זה 30 שנה קיימים בגליציה המזרחית קוֹרסים לעברית הידועים בשם “בתי ספר עבריים”. תלמידיהם מבקרים בבתי הספר הממשלתיים הכלליים ואך בשעוֹת אחה“צ לומדים הם עברית ומקצועות יהדות שונים ב”בתי הספר העבריים“. הפעולה נפסקה בתקופת המלחמה, רוב בתיה”ס נהרסו. ורק בשנים האחרונות התחילה שוב פעולת האירגון והבניין והעבודה מתנהלת כסדרה.

ביחוד גברה העבודה לאחר הועידה הארצית בלבוב, שהתקיימה ב־30 לדצמבר 1928. הועידה הניחה את היסוד להסתדרות “תרבות” ובחרה במרכז המנהל את עבודתוֹ עד עתה. בראשו עומד ד“ר מ. לֶזֶר, נשיא ההסתדרות, (מאוקטובר 1926) והמזכיר – משה ברניק (מדצמבר 1927). בועידה זו השתתפו שבעים צירים, שנבחרו על יסוד תרומות־”תרבות“, רובם (2/3) – מורים. בועידה הרצו: בא־כוח המרכז הורשאי מ. גרדון על מצב “תרבות” בפּולין, מ. ברניק – על מצב המרכז בגליציה המזרחית, פרופ. מלר על “מוסדות החינוך שלנו” וד”ר בארי על “העבודה העברית מחוץ לכתלי בתה”ס“. מלבד המרכז נבחרה גם מועצה פדגוגית לשם עיבוד תכנית הלימודים של בתי”ס העבריים ובחירת ספרי לימוד.

למחרת הועידה הארצית התכנסה ועידת המורים העברים, שבה השתתפו כ־50 איש. הועידה שהיתה מוקדשה כולה לשאלות פדגוגיות ואירגוניות, החליטה גם לחדש את “אגודת המורים” בלבוב.

עבודתו של המרכז התנהלה בכיוון של “חיפּוש דרכים”. דאגתו הראשית היתה: למצוא את הגורמים, שעליהם תשען העבודה העברית בקביעות; לקבוע דרכי־עבודה, שתאפשרנה לכל גורם למלא את חובתו, והעיקר לשתף בעבודת “תרבות” את העסקנים, המורים וההורים העבריים בגליציה למאמצים פעילים ופורים בשטח התרבות והחינוך העברי.

ב־1930 התקיימה בפשמישל ועידת העסקנים העבריים בגליציה המזרחית והמערבית שנזכרה לעיל. בועידה השתתפו 200 ציר מכל גלילות המדינה. הועידה התכוונה להפעיל את העסקן העברי ולהחדירו בהכרת ההכרח של פעוּלה שיטתית למען “תרבות” ומוסדותיה.

ב־1923 (12–13 ביולי) התקימה בנַדְבורנה בבנין העיריה פגישת מורים של בתיה“ס העבריים בגליציה. בפגישה השתתפו 40 מורים. נשיא ההסתדרות ד”ר מ. לזר ציין בדברי הפתיחה את תפקידי הפגישה והם: “העמקת היסודות של החינוך העברי ובירור שיטת הלימוד וההוראה”. לנשיאות נבחרו: פרנהוף, כץ, מרמלשטין, גרינברג, הופנר, פלֵשנר. מ. ברניק הרצה ע. ה. “מה מלמדות אותנו 30 שנות קיומו של ביה”ס העברי“, גרינברג – על “הוראת הלשון העברית והאורתוגרפיה בביה”ס העברי”. מסביב להרצאות התנהל ויכוח מקיף, בעיקר – בשאלות הפרופסיונליות של המורה.

מהחלטות הפגישה:

1.  פגישת המורים שמה לב להצעתו של הח' ברניק בדבר שינוי דרכי ההנהלה של בתי הספר העבריים שבגליל, אשר לפיה יש להעמיד את כל המוֹסדות תחת חסותה של “תרבות” לא רק במובן הפדגוגי, אלא גם במובן האדמיניסטרטיבי. הפגישה רואה בצעד הזה את הדרך היחידה להבראת מצבם של בתי הספר העבריים.

2.  פגישת המורים דורשת ממרכז “תרבות” בלבוב לסדר פיקוח על כל בתיה“ס הן במובן הפדגוגי והן במובן האדמיניסטרטיבי. הדברים נוגעים גם בבתיה”ס הנמצאים לע"ע תחת חסותם של ועדים מקומיים.

3.  הפגישה מחייבת את כל המורים שישימו לב להשתלמותם הבלתי־פוסקת ומקוה, כי מרכז “תרבות” בלבוב יאפשר למורים את השתלמותם בעזרת הוראות, חומר פדגוגי, ספריה נודדת, פגישות מורים, שיעורים לדוגמא ומושבות קיץ.

4.  הפגישה מחליטה, כי על מרכז “תרבות” בגליציה המזרחית לעשות את כל הצעדים הדרושים לפתיחת בתי־ספר עממיים במדינה.

5.  הפגישה מחליטה להחיות את אגודת המורים העבריים אשר נוסדה בשנת 1927 ומוסרת את סידור עניני האגודה לנשיאות “תרבות” ביחד עם ועדת־מורים.

6.  הפגישה אוסרת על כל המורים שבגליציה המזרחית קבלת משרה שלא ע"י מרכז “תרבות” ואגודת המורים.

פגישת נדבורנה אירגנה מחדש את אגודת המורים בגליציה המזרחית. לשם סידור העבודה הפנימית בקורסים והשתלמות המורים הוציא המרכז תכנית לימודים (שעובדה ע"י 10 מורים), הקים קורסים להשתלמות למורים, הוציא כרוזים, דפוסים, חוזרים וכו'.

לשם הפעלת הנוער ב“תרבות” הקים המרכז – בחורף תרצ"ג – מחלקת נוער, מורכבת מבאי כחן של 8 הסתדרויות־נוער. המחלקה לא הצטיינה בפעילות יתירה.

ב־1932 התנהל ב“דער נייער מאָרגען” (לבוב) פולמוס ממושך בשתי שאלות יסודיות של “תרבות” בגליציה. האחת היתה מכוונת לתכנו של ביה"ס העברי בגליציה. (בי"ס עברי שלם או קורסים), השניה – לשאלות אירגון (ההרכב של הועה"ג).

