דירתה של אשה אחרת, מרתה פינקרפלד, בבית ערבי ברחוב סטאנטון שבחיפה. השעה היא שעת ערב מאוחרת ואני תוהה אם הסכין כבר חברי מנחם אקרמן לבואי, חרף כל המלים היפות, הנלהבות, שהוא משפיע עלי באוזני חברי. שמונה־עשר אנחנו כאן, לבד מאקרמן. שלושה ספלים של תה עוברים בין הידים ולי לבדי ניתן ספל גדול של פח. אני הוא אורח הכבוד. הכל מתבוננים בי בכבוד גדול, מהול בחשש. את קורותי יודעים כולם. אקרמן גוחן אלי, ידו האחת מונחת בידידות על ברכי ובשניה יוצק הוא לכוסי מבקבוק קוניאק צרפתי ומוהל את התה שבה. “חברים”, הוא אומר, “שעה גדולה היא זו לקבוצתנו. איני צריך להזכיר לכם זאת: שותפי ורעי לכל הדרך הרבה והארוכה שעשינו עד כה שב אלינו. הנה הוא יושב עמנו. צריך לשתות לחייו, חברים”. איני בטוח שאת דבריו כולם אני זוכר מאז.
כל שבעה־עשר האחרים מביטים בי. אינם יודעים איך לחשוב אותי: עמם או נגדם; נטע זר או ענף משלהם; פרובוקאטוֹר או נאמן. שיהיו מסוּפּקים, אני חושב. בתוככי ספקותיהם אעלה ואפרח כחבצלת. אני סוקר אותם אחד־אחד, בעוד רעי אקרמן מפאר את מעשי עד הנה ומתעלם לחלוטין מן הנופך האישי, הקטן. מאוחר יותר יהיו דברים בינינו עליךְ, ולא אני אפתח בהם. אני את שפתי חתמתי וחשקתי ואמרתי לעצמי לא אעלה דבר עליך, אלא שהוא יעשה זאת. איני בטוח שהַצֵק הציק לו זיכרך הנעווה, המקולל – אך ביודעו אותי כה טוב, יבקש לתקוֹן את רגשותי אליו בעניינֵךְ. להצטדק; להסביר. אני אשיב לו מבלי רחם. את כל ריתחתי וקינאתי וכאבי אביא, בפרץ, אליו. בדברים זועקים, נקרעים מן הבשר, בזעם, בחרפות, כמעט בבכי – ובתוך תוכי הרי אפקח עין צוננת על עצמי (סילחי לי, אנא!) כדי שמישחקי יהא בקלפים הנכונים, כדברי משחקי הקלפים. הוא יקבל את כאבי המתפרץ, הנורא, כפי שהוא. הוא ידבר, יסביר, ירצה, יתרץ, יכה על חטא, יפזר את קסמיו ומדוחיו, יחייך, יאנח, יזיל דמעות, יחנֵן קולו, יזעף. הכל. הוא מאמין לי עתה. עתה, הוא יודע, אם ירַצה אותי, את נפשי הסוערת בשֶׁלָך, בשל מותך הניבזה שמָה, לבדך, בטרם אשוב, לבדך, נעזֵבת ממנו, האיש שגנב את ליבך ממני, האיש שסיחרר את נפשך, בועלך, אבי בתך, עוזבךְ, הורגךְ – אם ירַצה אותי, הוא יודע, כי אז יתוקן הכל. ואני אניח לו לשכֵּךְ הכל לאט לאט, בלילה ארוך של שיחה. אניח לו להכניעני, להביסני, להכניסני תחת כנפיו, לתרץ לי את כל שאלותי, עד אחת, בכנותו הגלויה, הפורצת, הלא מתחסדת, רבת הקסם. אני ארגע לאט לאט, אכוף ראשי, אחדל מהטיח בו האשמות, אשקוט ממריי. אני אדע אז, כשהשחר מאדים מעבר להר הכרמל ואדמומיתו באה בחלון חדרו של אקרמן, בעיר התחתית, כי הוא בוטח שהכניעני, שפייסני, שסילק ספקות מליבו ומליבי. שחקן גדול אהיה אז ובי דבר לא ישתנה. הוא לא יידע זאת.
