רקע
חנוך לוין

לאחר שניסה הבחור בֶּסֶרְגְלִיק לגעת בשדָהּ של הבחורה בערב על הספסל בגן והיא דחתה את ידו בעדינות מחושבת, הבינה הבחורה כי הוא חומד אותה וכי היא יכולה לגשת בלא שהיות לשיחה רצינית. בבת שחוק ענוגה המלווה בהשפלת מבט שאלה אותו מה הוא חושב, כלומר, לא בכלל אלא באופן פרטי, על עצמו למשל, עליה, על שניהם, שניהם באופן אישי כמובן (המדינה לא עניינה אותה באותו ערב), כלומר על שניהם במשותף, על החיים שלהם יחד, בעיקר בעתיד, כלומר לא בעתיד המיידי אלא הרחוק יותר, זה שבטווח ארוך, העתיד הרשמי, כלומר זה שמכאן עד המוות, זהו, על כך היא היתה רוצה לשמוע מפיו, ובהקדם האפשרי, מה הוא חושב. אומנם היא לא מחתימה אותו מייד על ניירות, היא גם לא להוטה לקפוץ איתו כל כך מהר מתחת לחופה, אבל מצד שני היא יכולה להבטיח לו – ובקולה כבר נשמעה נימה של חרון כבוש – כי אם הוא שואף לצייד קל, להישגים מהירים, לפורקן חפוז של תאווה חייתית, הרי שלא מצא לו את הטיפוס הנכון. היא יכולה להיות הישג של גבר אם הוא מאוד מאוד רוצה, אבל הישג איטי, הישג הנקנה ביסורים, בעמל ובממון, אצלה מגיעים לפורקן זקנים ועייפים, לא נוגעים לה בשדיה סתם כך, כל נגיעה צריכה להיות מבוססת על תֵיזה מסוימת, ומהי התיזה שלו? חתונה או הפקרות? ובל יחשוב לרגע שיוכל להרצות את התיזה שלו בחטף ולעוט על שדיה, לא, אדוני, יהיה עליו להגן היטב היטב על התיזה שלו, היא תתקוף בחריפות קטלנית את הבסרגליק הזה, את המתיימר הקטן הזה, עכבר אלמוני לא מפורסם שאת שמו ניתן למצוא לכל היותר בספר הטלפונים, אם בכלל יש לו טלפון.

בסרגליק ישב מזיע ונדהם. נכון שהוא בחור רציני, חשב, הוא לא מכחיש, אבל גם בחורים רציניים זקוקים מפעם לפעם לשעה קלה של פורקן. תחת זאת מכריחים אותו להרצות הרצאות ולהתחייב התחייבויות. איפה להט התשוקה? איפה הבידור? איפה כל קלות הדעת שכותבים עליה בשבועונים? כל העולם משתעשע ובסרגליק מזיע!

הבחורה אמרה את שלה, דיברה דיבור מפורש, ועתה התרווחה על הספסל כמו צדיק שאכל לשובע ארוחה דשנה ועוד מעט ויגהק תוך ברכה. בשביעות רצון אספה קצת את סנטרה פנימה לעבר גרונה, ועקב כך הובלט קפל פימתה והשתרבב לו קדימה ובו נתגלתה נטועה מין שומה קטנה שמתוכה מבצבצת שערה. בסרגליק, אשר לא ראה את השומה השעירה קודם לכן – כי לא נזדמן לו עדיין להציץ בבחורה מלמטה למעלה – הביט בה רגע, וגל קטן של תחושת מיאוס עבר בו. הרי זה כמו להיכנס אל בית כסא של דיפלומט אמריקאי ולמצוא נתז זוהמה חום מרוח על דופן האסלה. ערך הבחורה ירד בעיניו כהוגן. מה לי לחשב הרבה חשבונות ולהיזהר זהירויות עם האסלה הזאת, אמר בסרגליק אל נפשו, היא לא יכולה להיות בררנית כל כך גדולה, אין עליה כל כך הרבה קופצים, אפשר בהחלט לזלזל בה קצת, היא אפילו תאהב את זה, כן, היא תשלים עם מישמוש בשדיה גם בלי הרצאת התיזה. ומייד הושיט שוב את ידו אל חזה. הבחורה לא אהבה חזירים. היא דחתה את כף ידו המזיעה, קמה, יישרה בכף ידה את חלק שמלתה האומלל שאותו קימטו אחוריה בישיבתה על הספסל, והתחילה ללכת בצעד נמרץ.