הויכוח התעורר לרגלי ביקורו של ד“ר צבי זוהר, המזכיר הראשי של “תרבות” בפולין, בלבוב ומשום עמדתם של באי־כח ה”התאחדות" בגליציה, שעזבו את הועה“ג מכיון שלא טיפל בייסוד בתי”ס עממיים עבריים שלמים. בויכוח השתתפו: ד“ר צבי זוהר, ד”ר מ. לֶזֶר, יהודה אייגס, ש. רוזנהק, נפתלי זיגל, משה בַּרניק, ישראל וינלז, י. אוֹפֶר, ש. נ. מיזלש ואחרים. אלה באו להוכיח לציבור, שיש הכרח ואפשרות להקים גם בגליציה בתי“ס עבריים שלמים דוגמת בתיה”ס שנוצרו בשטח פולין הקונגרסאית ואלה – שמסיבת התנאים הספציפיים בגליציה אי אפשר עוד להקים בשטח זה בתי“ס עבריים שלמים ויש להסתפק באירגון קורסים. בויכוח המקיף הובררו גם שאלות יסודיות אחרות של ביה”ס העברי: שאלות הריכוז בלימודים, שפה עברית ותוכן עברי, אוירה עברית בבית הספר ומחוצה לו, היסוד הארצי־ישראלי בלימודים וכו'.

הפּולמוס קיבל תכופות צורה חריפה והוקיע לעין כל את החיכוכים הפנימיים שבין מנהיגי “תרבות” בגליציה. אולם גם זה היה צעד חשוב קדימה בחיפוש הדרכים של “תרבות” בגליציה לקראת בי"ס עברי שלם.

בכסלו תרצ“ג החל להופיע בלבוב ביולטין של “תרבות” בגליציה המזרחית בעריכתו של ד”ר מ. לזר.

לריכוז הפעולה התרבותית ואירגונה סייעו במדה רבה הועידות המחוזיות שנתכנסו במדינה. ב־24 לינואר 1934 התקיימה בצ’ורטקוב הועידה המחוזית של עסקני בתי הספר והמורים העבריים; ב־4 לפברואר 1934 נתקיימה הועידה המחוזית של “תרבות” בסטניסלב, בנשיאותו של ד“ר מ. לזר. בהחלטותיהן ניתן חיזוק ליסודות האירגוניים והפדגוגיים של עבודת “תרבות” והם: סידור הפיקוח הפדגוגי, עיבוד תכנית־הלימודים, סידור הקוליפיקציות של המורים, ריכוז המוסדות הקיימים תחת הנהלת “תרבות”, יצירת קרן למושבות קיץ, ייסוד קורסים להשתלמות מורים, הכנסת עבודת קק”ל לבית הספר וכו', ועל כולם – ייסוד בתי הספר העממיים העבריים הראשונים, שמהם יתד ופנה לכל התנועה העברית בגליציה המזרחית. חוץ מהפעולות הנזכרות יש להדגיש גם את מאמצי המרכז הגליצאי להוציא עתון עברי לילדים. קיומה של במה ספרותית קבועה לילדי ישראל – הכרחי וגם אפשרי ביחוד בפולין, שבבתי ספריה מיסודה של תרבות בלבד לומדים למעלה מחמישים אלף ילדים.

בגליציה מופיע גם ירחון ספרותי “הסולל” בעריכת י. נתנאלי־רותמן. הירחון משמש כלי־מבטא של התנועה העברית במדינה.

התנועה הגליצאית עומדת בפני אפשרויות כבירות של עבודת־בנין וכיבושים בשדה התרבות והחינוך העברי. אבל כמו בכל פולניה כולה – גם עליה להתגבר על המסורת הפלילית של המנהיגים והעסקנים הציונים, המתנכרים לתנועה העברית ומזלזלים בעיקריה ובערכיה.

 

התנועה העברית בליטא    🔗

לידי מדרגה של התפתחות מזהירה הגיע החינוך העברי בליטא. במשך 15 שנים האחרונות הוקם בליטא מפעל עברי, שיוכל לשמש דוגמא לכל קיבוצי היהודים בגולה. הקיבוץ היהודי בליטא המונה כמאה וששים אלף נפש הקים ושיכלל במשך זמן קצר את החינוך העברי המשמש יסוד מוסד של התנועה העברית בחבל הבלטי.

הסיבות אשר סייעו להתפתחותו של החינוך העברי הלאומי בחבל זה היו:

1) היהדות הליטאית פחות מכל קיבוצי היהודים מסוגלת להתבוללות. יהדות זו ידעה לשמור על עצמאותה הלאומית הן בפני התרבות הרוסית לפני המלחמה הן בפני התרבות הגרמנית בתקופת הכיבוש.

2) בהקמת החינוך העברי הלאומי ראתה הממשלה בראשית שנות ההתהוותה של המדינה הליטאית תריס בפני השפעת התרבויות הזרות, הרוסית והגרמנית.

3) הלשון הליטאית ותרבותה הצעירה – ידן קָצרה לעמוד בהתחרות עם הלשון העברית ותרבותה העתיקה.

4) שגשוגה של התנועה הציונית וכיבושיה המדיניים בשנת 1917 נתנו דחיפה עצומה להתפתחותה של התנועה העברית בליטא.

שתי תקופות יסודיות אנו מבחינים בתולדות התפתחותו של בית־הספר העממי העברי בליטא: הראשונה – מראשית הוסדה של הממלכה הליטאית בשנת 1919 עד 1922 (שנת מתן־החוק של בתי הספר העממיים), תקופת הליברליזמוס הממשלתי, שבה נוסדו ושוכללו רוב בתי הספר העממיים, והתקופה השניה – מ־1922 עד ימינו עתה.

