אדון פ. היה לו קיוסק לעיתונים ולז’ורנאלים ברחוב בלפור ליד תחנת המוניות. הוא היה יהודי ירא שמיים עם זקן אפור יפה, אבל לשם פרנסה החזיק קצת פורנוגרפיה מתחת למדף, ומכר את זה בהושטת יד מאחורי מכנסיו. הקיוסק שלו היה במורד, ועצירת המכוניות שם קשה, אבל כל הפקידים שנסעו לבנקים והרופאים שנסעו לבית החולים, היו עוצרים, והוא היה רץ ודוחף להם את העיתון לאשנב המכונית, ובדרך פלא מספיק לקבל כסף ואפילו לרשום “כל מכירה” על לוח קרטון קטן, שהיה מוצב על המדף. צבי היה עוצר אצלו כל בוקר מהקפה הביתה – ואז אדון פ. היה קופץ קצת קדימה, מרים בחגיגיות את הכתפיים ומתפנה כהרף עין מ“כל העסקים”, ואפילו כשהקונים “קרעו אותו לגזרים” היה לו פתאום זמן הרבה, מספיק, לשלוף כל עיתון שהיה נדמה לו ש“את מאירוביץ זה יעניין”, ונתן לו אפילו לקרוא בעמידה ולא פחד שזה יתקמט. היו לו עיניים קטנות עם ברק, ובתוך ההמולה מסביב עמד וחיכה בסקרנות אם ניחש נכון ואם “את מאירוביץ זה מעניין באמת”, וכשהמכוניות התחילו לצפור צעק להן “שָׁה שָׁה”.
פעם ביום ראשון, כשצבי ירד בבוקר, הקיוסק היה סגור וקרטון “המכירות” מוצב ריק. הנהגים של תחנת המוניות אמרו לי שאי אפשר היה להזיז אותו מן המדף, וכבר מזמן טפטף כשלקח את לוח הקרטון הרטוב הריק וברח לקפה, וכנראה ישב שם בחוץ וכתב לש. מכתב, כי ש. סיפר לי שקיבל קצת דפים מעוכים שבקושי יישר אותם, ואם כי לא הכיר את אדון פ. ולא ראה אותו מעולם – לא יכול להיכנס הביתה והסתובב בחוץ עם המכתב המקומט ביד, צוחק לעצמו. אחר כך הדביק אותו אל הקיר במטבח, ובכל פעם שהוא ניגש הוא קצת צוחק לעצמו.
נזכרתי בו השבוע כשהוצאתי תמונה שצבי עבד עליה באותו זמן, וכשחזר מהקפה המשיך לעבוד עליה כרגיל, מספר לי שוב כי מה שהוא רוצה לעשות זה ענן כחול מתפתל ורובץ על הר חום שקט, ומוסיף מה שפעמים רבות היה מוסיף: אמר לו, אני רואה הר משובח וענן קשור אליו. נדמה לי שהיה נובמבר אבל גשם רצחני ירד. הרחוב היה ריק מאדם. פתאום שמעו מישהו רץ. זמן רב שמעו את הצעדים, מכים ברחוב הריק, בגשם הרצחני, קטועים, לא מתרחקים, אחר כך שמעו אותם חוזרים. אחר כך היה שקט. הגשם פסק. הבתים היו עטופים ערפל ולא ראו את העיר ורק איזו ריקנות עצומה מכוסה ענן כמו גג ענק. אך היה נדמה שהכל מלא. הרחובות מלאים, ואנשים רבים מצטופפים ברחובות. צבי כל הבוקר עבד, צמוד לדף שעל הכן. זה היה דף גדול, מרובע, שצייר עליו כל השבוע שלפני כן, והוא כבר היה כה מלא ערמות של חומים אפורים וכחולים עד שהפך למישטח אחד חום־אפור, רחפני, כזה שבו מיטשטש הצבע ונשאר רק היסוד הבוער. הוא רשם שם משהו, מסַפג בסמרטוטים קטנים את החלק העליון של הדף, מפספס אותו בכחול־דיו ועושה שם קצת בוץ של צבעי־אדמה, מרוחים מריחות גסות, עם הכחול־דיו מחלחל בתוך הצבעי־אדמה. הבליל החום־אפור, בתוך האור הנעכר והולך, קיבל גוון של חול מלוכלך, והוא חרט שם תעלות צרות, בציפורניים, יוצר רשת עדינה של גופרית בתוך הדף. מצב רוחו היה קודר והוא כל הזמן רטן משהו, בקול נמהר, במשפטים חטופים, דופק את גבו בכיסא ומזמרר איך שהוא שמר לנו בנאמנות קצת ליטראטורה זולה ולא החסיר אף פעם אף תפילה, עם הפזמון החוזר אוי אלוהים משוגע אלוהים משוגע, וכבר הכרתי את החיוורון שבעיניו, ארסי ומרושע ונהדר, ואת השד בעיניים נדלק, וברקות רועדים לו עורקיו הגדולים התפוחים, וכל אותו הזמן הוא משרבט שם קווים דקים, עדינים, בידיים מורמות, כנוגע בעצבים חשופים.