אך לעת עתה הוא דובר בשבחי ומתכֵן לעצמו, תוך דבריו, אני בטוח, את השעות המרות הללו שבהן נבוא חשבון זה עם זה ואת שיאמר ויעשה. אין פניו מורות כהוא־זה על העובר במוחו והלא גם בשל כך היתה הערצתי אליו גדולה כל כך. הוא מדבר ואני מביא חום לגופי הצונן מכוס הפח ומעיין באנשים הנאספים. והם מעיינים בי, שלא במישרין, במעין גניבה, ומחייכים בהתחטאות כאשר צד מבטי את מבטיהם. גם צעיר ערבי נמצא ביניהם. עלי, הציגו אקרמן בפני, והיתה גאווה בקולו ובפניו, שכן הנה גם מן הערבים חוברים עימנו לפעולה משותפת. “והלא זה עיקר רצונם של החברים בקומאינטרן. במפורש”, כך אמר לי. “פריידקין כתב לי כך. אם לא נפעל יחדיו עם חברינו הערביים בארץ הזאת אין לתא כל עתיד. בזה, בשיתופם של הערביים בפעולותינו יכולים אנו להצליח יותר מהם, בוועד המרכזי!”. סעד עלי אל־ראזק הוא בן כפר ג. שבגליל. סאניטר בבית החולים הדסה. צנום. נמוך קומה. בן עשרים־ושלוש, עשרים־וחמש הוא – וכבר מקריח ראשו. שתקן הוא ויושב הוא בתוכנו, כמו נגד רצונו הובא בסוד הדברים. עוד באותו ערב בישר לי אקרמן כי עלי הוא חבר הוועד המרכזי. י“ח אנשים המה ואני נועדתי להיות הי”ט וכבר ועדות לנו שלוש. ועד מרכזי – אקרמן בראשו ועמו מרתה פינקרפלד ועלי זה, שעוד אספר בעניינו יותר; ועדת־פעולה שאיני יודע מה פעולתה בדיוק ומשער אני כי עיקרה בהקמת תאים במקומות אחרים על חיפה; וגם ועדת ביקורת.
בעוד רעי מספר את שבחי אני מתבונן סביב ולומד לדעת את כל חברי התא כולם: בעלת הבית, מרתה פינקרפלד, שמנה, ממושקפת, אסופת שיער, חמורת סבר. נינו פדרבוים, המתגורר עמה בלא נישואין ושאין לו כל עניין בפראקציה הפועלית האקטיבית. עובד הוא אצל סוחר בדים יהודי מפרס בעיר ויודעו אני כטיפש וכפטפטן. אף הוא שמן וממושקף ומרבים החברים ללהג על מעשים שעושה הוא במרתה, שממנה הוא ירא מאד. לידו, בפינה, מתוח וחיוור, יושב הבחור הערבי, כתמי יוד סגולים על חולצתו הלבנה. רחמני ורות כהן יושבים על הספה והיא מחזיקה בספר חדש של אוגניוב. מתגוררת היא בחדר אחד עם מאשה בֶּקר ועם אחותה, חנה בקר ואת לילותיה הפנויים מעבירה היא בקריאה. זעירת קומה היא, ממושקפת ומעריצה ללא תקווה, בגופה וברוחה, את אקרמן. נחום רחמני שלידה הוא בן הארץ הזו ולהוריו נחלה גדולה במושבה פתח־תקווה. רב עמם בשל הסוציאליזם וקרע את כל קשריו עמם. רציני הוא ומלומד. עובד הוא בבית־החרושת לצמאנט ולומד בכוחותיו שלו אנגלית ורוסית וצרפתית ואת תורתו של מארכס. מתלמידיו הנאמנים של וייסמן היה, עד שביישוֹ זה בשל דבר של מה בכך וגער בו באסיפת החברים לעיני הכל. אסף אז רחמני את כליו, חבש את כובע הקסקט על שיערו הבהיר, קפץ שפתיו ויצא ולא שב עוד.
ועוד שם מאשה בקר וחנה בקר, האחיות. כעורות־פנים הן ודומות זו לזו, אף כי אמותיהן אמהות שונות. מתגוררות הן יחד ועובדות יחד בבית־החולים הדסה עם הערבי אל־ראזק – הן שהביאוהו אצלנו – ועושות את כל ימיהן יחד, אך עד הנה לא הסכינו זו לזו וכל העת הן מתקוטטות וצועקות האחת על אחותה ומוצאות בלי הרף פגמים זו בזו. לרגליהן, על שרפרף ערבי, יושב האלבינו. מעיף הוא מבטים בי, בן ארצי זה, ואני את החלוץ המת רואה בעיניו, מעבר לריסיו הלבנים. שמח וטוב לב הוא תמיד ואל הכל מתרצה הוא ומחניף. כזו דרכו. עוד חלק לו במעשים שאותם אריץ, כמטורף, על דפים אלה. וכאן, עומד נשען אל הקיר, נושף בספל התה וגביש סוכר חום בין שיניו, פסח ברצקי. פועל בניין הוא ואחיו של נהג הקטרים גרשון ברצקי. כבר היו לו דברים לפסח ברצקי עם המשטרה וראש־וראשון הוא בנועזים לפעולות הקבוצה. פאמפלטים מחלק הוא ולאסיפות ציוניות נכנס הוא כדי להפריע. גם מינה אברהמסון שלידו נתנסתה בכלא של משטרת המאנדאט עד שנפדתה משם. רזה היא ורגליה ארוכות ונאות וחזה גדול ונאה. גם פניה יש בהם כדי ללבב, לולא מיכווה אחת גדולה שעיוותה את לחיה הימנית. יושבת היא על כסא קרשים ואוספת את רגליה זו לזו ומתבוננת בי שוב ושוב בעניין רב. מחייכת היא בביישנות ומשפילה את עיניה, כשלוכד מבטי את מבטה. אני רואה בו תענוגות צפויים ללילות שאין שינה בהם. את דרכי בין הי"ח שבחדר אני מתכנן כל הזמן. והנה היא בלהה גוטמן, המבשלת של בית־החרושת “נשר” לצמאנט. גדולה, נעימת סבר. באודיסה, אמר לי אקרמן, היה לה בעל שנלקח לבית האסורים הבולשוויקי ומת שם. אך היא, אומר אקרמן כמתפעל, לא קשרה את כאבה האישי לרעיון הכללי. הנה היא, אם תרצו, חברה בחבורתם של רוצחי אישהּ.