בתי הספר העבריים צמחו, כאמור, בימי האביב של האבטונומיה היהודית במדינה, שנושאיה היו: המיניסטר לענינים יהודיים שנתמנה על ידי הממשלה והמועצה הלאומית, שלא אושרה באופן פורמלי על ידי החוק. שני האורגנים הללו התאמצו להעמיד תחת הנהלתם את כל מוסדות־החינוך היהודיים, אבל התנגדות הממשלה שמה לאל את כל מאמציהם. הנצחון היחידי של מוסדות האבטונומיה היהודית היה – סיפוח הרוב המכריע של בתי הספר היהודיים לרשת בתי־הספר הממשלתיים. אין לשכוח, שמלחמה זו התנהלה בתקופה, שבה נמצאה עדיין המדינה במצב של התהוות והתגבשות, ללא מסורת וללא חוקים ונורמות קבועות בשטחי־החיים השונים. בכל עיר ועירה היו בתי־ספר שונים, שנבדלו זה מזה באפים ומהותם, בתכנית־לימודיהם ומספר מחלקותיהם. הגבול בין בי“ס עממי ותיכוני היה עדיין מטושטש. משטר מסוים ומתוקן בשדה החינוך התגבש בשנת 1922, כשהסיים הליטאי המכונן הוציא את החוק על בתי הספר העממיים. חוק זה שוּנה בסעיפים אחדים על ידי הסיים השני ב־23 למאי 5192. לפי החוק הזה מורכב ביה”ס העממי משתי מחלקות, ומקיף ארבע שנות לימוד. הלימוד בב“ס אלה הוא חינם וחובה על כל הילדים והילדות משבע שנים עד ארבע עשרה. הלימוד המעורב (“קוּאֶדוקציה”) לא נקבע מפורש בחוק, אבל למעשה הונהג בכל בתי הספר. שאלת הלשונות נקבעת ע”י שלושה סעיפים. לפי הסעיף התשיעי – שפת־האם היא לימוד־חובה. לפי הסעיף האחד־עשר – חובה ללמד בבתי־הספר עם שפת־הוראה בלתי־ליטאית – את שפת המדינה, החל משנת־הלימוד השניה, שש שעות בשבוע. הסעיף השנים עשר מרשה ליהודים להחליף בבתי־ספריהם את שפת־האם בשפה העברית. הסעיפים האלה נותנים באופן אמצעי את הרשות למיעוטים הלאומיים להשליט בבתי ספריהם את שפתם הלאומית בתור שפת־הוראה. החוק מרשה איפא ליסד בתי־ספר גם להסתדרויות וליחידים, ומוסר בידי הממשלה את זכות ההשגחה, מינוי המורים ופיטוריהם, קביעת תכנית הלימודים וסגירת בתי־הספר העוברים על תקנות מיניסטריון ההשכלה. ההשגחה נמצאת ברשות אינספקטורים ממשלתיים מחוזיים: הממשלה מכלכלת את בתי ספריה ומכסה את מלוא תקציבם. בתי הספר של מוסדות־האבטונומיה מקבלים מאת הממשלה רק תקציב חלקי, את תשלום המשכורת של המורים. את יתר ההוצאות מכסים בתי הספר באמצעיהם הכספיים. בשביל מספר תלמידים משלושים עד ששים נקבע מורה אחד, ואם גם הם מתחלקים לפי גילם וידיעותיהם לכיתות מספר. ששים תלמידים ומעלה מקבלים מורה שני, וביחס זה נקבע מראש מספר המורים בבה"ס הנהנים מתשלומי הממשלה. החוק קובע גם את ההכשרה המקצועית של המורה, והיא: תעודה של בית ספר גבוה (8 מחלקות) והשתלמות במקצועות פדגוגיים. בשנות המעבר הרשתה הממשלה לשמש בהוראה גם למורים מחוסרי הכשרה מלאה, אבל עכשיו היא עומדת בכל תוקף על מילוי סעיפי החוק.

שווי־הזכויות של בית־ספר העממי היהודי הוא, בלי ספק, תופעה חיובית ומרנינה, אבל מאידך גיסא אין שווי זה חל על חופש ההתפתחות הפנימית של בית־הספר היהודי. הממשלה מדקדקת כחוט השערה על כל תג ותג של החוק הפורמלי ואינה מתחשבת עם הסגולות והצרכים המיוחדים של בית־הספר היהודי, שיש לו מסורת של אלפי שנים ושתביעותיו לגבי הילד היהודי עולות על תביעות בית־הספר הממשלתי לגבי הילד הליטאי. חומר־הלימודים המוגדש בבית־הספר היהודי מצד אחד ומכסת התלמידים הגבוהה (מ30 עד 60) הכפוּפה למורה אחד מצד שני – הניעו את החברה היהודית לדרוש, שהממשלה תפחית בבית הספר היהודי את מספר התלמידים הכפופים למורה אחד ושתרשה למשוך כוחות־עזר לעבודת ההוראה, אבל הממשלה דחתה את הדרישות מתוך טעמים של חיסכון.

מתוך טעמים פורמליים דחתה הממשלה גם את דרישת היהודים למנות אינספקטורים יהודיים, שיוכלו לדון על מצב בתי־הספר לא מצד גלוים החיצוני, אלא מצד רוח חייהם ותכנית עבודתם הפנימים. דוגמאות כאלו אפשר להביא כהנה וכהנה. גם ליטא, כרוב ארצות אירופה המזרחית, מממשת עכשיו בבתי־הספר פוליטיקה של הלאמה, של ליטוי, של דיכוי הרוח הלאומית וקיפוח הלשון הלאומית לטובת הרוח והלשון הממלכתית. ובנידון זה – עומד הקיבוץ היהודי בליטא לפני נסיונות קשים, שתוצאותיהם תלויים בכוח עקשנותה של היהדות הלאומית הליטאית.

לשם שלמות התמונה של התנועה העברית בליטא כדאי להרים על נס את המאמצים הצבוריים של הקיבוץ היהודי בליטא בשדה התרבות והחינוך העברי. כבר בועידה העברית הראשונה שנתכנסה בקובנה בשנת 1926 באה לידי גילוי הנכונות המוחלטת של עסקני התנועה העברית להגן על החינוך הלאומי בפני שונאיו החיצוניים והפנימיים. ביחוד גדלה התקפתם האידישאים למיניהם, ובעיקר ה“פולקיסטים”, על בית־הספר העברי. האחרונים לא בדקו באמצעי מלחמה, וברוח היבסקציה הרוסית ניסו ע“י שיטנות וקיטרוגים לקומם את הממשלה הס־דית החדשה נגד בית הספר העברי. בשנאתם הקנאית לעברית עוררו ה”פולקיסטים" את מלחמת הלשונות בקונגרס התרבותי הכללי, שהיה קונגרס ליטאי טהור והיה מוקדש כולו לשאלות תרבות ליטאית בלבד. בקונגרס זה דרשו משטינינו ומקטריגינו היהודיים, שהממשלה תמשוך את ידה מ“הריאקציה הציונית” ותתן את התמיכה הממשלתית רק לבתי־ספר אידישאים. הקוֹנגרס החליט לבלתי התערב בעניניהם הפנימיים של יהודי ליטא וכל תעלולי האידישאים עלו בתוהו.

בתוך אוירה זו של מלחמה מדינית עקשנית בעד קיום בית הספר העברי נתכנסה בשנת 1926 הועידה הראשונה בליטא. ועידה זו שהשתתפו בה 270 צירים שמשה הפגנת־עם נהדרה נגד ההתנקשות של האידישאים על קדשי האומה. בנאום הפתיחה הדגיש יוה“ר של המרכז, מ. כהן, ש”ליטא היא מבצר העברית בגולה. זאת היא זכות היסטורית הכרוכה גם בחובות כבירים כלפי העברית“. הציר ד”ר רובינזון העמיד לעמוד הקלון את עוכרי־העם קטני הנפש, החותרים תחת העברית במסדרונות המיניסטורים ואין להם עוז להלחם גלויות לעיני כל העם. את הביסוס האידיאולוגי והפדגוגי של בית־הספר העברי נתן בהרצאתו ד“ר צ. פלדשטיין, שסתר את טענות המתנגדים למיניהם. הרצו גם ד”ר ברמן על “מצב העברי בליטא”, ד“ר רבינוביץ על “בית הספר העממי והכשרת המורה העברי”; ד”ר רובינזון על “המצב המדיני ובית הספר העברי; נתן גרינבלט על “המצב בספרותנו העברית” וד”ר א. רוזנפלד על “תנועת הנוער העברי”. הועידה שארכה 3 ימים שמשה מקור עיזוז ועידוד ללוחמי הלשון העברית והחינוך העברי; יחד עם זה – סייעה לביסוסו האידיאולוגי ושכלולו הפדגוגי של החינוך העברי, שהתפרץ לכיבושים חדשים ברחוב היהודי.