הדף הדיף עכשיו ריח חריף ורקבובית נעימה ונראה מוזר למדי, כאילו השאירוהו בחוץ והוא נצרב ברוח ונשטף בגשם, הצבע כמו חלוד. הוא הסיט את הכיסא והעביר עליו את היד, נוגע בו מרחוק, כנוגע בו באפילה. איזה שקט נח לו רגע על הפנים. הגבות מתכווצות לו קצת. החיוך שלו קטן. – בן אדם צריך לגור על הר, הוא אומר פתאום ומבקש ממני גליונות נייר כתיבה פוליו חלקים, דקים, חותך אותם לרצועות, אבל ידיו לא נשמעות לו והוא חותך שוב, מעוגל באמצע וחד בצדדים. עכשיו זה מתקרב קצת יותר והוא מוריד את הדף, פורש אותו על הרצפה, בוחן את המקום המדוייק, סופר את האריחים, מסמן קווים בעיפרון לגובה ולעומק, כדרך שמסמנים יתדות לבניין, עם בדיקה מדוקדקת של מבנה הקרקע. גבו מעוקל, ברכיו כפופות, כאילו הוא נטוי על חבל המתוח נמוך מעל לרצפה. הוא מורח דבק, הופך ופורש על הדף את הנייר החתוך, שנצמד שם בלובן אחר, זר, אפרורי, דבוק אל העור של הדף. כפתורים של דבק, כמסמרים סמויים, מבצבצים בתוך הנייר שהוא כבר גבשושי, מחוספס, כמעט בד, והוא נוסע עליו עם כל כף היד, הלוך ושוב, הלוך ושוב, כדרך שנוסעים נגרים, ומשפשף, לוחץ את הפרורים, מהדק סיבים סרבניים, מחליק על הטקסטורה, ואיך שהיא נעשית נקבובית מבחוץ וחזקה מבפנים. הנייר נחבל פה ושם והוא משאיר אותו חבול, נוטף דבק שמטפטף אל קצה הדף ומתקשה בתוך הנייר. הוא סוגר בעפרון עופרת ומכסה צבע שֶמן עד קצה הדף, בזהירות, עד המקום שיותר אי אפשר, בזהירות, כמכסה על מערומים. עדיין גבו מעוקל, ברכיו כפופות, עדיין כאילו נטוי על חבל המתוח נמוך מעל לרצפה. מחזיר בזהירות את הדף אל הכן, ומתיישב, בזהירות, במבט צר, בפנים חסרות הבעה, כשהוא ממשיך לצייר מן הצד, כמעט בלי להזיז את הידיים, עד שנדמה שעורפו מופנה אל הנייר ולא פניו, כחושש קצת מן החירות הפתאומית החדשה.
שמן, פסטל־שמן, רישום עפרון, גרפית וקולאג', על נייר, 100 X 100
כשנכנסתי לקרוא לו לאכול עשה תנועה משונה בידיו, לא שומע, עיניו נתונות בנייר המודבק הזר, עדיין מנהם אדון פ. אדון פ. איך שחישב את הקופה ביום שישי והשאיר לו ליום ראשון קרטון חלק. כף ידו מרוחה כולה והוא מחזיק ביד עפרון־שֶמן עבה לבן שהוא חורט בו קווים לבנים עבים על הדף, רצים שסועים לכיוון אחד, נעים למעלה, כולם, ללא הפוגה, כולם לכיוון אחד, חוזרים שסועים אל ההתחלה, אצבעותיו נעצרות כל הזמן על הדף, כאילו הוא כל הזמן מחטיא את המטרה, וכל הזמן הקווים הלבנים רצים, בהירים מאוד, בתוך שמיים בצבע עפר. רק הנייר המודבק, הזר, נקי ונעזב מאחור, לבן על לבן, סגור בעפרון עופרת וממלא ריקנות את הדף – מסגיר איזה חסר.
