מוקדש לגרטרוד קראוז, נכתב בדצמבר 76

גרטרוד קראוז היתה ידידה של בעלי, צבי מאירוביץ

גרטרוד אמרה לי היום: כששמעתי שמת עשיתי קו באוויר, רחוק, ישר, והוא לא מת. והיא עשתה את הקו באוויר, לא רחוק, לא ישר, היד צונחת לה על המקל מקלפת את הראש של המקל. פגשתי אותה ברחוב, אשה קטנה עם חריצים כחולים מתחת לגבות כמו מחט. נפש חיה לא עברה ועמדנו, והיא התחילה לדבר עוד לפני שעמדנו, תנועות הידיים שלה קצרות, כל הזמן הודפות משהו, והיא כל הזמן עישנה. כיוון שהיתה רוח הסיגריות לא נדלקו לה והיא החזיקה אותן בפה חצי שרופות כבר בהתחלה. ונשענת על הגדר בכתפיים דקות, קשות, הראש כלפי מטה אבל הנטייה כלפי מעלה, היה לה קול של אדם שמדבר אליך כל הלילה. “אני אף פעם לא אשכח איך בתוך קהל ראיתי אותו בפעם הראשונה וראיתי רק שתי עיניים אפור ולא ראיתי שום דבר ורק שתי עיניים אפור וכבר לא היה צריך אף מלה ואני אף פעם לא אשכח את השתי עיניים אפור”. והיא הסמיקה וקצת צחקה, נבוכה, ואמרה שהעברית שלה לא בסדר ולא אומרים שתי עיניים אפור.

היה סגריר. הכל היה נמוך. השמיים. הגדר. הבתים. היא כיפתרה בעצבנות את המעיל הישן שלבשה מעל למכנסיים רחבים ישנים ושאלה אם אני ממהרת. אמרתי לה שלא, יותר אני לא ממהרת. היא אמרה: כן, ועם זה להסתובב שנים, ונעצה בי את המבט קצר הרואי שלה. דיבורה היה עכשיו מהיר, יבש. היא שאלה אם זה היה ברגע. אמרתי לה שברגע. היא שאלה אם כשדיבר איתי. אמרתי לה שכשדיבר איתי. היא שאלה אם גמר את המשפט. אמרתי לה שאני לא יודעת. היא שאלה אם הפנים שלו השתנו. אמרתי לה שהפנים שלו לא השתנו. היא אמרה: עם פנים כמו שלו, והיא שוב קצת צחקה, מנגבת לעצמה את המעיל כאילו נפלו לה רסיסים של גשם על המעיל, חוזרת על התנועה שעשתה בהתחלה אבל כבר לא חוזרת על המלים, לוחשת משהו אל תוך המדרכה וכבר שמעתי אותה מתוך המדרכה ועם זה להסתובב שנים, ולא היה בי הכוח לעזור לה להגיד מה שרצתה שאעזור לה להגיד ובמקום זה נזכרתי מה שצבי אמר לי פעם על קו ואמרתי לה את זה. ואז קרה לה דבר משונה ביותר. היא ניתקה את עצמה בתנועה חדה מהגדר, התרוממה ונעשתה זקופה פתאום, הצוואר צעיר, מתוח, ועומדת ככה על קצות האצבעות בנעלי ההתעמלות הלחות, כאילו בני אדם רבים, בלתי נראים, מקיפים אותה, השירה מעצמה בבת אחת עשרים שלושים שנה. היא נראתה כולה מתנועעת אם כי לא עשתה אף תנועה. – חשבתי שלא שמעת מה שדיברתי אליך, אמרה, אבל אם שמעת מה שדיברתי אליך אני רוצה להגיד לך עוד משהו. תמיד אחרי שפגשתי את צבי הרגשתי כמו מישהו שעומד על הר, גבוה, – והיא השתחררה ממרכז הכובד שלה, הראש התרחק לה מהעורף, והיא פרשה את הידיים והתרוממה על הר, גבוה. זה מרגישים רק בגוף, אמרה, ונשארה לעמוד, בידיים פרושות, על הר, גבוה, בנעלי ההתעמלות הלחות על המדרכה הלחה, מתרוממת ברחוב הריק, נושמת עמוק, כמו שרק רקדניות יודעות לנשום, צפה ונושמת, צולבת בבת אחת את הידיים. היא נופפה בהן רגע, צלובות, צמודות, בלי לזוז, כאילו היו שתי כנפיים, לא שייכות לא לה ולא לגופה, נעות לבדן באוויר האפור מול הבתים האפורים, עוצרות לבדן את הימים החולפים לבד בתוך הבהרת הרצה על הבמה בנקודה הסופית של האור המקיף אותה. והתחיל קצת לטפטף כשעוד עמדה ככה, צנומה, קמוטה, מרטיטה בתוך המעיל הישן וביחוד עצמות הבריח. ובתוך המעיל הישן אפשר היה להרגיש את כל איבריה מתארכים ומשנים צורה, הראש בורח לה מתוך הגוף, והיא מטפסת בתוך המעיל הישן, עוד פעם, עוד רגע, מפזרת את פרקי האצבעות ומתגבהת, מתגבהת,¹ עוד פעם, עוד רגע, תלויה על עצמה, שמה נפשה בכפה ומגיחה שוב מתוך האפילה, כמו אז, לפני עידן ועידנים, כשכל אירופה הריעה לה, כשרקדה את מחול האש והאוויר רעד סביבה כמו להבה, כשרקדה עטלפים וציפורי גן עדן כל הזמן על הבמה מקיצה מתוך בהלה. המעיל כמעט נפל ממנה והיא תפסה אותו בידיים צלובות, מנסה לשווא לחלץ אותן זו מזו. הן היו צלובות עכשיו במהופך, עד שקשה היה להבחין איזה על איזה. והיא אספה את פרקי האצבעות, לכודה, מכווצת כולה, מכוסה כולה בשרוולים הגדולים, וראו לה רק את כפות הידיים הדקות, היפות, שלא עמדו בפני ההרס.