בועידת “תרבות” השניה בשנת 1927 ניתן ביטוי להעמקת העבודה ולגיבושה. נמתחה ביקורת על שיטת החינוך, על המורים העבריים, על הנוער העברי. במקום ההפגנה באה המעשיות והדאגה לשמירת הקיים וביסוסו. חידוש רב ערך היה – ההשתתפות הראשונה של הסתדרויות הנוער בועידה. הוקצע בה מקום חשוב לשאלת הנוער העברי וה“בוגר” העברי, ליצירת המשך של סביבה עברית בשביל גומרי בתי הספר. החלט לייסד הסתדרות בוגרים עבריים, וכמו כן – לסייע סיוע פעיל לעבודת הסתדרויות הנוער.

נתקבלו גם החלטות על הפצת הספר העברי, על ייסוד “ברית דוברי עברית” ועל היחס החיובי לייסוד ה“ברית העברית העולמית”.

ועידת “תרבות” בשנת 1929 שמשה מאורע כביר־ערך בחיי התנועה העברית בליטא. בועידה השתתפו 237 צירים ובאי־כח הממשלה, העיריה, העתונות, הספרות והאוניברסיתה הליטאית. השתתפותו של נ. סוקולוב בועידה הוסיפה לה הוד ושאר־ערך בעיני היהדות. אף ועידה זו נצטיינה ברוח של מעשיות. הרצו בה ד. ליפץ ד“ר ברמן על שאלות ההסתדרות, ד”ר שפירא – על הקואופרטיב להפצת הספרים, ד"ר י. פרידמן – על משרד לאמנות, נ. גרינבלט – על העתונות והספרות העברית.

הועידה החליטה בין השאר: לפנות אל הממשלה בדרישה, שתיוצר על יד המיניסטריון מחלקה מיוחדת לבתי הספר העבריים;

לבנות מחדש את הסתדרות “תרבות” על יסוד של “שקל” תרבותי;

לארגן מועצה, שתתאים את צורת בתי הספר לצרכים המיוחדים של יהודי ליטא;

לבנות “בית עברי”, שישמש מרכז לעבודה העברית בליטא.

אבל כל ההחלטות הקונסטרוקטיביות ממין זה נידונו למפרע לגניזה בתוקף הפוליטיקה של הממשלה, אשר התחילה בשנת 1927, והיא הולכת ומערערת עד עכשיו את יסודות החינוך העברי בליטא. דברי ההכרה של מיניסטר־השכלה הליטאי, שנשמעו בועידה מתוך התרוממות־רוח, סתרו סתירה בולטת את המציאות הפוליטית הקשה, שבה נמצא החינוך העברי בליטא. הרכוש הלאומי העצום של היהדות הליטאית, מוסדות החינוך העבריים, שבהם מתחנכים כ־14 אלף צעירים, שהם 90% של הנוער היהודי המתלמד, העמד בסכנה על ידי המגמה הבולטת של הממשלה ל“לטא” את בתי הספר של המיעוטים הלאומיים, ובתוכם – גם את בית הספר העברי. הממשלה הוציאה שורה של פקודות מעיקות ומגבילות, שקיפחו בביה“ס העברי את זכות הלשון העברית בתוך לשון הוראה, צמצמו את האבטונומיה הפנימית של ביה”ס, הפחיתו או ביטלו את התמיכה למוסדות־החינוך והשפיעו על כיוונו ורוחו האידיאולוגי של בית־הספר העברי.

מלחמת היהדות הליטאית בעד קיום שארית האבטונומיה החינוכית שלה הולכת ונמשכת עד עתה. המלחמה הוקשה ביותר על ידי המשבר החמרי, העובר על כל מוסדות החינוך העבריים. הקיצוצים של התמיכות הממשלתיות, הפסקת התמיכה שבאה מחוץ לארץ, הירידה בהכנסות בתי־הספר וגם הפחתת מספר התלמידים לרגלי ההתרוששות של רוב ההורים – מעמידים את בית הספר העברי בפני סכנה של סגירה. על היהדות הליטאית הוטַל תפקיד היסטורי להגן על אחד המבצרים המועטים של התנועה העברית בגולה, שנהפך – אחרי חורבן האבטונומיה של בית הספר העברי בְּלַטבִיה, – למבצר היחידי של העברית בחבל הים הבלטי.

 

התנועה העברית בבולגריה    🔗

בתי הספר העבריים בבולגריה קיימים זה 60 שנים. הם נוסדו ע“י החברה היהודית־צרפתית “אליאנס”, שתפקידה הוא להרים את המצב התרבותי של יהודי המזרח ולהפיץ ביניהם את השפה ואת ההשכלה הצרפתית. היסוד העברי של בתי ספר אלה נצטמצם אז רק בגבולות הוראת ה”דת" שלומדה ע"י “חכמים”.

עוד לפני הופעת הרצל על במת חיי העם העברי ניראו בבולגריה סימני התנועה הלאומית. מדי שנה בשנה הלכה התנועה הזאת והתגברה וגם אסרה מלחמה נגד ה“אליאנס”, אשר התנכרה לחינוך הלאומי. מלחמת הציונים על כיבוש בתי־הספר מידי ה“אליאנס” וכיבוש הקהילות מידי הנוטבלים משמשת תקופת הגבורה בחיי היהדות הבולגרית. נצחונם הגמור של הציונים במלחמה זו הרים את כבוד התנועה הלאומית בבולגריה בעיני כל היהדות.

הציונות בבולגריה התפתחה תחת השפעת הציונות הרוסית, שהיתה קרובה ברוחה ולשונה ליהדות הבולגרית. יסוד מוסד להתפתחות זו שמשה המסורת הדתית, ששררה עדיין בבית וברחוב היהודי. המנהגים הדתיים והלאומיים והשפה השפניולית הגינו על היהדות מפני השפעת הסביבה הזרה וההתבוללות.

בינתים התחזקה גם בבולגריה הציויליזציה המערבית על כל חזיונותיה החיוביים והשליליים, שחתרה חתירה עמוקה תחת המסורת הדתית היהודית. המנהגים הדתיים מתבטלים והולכים. לאט־לאט נכרתת גם השפה השפניולית מפי היהודים. ההתבוללות בתרבות המערבית בלבושה הבולגרי צועדת צעדי ענק. התבוללות זו מעמידה בסכנה את קיום היהדות הבולגרית. הציונות האמוציונלית חוללה נפלאות בזמן שהמסורת הדתית היתה עדיין שלטת והתרבות הבולגרית היתה נמוכה. אולם עכשיו, כשהתרבות המערבית פרשה את מצודתה גם על בולגריה, נחלש כוחה של הציונות האמוציונלית. היהדות הבולגרית המצטיינת באינטואיציה לאומית טבעית הרגישה, שהקרקע הולך ונשמט מתחת רגליה ושרק ממקום אחד תוכל לבוא גאולתה – מבית הספר הלאומי החדש. היא הכירה, כי רק על ידי בית הספר אפשר יהיה להשליט את השפה העברית במקום השפניולית ההולכת ונשכחת וכי רק על ידי ההשכלה העברית החדשה והחינוך הלאומי אפשר יהיה לחדש את ההוי הלאומי של הנוער ולהכשירו להמשכת מלחמת התחיה הלאומית לאור האידיאל הציוני. תעודתו של בית הספר העברי על פי הקונצפציה הציונית היתה איפוא – ליצור אורח־חיים חדש, אשר ישמש יסוד ליצירת חיים לאומיים חדשים בארץ־ישראל ובגולה.