בחוץ כבר נתבהר בינתיים. החלונות היו שקופים, שטופים. כמעט רוח קייץ נשבה מן ההר ונמתחה שם קשת בענן עם שמש קטנה, שנראתה כמו גפרור בוער תלוי על מוט עם להבה. הוא זמזם: אמר ר' אלכסנדרי אמר ר' יהושע, שוב מכה את גבו בכיסא ארסי ומרושע ונהדר, פוסח על הרואה את הקשת בענן וממשיך ב – צריך שיפול על פניו, אדון פ. אדון פ. עם הזקן היפה בקבר הלח.
את השירבוטים האפורים הרבים מספור צייר אחר כך בבת אחת, כפקעת אחת אינסופית שאינה ניתנת להתרה, כשהוא לא משחיז את מקלוני הצבע ורק מחדד אותם זה בזה כמו שמחדדים אבן באבן בלי ניצוץ ברגע ההצתה. וגם היום עוד משהו חסר. והדף – כולו קווים לבנים כבדים מחזיק איזו ריקנות. וגוש מלח באמצע הדף. אני זוכרת איך חתם אותו, אחרי שנים, בעיפרון שבור, עובר באצבעות על הטלאי המודבק הריק, ביד אחת, עד שורשי האצבעות, עד הבולמוס הלבן הרץ, והעצבות והקשיות בתוך יופיו של הדף. ואחר כך לא ידעתי איך לקרוא לו לדף, אם הרואה את הקשת בענן, או אלגיה לאדון פ., או הר משובח וענן קשור אליו או סתם קווים לבנים כולם לכיוון אחד, וצבי לא נתן שם לתמונה. קראתי לה ענן כחול על הר חוּם, ובוודאי אין לה קשר למותו של אדון פ., והיא אולי כולם כאחד, אם בכלל. אבל היא קשורה בוודאי, כנפש בבשר, לאדיקותו בתפיסת קדושת החיים, יושב כל בוקר בקפה וקורא את כל מודעות האבל בכל העיתונים ולא יכול לשאת גם את מותם של אנשים זרים.
אשר לי את אדון פ. שכחתי מזמן כמובן, אבל כמו הפעם אני נזכרת בו לפעמים כשאני מוציאה את התמונה, וגם בלוח הקרטון הרטוב הריק שלא מצאתי אותו אחר כך והוא אולי צייר עליו משהו, או שהוא עוד מתגלגל באטלייה, מיובש, בלי שהיתה לו עדנה. צבי היה חולם תמונות. לי זה לא היה קורה מעולם. אבל עכשיו אני חולמת תמונות לפעמים, וזו היא שראיתי השבוע, סגורה כקופסה, מקופלת קפלים חדים שהלכו ונפרשו לעיני, עד שהפכו לקיר ענק, מתקרב, מתמוטט ונופל לי על הפנים. וכשהתעוררתי גשם ירד ומישהו ברחוב רץ. זמן רב, בחשיכה, שמעתי את הצעדים מכים ברחוב הריק, בגשם הרצחני, ושכחתי שעברו שנים. כשהדלקתי את האור עמדה שם התמונה, בהירה מאוד באמצע הלילה, החיצים הלבנים חותכים אותה כברק, מתחברים לאלומת אור חדה בתוך שמיים בצבע עפר. ולבשתי את החלוק והתחלתי להסתובב בחדרים.
בבוקר, כאשר פתחתי את התריס, נבהלתי מן התכלת העצומה שהקיפה את הרחוב ואת ההר. כמו אז היתה כמעט רוח קייץ. המדרכות היו רחוצות. האוויר היה מלא את רעשו ואטימותו של הרחוב. על ההר היתה קשת בענן מתוחה מעל עין חיוורת גדולה. ובתוך המרחק הצר שבין הדלת לשולחן עמדה התמונה, נשענת על הכיסא, הזוהר המסנוור שנופל עליה מן הדלת, באלכסון, הופך אותה לכתם חי ונע. כשהתיישבתי על ידה הפריעו לי פני שהשתקפו בזכוכית בתוכה, ואמרתי לעצמי שתחילה ספרתי את הימים ואחר כך את החודשים ואחר כך חדלתי לספור, והשתניתי, והרי לא משתנים. רק הקווים הלבנים, חזקים מזירמי־האוויר מהזמן העובר, עדיין רצים לאותו מקום, קשים ופשוטים בתוך השמש מסביב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.