לפעמים קורה שאדם אומר משהו בלהט ולפתע ניתז מפיו נתז רוק קטן על בן שיחו, או אם שרויים הם באמצע ארוחה, לצלחתו של בן שיחו. כזאת אירע לבחור שקוּרְצָא. הוא ישב על ספסל בגן ציבורי בערב קייץ לצד בחורה שהיה מאוד להוט אחריה, דיבר בהתרגשות על חייו, התוודה וידויים, ולבסוף כשאמר לה היישר אל פניה “אני אוהב אותך!” ניתז לו נתז רוק מפיו על סנטרה. הבחורה נזדעזעה, ראשה כמו הוטח אחורה, אך מייד השיבה אותו למקומו וישבה ללא ניע, טיפה קטנה ורטובה, מין פנינה מקציפה, מזדהרת לה מתחת לשפתה התחתונה. מטעמי נימוס לא מחתה את נתז הרוק, לא נעים היה לה לבייש אותו, על כן ניסתה להעמיד פנים כאילו מאומה לא אירע, קפאה במקומה, ורק עיניה שריצדו רגע במהירות לכל עבר העידו על המחשבות הקדחתניות החולפות במוחה. שקוּרְצָא לא ידע כיצד לנהוג. להתעלם מן המקרה ולהותיר את נתז הרוק על סנטרה? או אולי לנגבו באצבע ולבקש סליחה? ואולי לנשקה על סנטרה ולמחותו כבדרך אגב בלשונו או בשפתיו? הוא לא ידע מה לעשות ולא עשה כלום.

עבר רגע ארוך, הבחורה לא יכולה היתה להתעלם מן הנתז, היא חשה אותו כצריבת אש על סנטרה, כל עור פניה בער עליה. שקורצא התלבט ביסורים נוראים, הביט לאדמה, הביט לכוכבים, גירוי מתוח פשט בבטנו, הוא נע וזע באי־נוחות, מבקש פורקן, מבקש לעשות משהו, ראה לרגליו עלה שנשר, התכופף קדימה להרים אותו, ובהתכופפו נפלטה לו פתאום, כמו נחירה פתאומית, נפיחת אחוריים קטנה, די חרישית, אך בדממה ששררה בגן היתה כרועמת. הוא קפץ והתיישב מייד זקוף על מקומו כלא מאמין למה שמעולל לו גופו העצבני, וכדי לטשטש את הכל בטש ברעש ברגלו באדמה ושאל מייך בקול דק וצורם: “תתחתני אתי?”, ואת ידו האחת, המרוחקת מן הבחורה, שלח לאחוריו, מטאטא נואשות את האוויר מאחור, מנסה לגרש את הריח אל מרחבי הים. אף הבחורה נזדעזעה – זעזוע שני תוך רגע – לשמע נפיחת האחוריים, ומייד יִצבה שוב את גופה, מנסה להתעלם, כאילו לא שמעה ולא הבחינה. אבל שקורצא, ששלח לעברה מן הצד מבט חטוף, חרד ונכלם, ראה שהיא אינה נושמת. היא ישבה זקופה כתקועה על כלונס, עצרה את נשימתה עד יעבור ריח, ובפניה, שהשתדלה לשמור בהן ארשת סתמיות רגילה, נמתח מבלי משים רק השריר של שפתה העליונה והאף התקמט קמט קל של סלידה. מזווית עיניה שהיו עתה מושפלות מטה בצניעות, ראתה עווית של כאב חולפת על פני שקורצא, וידעה כי אם תסרב עתה להצעת הנישואין שלו יבין שהיא מודעת לעניין נתז הרוק ונפיחת האחוריים, ויחשוב כי היא בחורה קטנונית ולא ליבראלית המושפעת מזוטות קלות ערך ושופטת אותו עליהן לחומרה. ולפיכך נחפזה לתקן את רושם הסלידה שעל פניה ואמרה לו בשפתיים קפואות ומאומצות, כאילו דבר לא אירע, אבל בקול שיצא מעובה חרף רצונה: “כן, אני מוכנה להתחתן אתך.” וידו של שקורצא, המנסה עוד לגרש בתנועות יאוש את ענן הריח הרע הממאן משום מה להיפרד, קפאה באוויר.

כאשר יצאו מן הגן שלובי זרוע, ולמעשה מאורסים, הבחורה שמוטת ראש ומהורהרת והבחור נושם אוויר מלוא חזהו, היה כבר נתז הרוק יבש, ונפיחת האחוריים מפוזרת וממוזגת שווה בשווה בחלל היקום. ולמרות שאמרה לעצמה הבחורה כי אין בכך כלום, כי מקרים פעוטים ואומללים מעין אלו אינם מעידים על האדם עצמו, מכל מקום לא היתה מרוצה, בהחלט לא מרוצה מן העתיד הצפוי לה. ושקורצא כבר לא היה נרגש כל כך. אמנם ידו המזיעה לפתה את כף ידה עדיין במשהו היסוס, אך הוא דיבר אליה עתה מבלי להתיז רוק, ומעיו גם הם היו כבר לא רגוזים. הוא היה שקט ושלֵו, ושחה כדג במים בתחושת המיאוס הקלה כלפי הבחורה שלו, אשתו לעתיד הנשענת על זרועו, מיאוס שהלך והתגבר בו עם צאתם מן הגן.

