היא מחלקת צעדיה כמטבעות זהב 🔗
אני כותבת היום ב־9 באוקטובר 1975 – על הדברים, על עצמי, לא מתוך דחף שאין להתגבר עליו, לא מתוך התלהבות – אם כי רגשות אלה שלטו שנים שנים בחיי – היום אני כותבת, מהרהרת וחושבת על אותה תופעה של נאמנות – על אף הסטיות – לאמנות זו הנקראת מחול. האם היו לי ספקות? ודאי שהיו לי. בצעירותי הייתי מסורה כולי למוסיקה, ובכל זאת הרגשתי משיכה אל המחול. עדיין לא האהבה הגדולה – רק הצצה אל עולם אחר, אולי אהבהבים עם משהו אחר.
היו לי ספקות בשנים ההן בצעירותי: האם מחול, ריקוד, זאת בכלל אמנות? האם יש אפשרות ליצור במחול באופן חופשי בלי להיות כבול וקשור לצורות קבועות וקפואות? האם המחול – גם היפה ביותר – איננו פרי המוזה הקלה? מובן מאליו שלא שאפתי להיות בלרינה בבלט, ובעיקר לא בבלט של האופרה בווינה דאז. הוא נראה לנו – מצחיק.
נמשכתי לחוויה הזאת – את האושר שהיא תוכל לתת רק ניחשתי בלבי – לרקוד, לרקוד, להיות בתנועה, להשתחרר מכל כובד, להיכנע לגעגועים, לתת ביטוי, לרחף, להתרומם בקפיצה, לתת, לתת לתנועות שתשאנה אותך.
אך האם יש במחול ערך רוחני? האם יש בו יצירה ממש? יצירה בלתי תלויה? – האם המחול איננו נשי מדי – אז היו בנו גם ספקות לגבי כוח היצירה של האשה.
ההחלטה באה במפתיע באחד הימים – כשנתקלתי במשפט של פול ולרי. הוא כתב על רקדנית אחת את המלים הבאות: “היא צועדת בדממה, היא מחלקת את צעדיה כאילו מחלקת מנדיבות לבה מטבעות זהב.”
עכשיו, כששאלתי את השאלה החמורה הזאת – מה ערכו של הריקוד – אוחזת בי אותה התלהבות, אותה חוויה לוהטת שהרגשתי בצעירותי. החוויה הגדולה, האירוע הגדול אינם נמדדים לפי ההיקף. לפעמים דווקא הדברים המזעריים לכאורה, הדברים שאינם נדחקים למקום הראשון אלא מחכים בצנעה עד שיגַלוּם – דווקא הם יתגלו בכל ערכם ויהיו לחוויות גדולות ביותר. אבל כפי שהמשורר מתאר זאת באחד השירים שלו, “על האנשים”, הם עוברים ליד הגדר, עוברים ליד הגן, ליד הפרחים – ואינם רואים, אינם שומעים, אינם פתוחים; זה איננו נוגע עד לבם.
לעתים קרובות קרה לי – אפילו אחרי קריאת משפט אחד בלבד או אחרי שיחה – שהייתי מזועזעת, נפעמת, הייתי הולכת לדרכי כחולמת, ואחר כך מלים ומשפטים שחדרו להכרתי ליוו אותי כל ימי חיי.
אחד המשפטים האלה, שהשפיעו עלי כה חזק, היה אותו משפט של המשורר פול ולרי, שדיבר עם תלמידיו על רקדנית אחת וכה אמר: “ראו! היא מחלקת את צעדיה כאילו חילקה מטבעות זהב”. פול ולרי דיבר כאן על האמנות בכללה, כי בחיים הרגילים אינך מגיע לזה, אתה ממהר, אתה רץ למטרות השונות. הצעדים הם רק גשר לדברים האחרים, ולא משהו העומד בפני עצמו. הם לא מטבעות זהב, הם פרוטות שזורקים…
היא מחלקת את צעדיה – רק זה קיים – קול בתנועה, צעדים מרחפים – היא מחלקת מתנות חסד… זאת האמנות. ימים ושבועות הקשבתי לעצמי, כיצד המלים מצלצלות בקרבי. הקשבתי לדממה, עד ששוב הופיעו: “היא חילקה את צעדיה…” הקשבתי לדממה שהיתה סביב הבד הלבן, הטהור – עד שבא רמברנדט אחד, ובקו אחד הפך אותו בד טהור, ללא כתם, לתמונה יקרה.