היא נראתה כפליים קטנה כשהתקפלה.

היא אמרה: את יודעת מה שצבי היה אומר, אין דבר יותר מכאיב מאשר אובדן ההתלהבות. היא נשענה עכשיו כה חזק על הגדר שהיה נדמה שעשתה גומחה בגדר, ושוב עישנה, קצת משתעלת, צרודה. היא אמרה: הייתי רוצה שיהיה לי צילום שלו. אין לי. אף פעם הוא לא נתן לי.

הבטתי בה בתוך הצמחייה שעל הגדר. צבי היה יושב איתה כל יום שישי בקפה ריץ. כשהיה חוזר היה אומר: ישבתי עם גרטרוד.

הבטחתי לשלוח לה. הלכתי לקפה וישבתי בחוץ. מישהו העיר את תשומת לבי שאני יושבת בגשם.

בקייץ 73 ביקר אותנו ג.ת., סיפר שהוא מכין תערוכה שתיקרא “דיוקן עצמי”, וביקש שצבי יתן לו שתיים שלוש תמונות לתערוכה. צבי – שהרבה מאוד היה “מקשקש” את עצמו, ולא בלי ליגלוג עצמי, בבתי קפה, ובתקופה מסויימת גם עשה כמה אוטופורטרטים – צחק, אמר שהוא זרק, נתן, השמיד, לא יודע איפה, לא יודע למי, ובכלל, יותר טוב שנשתה קצת קפה או קצת וויסקי ואולי אפילו עם קצת שטרודל חם, שיפשף את ידיו והתחיל לדבר על דברים אחרים. אבל אני, מקשיבה מן הצד, אמרתי כי נדמה לי שפעם דחף במחסן, בין ניירות עטיפה ישנים ובלינד־ראמען שבורים – דיוקן עצמי, בדיוּת, שמאוד אהבתי. הוא צחק שוב, אמר שאני “מבלבלת” ושלא היו דברים מעולם, והוא מעדיף קצת שטרודל חם על כל האוטופורטרטים שעשה כל ימי חייו. אך אני, עיקשת, בזמן שהמאפה המיוחל נחרך על האש – נכנסתי למחסן ובתוך קורי העכביש והאבק, בין מסגרות שבורות וגליונות דהויים, מצאתי את הדיוקן, והוצאתי אותו. צבי החוויר.

זה אני עשיתי? אמר.

הוא נדלק, וחייך, נפעם. נזכר שצייר פעם את עצמו באוקר, פעם בירוקים. לא זכר שעל הפרצוף של עצמו צייר אחר כך שני רימונים שחורים ועל אחר מרח פסים של לבן, וג.ת. חזר על בקשתו לעשות משהו במיוחד לתערוכה. צבי הביט בו בשקט.

אוֹה, אמר, דיוקן עצמי? עכשיו?