בחור אחד, לאו דווקא צעיר, ישב לעת ערב עם בחורה על הספסל בגן למטרות יצרים וחשק. אף הבחורה היתה קצת דהויה. ניכר בה שהיה לה פעם מעט מאד חן, והחן נגמר. אמנם עוררה בו, בבחור, איזה חשק, אך החשק הזה נבע מעצם היותה אשה, מעצם המעמד בגן לפאתי הים, והיה זה חשק עקרוני, כללי. חבל היה לבחור על הערב המקסים הזה, על יפי הטבע – הרענן והצעיר תמיד – המשמש בדמיוננו כרקע לנשים כל כך מלהיבות, בעוד שכאן הוא מתבזבז על נתחי בשר תפל, משומר. איזה זיכרון ביוגראפי נאה להתגדר בפני חבריו יוותר לו מן הבילוי הזה? קר ומאוכזב ישב הבחור והשפיל את מבטו ולפתע הביט בה מן הצד. היא ישבה והסתכלה ניכחה, צדודית פניה מופנית אליו, וכמו שקורה אצל נשים מסוימות חסרות־חן, אשר לעיתים רחוקות, מזוויות מסוימות נדירות ובאור מסוים מאוד הן מקבלות לרגע קט ארשת מתוקה – רגע קט והמתיקות נגוזה – כך גם עתה, באור הכחלחל המועט שבא מן הירח על הים, ניסך עליה לרגע מין קסם, והבחור עצם את עיניו כדי לזכור ולשמר בדמיונו את הקסם הזה, וקירב את שפתיו לשפתיה ונשק לה. שפתיה היו צוננות כשפתיו שלו, ולמגען חש כאילו נישק מלפפון. אכן, גם היא, כמוהו, מחכה לבחור עם קסם, שאליו ינבע בזרם עז כל ריר תשוקתה ולהט אהבתה, ואין לה בחור כזה.

במרחק מה מן הנשיקה הצוננת, כארבעה או חמישה מטרים, מאחורי משוכת שיחים לא גבוהה, הסתתר לו איש מציץ. מזה כחצי שעה הוא עומד שפוף, נחבא אל צללי השיחים, פולח במבט אלכסוני את הזוג היושב על הספסל ומחכה סוף סוף להסתערות גדולה של יצרים. קשים ומפרכים הם חיי המציץ, אין לו חיי לילה משל עצמו, הריהו כפטריה מינית, מציץ באלכסון אל מדורות אינטימיות שהודלקו לא לו, מתחמם לו בגניבה, נפחד פן יתפשוהו, עד אילם, נרגש, פעור־פה לַחיים החולפים לנגדו. והנה הוא עומד שם, חגורתו מותרת, מכנסיו מופשלים מעט למטה, ידו האחת משפשפת מפעם לפעם בקידמת תחתוניו להפשיר ולחמם את אברו, והוא מחכה ומחכה ולשווא. קשה לראות בלילה בבירור, אך הוא יודע כבר: הבחורה לא יפה, נכלמת; הבחור אפור וצונן. והבחור הצונן לא ממשמש את שדיה, לא מרים לה את השמלה, לא תוקע לתוכה אבר שוקק – קיפאון גדול ומדכא. כמה זמן אפשר לעמוד שפוף, במתיחות כזאת, מאחורי השיחים? הרי הגב נשבר! והלילה כבר עובר. החיים, החיים! בלונדינית סקנדינבית יפהפיה ועלם לאטיני שחרחר שהיו מועכים זה את זו והיו מועכים גם אותו, את המציץ באלכסון, עד שנשימתו היתה נעתקת ואברו היה קופץ ומתיז מעצמו…! ופה, לא סקנדינבים ולא לאטינים, סתם שני דגים מלוחים מגאליציה, והאבר לא רוצה לקפוץ, מחזקים אותו ומאמצים אותו והוא מזנק זינוק נפחד קדימה ומייד צונח מתעלף אחורה.

לצד משוכת השיחים אשר בגן יש שביל, ומעבר לשביל עץ – עתה הוא במלוא פריחתו – ומתחת לעץ מסתתר לו, אף הוא קצת מכווץ, חובב הגברים, והוא משקיף להוט אל עבר אחוריו של המציץ באלכסון העומד כשגבו מופנה אליו. חובב הגברים, מה הוא אוהב? כולנו יודעים: חובב הגברים אוהב את העצם העגול, הרך והקטן, המחורץ לשניים, המסתפח אל הגבר מאחורה ומשמש לו כראש לרגליים. עבור חובב הגברים ישבן האשה הוא מאכל עממי ומימי וקצת זול, מין אבטיח בימות הקיץ, כבד מאד למשא, נשמתך פורחת עד שאתה מביאו הביתה, מתקתק בטעמו, ובסופו של דבר – כולו מים. כנגדו, ישבן הגבר נוטה יותר לכיוון האגוז. הוא קטן ומרוכז וגם קשה יותר – השריר הוא שריר! – בקיצור, מעדן אמיתי. מועטים הם מפצחי האגוזים הקשים מזוללי האבטיחים המימיים. רוב חובבי הגברים נשרפים בלילה בחלומות יוקדים על מיטותיהם, או על מושביהם בקולנוע. (כאשר הם רואים על הבד המואר גבר, פרקליט ספורטיבי צעיר יושב על כסא מול נאשמת יפהפיה ברצח הניצבת מולו, עם מי הם מזדהים? כמובן, עם הכסא הנצמד לישבן הפרקליט. וכאשר הם רואים סוכן חשאי אמריקאי כשגבו אל הקיר מול החיילים הרוסיים המתקרבים אליו בנשק שלוף, עם מי הם מזדהים? עם הקיר. דעו לכם איפוא, כוכבי קולנוע נערצים, שכאשר אתם מדברים, יורים ומתנשקים בחלק החזיתי שלכם, מתנהלים בחשאי רומאנים שלמים עם ישבניכם מאחורה.) לילה לילה, בתום הקולנוע, משוטט חובב הגברים ברחובות ואורב בגן, מכלה כוחו בציפייה יוקדת לצד האחורי של האדם. סוף סוף ניקרה לו זוג אחוריים למולו, ובבת אחת הוא צונח מן הפסגות הנישאות של הקולנוע, מן הפרקליט האמריקאי והסוכן החשאי, אל תהום המציאות הנוראה, אל המציץ באלכסון, גבר דל ונפחד ולא צעיר, העומד כשאחוריו מופנים אליו ומכנסיו מופשלים מטה בקמצנות גדולה, חושפים אך פס צר של כיברת בשר שטוחה ושעירה, קרום מהוה הנמתח על עצמות הירכיים הרזות – יותר גב יש כאן מישבן! – ומתחתן פס צר של תחתונים לא נקיים, ומתחתן זוג מכנסיים דהויים, שום דבר עגול, שום דבר בוהק, שום עידון, שום רוך או גמישות; הכל זול ומדכא כל כך. אוי, אסיה, אסיה, יבשת מזת־רעב, סינים, הודים, מוסלמים, מיליארד פיות פעורים, מהפכות ורעש, ואחוריים – עור ועצמות.