מאז ומתמיד ראה בסרגליק ביד האשה המחליקה על אחוריה חוצפה גדולה והתגרות בגבר הנמצא מאחור, ועתה קפץ מתוך התלהטות קדימה, הניף רגל ובעט בעיטה הגונה בתחת הגדול והשמן שלה. הבחורה תפשה מייד בשתי ידיה את אוצר ישבנה הכבד, הסתובבה אליו, על פניה שפוכה הבעה של תמהון אין קץ, לא מאמינה למה שאירע. היא הביטה בו כמו שמביטים על אדם חדש ושאלה בקול חריף:

''מה אתה עושה?''

בסרגליק נרתע אחורה, מלא חרדה על מה שעולל, ירא מפני עונש מכאיב, והביט ארצה בראש מושפל.

“מה אתה עושה?” חזרה ושאלה הבחורה, עמדה עוד רגע וצימצמה עיניה בריכוז מרושע, כדרך אלה המנסים לנקוב במבטם את עצמות גולגלתו של בן־שיחם. היא השיגה שהוא כבר מתחרט על מעשהו, שהוא כבר בעמדה נחותה ממנה, גבר מושפל ונכלם, והיא לא תרד ממרומים אל המישור הניקלה של מעשיו, אדרבא, העונש החמור על מעשיו הוא הבוז הפטרוני שהיא חשה כלפיו, אינפנטיל גלמוד, ותוך איסוף הסנטר פנימה וביצבוץ מחודש של השומה השעירה סבה נמרצות על עקביה, הפנתה שוב את אחוריה אל בסרגליק והמשיכה לצעוד קוממיות.

קְרִיץ־פְרִיץ, השמיעו תחתוניה של הבחורה קולות שריטה דקים בעת הליכתה, ואחוריה מטיחים תנועות מגונות, הולכות ומתרחקות, היישר אל תוך פניו של בסרגליק המגוחך. הוא רץ קדימה, הדביק אותה בשתי פסיעות גסות, הניף רגל ובעט בעיטה הגונה שנייה בתחת הגדול והשמן שלה. אחוריה הרתיעו קדימה, הרתיעו אחורה, מנגנון גמיש ומשומן, והיא הסתובבה אליו בבת אחת, פניה מכוערים מחימה, וקפצה אליו כשהיא שולחת ידה באוויר להכותו. אבל הבחורה היא מסורבלת, לא גמישה, עוגה תפוחה, ובסרגליק קל־רגליים, ביחוד ברגעים של מורך. חיש קל ניתר אחורה, הסתובב, ברח לו קצת ועצר. הבחורה דלקה אחריו צעד או שניים ועצרה אף היא. היא היתה לצחוק. איפה הבוז הפטרוני לאינפנטיל? לשונות אש־חימה האירו את פניה המכוערים בהתיזה אליו, וקולה מכוער כפניה:

“בהמה! מה אתה עושה?! בהמה! מה אתה עושה?!”

אה, פתאום היא לא מבינה מה הוא עושה, מה קורה, פתאום היא כבר לא פקחית כל כך, כל עולמה מזדעזע, כולל התֵיזָה והשומה השעירה שעל קפל פימתה. לו היה מציע לה פתאום בצהרי יום כיפור ארוחה סינית – זאת היתה מבינה, היתה מתלהבת, היתה אפילו חושבת אותו לאדם מעניין ומקורי, זה כן, לאכול באמצע יום כיפור נחש – כן; אבל לקבל בערב יום חול בעיטה בישבן הגדול והשמן שלה – זה לא, זה נשגב מכוח השגתה.