לא בבת אחת נכבשו בתי הספר והקהילות. המלחמה נמשכה הרבה שנים. בשנת 1901 נכבש בית הספר הראשון בעיר טיפזרצ’יק ולאט־לאט נכבשו כל שאר בתי הספר. אולם לכיבוש בית־ספר לא היה ערך רב כל זמן שהקהילה נמצאה עדיין ברשות הנוטבלים, שעל ידיהם נתכלכל בית־הספר. וכיבוש הקהילה היה יותר קשה, כי בו בזמן שמזכות הבחירה לועד בית הספר נהנים רק נתיני בולגריה, זכות הבחירות לועד הקהילה ניתנת לכל היהודים בלי הבדל נתינות והתושבים היהודיים הרבים, נתיני מדינות חוץ, היו רובם ככולם מתבוללים. המלחמה הזאת קשתה עוד יותר בגלל יחסה השלילי של הממשלה הבולגרית לתנועה הלאומית של היהודים ובגליל¹ תמיכתה בנוטבלים. בעוד שהמנהיגים הבולגריים רדפו את הנוטבלים שלהם ונסמכו על התנועה הלאומית של עמם, תמוך תמכו בנוטבלים העבריים והתנגדו לתנועה הלאומית העברית. הדמוקרטים הבולגריים תמכו באריסטוקרטיה היהודית, כנהוג ברוב הארצות. למרות הכול כבשו סוף סוף הציונים את כל הקהילות ובזה ניתנה האפשרות לאירגון חדש של היהדות הבולגרית ונוצרו תנאים־קודמים גם לבנין בית הספר הלאומי החדש.

בשנת 1920 העבירו הציונים בכנסית היהדות הבולגרית תקנון, שעל פיו מקבלת האורגניזציה של היהדות צביון לא רק דתי, כי אם גם – ובעיקר – לאומי. בכנסיה שנתכנסה בשנת 1932 הוכנסו שנויים בתקנון זה. עד שנת 1920 היה הרב הראשי של בולגריה בא־הכוח הרשמי היחידי של היהדות והמועצה המרכזית של יהודי בולגריה לא היתה אלא מוסד מיעץ של הרבנות הראשית. על פי התקנון החדש נהפכה הרבנות הראשית לאחת ממחלקותיו של הקונסיסטוריון, מחלקה שתפקידה הוא לטפל אך ורק בענינים הדתיים. באות־הכח הרשמית של היהדות בכל הענינים הפוליטיים, התרבותיים והאדמיניסטרטיביים נמסרו לקונסיסטוריון עצמו הנבחר בכנסית יהודי בולגריה או ועידת ועדי הקהילות. על ידי זה הושלטה בכל תקפה הדמוקרטיזציה של החיים הציבוריים העבריים, שבשמה דגלו הציונים. בתקנון הנזכר לעיל הונח יסוד לאירגון חדש גם של בתי הספר. בו בזמן שבתי הספר היו בידי ה“אליאנס”, ניתן הכיוון לעבודתם ממרכז “האליאנס” בצרפת. אחרי גירוש ה“אלאינס” נשארו בתה"ס בלי פיקוח עליון ומוסד מכוון. כעת נוצרה על ידי הקונסיסטוריון מחלקת החינוך, שעליה הוטל התפקיד לפקח על כל בתי הספר העבריים. כדי למנוע סכסוכים, שהיו עד כה בין ועד הקהילה ־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־ וּועד בית הספר __________ בשאלת התקציב ושאלות אחרות, בא התקנון החדש ויצר מוסד חדש: מועצת הקהילה __________ המורכבת משני הועדים הנזכרים לעיל והיא היא הקובעת את התקציבים גם של הקהילה גם של בית הספר ומכריעה בכל השאלות החשובות הנוגעות לעניני הקהילה.

לפי התקנון של הקונסיסטוריון היהודי בבולגריה (68 §) כוללת האולפנות העברית את ההשכלה והחינוך הכללי והיהודי. החינוך הכללי מותאם לתכנית מיניסטריון ההשכלה, והיהודי – לתכנית מחלקת החינוך שעל יד הקונסיסטוריון.

בכל קהילה יהודית שמספר תושביה אינו פחות מ=30 נפש קיים בית־ספר עממי אחד וגן ילדים; אם מספר הנפשות אינו פחות מ־300 – גם פרוגימנסיה (69 §).

בית הספר העברי היסודי שואף: לשמש יסוד לפיתוח אישיות הרמונית, להפוך את הילד היהודי לחבר מועיל של החברה העובדת ולתת לו ידיעות כלליות ומקצועיות; לחנך את הילד היהודי ברוח היהדות ולהפכו לאזרח בולגרי נאמן ובעל הכרה (70 §).

ההוראה בבתי הספר היהודיים מתנהלת בלשון הבולגרית והעברית. הוראת הלימודים הכלליים היא בלשון העברית, חוץ מהלשון הבולגרית, ההיסטוריה והגיאוגרפיה הבולגרית, שהוראתן בלשון הבולגרית היא חובה (71 §).

ההנהלה העליוֹנה של החינוך העברי במדינה מרוכזת במחלקת החינוך על יד הקונסיסטוריון. המחלקה מורכבת מארבעה חברים, מהם שלושה – ב"כ הקונסיסטוריון, ואחד – מפקח בית הספר. בבירור שאלות פדגוגיות משתתף עם דעה מכריעה גם בא כח הסתדרות המורים העברית (72 §).