פניו היו מאוד מתוחים, ואחרי שג.ת. הלך ביקש שאוציא לו את “הנוף החום עם הפסים הכתומים באמצע”, את “השדה הפורח הזה”, אמר. כשהוצאתי נכנס לאטלייה. אחרי שעה קרא לי. בזיעה קרה ראיתי שלא נגע בתמונה ורק הכניס את ראשו למטה במישטח החום־אדמה.

השתגעת? אמרתי.

הוא הביט גם בי בשקט.

זהו זה, אמר ושלח את התמונה לתערוכה.

לא הייתי באטלייה כשעשה זאת, אבל אני יכולה לראות בבירור את החיוך השדי שלו, יושב, לחוץ אל הכיסא הבורח ממנו, מרסק בתאווה את העיפרון על הנייר, ומנצח, מכניס את מותו אל חייו. כשנכנסתי, כשקרא לי, הוא כבר התרחק עם הכיסא מהכן. מצב רוחו היה כמעט עליז והוא קצת צחק כשהבחין שאני מחווירה והתרומם על המקל, מכה עם המקל על הדף עד שחשבתי שהדף נקרע. הוא שוב צחק. אל תפחדי, הוא יחיה אחרי, עם הקריעה, – והדף, שהשנים לא הקהו את עוקצו, מחזיק את הקריעה.

צבי לפעמים אהב לשרוק כשהיה מצייר. הוא היה שורק בקול חזק, נמוך וחד, ואין לי ספק שישב אז בהנאה רבה ושרק, ובתוך האלם המתוח של האטלייה הריק עדיין אני שומעת את השריקה. חזק, נמוך וחד היא מפלחת לפעמים את השולחן, את הצבעים, חותכת את שפופרות־השמן שהתקשו, הפח מתחיל להתבקע בקייץ, ומפוצץ, הצבע מבצבץ ממנו כבד, נוטף שרף, משחיר באור בדיאגרמה עקלקלה.

את הפורטרט בדיוּת תליתי אחר כך בחדרי, ליד החלון, ומבוהלת אני מתעוררת אליו בבוקר. הוא קצת אכול שמש, מנוקב חורים קטנים באמצע וקרוע בפינות, ובבוקר נשברות עליו הקרניים מן התריס, משחקות בו. משחק מוזר, אכזר, ההופך את הנייר החשוף של המצח לכתם שחור ואת הלחי בדיוּת שחור ללחי לבנה ופסי האור חותכים את הראש שלו ואת הבקרים שלי, ארבע שנים עם הפנים אל הקיר.

את הדיוקן השני אני לא מוציאה, לא מעיזה. למען האמת הוצאתי אותו פעם אחת, בקייץ, לפני שנה. היה חם מאוד ומוקדם מאוד. הפריחה הכתומה היכתה לי בפנים, ומן המישטח החום הביט אלי ראשו, תפוס, חי, בלתי ניתן להשחתה.

קו לבן עבר לו את המצח, כמו כל בוקר, חיוור מביעותים, ופעמים רבות אותו יום סחבתי את התמונה מקיר לקיר מאור לאור, משעינה אותה על הארון, על השולחן, על הכיסא, עם הקווים הלבנים נסוגים אל תוכו של הנייר אל העץ של הכיסא, זרים, דקים, לא בטוחים, במקום שהעשב נמוך והסלעים מתפוררים והדברים לא מתקשרים. ולשווא אני הופכת את התמונה או סוגרת את התריס. האור בא בכל החלונות גם כשאני סוגרת את התריס.

רק אחרי זמן רב נזכרתי שעשה אז עוד דיוקן, מתחת לגזע עץ, הגזע ממלא את כל הדף עם ראשו בתחתית הדף, והתקשיתי להיזכר מה שצייר אחר כך על התמונה ושעשה שם מרובע אפור מעל למבול של ורוד, משאיר זמן רב את ראשו מתחת למבול הוורוד. הוא כבר לקח אז כדורים של צחוק למלחמה בבכי, יושב חמש שש שעות בלי לקום, לחוץ בתוך היאוש של גופו והכוח הפצוע של ידיו, יד אחת שלו נעה בלי הרף, מרושתת גידים, עמוסה סכינים ומכחולים וסמרטוטים, תועה עיקשת בתוך המבול הוורוד הקורע את הדף לאורך ולרוחב, משורבט קווים של פריחה כמו עורקים פתוחים.

אני סוחב איתי חצי גוף מת, אמר אז ליהושע.

לי לא אמר את זה מעולם.