והנה פנחס ידידיה. הוא הבוגר שבכולנו. ברומניה השאיר, אומרים, אשה ושתי בנות בוגרות ובא לכאן. ציוני גדול היה עד שבאו מריבות בגדוד העבודה ונתחלפו מחשבותיו בבת אחת לקיצוניות השניה. צנום וגבוה הוא וממושקף. אינו מרבה בדברים ואין איש יודע תמיד מה חושב הוא ומה אינו חושב. לזכותו אני רושם כי אהבו ארתור המת מאד – אף כי מעולם לא הצלחתי להבין על מה ולמה. גם הוא עובד בבית־החרושת לצמאנט, כלבלר ומתגורר הוא בשכונת הצריפים שליד בית־החרושת. רושם הוא בעפרון קוֹפּי של לבלרים דברים לומר, כל העת ולבסוף לא יאמר דבר. קוּבָּה, הוא יעקב סברדלוב, לידו. כבן עשרים־ושבע וכולו בשר ושרירים בגוף מחותך קווים גסים. שופע הוא כוח רב ומחמת הכוח מתייזעים פניו כל העת והוא מוחה אותם בכומתתו. בלב ולב מאזין הוא כל העת לאשר ייאמר, מבקש – ככל אשר יוכל – להבין דבר מתוך דבר ונראה חסר אונים כאשר עוסקים ניכחו באבסטרקט התיאורטי ובאידיאות. אך אין כמוהו מביא בטחון בלב האנשים בעת הפעולה המעשית. פועל בניין הוא כפסח ברצקי ונשים (פשוטות בדרך כלל; ספרדיות) נמשכות אליו בצמאון והוא שולט בהן בגסות, ביד רמה. משה הצפתי עמו. הוא מורה, שחרחוֹר הוא ומשקפיו סדוקות בזגוגיותיהן. איש משפחה הוא וחרף גילו הצעיר – כבן שלושים – כבר ששה ילדים בביתו. חושש הוא יותר מכל האחרים שמא תסכן אותו חברותו בתוכנו ויגורש מעבודתו, בבית־הספר של בת־גלים. יושב הוא וממולל באצבעותיו, תם ותמים שהכל סונטים בו פעם בפעם – וכל רחש, בבית ומחוצה לו, מביא בו חרדה. לידו, כמעט, יושבת ורה שמעונוביץ. במכנסי גבר גסים נתון גופה הדק, הנערי ושיערה בהיר ועיניה תכולות. אומרים, שאיליה פפרברג איש האגדות, חברנו שהיה ממסייעיו של המנהיג איוון כ"ץ בגרמניה ונורה ברחובה של שטוטגארט, היה אהובה. מאז, על כל פנים, לא התייחדה עם גבר. אצל רוקח ברחוב החלוץ היא עובדת ומתגוררת בבית סמוך. פניה יפות וחתומות מרגש ומלוֹתיה מעטות. מאוחר יותר אני למד לדעת, מהולכי רכיל, כי חברי אקרמן ניסה כוחו עמה וסירבה לו – אולי האחת והיחידה היא בכך. ששון (איני זוכר אם שמו או שם משפחתו זה) עומד וגבו אל הקיר. דברים רבים עליו איני זוכר, שכן הלך מאתנו עוד בימים הראשונים. ספרדי היה ובמתפרה עבד ואלינו בא, כך למדתי, לא מכורח האידיאה, אלא משום שטענות היו לו כנגד מעבידו וסבר שיוכל הפאפא לתקון את המעוות.
ועוד אחד. ארמאן מאריס. ממוצע קומה, בלונדיני, לבוש בטעם וטוב מזג הוא. יש עמו, אומרים, ממון שהביאו במטבעות זהב מצרפת. בן עשרים־ושתיים או שלוש הוא ושילחוהו הוריו מביתם בעיירה קטנה שליד פאריס משום שדבק בו שם רע של בולשביק. מוכן הוא לפעולה מתי שיקראוהו ולעבוד אינו עובד אלא כאשר מאחרת לבוא הקצבת הכסף מהוריו. מישהו מן המקפידים לחש לי, אחר זמן, כי אינו יהודי – ואולי נכון הדבר ומה בכך?!
הנה כולנו. אחד־עשר גברים ונשים שבע. אני התשעה־עשר וכחבצלת שחורה אפרח במזימותי בין כולם.
פרק מתוך ‘פרוטוקול’, רומאן בכתובים על חוגים ראדיקאליים בחיפה של שנות ה־20. הספר יראה אור בהוצאת “כתר”. פרקים קודמים הופיעו ב’סימן קריאה' 7. כל הדמויות הפועלות הן פרי הדמיון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.