הבחורה הנבעטת, אשר נבצר ממנה להכותו, ואשר נסתתמו טענותיה לאחר שהתיזה ארבע או שש פעמים “בהמה! מה אתה עושה?!”, עמדה נטועה עוד רגע בדומיה על מקומה, הרימה במאמץ את גבותיה למעלה כדי לשמר על פניה את ארשת העליונות וההשתוממות הפטרונית, אחר כך סבה על עקביה והמשיכה ללכת. כמובן שלא היתה לה שום ברירה אחרת. היא לא יכלה לעמוד נטועה בגן כל הלילה, היא לא עץ או פח זבל ציבורי, והיא גם לא יכלה להתרחק בהליכה לאחור כשפניה אל בסרגליק, פן תיתקל במשהו ותיפול אחורה לקול שחוקו המתרונן של בסרגליק, וגם משום שהיה בכך משום הענקת גושפנקא של חשיבות וכוח למעשי האינפנטיל. לא, צריך להתרחק באופן הטבעי ביותר, וזאת אכן עשתה. אבל בסרגליק נתמלא לפתע זעם גדול על המפלצת עם התיזה למעלה והאחוריים למטה, הזוללת נחש באמצע יום הצום הקדוש, ובהסתובב הבחורה לאחור להמשיך ללכת, קפץ ובעט בקנאות דתית בעיטה שלישית בתחת הגדול והשמן שלה. שוב רטטו לרגע אחוריה, שוב עצרה מלכת, הסתובבה אליו והביטה בו, הפעם בלי אומר. גם נדמה היה שארשת פניה התרככה מעט. גבות עיניה כבר לא היו מורמות, מסיכת האדונית־הפטרונית קולפה מעל פניה, גם הכיעור הדוחה של החימה התחלף בכיעור הסימפטי יותר והנוגע ללב של הצער. היא עמדה מולו, בחורה פשוטה, ילדה בעצם, שבעטו לה בישבן, והיא מתייצבת מול הגורל הבועט בתום מעורר חמלה עם השאלה הנצחית “למה?”, ועוד מעט ותבכה בכי קיומי.

קור גדול אפף לפתע את עורו של בסרגליק וצימררו שעה שהתחוורה לו, מול פני הבחורה המתעוותים לבכות, חרפת מעשהו. עוד מעט והיה בוכה בעצמו, חדל אישים שכמותו, בז לעצמו, מתייסר בנקיפות מצפון איומות, שואף לכך שלא היה בכלל נולד. אבל יותר מחרפת מעשהו הכאיב לו שאין לו דרך חזרה ואין לו כפרה. אכן, עובדה היא יצור תמים, אבל חסר פשרות: מה שנעשה – נעשה; מה שנפלט מן הפה או מן הרגל – נפלט; ומה שנהפך לעובדה קיימת – לא ישונה עוד לעולם. לכאורה נותנת הדעת שעובדה קלילה, חצי אידיוטית, תהיה מוצקת פחות מעובדה כבדה. אך לא, באים חוקי המציאות וטופחים על פניך: כתבת ספר פילוסופי – הרי עובדה; נחרת נחירה קטנה בלילה – גם זו עובדה; שתי העובדות קיימות ומוצקות, שתיהן בלתי ניתנות לערעור ולביטול באותה מידה, משתיהן אין דרך חזרה, שתיהן אנדרטאות עובדתיות בפנתיאון המציאות. הוי, ממשות נלעגת, כמה מכאיב, כמה נורא להתייצב מול עובדות החיים הטראגיות; אבל כמה מכאיב ונורא שבעתיים הוא לעמוד מול העובדות הקטנות, הניקלות, הממיטות חרפה זולה, עובדות קלות־ערך, פורחות, הנראות כאילו יכלו גם שלא להיות, הנראות כאילו יכולנו למנען, ואם לא למנען – לבטלן, עובדות שנעשו מתוך שטות בחצי שגגה ועתה הן קיימות בתוקף, מלכלכות אותנו בכתמים שומניים שלא יוסרו לעולם. הרי זה כמו אדם אשר בזמן הארוחה רואה פירור קטן על גב ידו. הוא מנער ידו, אך הפירור אינו נופל. בתנועת אצבע קטנה ואגב אורחא הוא הודף את הפירור – והפירור אינו מוּסר. הוא הודפו בשנית באצבע – והפירור נשאר. נראה לאיש שהפירור דבוק לגב היד, הוא מגרד אותו בציפורנו ושוב הודפו באצבע – והפירור לא זז. האיש מגרדו שוב בציפורנו, אחר טובל אצבע ברוק, מחכך נמרצות את הפירור כדי לרככו, מחכך כמה דקות, מחכך ומחכך, ולאחר כמה דקות של חיכוך נמרץ ולאחר שעורו כבר האדים אך הפירור לא סולק, הוא מסמיך גב ידו לעיניו ומעיין היטב בפירור – והנה, אין זה פירור כלל וכלל, כי אם נקודת חן קטנה בלתי נודעת על גב ידו, משהו קטן וטפשי, אך נצחי. כזאת היא, רבותי, העובדה. הנה, שטות גמורה, ניקלה, בעיטה בישבן של בחורה, מין עובדה אפסית, בזויה, לא רק שתיוותר לנצח, אלא הספיקה תוך רגע להכפיל ולשלש עצמה, והפכה כהרף עין לשלוש בעיטות, שלוש מכשפות גיבנות שילוו את בסרגליק מכאן עד יום מותו.