ליד העץ שמתחתיו עמד חובב הגברים היתה רחבת דשא ובתוכה ערוגת פרחים קטנה, ובערוגה עמד לו על ארבע, ובלי לנסות כלל להסתתר, חתול. עמד והסתכל בשתי עיניים זורחות אל נעליו של חובב הגברים. מה רוצה חתול העומד לו בערב קייץ בתוך ערוגת פרחים בגן? חתול רוצה דג, עכבר או ציפור, אך בעיקר מתחשק לו בשעה מאוחרת זו שלפני השינה, דג. אך הדגים נמים להם עתה למטה בשלוות הים הרוגע, והעכברים נמים להם בחוריהם, והציפורים נמות להן על צמרות העצים, והחתול נשאר עם הפרחים. והפרחים מרגיזים אותו מאוד. מה יעשה חתול עם פרח? ימוץ אותו ויפיק דבש? ינעץ פרח מאחורי אוזנו לשאת חן בעיני חתולה? לעזאזל הפרחים ולעזאזל כל היופי עלי אדמות, החתול רוצה דג! דג!! גוו מתוח הוא מביט כמהופנט אל נעלו הבלה הלא־מצוחצחת של חובב הגברים, נעל ארוכת חרטום אשר בהתנועעה על פני הדשא מעלה בדמיונו של החתול צללית של דג, מין בבואה ארצית, פרוזאית, לחלום שמיימי נוצץ. שבוי לרגעים בדמיונו המתעתע הוא כמעט מזנק אל הדג, ואז מתעמעם הדמיון וכבה, ושוב נעל לפניו, רק נעל, אבל הוא כל כך רוצה בדג, ושוב נדלקים אורות הדמיון, ומשהו זע, דג מפרכס, וגופו נמתח… ולא… ושוב נעל, סתם נעל מאובקת.

וכך הם עומדים שם, שורה יגעה של יצורים נמוכים התולים תקוות כה גדולות זה בזה: החתול המביט בכליון נפש בנעלו המאובקת של חובב הגברים; וחובב הגברים המשקיף בשארית להטו אל פיסת בשרו השטוחה והשעירה של המציץ באלכסון; והמציץ באלכסון הצופה בערגה כבושה אל הזוג המַשְׁמִים; והזוג המשמים שעל הספסל המביטים זה בזו ומטביעים איש את תאוות רעותו בנשיקות לחות, מרופשות.

כן, כמה תקוות שאי אפשר להגשימן הם תולים בעיניים כלות, איש איש בזה שלפניו. ולו היו כולם מסובבים את ראשיהם אחורה, לראות את מפח־הנפש והצער שהם גורמים, איש איש לזה שמאחוריו, כלום היה להם בזאת משום נחמה?

לאחר שניסה הבחור בֶּסֶרְגְלִיק לגעת בשדָהּ של הבחורה בערב על הספסל בגן והיא דחתה את ידו בעדינות מחושבת, הבינה הבחורה כי הוא חומד אותה וכי היא יכולה לגשת בלא שהיות לשיחה רצינית. בבת שחוק ענוגה המלווה בהשפלת מבט שאלה אותו מה הוא חושב, כלומר, לא בכלל אלא באופן פרטי, על עצמו למשל, עליה, על שניהם, שניהם באופן אישי כמובן (המדינה לא עניינה אותה באותו ערב), כלומר על שניהם במשותף, על החיים שלהם יחד, בעיקר בעתיד, כלומר לא בעתיד המיידי אלא הרחוק יותר, זה שבטווח ארוך, העתיד הרשמי, כלומר זה שמכאן עד המוות, זהו, על כך היא היתה רוצה לשמוע מפיו, ובהקדם האפשרי, מה הוא חושב. אומנם היא לא מחתימה אותו מייד על ניירות, היא גם לא להוטה לקפוץ איתו כל כך מהר מתחת לחופה, אבל מצד שני היא יכולה להבטיח לו – ובקולה כבר נשמעה נימה של חרון כבוש – כי אם הוא שואף לצייד קל, להישגים מהירים, לפורקן חפוז של תאווה חייתית, הרי שלא מצא לו את הטיפוס הנכון. היא יכולה להיות הישג של גבר אם הוא מאוד מאוד רוצה, אבל הישג איטי, הישג הנקנה ביסורים, בעמל ובממון, אצלה מגיעים לפורקן זקנים ועייפים, לא נוגעים לה בשדיה סתם כך, כל נגיעה צריכה להיות מבוססת על תֵיזה מסוימת, ומהי התיזה שלו? חתונה או הפקרות? ובל יחשוב לרגע שיוכל להרצות את התיזה שלו בחטף ולעוט על שדיה, לא, אדוני, יהיה עליו להגן היטב היטב על התיזה שלו, היא תתקוף בחריפות קטלנית את הבסרגליק הזה, את המתיימר הקטן הזה, עכבר אלמוני לא מפורסם שאת שמו ניתן למצוא לכל היותר בספר הטלפונים, אם בכלל יש לו טלפון.

