מונולוג של יהודיה מווילנא

– הם אומרים, העכשָוויים זאת אומרת, פרצופים חצופים, יְלָלָה עליהם, שרק אז יהיו אנשים מאושרים, כשיעשו תערבּוֹבת, מִיש־מַאש, שלי־שלך שלך־שלי… ואני אומרת לך, שאם אי־פעם יהיה כך, אז יקראו לזה תוהו־ובוהו – שמיים וארץ ושעועית־בתרמיל. תשמע מעשה, שקרה לי לפני שנה בזמן הזה, ביום הראשון של סוכות. אני יושבת, כפי שאתה בטח יודע, בסמטת גיטקֶה־של־טוֹיבֶּה,¹ בחצר של גוּטקֶה־של־נֶחֶה. זאת אומרת, החצר היא של גוטקה־של־נחה כמו שאתה דודי. החצר היא “חצר אֶקְסוִידוֹרית”; יש בה חלק, בעזרת השם, לחמישה אחים ועוד לשתי אחיות. אז האחים מתו, והאחיות גם־כן מתו, וכולם השאירו אחריהם ילדים, ודווקא בשפע, ולא יכולים להתחלק; לא למכור, לא לפזר, אלא אם חלילה לשׂרוף, אז חבל על הרחוב, חצי עיר יכולה ללכת באש. אז מחזיקים בדירה כמו אני בצרותי: לא גג, לא מדרגות, לא תנור – מזבלת תרנגולות, לכל השנים השחורות, ולֵך תחזיק שם "מִטה עם חוּפּה', ושלֵם שׂכר כזה, שלושה רוּבּלים פחות חצי לחודש ועוד כמה קופי־קות לתוספת. אלא מה? שזה כבר עם הסקה. שאויביך לא ינשמו ולא ינשפו יותר משמסיקים שם, מלבד שבת וחג: מן האנשים עצמם, הם אומרים, די חם… חם ועוד איך! עוד יותר מדי חם! בבקשה, תְחַשֵׁב־נא, בלי־עין־הרע, בעצמך, כמה שכנים על דירה אחת: שְׁמֶרְל הזגג – הא לך לא אחד,² – פִּינִי־מאיר הקצב – לא שניים: נפתלי־בֶּר המלמד השְׁמַרגוני³ – לא שלושה, משה’קה האלמן – לא ארבעה. אילו היה אלמן היה עוד חצי צרה; אבל הוא אלמן כמו שאתה גוברנאטור.⁴ קוראים לו אלמן, כי פעם, לא עלינו ולא על זמננו, הוא היה אלמן. היום הוא, ברוך השם, כבר לא אלמן. אלוהים בירך אותו בארורה אחת, הלוואי שתחזיק בו ולא תרף, רבונו־של־עולם…