הממשלה סרבה לאשר את התקנון הזה ובמכתביה הרשמיים היתה פונה לא אל הקונסיסטוריון המרכזי, כי אם אל הרבנות הראשית. בשנת 1927 אישרה הממשלה את הקונסיסטוריון בתור באות=כוחה הרשמית של היהדות; אולם התקנון טרם אושר. ואף על פי כן הושלט התקנון בכל תקפו הודות למשמעת הפנימית של היהדות הבולגרית. גם המתנגדים לציונות נכנעו, כי דעת הקהל העברית מדכאה כל נסיון של הפרת משמעת. על ידי אישור הקונסיסטוריון וקבלת התקנון נוצרו התנאים הקודמים לסידור החינוך הלאומי החדש, אולם כשנגשו הציונים לממש את תכנית העבודה הפנימית של בתה“ס, נתקלו בחוסר מורים שיהיו מוכשרים להגשים את תעודת ביה”ס החדש. לא היה מי שיירש את מקום ה“חזנים” שהורו “דת”. אז פנתה ההסתדרות הציונית אל הנוער הלאומי ודרשה ממנו, שיכשיר את עצמו למלא את תפקיד המורה העממי הלאומי. קריאתה מצאה הד בקרב חברי ה“הסתדרות לשפה ולתרבות”, אשר נלחמה כבר מזמן על תחית השפה והתרבות העברית והיתה פותחת למטרה זו קורסים ושיעורי ערב במקומות שונים. צעירים רבים בעלי השכלה בינונית נרשמו בקורסים של ההסתדרות הציונית ואחרי גמרם את חוק לימודם התפזרו בערים ובעירות ובהתלהבות רבה הפיצו את השפה העברית. מלבד זאת הוזמנו גננות ומורים רבים מחו"ל וביחוד מארץ=ישראל. בשנת 1925 פתחה המחלקה לחינוך קורס פדגוגי של שנתים ופתרה במדת מה את שאלת חוסר המורים. בשאלה זו טיפל גם המושב השביעי של המועצה הפדגוגית העליונה שעל יד מחלקת החינוך, אשר התכנס ב=27 – 25 ליולי 1932. המועצה הפדגוגית עיבדה תכנית מפורטת לבחינות בשביל מועמדים למורים עבריים ולמורים מחוסרי קוליפיקציות. המועצה הציעה גם למחלקת החינוך ליצור מחלקה מיוחדת, אשר תנהל את עבודת ההשתלמות של כל המורים העבריים. מחלקה זו יוצרת על ידי כל בית ספר סמינריון להשתלמות, שבו משתתפים כל המורים של בית הספר.

העבודה התרבותית בבולגריה אינה אינטנסיבית ביותר. עסקני התרבות המוּעטים הפועלים בקרב היהדות הבולגרית אינם מספיקים כדי לחולל תנועה תרבותית רחבה. בין המפעילים התרבותיים יש להזכיר: “סמינרים” או “אוניורסיתאות עממיות”, הקיימים בערים שונות. בהם מרצים הרצאות על נושאים מהיסטוריה ותרבות עברית. ההתענינות בהרצאות אלו רבה מאוד, אפס קשה למצוא מרצים מתאימים. על יד הקהילות הגדולות קיימים אולמי=קריאה וספריות עממיות. קיימים גם שיעורי=ערב לשפה העברית, אולם הם נוסדים ע"י הסתדרויות לאומיות שונות ואינם עומדים תחת פיקוח כללי. יש להרים על נס גם את החברה הקואופרטיבית “עבריה”, שתפקידה הוא להפיץ את הספר העברי בבולגריה. אם כי מספר הקוראים אינו גדול למדי, נפוץ הספר העברי לא פחות מאשר בארצות גולה אחרות.

אף בבולגריה, כמו בכל הארצות, נלחמת היהדות מלחמה קשה על קיומה הלאומי. ראש אויביה – היא ההתבוללות, העיונית והמעשית, המתפרצת גם לתחומה של התנועה הציונות. בּהתאבקות זו משתמשת הציונות בכלי־זינה היותר חד ובדוּק – בית הספר, הסתדרות־הנוער ועבודה חינוכית=ציבורית לצורותיה השונות. יש לקוות, כי על ידי ההתאמצות הגדולה והקרבנות הרבים יעצור כוח החינוך העברי החדש לשמור על היהדות מטמיעה.

 

התנועה העברית ברומניה    🔗

בוקובינה. התעמולה הרבה שהתנהלה ע“י אנשי הרוח והמעשה לטובת הרעיון הלאומי והשפעת העתונות העברית “השחר”, “הצפירה” וכו' יצרו בבוקובינה בסוף המאה שעברה אטמוספירה ציונית עברית. ראשיתה של התנועה העברית במדינה היה מצער: אגודות חובבי ציוֹן בצ’רנוֹביץ ובערי השדה התחילו מטפלות “בלימוד השפה העברית”. בסוף המאה האחרוֹנה נוסד בצ’רנוביץ בית ספר עממי ע”י הקהילה היהודית, ששפת ההוראה היתה בו גרמנית ורק שעות אחדות בשבוע הוקצעו לעברית. החינוך העברי בבוקובינה נצטמצם ב“חדרים” מן הסוג הידוע, בבתי תלמוד־תורה ובישיבות.

בשנת 1913 נתאספו ציונים אחדים בצ’רנוביץ וייסדו הסתדרות עברית “שפה עבריה” הקיימת עד עכשיו. בשנה ראשונה זו שלפני המלחמה טיפלה ההסתדרות באירגון קורסים בצ’רנוביץ.

עבודתה הפעילה של ההסתדרות התחילה בשנת 1919 בנשיאותו של ד"ר יוסף בירר. התפשטות התנועה הלאומית בקרב המוני העם אחרי שהוכרזה “הצהרת בלפור” והתגברות התנועה החלוצית בקרב הנוער היהודי סייעו להרחבת הפעולה במובן הרוחני והאירגוני. בראשית צעדיה אירגנה ההסתדרות תאים וסניפים בכל עיר וכפר; הודות לתעמולה מאומצת שהתנהלה באספות עממיות ובעתונות המקומית, נוסדו קורסים עבריים למתחילים ומשתלמים בצ’רנוביץ ובערי השדה.

במשך הזמן נתגבשה ההכרה שלתנועה העברית במדינה יהיה ערך ממשי רק אם יעלה בידי ההסתדרות ליצור רשת של בתי ספר עבריים.

בהתאם לזה נוסד כמעט בכל עיר ועיר בבוקובינה גן־ילדים עברי. לרגלי חוסר גננות עבריות נוסד בצ’רנוביץ בשנת 1920 הפדגוגיון העברי הראשון להכשרת גננות. כדי להחיות את השפה העברית בקרב המוני העם וליצור ספירה עברית, החלט להוציא לאור עתון עברי. ואמנם בשנת 1919 הופיע השבועון “התחיה”, בעריכתו של נפתלי זיגלבוים. אבל אחרי שנה של קיום נפסקה הוצאת השבועון לרגלי הגרעון הכספי, ובמקומו הופיעה הוספה עברית לעתון “אָסט־יוּדישע צייטוּנג” בשם “החרות”, בעריכתו של מ. ד. רבינוביץ, אבל גם הוספה זו לא האריכה ימים וכעבור שנה חדלה מהופיע.

בתקופה הראשונה, תקופת הליברליזמוס של הממשלה, שארכה מ־1918 עד 1921 נהנו היהודים מחופש גמור בשדה החינוך הלאומי. ליהודי בוקובינה כמו לשאר המיעוטים הלאומיים ניתנה גימנסיה ממשלתית שבראשה העמד הפדגוג הלאומי ד"ר שפיצר. לגימנסיה היו 32 מחלקות ובה למדו 1200 תלמידים והורו – 70 מורים, רובם יהודים. המוסד, אם כי לא היה כולו עברי, היה לאומי ברוחו. בבתי הספר העממיים הממשלתיים הוכנסה השפה העברית בתור לימוד חובה בשביל ילדי ישראל. למשגיח על החינוך היהודי נתמנה מפקח יהודי מיוחד.