בסרגליק ישב מזיע ונדהם. נכון שהוא בחור רציני, חשב, הוא לא מכחיש, אבל גם בחורים רציניים זקוקים מפעם לפעם לשעה קלה של פורקן. תחת זאת מכריחים אותו להרצות הרצאות ולהתחייב התחייבויות. איפה להט התשוקה? איפה הבידור? איפה כל קלות הדעת שכותבים עליה בשבועונים? כל העולם משתעשע ובסרגליק מזיע!

הבחורה אמרה את שלה, דיברה דיבור מפורש, ועתה התרווחה על הספסל כמו צדיק שאכל לשובע ארוחה דשנה ועוד מעט ויגהק תוך ברכה. בשביעות רצון אספה קצת את סנטרה פנימה לעבר גרונה, ועקב כך הובלט קפל פימתה והשתרבב לו קדימה ובו נתגלתה נטועה מין שומה קטנה שמתוכה מבצבצת שערה. בסרגליק, אשר לא ראה את השומה השעירה קודם לכן – כי לא נזדמן לו עדיין להציץ בבחורה מלמטה למעלה – הביט בה רגע, וגל קטן של תחושת מיאוס עבר בו. הרי זה כמו להיכנס אל בית כסא של דיפלומט אמריקאי ולמצוא נתז זוהמה חום מרוח על דופן האסלה. ערך הבחורה ירד בעיניו כהוגן. מה לי לחשב הרבה חשבונות ולהיזהר זהירויות עם האסלה הזאת, אמר בסרגליק אל נפשו, היא לא יכולה להיות בררנית כל כך גדולה, אין עליה כל כך הרבה קופצים, אפשר בהחלט לזלזל בה קצת, היא אפילו תאהב את זה, כן, היא תשלים עם מישמוש בשדיה גם בלי הרצאת התיזה. ומייד הושיט שוב את ידו אל חזה. הבחורה לא אהבה חזירים. היא דחתה את כף ידו המזיעה, קמה, יישרה בכף ידה את חלק שמלתה האומלל שאותו קימטו אחוריה בישיבתה על הספסל, והתחילה ללכת בצעד נמרץ.

מאז ומתמיד ראה בסרגליק ביד האשה המחליקה על אחוריה חוצפה גדולה והתגרות בגבר הנמצא מאחור, ועתה קפץ מתוך התלהטות קדימה, הניף רגל ובעט בעיטה הגונה בתחת הגדול והשמן שלה. הבחורה תפשה מייד בשתי ידיה את אוצר ישבנה הכבד, הסתובבה אליו, על פניה שפוכה הבעה של תמהון אין קץ, לא מאמינה למה שאירע. היא הביטה בו כמו שמביטים על אדם חדש ושאלה בקול חריף:

''מה אתה עושה?''

בסרגליק נרתע אחורה, מלא חרדה על מה שעולל, ירא מפני עונש מכאיב, והביט ארצה בראש מושפל.

“מה אתה עושה?” חזרה ושאלה הבחורה, עמדה עוד רגע וצימצמה עיניה בריכוז מרושע, כדרך אלה המנסים לנקוב במבטם את עצמות גולגלתו של בן־שיחם. היא השיגה שהוא כבר מתחרט על מעשהו, שהוא כבר בעמדה נחותה ממנה, גבר מושפל ונכלם, והיא לא תרד ממרומים אל המישור הניקלה של מעשיו, אדרבא, העונש החמור על מעשיו הוא הבוז הפטרוני שהיא חשה כלפיו, אינפנטיל גלמוד, ותוך איסוף הסנטר פנימה וביצבוץ מחודש של השומה השעירה סבה נמרצות על עקביה, הפנתה שוב את אחוריה אל בסרגליק והמשיכה לצעוד קוממיות.

קְרִיץ־פְרִיץ, השמיעו תחתוניה של הבחורה קולות שריטה דקים בעת הליכתה, ואחוריה מטיחים תנועות מגונות, הולכות ומתרחקות, היישר אל תוך פניו של בסרגליק המגוחך. הוא רץ קדימה, הדביק אותה בשתי פסיעות גסות, הניף רגל ובעט בעיטה הגונה שנייה בתחת הגדול והשמן שלה. אחוריה הרתיעו קדימה, הרתיעו אחורה, מנגנון גמיש ומשומן, והיא הסתובבה אליו בבת אחת, פניה מכוערים מחימה, וקפצה אליו כשהיא שולחת ידה באוויר להכותו. אבל הבחורה היא מסורבלת, לא גמישה, עוגה תפוחה, ובסרגליק קל־רגליים, ביחוד ברגעים של מורך. חיש קל ניתר אחורה, הסתובב, ברח לו קצת ועצר. הבחורה דלקה אחריו צעד או שניים ועצרה אף היא. היא היתה לצחוק. איפה הבוז הפטרוני לאינפנטיל? לשונות אש־חימה האירו את פניה המכוערים בהתיזה אליו, וקולה מכוער כפניה:

“בהמה! מה אתה עושה?! בהמה! מה אתה עושה?!”