ועוד שכחתי להביא בחשבון את ר' יוֹשֶׁה הסופר־סת“ם עם כלתו. למה אני אומרת כלתו, ולא בנו? כי הבן הלך למלחמה ופינה את מקומו לזוג המאושר, שקוראים להם “הבּוּנִימוֹבִיצִ’ים”.⁵ אתה יודע למה, כי הוא פיסח והיא עיוורת, אז הם גורפים ממון. יש אומרים שיש להם קאפיטאל יפה, קאפיטאל יפה ועוד איך – שני אנשים ושניהם מרוויחים! את ר' לייבֶּה הבעל־מַגִיהַ מן הדפוס אני כבר לא סופרת, כי הוא כל השבוע לא בבית, מלבד שבת; הוא אדם עסוק, יש לו אולי עשר פרנסות: חוץ ממה שהוא עובד בדפוס, הוא גם מתווך־של־ספרים, הולך־אל־מניינים, שליח־של־חֶבְרוֹת, אוֹמֵר־של־תהילים, מכֶּה־של־מַלְקות, תוקע־בשופר, ואם מזדמן, חס־ושלום, אסון, איזה נוטה־למות או מה, אז הוא מרכיב “יַעֲנֶךָ” – ועוד וכדומה פרנסות כאלה לרוב. אבל אל תפחד, היהודיה שלו גם־כן לא יושבת בטֵלה: קולעת הבדלות, מוכרת פולים, ועם כל זה – השדים יודעים אותו – בכל־זאת נשאר קבצן! אז איפה אני מחזיקה בחשבון? בטח עברתי את המניין, ואולי עוד עם תוספת. אז הכל היה טוב ויפה, אילו כולם התפללו באותו בית־כנסת. אז הצרה היא שאחד בווילֵייקֶה ואחר בחַנְדְרִיקֶוֶה.⁶ מילא, שהזגג מתפלל בבית־כנסת הזגגים, הקצב בבית־כנסת האיטליזים, המלמד אצל הלוּבאוויצ’ים – את זה עוד אפשר להבין: “כל עורב למינהו”, פירושו: כל אדם במקצוע שלו. אבל אתה, אלמן, מה אתה נדחק דווקא לבית־הכנסת הישן,⁷ אל החזן סירוטה?⁸ מה אתה, מומחה כזה לנגינה? היית צריך לשמוע אותו, כשמגיע בשבת לשיר זמירות – יללה עליו! קול של תרנגול שחוט, ועוד מתאווז לו כאווז. הוא כל־כך סותם את הראש עם ה”ברוך שאכלנו'' שלו, שכל היום־ראשון מְשַׁאַכְלֵן לי באוזניים; שמא אתה יודע, מה הוא “שֶׁאָכַל” שם אצל הארורה שלו, חוץ מקללות וחרמות? ובכל־זאת, דַבֵּר אִתָהּ, אז היא עוד צודקת: בעל, היא אומרת, זה כמו גלות – מילא לשׂאת נושאים אותו, אבל כבר מוּרגלים. מה אתה אומר על הראש שלה?…

אז לי נדמה, שהייתי צריכה לבוא בטענות אל מי שאינני ראויה להזכיר את שמו, כי שלי הוא באמת, איך אומרים, כִּבשׂה כְּשֵׁרה, לא שׂם אצבע במים קרים, יושב “יומם ולילה” בבית־המדרש “על התורה ועל העבודה”, ואני שוכבת באדמה, כמו שאתה יודע, ואופה כעכים.⁹ אלא מה? שיהיה לי כסא בגן־עדן. אז אני באמת עובדת בנאמנות, כמו חמור, רק תדאגי לו שיהיה שבת וחג כיד־המלך! למה שבת וחג? כי כל השבוע הוא אוכל על חשבונה של דבורה־אסתר. מה שהוא אוכל ואיך שהוא אוכל – כל־כך רחוק לא אכניס את ידי. אני רק יודעת, שכשבא שבת וחג מוכנים בשבילו החלות, עם הדגים, עם חתיכת הבשר, עם הכל־בכל־מכל. וכשבא חג – מוכרח להיות צִימֶס:¹⁰ לפסח צימס־שזיפים ולסוכות צימס־של־גזר.

אז קרה מעשה שכזה: לפני שנה בסוכות התייקרו מחירי הגזר. השדים יודעים אותם, לא הביאו לשוק, כנראה. כל בדל־גזר בסלע. אבל מה, זה תירוץ? אצל הבעל שלי הצימס יקר מכל דבר. הוא ימחל לך על הדגים עם הבשר עם הכל־בכל־מכל, ובלבד שיהיה לו צימס. אולי נדמה לך, אני יודעת, שזה רק אמור כך, כי הרי הצימס בא כבר אחרי הכל, אז הוא יכול להיות ותרן… בקיצור, הבאתי סל עם גזר, הכנתי, שמתי בתנור ובישלתי. מה אגיד לך? טעם גן־עדן! לא לחינם אצל העשירים זהו מאכל של ימי השבוע: העשירים לא טיפשים. הם אוהבים באמצע השבוע מה שאנחנו אוהבים בשבת… בישלתי, שמתי בתנור, הזזתי לפינה שלי – לכל שכנה יש פינה שלה בתנור, – והלכתי לרגע אל אחותי לראות מה נשמע. יש לי אחות בֵיילְקֶה, אז היא, לא עליכם, משותקת ברגליה כבר עשר שנים, ובכל־זאת היא חיה משתי ידיה: מורטת נוצות, ובקייץ היא סורגת גרבי ילדים וכובעים מעוטרים. לשֶבת היא יושבת ברחוב היהודי, בחצר של לֵייבֶּה־לֵייזֶר, גם כן חצר אֶקסווידורית, עם עוד כמה מאות משפחות. נו, אז מגיע לי על כך, אני שואלת אותך, שקפצתי לחצי שעה אל אחותי פעם בחג? ואגב־כך באמת הבאתי לה חלה עם חתיכת דג, שגם היא תדע להגיד משהו על חג. מִשֶׁל אחרים, חלילה, אינני מביאה לה, עמל של עצמי, דין־וחשבון לבעל אני גם־כן לא צריכה למסור, אז את מי אני צריכה לשמוע?