שמן, פסטל־שמן, רישום עפרון וגרפית, על נייר, 100 X 100

אדון פ. היה לו קיוסק לעיתונים ולז’ורנאלים ברחוב בלפור ליד תחנת המוניות. הוא היה יהודי ירא שמיים עם זקן אפור יפה, אבל לשם פרנסה החזיק קצת פורנוגרפיה מתחת למדף, ומכר את זה בהושטת יד מאחורי מכנסיו. הקיוסק שלו היה במורד, ועצירת המכוניות שם קשה, אבל כל הפקידים שנסעו לבנקים והרופאים שנסעו לבית החולים, היו עוצרים, והוא היה רץ ודוחף להם את העיתון לאשנב המכונית, ובדרך פלא מספיק לקבל כסף ואפילו לרשום “כל מכירה” על לוח קרטון קטן, שהיה מוצב על המדף. צבי היה עוצר אצלו כל בוקר מהקפה הביתה – ואז אדון פ. היה קופץ קצת קדימה, מרים בחגיגיות את הכתפיים ומתפנה כהרף עין מ“כל העסקים”, ואפילו כשהקונים “קרעו אותו לגזרים” היה לו פתאום זמן הרבה, מספיק, לשלוף כל עיתון שהיה נדמה לו ש“את מאירוביץ זה יעניין”, ונתן לו אפילו לקרוא בעמידה ולא פחד שזה יתקמט. היו לו עיניים קטנות עם ברק, ובתוך ההמולה מסביב עמד וחיכה בסקרנות אם ניחש נכון ואם “את מאירוביץ זה מעניין באמת”, וכשהמכוניות התחילו לצפור צעק להן “שָׁה שָׁה”.

פעם ביום ראשון, כשצבי ירד בבוקר, הקיוסק היה סגור וקרטון “המכירות” מוצב ריק. הנהגים של תחנת המוניות אמרו לי שאי אפשר היה להזיז אותו מן המדף, וכבר מזמן טפטף כשלקח את לוח הקרטון הרטוב הריק וברח לקפה, וכנראה ישב שם בחוץ וכתב לש. מכתב, כי ש. סיפר לי שקיבל קצת דפים מעוכים שבקושי יישר אותם, ואם כי לא הכיר את אדון פ. ולא ראה אותו מעולם – לא יכול להיכנס הביתה והסתובב בחוץ עם המכתב המקומט ביד, צוחק לעצמו. אחר כך הדביק אותו אל הקיר במטבח, ובכל פעם שהוא ניגש הוא קצת צוחק לעצמו.

נזכרתי בו השבוע כשהוצאתי תמונה שצבי עבד עליה באותו זמן, וכשחזר מהקפה המשיך לעבוד עליה כרגיל, מספר לי שוב כי מה שהוא רוצה לעשות זה ענן כחול מתפתל ורובץ על הר חום שקט, ומוסיף מה שפעמים רבות היה מוסיף: אמר לו, אני רואה הר משובח וענן קשור אליו. נדמה לי שהיה נובמבר אבל גשם רצחני ירד. הרחוב היה ריק מאדם. פתאום שמעו מישהו רץ. זמן רב שמעו את הצעדים, מכים ברחוב הריק, בגשם הרצחני, קטועים, לא מתרחקים, אחר כך שמעו אותם חוזרים. אחר כך היה שקט. הגשם פסק. הבתים היו עטופים ערפל ולא ראו את העיר ורק איזו ריקנות עצומה מכוסה ענן כמו גג ענק. אך היה נדמה שהכל מלא. הרחובות מלאים, ואנשים רבים מצטופפים ברחובות. צבי כל הבוקר עבד, צמוד לדף שעל הכן. זה היה דף גדול, מרובע, שצייר עליו כל השבוע שלפני כן, והוא כבר היה כה מלא ערמות של חומים אפורים וכחולים עד שהפך למישטח אחד חום־אפור, רחפני, כזה שבו מיטשטש הצבע ונשאר רק היסוד הבוער. הוא רשם שם משהו, מסַפג בסמרטוטים קטנים את החלק העליון של הדף, מפספס אותו בכחול־דיו ועושה שם קצת בוץ של צבעי־אדמה, מרוחים מריחות גסות, עם הכחול־דיו מחלחל בתוך הצבעי־אדמה. הבליל החום־אפור, בתוך האור הנעכר והולך, קיבל גוון של חול מלוכלך, והוא חרט שם תעלות צרות, בציפורניים, יוצר רשת עדינה של גופרית בתוך הדף. מצב רוחו היה קודר והוא כל הזמן רטן משהו, בקול נמהר, במשפטים חטופים, דופק את גבו בכיסא ומזמרר איך שהוא שמר לנו בנאמנות קצת ליטראטורה זולה ולא החסיר אף פעם אף תפילה, עם הפזמון החוזר אוי אלוהים משוגע אלוהים משוגע, וכבר הכרתי את החיוורון שבעיניו, ארסי ומרושע ונהדר, ואת השד בעיניים נדלק, וברקות רועדים לו עורקיו הגדולים התפוחים, וכל אותו הזמן הוא משרבט שם קווים דקים, עדינים, בידיים מורמות, כנוגע בעצבים חשופים.