אה, פתאום היא לא מבינה מה הוא עושה, מה קורה, פתאום היא כבר לא פקחית כל כך, כל עולמה מזדעזע, כולל התֵיזָה והשומה השעירה שעל קפל פימתה. לו היה מציע לה פתאום בצהרי יום כיפור ארוחה סינית – זאת היתה מבינה, היתה מתלהבת, היתה אפילו חושבת אותו לאדם מעניין ומקורי, זה כן, לאכול באמצע יום כיפור נחש – כן; אבל לקבל בערב יום חול בעיטה בישבן הגדול והשמן שלה – זה לא, זה נשגב מכוח השגתה.

הבחורה הנבעטת, אשר נבצר ממנה להכותו, ואשר נסתתמו טענותיה לאחר שהתיזה ארבע או שש פעמים “בהמה! מה אתה עושה?!”, עמדה נטועה עוד רגע בדומיה על מקומה, הרימה במאמץ את גבותיה למעלה כדי לשמר על פניה את ארשת העליונות וההשתוממות הפטרונית, אחר כך סבה על עקביה והמשיכה ללכת. כמובן שלא היתה לה שום ברירה אחרת. היא לא יכלה לעמוד נטועה בגן כל הלילה, היא לא עץ או פח זבל ציבורי, והיא גם לא יכלה להתרחק בהליכה לאחור כשפניה אל בסרגליק, פן תיתקל במשהו ותיפול אחורה לקול שחוקו המתרונן של בסרגליק, וגם משום שהיה בכך משום הענקת גושפנקא של חשיבות וכוח למעשי האינפנטיל. לא, צריך להתרחק באופן הטבעי ביותר, וזאת אכן עשתה. אבל בסרגליק נתמלא לפתע זעם גדול על המפלצת עם התיזה למעלה והאחוריים למטה, הזוללת נחש באמצע יום הצום הקדוש, ובהסתובב הבחורה לאחור להמשיך ללכת, קפץ ובעט בקנאות דתית בעיטה שלישית בתחת הגדול והשמן שלה. שוב רטטו לרגע אחוריה, שוב עצרה מלכת, הסתובבה אליו והביטה בו, הפעם בלי אומר. גם נדמה היה שארשת פניה התרככה מעט. גבות עיניה כבר לא היו מורמות, מסיכת האדונית־הפטרונית קולפה מעל פניה, גם הכיעור הדוחה של החימה התחלף בכיעור הסימפטי יותר והנוגע ללב של הצער. היא עמדה מולו, בחורה פשוטה, ילדה בעצם, שבעטו לה בישבן, והיא מתייצבת מול הגורל הבועט בתום מעורר חמלה עם השאלה הנצחית “למה?”, ועוד מעט ותבכה בכי קיומי.

קור גדול אפף לפתע את עורו של בסרגליק וצימררו שעה שהתחוורה לו, מול פני הבחורה המתעוותים לבכות, חרפת מעשהו. עוד מעט והיה בוכה בעצמו, חדל אישים שכמותו, בז לעצמו, מתייסר בנקיפות מצפון איומות, שואף לכך שלא היה בכלל נולד. אבל יותר מחרפת מעשהו הכאיב לו שאין לו דרך חזרה ואין לו כפרה. אכן, עובדה היא יצור תמים, אבל חסר פשרות: מה שנעשה – נעשה; מה שנפלט מן הפה או מן הרגל – נפלט; ומה שנהפך לעובדה קיימת – לא ישונה עוד לעולם. לכאורה נותנת הדעת שעובדה קלילה, חצי אידיוטית, תהיה מוצקת פחות מעובדה כבדה. אך לא, באים חוקי המציאות וטופחים על פניך: כתבת ספר פילוסופי – הרי עובדה; נחרת נחירה קטנה בלילה – גם זו עובדה; שתי העובדות קיימות ומוצקות, שתיהן בלתי ניתנות לערעור ולביטול באותה מידה, משתיהן אין דרך חזרה, שתיהן אנדרטאות עובדתיות בפנתיאון המציאות. הוי, ממשות נלעגת, כמה מכאיב, כמה נורא להתייצב מול עובדות החיים הטראגיות; אבל כמה מכאיב ונורא שבעתיים הוא לעמוד מול העובדות הקטנות, הניקלות, הממיטות חרפה זולה, עובדות קלות־ערך, פורחות, הנראות כאילו יכלו גם שלא להיות, הנראות כאילו יכולנו למנען, ואם לא למנען – לבטלן, עובדות שנעשו מתוך שטות בחצי שגגה ועתה הן קיימות בתוקף, מלכלכות אותנו בכתמים שומניים שלא יוסרו לעולם. הרי זה כמו אדם אשר בזמן הארוחה רואה פירור קטן על גב ידו. הוא מנער ידו, אך הפירור אינו נופל. בתנועת אצבע קטנה ואגב אורחא הוא הודף את הפירור – והפירור אינו מוּסר. הוא הודפו בשנית באצבע – והפירור נשאר. נראה לאיש שהפירור דבוק לגב היד, הוא מגרד אותו בציפורנו ושוב הודפו באצבע – והפירור לא זז. האיש מגרדו שוב בציפורנו, אחר טובל אצבע ברוק, מחכך נמרצות את הפירור כדי לרככו, מחכך כמה דקות, מחכך ומחכך, ולאחר כמה דקות של חיכוך נמרץ ולאחר שעורו כבר האדים אך הפירור לא סולק, הוא מסמיך גב ידו לעיניו ומעיין היטב בפירור – והנה, אין זה פירור כלל וכלל, כי אם נקודת חן קטנה בלתי נודעת על גב ידו, משהו קטן וטפשי, אך נצחי. כזאת היא, רבותי, העובדה. הנה, שטות גמורה, ניקלה, בעיטה בישבן של בחורה, מין עובדה אפסית, בזויה, לא רק שתיוותר לנצח, אלא הספיקה תוך רגע להכפיל ולשלש עצמה, והפכה כהרף עין לשלוש בעיטות, שלוש מכשפות גיבנות שילוו את בסרגליק מכאן עד יום מותו.

