מוקדש לגרטרוד קראוז, נכתב בדצמבר 76

גרטרוד קראוז היתה ידידה של בעלי, צבי מאירוביץ

גרטרוד אמרה לי היום: כששמעתי שמת עשיתי קו באוויר, רחוק, ישר, והוא לא מת. והיא עשתה את הקו באוויר, לא רחוק, לא ישר, היד צונחת לה על המקל מקלפת את הראש של המקל. פגשתי אותה ברחוב, אשה קטנה עם חריצים כחולים מתחת לגבות כמו מחט. נפש חיה לא עברה ועמדנו, והיא התחילה לדבר עוד לפני שעמדנו, תנועות הידיים שלה קצרות, כל הזמן הודפות משהו, והיא כל הזמן עישנה. כיוון שהיתה רוח הסיגריות לא נדלקו לה והיא החזיקה אותן בפה חצי שרופות כבר בהתחלה. ונשענת על הגדר בכתפיים דקות, קשות, הראש כלפי מטה אבל הנטייה כלפי מעלה, היה לה קול של אדם שמדבר אליך כל הלילה. “אני אף פעם לא אשכח איך בתוך קהל ראיתי אותו בפעם הראשונה וראיתי רק שתי עיניים אפור ולא ראיתי שום דבר ורק שתי עיניים אפור וכבר לא היה צריך אף מלה ואני אף פעם לא אשכח את השתי עיניים אפור”. והיא הסמיקה וקצת צחקה, נבוכה, ואמרה שהעברית שלה לא בסדר ולא אומרים שתי עיניים אפור.

היה סגריר. הכל היה נמוך. השמיים. הגדר. הבתים. היא כיפתרה בעצבנות את המעיל הישן שלבשה מעל למכנסיים רחבים ישנים ושאלה אם אני ממהרת. אמרתי לה שלא, יותר אני לא ממהרת. היא אמרה: כן, ועם זה להסתובב שנים, ונעצה בי את המבט קצר הרואי שלה. דיבורה היה עכשיו מהיר, יבש. היא שאלה אם זה היה ברגע. אמרתי לה שברגע. היא שאלה אם כשדיבר איתי. אמרתי לה שכשדיבר איתי. היא שאלה אם גמר את המשפט. אמרתי לה שאני לא יודעת. היא שאלה אם הפנים שלו השתנו. אמרתי לה שהפנים שלו לא השתנו. היא אמרה: עם פנים כמו שלו, והיא שוב קצת צחקה, מנגבת לעצמה את המעיל כאילו נפלו לה רסיסים של גשם על המעיל, חוזרת על התנועה שעשתה בהתחלה אבל כבר לא חוזרת על המלים, לוחשת משהו אל תוך המדרכה וכבר שמעתי אותה מתוך המדרכה ועם זה להסתובב שנים, ולא היה בי הכוח לעזור לה להגיד מה שרצתה שאעזור לה להגיד ובמקום זה נזכרתי מה שצבי אמר לי פעם על קו ואמרתי לה את זה. ואז קרה לה דבר משונה ביותר. היא ניתקה את עצמה בתנועה חדה מהגדר, התרוממה ונעשתה זקופה פתאום, הצוואר צעיר, מתוח, ועומדת ככה על קצות האצבעות בנעלי ההתעמלות הלחות, כאילו בני אדם רבים, בלתי נראים, מקיפים אותה, השירה מעצמה בבת אחת עשרים שלושים שנה. היא נראתה כולה מתנועעת אם כי לא עשתה אף תנועה. – חשבתי שלא שמעת מה שדיברתי אליך, אמרה, אבל אם שמעת מה שדיברתי אליך אני רוצה להגיד לך עוד משהו. תמיד אחרי שפגשתי את צבי הרגשתי כמו מישהו שעומד על הר, גבוה, – והיא השתחררה ממרכז הכובד שלה, הראש התרחק לה מהעורף, והיא פרשה את הידיים והתרוממה על הר, גבוה. זה מרגישים רק בגוף, אמרה, ונשארה לעמוד, בידיים פרושות, על הר, גבוה, בנעלי ההתעמלות הלחות על המדרכה הלחה, מתרוממת ברחוב הריק, נושמת עמוק, כמו שרק רקדניות יודעות לנשום, צפה ונושמת, צולבת בבת אחת את הידיים. היא נופפה בהן רגע, צלובות, צמודות, בלי לזוז, כאילו היו שתי כנפיים, לא שייכות לא לה ולא לגופה, נעות לבדן באוויר האפור מול הבתים האפורים, עוצרות לבדן את הימים החולפים לבד בתוך הבהרת הרצה על הבמה בנקודה הסופית של האור המקיף אותה. והתחיל קצת לטפטף כשעוד עמדה ככה, צנומה, קמוטה, מרטיטה בתוך המעיל הישן וביחוד עצמות הבריח. ובתוך המעיל הישן אפשר היה להרגיש את כל איבריה מתארכים ומשנים צורה, הראש בורח לה מתוך הגוף, והיא מטפסת בתוך המעיל הישן, עוד פעם, עוד רגע, מפזרת את פרקי האצבעות ומתגבהת, מתגבהת,¹ עוד פעם, עוד רגע, תלויה על עצמה, שמה נפשה בכפה ומגיחה שוב מתוך האפילה, כמו אז, לפני עידן ועידנים, כשכל אירופה הריעה לה, כשרקדה את מחול האש והאוויר רעד סביבה כמו להבה, כשרקדה עטלפים וציפורי גן עדן כל הזמן על הבמה מקיצה מתוך בהלה. המעיל כמעט נפל ממנה והיא תפסה אותו בידיים צלובות, מנסה לשווא לחלץ אותן זו מזו. הן היו צלובות עכשיו במהופך, עד שקשה היה להבחין איזה על איזה. והיא אספה את פרקי האצבעות, לכודה, מכווצת כולה, מכוסה כולה בשרוולים הגדולים, וראו לה רק את כפות הידיים הדקות, היפות, שלא עמדו בפני ההרס.

היא נראתה כפליים קטנה כשהתקפלה.

היא אמרה: את יודעת מה שצבי היה אומר, אין דבר יותר מכאיב מאשר אובדן ההתלהבות. היא נשענה עכשיו כה חזק על הגדר שהיה נדמה שעשתה גומחה בגדר, ושוב עישנה, קצת משתעלת, צרודה. היא אמרה: הייתי רוצה שיהיה לי צילום שלו. אין לי. אף פעם הוא לא נתן לי.

הבטתי בה בתוך הצמחייה שעל הגדר. צבי היה יושב איתה כל יום שישי בקפה ריץ. כשהיה חוזר היה אומר: ישבתי עם גרטרוד.

הבטחתי לשלוח לה. הלכתי לקפה וישבתי בחוץ. מישהו העיר את תשומת לבי שאני יושבת בגשם.