהו ולפיכך פטורות מן החובה לדבר. אי אפשר לנשק ולדבר בעת ובעונה אחת, אדרבא, רצוי לתת לנשיקות עצמן להביע את הבלתי ניתן להאמר במלים, ולכל היותר ניתן להוסיף להן המהומים וגניחות. הוא גהר אל עבר הבחורה, הסמיך פניו לפניה ושירבב שפתיו לנשיקה. היא הפנתה פיה ממנו והלאה, ושפתיו נפגשו בלחיה. אכן, הוא הפסיד אותה, עד מה ברור היה הכל עכשיו. צריבה קלה, כמעט דמעה עלתה בעין גבעולי. בכל זאת נשק את לחיה נשיקה ארוכה, הירפה לרגע, ואחר כך ירדו שפתיו אל צווארה, לשרשרת ארוכה של נשיקות תשוקה ולהיטות. אבל ככל שהתאמץ גבעולי למסוך להט בנשיקותיו – להט לא היה בהן. הוא היה מבוהל מחמת ההפסד הצפוי שלו, מחמת הבדידות שתשוב ותאפוף אותו לאחר שתלך ממנו הבחורה, והוא כבר ידע בוודאות שהיא תלך. גבעולי רעד, אבל המשיך לנשק את צווארה, לחיה וליסתה, עלה וירד וירד ועלה, והבחורה ישבה, מפנה אליו את צדודיתה הנייטראלית ונשמה בקוצר רוח. לרגע אחד הפסיק גבעולי, היטה ראשו מעט אחורה, הביט בפניה, שוב עיפעף, שוב פתח את פיו כעומד לומר משהו, שוב לא מצא בקירבו אלא דברים באנאליים, ושוב התכופף קדימה בדומיה והטביע את שפתיו בחלקת צווארה כדי לסתום אותן בבשר ולהצדיק את השתיקה המעיקה, הבלתי נסבלת. ברצון היה נרדם כך, שפתיו שקועות בבשרה החם, וישן לעולמים.
מאוחר יותר, לאחר שנפרדו, ולאחר שבאמת סירבה הבחורה להיפגש איתו שוב, הלך גבעולי לבדו הביתה וחיטט בעצב בגורמים לכשלונו. האם לא מוטב היה לומר דברים באנאליים? הרי רוב הבחורים אומרים דברים באנאליים, בפירוש שטויות, והנערות שלהם צוחקות ונהנות, ומהנהנות בראש בלי הרף, ומסכימות להיפגש איתם שוב ושוב, ולבסוף אף מתחתנות איתם. יתר על כן, אם הוא שותק, האין השתיקה עצמה אף היא באנאלית? הרבה שתקנים יש, הרבה אנשים החפצים להימנע מן הבאנאליות, הרבה גבעולי יש, אבל הבאנאליות, ככל שתנסה להתחמק ממנה, חזקה ממך. כל הדברים כבר נאמרו, כל השתיקות כבר נשתקו, ובחור המלווה בחורה הביתה, אם הוא מתפלסף הרי זה באנאלי, ואם הוא קופץ מעשה קונדס גם זה באנאלי, כל השבילים כבר נסללו, הכל משומש, הכל באנאלי. אפילו יוציא לפתע אקדח מכיסו ויתקע כדור בראשו – גם על זה כבר שמענו. אם ככה, איך לחיות, חשב גבעולי, כשהוא ממשיך לבלוע את הגוש האינסופי שבגרונו, איך לחיות, מה לעשות? איך לעבור את החיים האלה בלי שתיקות מעושות, בלי להתחכם? והעיקר, איך לעשות שירווח לי?
גבעולי שב על עקבותיו והלך אל הבחורה וצילצל בדלת דירתה. היא כבר לבשה כתונת־לילה וקראה רומאן במיטה לפני השינה. בכל זאת הכניסה אותו. היא שכבה במיטה מכוסה בשמיכה והביטה אל התקרה, והוא ישב על קצה מיטתה ופתאום פרץ בבכי. בעצמו לא ידע איך. כזאת עוד לא אירע לו מעולם בנוכחות בחורה. הוא לא נגע בה, אף לא התקרב אליה, רק ישב בשולי המיטה ובכה בכי כבד ומר, ודמעותיו זלגו וזלגו. כעשר דקות בכה, בטבעיות גמורה, בכי פשוט, באנאלי. הבחורה החליקה ביד מיכנית על ברכו, לא יותר מזה. לאחר עשר דקות קם, רחץ את פניו באמבטיה והלך.
בחוץ רווח לו מעט. הן מפני שהתפרק ממועקת בכיו, והן מפני שהוכיח לעצמו כי גם בלא שיתחכם אינה אוהבת אותו. היא פשוט אינה אוהבת אותו, באנאלי או לא באנאלי, מתחכם או טבעי, היא פשוט אינה אוהבת את גבעולי. והבעיה היא איפוא לא כיצד לנהוג, כי הרי הוכח שלא יעזור לו כלום בכל צורה שינהג. הבעיה היא שהוא הינו גבעולי, ולא רוצים בו בתור גבעולי, ולפי שהוא אינו יכול לחדול מלהיות גבעולי, אין מה לעשות, בפשטות אין. והוא שיפשף את עיניו הצורבות מחמת הבכי וחייך לעצמו חיוך קטן של יאוש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.