החל משנת 1921 נשתנה המצב שינוי יסודי. הממשלה הוציאה מתכנית הלימודים את ההיסטוריה הישראלית והגיאוגרפיה הארצי־ישראלית. את המורים היהודים הרחיקה והכניסה במקומם מורים רומניים; אחרי כן הרחיקה גם את המנהל היהודי ומסרה את ההנהלה בידי רומני טהור; את שעות הלימוד של העברית הפחיתה עד לשעתים בשבוע. עכשיו אין בה זכר לעברית. את הגימנסיה מבקרים גם תלמידים נוצרים ולא נשאר לה אלא שמה היהודי בלבד.

הציבור העברי שנואש להציל את התוכן הלאומי של בתי הספר היהודיים הממשלתיים, החליט להקים בתי ספר עממיים ותיכוניים עבריים – בכוחות עצמו. בשנת 1930 ניסתה ההסתדרות “שפה עבריה” לייסד גימנסיה עברית, אבל הנסיון שנעשה מתוך פזיזות וחוסר ההכנה הדרושה לא הצליח. יותר מוצלח היה נסיון ההסתדרות בשדה החינוך העממי העברי. למרות ההפרעות הפוליטיות מצד הממשלה ולמרות ההתנגדות של חוגי היהודים המבוּללים, עלה ליסד בשנת 1922 בית ספר עברי עממי בן 4 מחלקות בצ’רנוביץ. בבית ספר זה המתקיים גם עכשיו מתחנכים 120 ילדים ברוח התחיה הלאומית והתרבות העברית. כל המקצועות, חוץ מהשפה הרומנית, ההיסטוריה והגיאוגרפיה הרומנית נלמדים בו עברית. עד כה גמרו את ביה"ס 1400 ילדים וילדות.

באוקטובר 1926 נתארגנו בצ’רנוביץ קורסים למורים עבריים, תחת הנהלתו של הרב הד“ר יוסף מַרק. הקורסים מתקיימים בדוחק, אע”פ שזהו המוסד היחידי להכשרת מוֹרים עבריים.

החינוך העברי במדינה נלחם מלחמה קשה על קיומו הן מבחינה פוליטית והן מבחינה חמרית. כל הנסיונות לייסד גם בערי השדה בתי ספר עממיים לא הצליחו.

החוק מרשה ליהודים לפתוח בתי־ספר עממיים פרטיים בכל מקום, אבל מחייב את התלמידים להבחן – עם גמר שנת הלימודים – בפני ועדה מיוחדת, שנקבעת ע“י בית הספר הממשלתי; כל תלמיד העומד למבחן צריך לשלם מס בחינה מיוחד. ברור שבחינות אלו הגוֹרמות יסורים קשים לילדי־ישראל מכשילות את ביה”ס העממי.

אחת הסיבות העיקריות המעכבות את ייסוד בתי הספר העממיים היא – חוסר מורים מדופלמים. כל המאמצים הציבוריים מרוכזים בנקודה אחת: הקמת מוסד ממשלתי להכשרת מורים עבריים, אבל גורלם נחתך למפרע. הבטחותיו של המיניסטר לעניני השכלה שיקים סמינריון למורים עבריים, לא נתקיימו. מלבד הגוֹרמים הפוליטיים המכבידים עד למאוד על התפתחות החינוך העברי, מקשה עליו גם מצבם החמרי הקשה של היהודים בערים הקטנות, שאין ידם משגת לכלכל מוסדות־חינוך עבריים בו בזמן שבבתי הספר הממשלתיים מלמדים חינם.

טרנסילוניה. גרוע יוֹתר הוא המצב בטרנסילוניה. אם בבוקובינה הכתה התנועה הלאומית שרשים חזקים ביהדות, הנה בטרנסילוניה נתונה עדיין היהדות תחת השפעתה על התרבות המד’יארית והיא נושאה ברמה את דגל ההתבוללות. שיטת הרומניזציה העקבית של הממשלה הולידה אף היא בקרב היהדות טיפוס חדש של התבוללות רומנית. לא יפלא איפא שאין במדינה זו כל זכר לתנועה עברית. הנושא היחידי של העבריות הוא החינוך העברי הלקוי גם הוא ברוחו ובתכנו.

כל מאמצי הציבור הלאומי בטרנסילוניה מכוונים לא ליצירת מוסדות־חינוך עצמיים, אלא להבטחת הלימודים העבריים בבתי־הספר הקיימים הנמצאים ברשות הקהילות. (הגימנסיה העברית היחידה שנוסדה ע"י הציונים בקלוזש נסגרה בשנת 1927 אחרי לבטי־קיום קשים). אבל כמות הלימודים העבריים בבתי־ספר אלה היא מצומצמת מאד. למשל, בשלשת מוסדות החינוך של “ועד בתי הספר היהודיים” בטֶמֶשְׁוַר, (גימנסיה לנערים בת 7 מחלקות, גימנסיה לנערות בת 4 מחלקות ובית־ספר עליון מסחרי בן 4 מחלקות) הוקצו ללימודים העבריים רק 5 שעות בשבוע. עוד פחות מזה לומדים עברית בליציאום היהודי באוֹרַדְיֶ־המָרֶה הנמצא ברשותה של הקהילה המתוקנת. לעומת זה רחבה יותר תכנית הלימודים העבריים בבתי הספר העממיים הנמצאים ברובם ברשות הקהילות החרדות והמתוקנות.

ביסרביה. אחר לגמרי הוא מצב התרבות העברית בביסרביה. עם סיפוחה של ביסרביה לרומניה בשנת 1918, נפסקה בבת אחת מסורת החינוך היהודי בלשון הרוסית. הציבור היהודי העמד בפני ההכרח ליצור בית־ספר לאומי עצמאי. מסביב לבנין בית הספר החדש פרצה מלחמה בין העבריים ובין האידישאים. בו בזמן שעסקני ה“קולטור־ליגע” זכו מן ההפקר והכניסו את האידית בתור לשון הוראה ברוב בתי הספר הקיימים הממשלתיים והציבוריים, בנתה ההסתדרות “תרבות” באמצעי הציבור היהודי את בית הספר העברי השלם. לא ארכו הימים ובכל תפוצות ביסרביה קמה רשת רחבה של בתי ספר עממיים ותיכוניים בשפת הוראה עברית.