למחשבות האלה, בעמדו מול הבחורה, הוצף בסרגליק רחמים עצמיים, וחש שהוא אדם מקופח, יתום בעצם, ושהוא חי בעולם רע ומרושע. וכאשר הסתובבה הבחורה בשלישית והמשיכה ללכת, הפעם גבה שחוח משהו ותנועת אחוריה צנועה ומופנמת, המשיך בסרגליק ללכת אחריה, ליבו מלא קוממיות ומרירות. וכמו ילד קטן החוזר על מעשהו המביש שוב ושוב, מתוך ידיעה שאין לו ממנו דרך חזרה, אלא הוא חייב להמשיכו הלאה ולמצותו עד הסוף המר, ואינו נח ואינו מפסיק עד שיכוהו מכה נמרצת ואז יפרוץ בבכי תמרורים מביא פורקן, ידע עתה גם בסרגליק כי לא יחדל. הוא התקרב אל הבחורה מאחוריה, דילג דילוג ובעט בעיטה רביעית בתחת הגדול והשמן שלה, כשהוא מכוון הפעם לראשונה את חרטום נעלו הצר אל החריץ המטופש שבין שני פלגי הישבן, חידוש מרענן ומצחיק. הבחורה קפצה באוויר, חזרה ארצה, והפעם לא הסתובבה. בסרגליק ציחקק. הבחורה היתה בטוחה שהשתגע. היא החישה צעדיה, כמעט רצה, או יותר נכון, התגלגלה. ובסרגליק מאחוריה רץ ובועט, רץ ובועט יפה יפה בתחת הגדול והשמן שלה וצוחק־צוהל בחדוות־עלומים.

אכן, משחק נאה, שעשוע מענג העניק אלוהים לגבר הנִכְלָם: הבעיטה באחורי האשה. מה קלילה הנפת הרגל, תנועה המשלבת ספורט ומחול, מה נעים מגע כף הרגל הקשה בבשר האחוריים הרך של האשה. חבל מאוד שאין הבעיטה בישבן יכולה לבוא במקום הצורך הכפוי המייגע להזקיף את האבר הקדמי הרך ולהחדירו במאמץ, חשוף וחסר מגן אל תוך החור הקדמי של האשה. ולעומת זה, מה איתן חרטום הנעל, זקוף תמיד, נכון תמיד, מצוחצח, מזדקר – הופ! – ותוקעים לה לגברת מאחורה, לא צריכים אפילו להתפשט, מה גם שיש בזה משהו מצחיק להפליא, ואילו במשכב הרגיל עם האשה – שום קומיות, שום עליצות, שום הומור, הכל קודר כל כך, מאומץ, מתוח, פרצופים מעוותים, גופות מזיעים, גניחות, צעקות, מיצמוצים וגניחות, – השומע מעבר לקיר עלול לחשוב שחמש זקנות גוססות שם – אגן הירכיים של הגבר מרביץ לאגן הירכיים של האשה, זה של האשה מרביץ למיטה, המיטה מצייצת נכאים ומרביצה לרצפה, הרצפה מרביצה לתקרה שבקומה שתחתיה, שממנה נושר מחמת החבטה טיח היישר לתוך פיו של זקן חולה אסטמה הפורץ בשיעול מחריד ונחנק עד שהוא מת לפנות בוקר; ולבסוף צריך ללכת חלשים ואחוזי סחרחורת לאמבטיה להתרחץ, להרטיב גם מגבת, לחזור לחדר, לנקות את הכתמים שעל הסדין, לזרוק את המגבת בחזרה לאמבטיה, לחזור לחדר, ללבוש שוב את הפיז’אמה שגם היא, אגב, קצת התלכלכה במהומה שהתחוללה כאן, להיכנס למיטה, לכבות את האורות, להתכרבל בשמיכה, ונוסף לכל עוד לתת נשיקה – גם היא רטובה – לאשה הסרוחה לה עדיין, רגליה מפושקות, על המיטה, מביטה במבט אטום לתקרה ושואלת אם יש גם משהו לאכול. מה כאן מצחיק? לעומת זאת הבעיטה נקיה והיגיינית מאין כמוה, את כף רגלך מלפפת גרב, ואת הגרב נעל, ואתה בועט בישבן, אין התלכלכות, אין שום הרטבה רירית, הכל יבש, נקי ומצחיק.