למחשבות האלה, בעמדו מול הבחורה, הוצף בסרגליק רחמים עצמיים, וחש שהוא אדם מקופח, יתום בעצם, ושהוא חי בעולם רע ומרושע. וכאשר הסתובבה הבחורה בשלישית והמשיכה ללכת, הפעם גבה שחוח משהו ותנועת אחוריה צנועה ומופנמת, המשיך בסרגליק ללכת אחריה, ליבו מלא קוממיות ומרירות. וכמו ילד קטן החוזר על מעשהו המביש שוב ושוב, מתוך ידיעה שאין לו ממנו דרך חזרה, אלא הוא חייב להמשיכו הלאה ולמצותו עד הסוף המר, ואינו נח ואינו מפסיק עד שיכוהו מכה נמרצת ואז יפרוץ בבכי תמרורים מביא פורקן, ידע עתה גם בסרגליק כי לא יחדל. הוא התקרב אל הבחורה מאחוריה, דילג דילוג ובעט בעיטה רביעית בתחת הגדול והשמן שלה, כשהוא מכוון הפעם לראשונה את חרטום נעלו הצר אל החריץ המטופש שבין שני פלגי הישבן, חידוש מרענן ומצחיק. הבחורה קפצה באוויר, חזרה ארצה, והפעם לא הסתובבה. בסרגליק ציחקק. הבחורה היתה בטוחה שהשתגע. היא החישה צעדיה, כמעט רצה, או יותר נכון, התגלגלה. ובסרגליק מאחוריה רץ ובועט, רץ ובועט יפה יפה בתחת הגדול והשמן שלה וצוחק־צוהל בחדוות־עלומים.

אכן, משחק נאה, שעשוע מענג העניק אלוהים לגבר הנִכְלָם: הבעיטה באחורי האשה. מה קלילה הנפת הרגל, תנועה המשלבת ספורט ומחול, מה נעים מגע כף הרגל הקשה בבשר האחוריים הרך של האשה. חבל מאוד שאין הבעיטה בישבן יכולה לבוא במקום הצורך הכפוי המייגע להזקיף את האבר הקדמי הרך ולהחדירו במאמץ, חשוף וחסר מגן אל תוך החור הקדמי של האשה. ולעומת זה, מה איתן חרטום הנעל, זקוף תמיד, נכון תמיד, מצוחצח, מזדקר – הופ! – ותוקעים לה לגברת מאחורה, לא צריכים אפילו להתפשט, מה גם שיש בזה משהו מצחיק להפליא, ואילו במשכב הרגיל עם האשה – שום קומיות, שום עליצות, שום הומור, הכל קודר כל כך, מאומץ, מתוח, פרצופים מעוותים, גופות מזיעים, גניחות, צעקות, מיצמוצים וגניחות, – השומע מעבר לקיר עלול לחשוב שחמש זקנות גוססות שם – אגן הירכיים של הגבר מרביץ לאגן הירכיים של האשה, זה של האשה מרביץ למיטה, המיטה מצייצת נכאים ומרביצה לרצפה, הרצפה מרביצה לתקרה שבקומה שתחתיה, שממנה נושר מחמת החבטה טיח היישר לתוך פיו של זקן חולה אסטמה הפורץ בשיעול מחריד ונחנק עד שהוא מת לפנות בוקר; ולבסוף צריך ללכת חלשים ואחוזי סחרחורת לאמבטיה להתרחץ, להרטיב גם מגבת, לחזור לחדר, לנקות את הכתמים שעל הסדין, לזרוק את המגבת בחזרה לאמבטיה, לחזור לחדר, ללבוש שוב את הפיז’אמה שגם היא, אגב, קצת התלכלכה במהומה שהתחוללה כאן, להיכנס למיטה, לכבות את האורות, להתכרבל בשמיכה, ונוסף לכל עוד לתת נשיקה – גם היא רטובה – לאשה הסרוחה לה עדיין, רגליה מפושקות, על המיטה, מביטה במבט אטום לתקרה ושואלת אם יש גם משהו לאכול. מה כאן מצחיק? לעומת זאת הבעיטה נקיה והיגיינית מאין כמוה, את כף רגלך מלפפת גרב, ואת הגרב נעל, ואתה בועט בישבן, אין התלכלכות, אין שום הרטבה רירית, הכל יבש, נקי ומצחיק.