מנגינת המלים: “היא חילקה את צעדיה…” עוררה בי רגע של שמיעת הצליל הראשון, יצירת התנועה הראשונה, הקו הראשון, הרעיון הראשון, כל דבר שהוא “פעם ראשונה”… תחושה זאת בכל טהרתה הביאה אותי לכיסופים אל האמת, אל היופי.
מלים רבות כאלה ליווּני. נזכרת אני עכשיו בתוכנוֹ של שיר אחד, לא אזכור את שם המשורר: אנשים תועים במדבר. מיואשים, ממורמרים. בגלל סִבלם מתמלאים הם שִׂנאה ורשעות. רעבים וצמאים הם הופכים להיות זאבים זה לזה. והנה קורה נס. ישו מופיע בפניהם: “אל תתייאשו. בוכה אני דמעות של דם בגללכם. מוכן אני לשפוך את דמי למענכם! שתו, שתו.” אז ניגשת מתוך ההמון נערה צעירה ואומרת לו: “אדוני, הם זקוקים למים!” ועוד שירים עולים מן הזיכרונות: “נדמה לי, שמזמן כבר מתי”, וגם “על כל הפסגות דממה…” (גיתה). עד היום רוטטות שורות אלה בלבי, ואני טועמת אותן, כאילו שמעתין זה עתה.
ובכן, גיליתי לידידים שרצוני להיות רקדנית – והם הגיבו בתדהמה, שאלו בנעימה של זלזול: רקדנית? מחול – האם זו אמנות? לשם מה לך – רק כדי שיראוך על הבמה? לשמוע תשואות הקהל?
הם לא ידעו כלל מה עבר עלי בפנים, חיפושי הדרך ליצור משהו חדש – ליצור וליצור – וגם לחלק כשי צעדים, צעדים. וגם – עליכם לדעת: גדלתי באירופה עם הדור שלפני היטלר, בשנות העשרים המאוחרות, וכולנו היינו מלאי תקווה, שההומאניזם עומד להתגשם – רציתי ללחום וגם הייתי לוחמת עם חברי לפי צו מצפוני הסוציאלי.
אהה, כמה האמנו במלים – חופש, שוויון ואחווה. רציתי להביע את עצמי, אך לא חיפשתי רק במה למימוש עצמי למען עצמי, לא את תשואות הקהל חיפשתי, אלא במה למסור באמנותי את אמונתי.
האם אפשר להיות יוצר בריקוד, לעצב צורות כיוצר ולהביע את ההוויה – את אשר מעבר להוויה הידועה לנו? האם אפשר לצקת את הכמיהה הנצחית אל היצירה האמנותית ולהפכה לערכים רוחניים גם במחול? התשובה באה במהרה כעין התגלות.
ראיתי רקדנית אחת – היא באמת הגישה צעדיה כמטבעות זהב… כשהיא הלכה, צעדה – אהבו רגליה את האדמה, ובזהירות או באיזו עדינות שמה פעמיה, ובפָתחה את זרועותיה לצדדים בעדנה ורוך – כאילו שר הגוף כולו. היא לא האזינה למוסיקה – הגוף עצמו היה למוסיקה. ואז, כהרף עין, ידעתי: כן! הריקוד יכול להתעלות לאמנות. יש בו כל האפשרויות ליצירה.
אחרי החוויה הזאת הלכתי הביתה. הרגשתי שנגאלתי מכל החששות. רגש של אושר שטף את לבי: אוכל להעז, אוכל להתחיל את דרכי כרקדנית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.