הממשלה הרומנית התיחסה בתקופת ליברליזמוס זו בחיוב גמור לביה“ס העברי. בתוקף פקודת־המלך מ־17 אוגוסט 1918 ייסד המיניסטריון להשכלה שלוש גימנסיות ממשלתיות² עבריות בביסרביה והקים ועדה מיוחדת לחינוך, שמתפקידה הוא – להשגיח על בתי הספר העבריים ועל ההכשרה המקצועית של המורים היהודיים. ע”י הממשלה נפתח גם כן סמינריון למורים בשפת הוראה עברית ואידית. בית הספר העברי התחיל מתפתח ברומניה וביחוד בביסרביה על בסיס חוקי מספיק.

תקופה זו (1918–1922) היתה תקופה של גאות ועליה לתרבות העברית. בשנת 1921 – 1922 נמצאו ברשות “תרבות” 40 בתי־ספר עממיים עבריים, 15 גימנסיות, 20 גני־ילדים ובהם עשרת אלפים תלמידים ותלמידות ו־450 מורים. בכוחה של “תרבות” נפתחו בתי ספר חדשים, נדפסו ספרי לימוד עבריים, נוסד אינסטיטוט פרבלי בקישינוב (תחת הנהלתו של י. אלתרמן), נפתחו שיעורי השתלמות למורים וכו'.

אבל בשנת 1922 עבר רסן־הממשלה לידי המפלגה הליברלית. מיניסטר ההשכלה שבאותו זמן, ד"ר אנגלסקו, גזר גזרות קשות על החינוך העברי. הגימנסיות היהודיות הממשלתיות נסגרו, גם הסמינריון למורים נתבטל. הממשלה ביטלה גם את זכויותיהם הממשלתיות של בתי הספר הפרטיים. חמורה ביותר היתה הדרישה שעל פיה הוכרחו כל התלמידים להיבחן בסוף שנת הלימודים בפני מורים רומניים. אף הפקודה בדבר הקבליפיקציות הכבידה מאוד על המורים העבריים, שעל פי רוב היו מחוסרי הכשרה מקצועית רשמית.

הועידה הארצית השניה של “תרבות” שנתכנסה בימי ב־ה אלול תרפ“ג בקישינוב עמדה תחת רושם ההגבלות הקשות. בועידה זו הרצה העו”ד ש. רוזנהויפט על “המצב המדיני והמשפטי של מוסדות תרבות בביסרביה”; בהרצאתו הדגיש את יחס הממשלה אל החינוך העברי ואת הסכנה המרחפת עליו; הועידה קבעה את יחסה אל המוסדות “המְרוּמָנים” והצהירה, שלא תוותר אף כמלוא נימה על דרישותיה. החלט גם להגיש תזכיר לממשלה, שיכיל את דרישותיה של היהדות הרומנית ויביע את מחאתה נגד הרדיפות המעליבות על החינוך העברי.

ואמנם רק בכוחה של הסתדרות “תרבות” עלה להציל את ביה“ס העברי מגזרת הכליה וגם לבסס במדת מה את מצבו המשפטי של ביה”ס. השתדלויותיה ומאמציה של “תרבות” גרמו, שבחוק החדש משנת 1925 על “ההוראה בבתי הספר הפרטיים” הוכרז הפרינציפיון של “הלשון היהודית בתור שפת ההוראה”, (כלומר “עברית או אידית” – לפי רצונם של מחזיקי בתי הספר). בהתאם לחוק זה, בבתי הספר העבריים (גני־ילדים, בתי ספר עממיים ותיכוניים) לשון ההוראה של כל הלימודים היא עברית, מלבד הלשון הרומנית, ההיסטוריה והגיאוגרפיה הרומנית הנלמדות רומנית.

לפי הסעיף ה־16 של החוק חייבים המורים של בתי הספר הפרטיים לגמור סמינריון למורים. אבל סמינריון עברי אינו קיים ומכאן הקושי הגדול של הכשרת המורים העבריים. הודות להשתדלותה של “תרבות” עלה להשיג בשביל המורים העבריים רשיונות הוראה זמניים על סמך של וֶתק פדגוגי.

הקושי השני הוא – רכישת ספרי הלימוד. בתוקף החוק אסור להשתמש בספרי לימוד שלא נתאשרו ע“י המיניסטריון. הסתדרות “תרבות” הושיבה ועדה של מומחים שחיברו ספרי לימוד בהתאם לתכנית האנליטית הרומנית. עד היום הוציאה בשביל בתי הספר העממיים 4 ספרי לימוד לחשבון, ספר לימוד לגיאוגרפיה וספר לימוד להיסטוריה עברית, שנתאשרו ע”י הממשלה.

למרות המצב המשפטי הקשה המשיכו העסקנים העבריים את פעולתם במסירות רבה. בינואר לשנת 1930 התקיימה בקישינוב הועידה השלישית של “תרבות” בביסרביה. בפעולת ההסתדרות, לפי עדות הדין וחשבון, שמשו אורות וצללים בערבוביה. עלה מספר בתי הספר העממיים והגיע בשנת 1930 ל־38, ובהם – 4,448 תלמידים ו־188 מורים. לעומת זה ירד מספר התלמידים ב־11 גימנסיות עד 1263 תלמידים. נקודת הזוהר של החינוך העברי היא – גני הילדים; בביסרביה קיימים 17 גני־ילדים שנתחבבו על הציבור. אחת השאלות האקטואליות של הועידה היתה שאלת איחוד ההסתדרויות של “תרבות” בכל חלקי רומניה. לאיחוד כזה יש ערך מוסרי ומעשי כביר הן כלפי חוץ הן כלפי פנים. האיחוד יבליט מצד אחד את ערך המלחמה הפוליטית בעד זכויות בית־הספר העברי ומאידך גיסא – יאפשר את ריכוז הפעולה, יצירת המוסדות המרכזיים לתרבות ולחינוך, הוצאת ספרי לימוד, הדרכה פדגוגית משותפת, פתיחת סמינריון למורים וכו'. הועידה קבלה החלטה ע"ד איחוד ההסתדרויות ושורה של החלטות על חיזוקה ושכלולה הפדגוגי והטכני של ההסתדרות.

בשאלת היסוד האידיאולוגי של בית הספר הובלטו העיקרים: שלמות החינוך העברי, היסוד העמלני בביה“ס, יצירת אוירה עברית והגברת היסוד הארצי־ישראלי בביה”ס ע"י שיתוף הילדים בעבודת הקרן הקימת לישראל.

לא פחות מהתנאים הפוליטיים מכביד המצב החמרי של היהדות הביסרבית על התפתחות החינוך הלאומי. הממשלה אינה מקציבה אף פרוטה לצרכי החינוך העברי. יש שהמועצות העירוניות תומכות בו במקומות מועטים, אבל התמיכות הן מקריות ודלות. הקהילות נמצאות רובן ככולן בידי החרדים הפוטרים את עצמם מחובת התמיכה. יהודי ביסרביה מוכרחים איפא לקיים את בתי־ספריהם בפרוטותיהם הדלות. ומכאן – ההתפתחות האטית של בתי־הספר העבריים ונפתולי־המלחמה הקשים של הציבור העברי בעד קיומם.