בצאתם מן הגן כבר לא נחפזה הבחורה כלל, כי ראתה שהחיפזון לא יועיל. הלוך הלכה לאט לאט, שפופה, ממררת בבכי של עלבון נורא, ומאחוריה דמות של גבר קופץ ופועה כמו תיש ובועט בעיטות עצומות באחוריה, ואל פלג גופה העליון המרטיט בבכי מצטרף בהרמוניה עדינה, אם כי במקצב שונה, פלג גופה התחתון, המזדעזע זעזוע עז קדימה ואחורה עם כל בעיטה.

עם צאתה של הבחורה מן הגן אל הרחוב חדל בסרגליק מלכת אחריה, הוא פחד מפני העוברים והשבים, ביחוד מפני ניידת משטרה המזדמנת דרך מקרה. הוא ניצב לו בפתח הגן, נסמך על אחד העצים, מביט אל הבחורה הבוכיה המתרחקת ממנו בעלטת הלילה, ועימה מתרחקת ונעלמת תמונה קומית מופלאה. אבל משהו לא עוּצב כאן עד הסוף, כך חש בסרגליק, חוויה לא מוצתה עד תום, משהו נותר באמצע ולא הסתיים.

הוא שב רגע אל הגן, סרק את שביליו, מצא פקעת גללים טריה של כלב, תקע לתוכה את חרטום נעלו, דידה על רגל אחת אל פתח הגן וחיכה קצת. אנשים מועטים, רובם זוגות חבוקים, חלפו על פניו. הוא חיכה. לאחר רבע שעה עברה ישישה אחת קטנה לבדה. חיש קפץ מאחוריה ובעט בישבנה. הזקנה עצרה רגע, הביטה בו, פלטה זעקה אירופאית וברחה בצעדי ישיש מבוהל, כמעט רצה, מושכת איתה בבלי דעת מימרח נאֶה של לכלוך וסירחון. בבית תהיה לה הפתעה. היא תכנס פנימה, תחוש בריח רע באשר תפנה, תחפש תחילה בכל פינות הבית אחר מקור הריח, תפשיל את תחתוניה ותציץ לתוכם, תבדוק יפה יפה את סוליות נעליה ואחר כך, מיואשת ועייפה כשסירחון מתמיד בחוטמה, תצנח אל הכורסה שלה, והמימרח שעל שמלתה ידבק היטב גם לריפוד כורסתה, והזקנה תבכה בחרון אין אונים שרויה עמוק עמוק בתעלומת הסירחון הנצחי הרודף אותה, ולא יודעת איזו עבודת ניקוי מפרכת ובזויה עדיין מחכה לה.

בסרגליק גיחך גיחוך קטן וחדל. עד כאן. נדמה לו שעשה עשייה מקסימאלית בשטח הבעטנות הקומית. הנה, בעט שרשרת בעיטות באחורי בחורה, טינף שמלת זקנה, מה עוד ניתן לדרוש מבן תמותה? ולמרות הכל, איכשהו נותר פה משהו לא מושלם. וגם הנעל מטונפת, ואיך ינקה אותה? מצחיק, אבל חבל. אולי מוטב היה בכל זאת להרצות לה את התֵיזָה.

בחור אחד ושמו גבעולי לא רצה להגיד דברים באנאליים, אך מכיוון שהיו לו רק מחשבות באנאליות, התאמץ לשתוק. הוא ישב ליד בחורה על ספסל בגן בשעת ערב מאוחרת ורצה מאוד לומר לה משהו מקורי ולא ידע מה. והבחורה ישבה בעפעפיים מושפלים והמתינה. משחלף זמן־מה וגבעולי לא פצה פה, החלה לזוז על מקומה באי־נוחות. גבעולי הבין שצריך לומר משהו. מוחו חיפש בקדחתנות בכל שטחי החיים, בפוליטיקה, באמנות, בחיים האישיים, משהו בלתי צפוי, משהו שבחור אחר לא היה אומר, משהו שיהיה רק שלו, של גבעולי, שיהיה חתום בחותם גבעולי הבלעדי, משהו שלשמעו תהיינה בחורות מסוגלות לומר: “דבר כזה יכול להמציא רק גבעולי!” אבל כל מה שחשב עליו גבעולי יכלו לומר גם, למרבה הצער, כל האנשים שאינם גבעולי. וגבעולי ישב קפוץ שפתיים ושתק.

ואז הגיע הרגע שבו אי אפשר היה עוד. או שמדברים, או שעושים מעשה, או שהשד יודע מה. כי לבחורה כבר נמאס, היא עשתה תנועות הכנה עצבניות לקראת קימה מן הספסל והליכה הביתה. אם היא תקום עכשיו, ידע גבעולי, יפסיד אותה לעולמים. מצוקתו היתה קשה מנשוא, גוש מחנק עלה בגרונו והוא החל לבלוע אותו בקדחתנות. סעודתו הרגילה והמוכרת ברגעים של מפח־נפש. הבחורה הרימה פתאום את מבטה מן הארץ, הסתכלה רגע על פיקת גרגרתו העולה ויורדת, ואחר הביטה היישר אל תוך עיניו כאומרת: “נו, גבעולי, מה יהיה?” עיני גבעולי פגשו רגע את עיניה, נטו מייד הצידה, ותוך תריסר בליעות קשות ומהירות ידע כי כבר הפסיד אותה, דבר לא יעזור. לרגע עיפעף כמה עיפעופים ופתח וסגר את פיו כמי שאיזה דבר עומד על דל־שפתיו, אך מאומה לא יצא, לא היה לו שום דבר מקורי לומר והשתיקה הלכה ונמשכה.

