בקייץ 73 ביקר אותנו ג.ת., סיפר שהוא מכין תערוכה שתיקרא “דיוקן עצמי”, וביקש שצבי יתן לו שתיים שלוש תמונות לתערוכה. צבי – שהרבה מאוד היה “מקשקש” את עצמו, ולא בלי ליגלוג עצמי, בבתי קפה, ובתקופה מסויימת גם עשה כמה אוטופורטרטים – צחק, אמר שהוא זרק, נתן, השמיד, לא יודע איפה, לא יודע למי, ובכלל, יותר טוב שנשתה קצת קפה או קצת וויסקי ואולי אפילו עם קצת שטרודל חם, שיפשף את ידיו והתחיל לדבר על דברים אחרים. אבל אני, מקשיבה מן הצד, אמרתי כי נדמה לי שפעם דחף במחסן, בין ניירות עטיפה ישנים ובלינד־ראמען שבורים – דיוקן עצמי, בדיוּת, שמאוד אהבתי. הוא צחק שוב, אמר שאני “מבלבלת” ושלא היו דברים מעולם, והוא מעדיף קצת שטרודל חם על כל האוטופורטרטים שעשה כל ימי חייו. אך אני, עיקשת, בזמן שהמאפה המיוחל נחרך על האש – נכנסתי למחסן ובתוך קורי העכביש והאבק, בין מסגרות שבורות וגליונות דהויים, מצאתי את הדיוקן, והוצאתי אותו. צבי החוויר.
זה אני עשיתי? אמר.
הוא נדלק, וחייך, נפעם. נזכר שצייר פעם את עצמו באוקר, פעם בירוקים. לא זכר שעל הפרצוף של עצמו צייר אחר כך שני רימונים שחורים ועל אחר מרח פסים של לבן, וג.ת. חזר על בקשתו לעשות משהו במיוחד לתערוכה. צבי הביט בו בשקט.
אוֹה, אמר, דיוקן עצמי? עכשיו?
פניו היו מאוד מתוחים, ואחרי שג.ת. הלך ביקש שאוציא לו את “הנוף החום עם הפסים הכתומים באמצע”, את “השדה הפורח הזה”, אמר. כשהוצאתי נכנס לאטלייה. אחרי שעה קרא לי. בזיעה קרה ראיתי שלא נגע בתמונה ורק הכניס את ראשו למטה במישטח החום־אדמה.
השתגעת? אמרתי.
הוא הביט גם בי בשקט.
זהו זה, אמר ושלח את התמונה לתערוכה.
לא הייתי באטלייה כשעשה זאת, אבל אני יכולה לראות בבירור את החיוך השדי שלו, יושב, לחוץ אל הכיסא הבורח ממנו, מרסק בתאווה את העיפרון על הנייר, ומנצח, מכניס את מותו אל חייו. כשנכנסתי, כשקרא לי, הוא כבר התרחק עם הכיסא מהכן. מצב רוחו היה כמעט עליז והוא קצת צחק כשהבחין שאני מחווירה והתרומם על המקל, מכה עם המקל על הדף עד שחשבתי שהדף נקרע. הוא שוב צחק. אל תפחדי, הוא יחיה אחרי, עם הקריעה, – והדף, שהשנים לא הקהו את עוקצו, מחזיק את הקריעה.
צבי לפעמים אהב לשרוק כשהיה מצייר. הוא היה שורק בקול חזק, נמוך וחד, ואין לי ספק שישב אז בהנאה רבה ושרק, ובתוך האלם המתוח של האטלייה הריק עדיין אני שומעת את השריקה. חזק, נמוך וחד היא מפלחת לפעמים את השולחן, את הצבעים, חותכת את שפופרות־השמן שהתקשו, הפח מתחיל להתבקע בקייץ, ומפוצץ, הצבע מבצבץ ממנו כבד, נוטף שרף, משחיר באור בדיאגרמה עקלקלה.
את הפורטרט בדיוּת תליתי אחר כך בחדרי, ליד החלון, ומבוהלת אני מתעוררת אליו בבוקר. הוא קצת אכול שמש, מנוקב חורים קטנים באמצע וקרוע בפינות, ובבוקר נשברות עליו הקרניים מן התריס, משחקות בו. משחק מוזר, אכזר, ההופך את הנייר החשוף של המצח לכתם שחור ואת הלחי בדיוּת שחור ללחי לבנה ופסי האור חותכים את הראש שלו ואת הבקרים שלי, ארבע שנים עם הפנים אל הקיר.
את הדיוקן השני אני לא מוציאה, לא מעיזה. למען האמת הוצאתי אותו פעם אחת, בקייץ, לפני שנה. היה חם מאוד ומוקדם מאוד. הפריחה הכתומה היכתה לי בפנים, ומן המישטח החום הביט אלי ראשו, תפוס, חי, בלתי ניתן להשחתה.
קו לבן עבר לו את המצח, כמו כל בוקר, חיוור מביעותים, ופעמים רבות אותו יום סחבתי את התמונה מקיר לקיר מאור לאור, משעינה אותה על הארון, על השולחן, על הכיסא, עם הקווים הלבנים נסוגים אל תוכו של הנייר אל העץ של הכיסא, זרים, דקים, לא בטוחים, במקום שהעשב נמוך והסלעים מתפוררים והדברים לא מתקשרים. ולשווא אני הופכת את התמונה או סוגרת את התריס. האור בא בכל החלונות גם כשאני סוגרת את התריס.
רק אחרי זמן רב נזכרתי שעשה אז עוד דיוקן, מתחת לגזע עץ, הגזע ממלא את כל הדף עם ראשו בתחתית הדף, והתקשיתי להיזכר מה שצייר אחר כך על התמונה ושעשה שם מרובע אפור מעל למבול של ורוד, משאיר זמן רב את ראשו מתחת למבול הוורוד. הוא כבר לקח אז כדורים של צחוק למלחמה בבכי, יושב חמש שש שעות בלי לקום, לחוץ בתוך היאוש של גופו והכוח הפצוע של ידיו, יד אחת שלו נעה בלי הרף, מרושתת גידים, עמוסה סכינים ומכחולים וסמרטוטים, תועה עיקשת בתוך המבול הוורוד הקורע את הדף לאורך ולרוחב, משורבט קווים של פריחה כמו עורקים פתוחים.
אני סוחב איתי חצי גוף מת, אמר אז ליהושע.
לי לא אמר את זה מעולם.
שמן, פסטל־שמן, רישום עפרון וגרפית, על נייר, 100 X 100
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.