הדף הדיף עכשיו ריח חריף ורקבובית נעימה ונראה מוזר למדי, כאילו השאירוהו בחוץ והוא נצרב ברוח ונשטף בגשם, הצבע כמו חלוד. הוא הסיט את הכיסא והעביר עליו את היד, נוגע בו מרחוק, כנוגע בו באפילה. איזה שקט נח לו רגע על הפנים. הגבות מתכווצות לו קצת. החיוך שלו קטן. – בן אדם צריך לגור על הר, הוא אומר פתאום ומבקש ממני גליונות נייר כתיבה פוליו חלקים, דקים, חותך אותם לרצועות, אבל ידיו לא נשמעות לו והוא חותך שוב, מעוגל באמצע וחד בצדדים. עכשיו זה מתקרב קצת יותר והוא מוריד את הדף, פורש אותו על הרצפה, בוחן את המקום המדוייק, סופר את האריחים, מסמן קווים בעיפרון לגובה ולעומק, כדרך שמסמנים יתדות לבניין, עם בדיקה מדוקדקת של מבנה הקרקע. גבו מעוקל, ברכיו כפופות, כאילו הוא נטוי על חבל המתוח נמוך מעל לרצפה. הוא מורח דבק, הופך ופורש על הדף את הנייר החתוך, שנצמד שם בלובן אחר, זר, אפרורי, דבוק אל העור של הדף. כפתורים של דבק, כמסמרים סמויים, מבצבצים בתוך הנייר שהוא כבר גבשושי, מחוספס, כמעט בד, והוא נוסע עליו עם כל כף היד, הלוך ושוב, הלוך ושוב, כדרך שנוסעים נגרים, ומשפשף, לוחץ את הפרורים, מהדק סיבים סרבניים, מחליק על הטקסטורה, ואיך שהיא נעשית נקבובית מבחוץ וחזקה מבפנים. הנייר נחבל פה ושם והוא משאיר אותו חבול, נוטף דבק שמטפטף אל קצה הדף ומתקשה בתוך הנייר. הוא סוגר בעפרון עופרת ומכסה צבע שֶמן עד קצה הדף, בזהירות, עד המקום שיותר אי אפשר, בזהירות, כמכסה על מערומים. עדיין גבו מעוקל, ברכיו כפופות, עדיין כאילו נטוי על חבל המתוח נמוך מעל לרצפה. מחזיר בזהירות את הדף אל הכן, ומתיישב, בזהירות, במבט צר, בפנים חסרות הבעה, כשהוא ממשיך לצייר מן הצד, כמעט בלי להזיז את הידיים, עד שנדמה שעורפו מופנה אל הנייר ולא פניו, כחושש קצת מן החירות הפתאומית החדשה.

שמן, פסטל־שמן, רישום עפרון, גרפית וקולאג', על נייר, 100 X 100

כשנכנסתי לקרוא לו לאכול עשה תנועה משונה בידיו, לא שומע, עיניו נתונות בנייר המודבק הזר, עדיין מנהם אדון פ. אדון פ. איך שחישב את הקופה ביום שישי והשאיר לו ליום ראשון קרטון חלק. כף ידו מרוחה כולה והוא מחזיק ביד עפרון־שֶמן עבה לבן שהוא חורט בו קווים לבנים עבים על הדף, רצים שסועים לכיוון אחד, נעים למעלה, כולם, ללא הפוגה, כולם לכיוון אחד, חוזרים שסועים אל ההתחלה, אצבעותיו נעצרות כל הזמן על הדף, כאילו הוא כל הזמן מחטיא את המטרה, וכל הזמן הקווים הלבנים רצים, בהירים מאוד, בתוך שמיים בצבע עפר. רק הנייר המודבק, הזר, נקי ונעזב מאחור, לבן על לבן, סגור בעפרון עופרת וממלא ריקנות את הדף – מסגיר איזה חסר.