בצאתם מן הגן כבר לא נחפזה הבחורה כלל, כי ראתה שהחיפזון לא יועיל. הלוך הלכה לאט לאט, שפופה, ממררת בבכי של עלבון נורא, ומאחוריה דמות של גבר קופץ ופועה כמו תיש ובועט בעיטות עצומות באחוריה, ואל פלג גופה העליון המרטיט בבכי מצטרף בהרמוניה עדינה, אם כי במקצב שונה, פלג גופה התחתון, המזדעזע זעזוע עז קדימה ואחורה עם כל בעיטה.

עם צאתה של הבחורה מן הגן אל הרחוב חדל בסרגליק מלכת אחריה, הוא פחד מפני העוברים והשבים, ביחוד מפני ניידת משטרה המזדמנת דרך מקרה. הוא ניצב לו בפתח הגן, נסמך על אחד העצים, מביט אל הבחורה הבוכיה המתרחקת ממנו בעלטת הלילה, ועימה מתרחקת ונעלמת תמונה קומית מופלאה. אבל משהו לא עוּצב כאן עד הסוף, כך חש בסרגליק, חוויה לא מוצתה עד תום, משהו נותר באמצע ולא הסתיים.

הוא שב רגע אל הגן, סרק את שביליו, מצא פקעת גללים טריה של כלב, תקע לתוכה את חרטום נעלו, דידה על רגל אחת אל פתח הגן וחיכה קצת. אנשים מועטים, רובם זוגות חבוקים, חלפו על פניו. הוא חיכה. לאחר רבע שעה עברה ישישה אחת קטנה לבדה. חיש קפץ מאחוריה ובעט בישבנה. הזקנה עצרה רגע, הביטה בו, פלטה זעקה אירופאית וברחה בצעדי ישיש מבוהל, כמעט רצה, מושכת איתה בבלי דעת מימרח נאֶה של לכלוך וסירחון. בבית תהיה לה הפתעה. היא תכנס פנימה, תחוש בריח רע באשר תפנה, תחפש תחילה בכל פינות הבית אחר מקור הריח, תפשיל את תחתוניה ותציץ לתוכם, תבדוק יפה יפה את סוליות נעליה ואחר כך, מיואשת ועייפה כשסירחון מתמיד בחוטמה, תצנח אל הכורסה שלה, והמימרח שעל שמלתה ידבק היטב גם לריפוד כורסתה, והזקנה תבכה בחרון אין אונים שרויה עמוק עמוק בתעלומת הסירחון הנצחי הרודף אותה, ולא יודעת איזו עבודת ניקוי מפרכת ובזויה עדיין מחכה לה.

בסרגליק גיחך גיחוך קטן וחדל. עד כאן. נדמה לו שעשה עשייה מקסימאלית בשטח הבעטנות הקומית. הנה, בעט שרשרת בעיטות באחורי בחורה, טינף שמלת זקנה, מה עוד ניתן לדרוש מבן תמותה? ולמרות הכל, איכשהו נותר פה משהו לא מושלם. וגם הנעל מטונפת, ואיך ינקה אותה? מצחיק, אבל חבל. אולי מוטב היה בכל זאת להרצות לה את התֵיזָה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 56513 יצירות מאת 3598 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22249 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!