במר יאושו לא מצא גבעולי מוצא אלא לנסות ולנשק את הבחורה, שכן אז תהיינה שפתיו עסוקות במשהו ולפיכך פטורות מן החובה לדבר. אי אפשר לנשק ולדבר בעת ובעונה אחת, אדרבא, רצוי לתת לנשיקות עצמן להביע את הבלתי ניתן להאמר במלים, ולכל היותר ניתן להוסיף להן המהומים וגניחות. הוא גהר אל עבר הבחורה, הסמיך פניו לפניה ושירבב שפתיו לנשיקה. היא הפנתה פיה ממנו והלאה, ושפתיו נפגשו בלחיה. אכן, הוא הפסיד אותה, עד מה ברור היה הכל עכשיו. צריבה קלה, כמעט דמעה עלתה בעין גבעולי. בכל זאת נשק את לחיה נשיקה ארוכה, הירפה לרגע, ואחר כך ירדו שפתיו אל צווארה, לשרשרת ארוכה של נשיקות תשוקה ולהיטות. אבל ככל שהתאמץ גבעולי למסוך להט בנשיקותיו – להט לא היה בהן. הוא היה מבוהל מחמת ההפסד הצפוי שלו, מחמת הבדידות שתשוב ותאפוף אותו לאחר שתלך ממנו הבחורה, והוא כבר ידע בוודאות שהיא תלך. גבעולי רעד, אבל המשיך לנשק את צווארה, לחיה וליסתה, עלה וירד וירד ועלה, והבחורה ישבה, מפנה אליו את צדודיתה הנייטראלית ונשמה בקוצר רוח. לרגע אחד הפסיק גבעולי, היטה ראשו מעט אחורה, הביט בפניה, שוב עיפעף, שוב פתח את פיו כעומד לומר משהו, שוב לא מצא בקירבו אלא דברים באנאליים, ושוב התכופף קדימה בדומיה והטביע את שפתיו בחלקת צווארה כדי לסתום אותן בבשר ולהצדיק את השתיקה המעיקה, הבלתי נסבלת. ברצון היה נרדם כך, שפתיו שקועות בבשרה החם, וישן לעולמים.

מאוחר יותר, לאחר שנפרדו, ולאחר שבאמת סירבה הבחורה להיפגש איתו שוב, הלך גבעולי לבדו הביתה וחיטט בעצב בגורמים לכשלונו. האם לא מוטב היה לומר דברים באנאליים? הרי רוב הבחורים אומרים דברים באנאליים, בפירוש שטויות, והנערות שלהם צוחקות ונהנות, ומהנהנות בראש בלי הרף, ומסכימות להיפגש איתם שוב ושוב, ולבסוף אף מתחתנות איתם. יתר על כן, אם הוא שותק, האין השתיקה עצמה אף היא באנאלית? הרבה שתקנים יש, הרבה אנשים החפצים להימנע מן הבאנאליות, הרבה גבעולי יש, אבל הבאנאליות, ככל שתנסה להתחמק ממנה, חזקה ממך. כל הדברים כבר נאמרו, כל השתיקות כבר נשתקו, ובחור המלווה בחורה הביתה, אם הוא מתפלסף הרי זה באנאלי, ואם הוא קופץ מעשה קונדס גם זה באנאלי, כל השבילים כבר נסללו, הכל משומש, הכל באנאלי. אפילו יוציא לפתע אקדח מכיסו ויתקע כדור בראשו – גם על זה כבר שמענו. אם ככה, איך לחיות, חשב גבעולי, כשהוא ממשיך לבלוע את הגוש האינסופי שבגרונו, איך לחיות, מה לעשות? איך לעבור את החיים האלה בלי שתיקות מעושות, בלי להתחכם? והעיקר, איך לעשות שירווח לי?

גבעולי שב על עקבותיו והלך אל הבחורה וצילצל בדלת דירתה. היא כבר לבשה כתונת־לילה וקראה רומאן במיטה לפני השינה. בכל זאת הכניסה אותו. היא שכבה במיטה מכוסה בשמיכה והביטה אל התקרה, והוא ישב על קצה מיטתה ופתאום פרץ בבכי. בעצמו לא ידע איך. כזאת עוד לא אירע לו מעולם בנוכחות בחורה. הוא לא נגע בה, אף לא התקרב אליה, רק ישב בשולי המיטה ובכה בכי כבד ומר, ודמעותיו זלגו וזלגו. כעשר דקות בכה, בטבעיות גמורה, בכי פשוט, באנאלי. הבחורה החליקה ביד מיכנית על ברכו, לא יותר מזה. לאחר עשר דקות קם, רחץ את פניו באמבטיה והלך.

בחוץ רווח לו מעט. הן מפני שהתפרק ממועקת בכיו, והן מפני שהוכיח לעצמו כי גם בלא שיתחכם אינה אוהבת אותו. היא פשוט אינה אוהבת אותו, באנאלי או לא באנאלי, מתחכם או טבעי, היא פשוט אינה אוהבת את גבעולי. והבעיה היא איפוא לא כיצד לנהוג, כי הרי הוכח שלא יעזור לו כלום בכל צורה שינהג. הבעיה היא שהוא הינו גבעולי, ולא רוצים בו בתור גבעולי, ולפי שהוא אינו יכול לחדול מלהיות גבעולי, אין מה לעשות, בפשטות אין. והוא שיפשף את עיניו הצורבות מחמת הבכי וחייך לעצמו חיוך קטן של יאוש.