בחוץ כבר נתבהר בינתיים. החלונות היו שקופים, שטופים. כמעט רוח קייץ נשבה מן ההר ונמתחה שם קשת בענן עם שמש קטנה, שנראתה כמו גפרור בוער תלוי על מוט עם להבה. הוא זמזם: אמר ר' אלכסנדרי אמר ר' יהושע, שוב מכה את גבו בכיסא ארסי ומרושע ונהדר, פוסח על הרואה את הקשת בענן וממשיך ב – צריך שיפול על פניו, אדון פ. אדון פ. עם הזקן היפה בקבר הלח.

את השירבוטים האפורים הרבים מספור צייר אחר כך בבת אחת, כפקעת אחת אינסופית שאינה ניתנת להתרה, כשהוא לא משחיז את מקלוני הצבע ורק מחדד אותם זה בזה כמו שמחדדים אבן באבן בלי ניצוץ ברגע ההצתה. וגם היום עוד משהו חסר. והדף – כולו קווים לבנים כבדים מחזיק איזו ריקנות. וגוש מלח באמצע הדף. אני זוכרת איך חתם אותו, אחרי שנים, בעיפרון שבור, עובר באצבעות על הטלאי המודבק הריק, ביד אחת, עד שורשי האצבעות, עד הבולמוס הלבן הרץ, והעצבות והקשיות בתוך יופיו של הדף. ואחר כך לא ידעתי איך לקרוא לו לדף, אם הרואה את הקשת בענן, או אלגיה לאדון פ., או הר משובח וענן קשור אליו או סתם קווים לבנים כולם לכיוון אחד, וצבי לא נתן שם לתמונה. קראתי לה ענן כחול על הר חוּם, ובוודאי אין לה קשר למותו של אדון פ., והיא אולי כולם כאחד, אם בכלל. אבל היא קשורה בוודאי, כנפש בבשר, לאדיקותו בתפיסת קדושת החיים, יושב כל בוקר בקפה וקורא את כל מודעות האבל בכל העיתונים ולא יכול לשאת גם את מותם של אנשים זרים.

אשר לי את אדון פ. שכחתי מזמן כמובן, אבל כמו הפעם אני נזכרת בו לפעמים כשאני מוציאה את התמונה, וגם בלוח הקרטון הרטוב הריק שלא מצאתי אותו אחר כך והוא אולי צייר עליו משהו, או שהוא עוד מתגלגל באטלייה, מיובש, בלי שהיתה לו עדנה. צבי היה חולם תמונות. לי זה לא היה קורה מעולם. אבל עכשיו אני חולמת תמונות לפעמים, וזו היא שראיתי השבוע, סגורה כקופסה, מקופלת קפלים חדים שהלכו ונפרשו לעיני, עד שהפכו לקיר ענק, מתקרב, מתמוטט ונופל לי על הפנים. וכשהתעוררתי גשם ירד ומישהו ברחוב רץ. זמן רב, בחשיכה, שמעתי את הצעדים מכים ברחוב הריק, בגשם הרצחני, ושכחתי שעברו שנים. כשהדלקתי את האור עמדה שם התמונה, בהירה מאוד באמצע הלילה, החיצים הלבנים חותכים אותה כברק, מתחברים לאלומת אור חדה בתוך שמיים בצבע עפר. ולבשתי את החלוק והתחלתי להסתובב בחדרים.

בבוקר, כאשר פתחתי את התריס, נבהלתי מן התכלת העצומה שהקיפה את הרחוב ואת ההר. כמו אז היתה כמעט רוח קייץ. המדרכות היו רחוצות. האוויר היה מלא את רעשו ואטימותו של הרחוב. על ההר היתה קשת בענן מתוחה מעל עין חיוורת גדולה. ובתוך המרחק הצר שבין הדלת לשולחן עמדה התמונה, נשענת על הכיסא, הזוהר המסנוור שנופל עליה מן הדלת, באלכסון, הופך אותה לכתם חי ונע. כשהתיישבתי על ידה הפריעו לי פני שהשתקפו בזכוכית בתוכה, ואמרתי לעצמי שתחילה ספרתי את הימים ואחר כך את החודשים ואחר כך חדלתי לספור, והשתניתי, והרי לא משתנים. רק הקווים הלבנים, חזקים מזירמי־האוויר מהזמן העובר, עדיין רצים לאותו מקום, קשים ופשוטים בתוך השמש מסביב.