אלא מה, שלא מתראים כל השבוע, מלבד שבת וחג, אז קצת התארכנו בדיבורים. אז באו לקרוא לי הביתה, שאלך מהר, כי הוא כבר חזר מבית־הכנסת, הבעל שלי, יללה שלא תבוא עלי, הוא כבר יכול להיות כעוס כהוגן, רוצה לאכול, המסכן. אז אני הרי רצתי, לא חיה ולא מתה, וכבר מצאתי בסוכה את הזוג הששי יושב לסעודה, כי לכולנו יש חתיכת סוכה אחת, ולא כולם יכולים לאכול בבת־אחת. ברוך השם, להגיד הוא לא אמר לי שום דבר. הוא לא מן הבעלים שאומרים. הוא אדם שקט. אבל קצת ברוגז, אני רואה, זה כן. אני כבר מכירה אותו לפי המבט: אם הוא מציץ בספר, סימן שהוא ברוגז. זאת אומרת, בספר הוא מציץ תמיד, אבל להציץ אינו דומה לְלהציץ: ההיא הצצה אחרת, וזו שוב הצצה אחרת. וקצת הוא באמת סגי־נהור על עין אחת, אז זה נראה לגמרי לא חגיגי. אז אני מן־הסתם מתחילה להצטדק: זה, ההוא, אחות, לא מתראים כל השבוע – בּוֹץ! ¹¹ שלי ברוגז, מציץ בספר. הבאתי לו את הספל, נטל ידיים, הגשתי דגים. הריח מחיה־נפשות. מעט הפתיתים, חתיכת הבשר – טוב ויפה בסך־הכל. הגענו לצימס, אז אני אומרת לו, בכל־זאת בעל שיושב ולומד: “יש אצלי, אני אומרת, צימס, אתה שומע, הקיסר יכול לטעום אותו, בחיי! צימס אמיתי, צימס־של־חג, ודווקא, אני אומרת, מגֶזֶר!”… שָׁמַע צימס, אז שלי הניח את הספר, נעשה אדם חדש לגמרי. ואני מפליגה לי אל התנור. אני רק מעיפה מבט – לא יללה עלי, הסיר נקי כמו זהב, וצימס – אף לא לקיקה אחת, אין צימס! צימס־צימס, איפה הצימס שלי? אני רצה אל פלוני, רצה אל אלמוני: “לא ראית את הצימס שלי?” איזה צימס? איש לא שמע על שום צימס! מזל קרה, ששכנה אחת ריחמה עלי, והִפְליטה, שהיא יודעת איפה הצימס שלי. זה כבר, אומרת היא, עליו־השלום, לא צימס. כבר מזמן, אומרת היא, אכלו אותו. אבל מי אכל אותו – אינה יכולה לומר. היא פוחדת, היא לא רוצה להתעסק עם סגי־נהורית, זאת אומרת עם עיוורת. ופה, אני מעיפה מבט על שלי – רוצח! תקע את החוטם בספר – והס!…

אז אני הרי רצה אל הזוג המאושר, שקוראים להם “הבונימוביצ’ים”: “מה פירוש, יללה עליכם, מה היה לכם, אני אומרת, נגד הצימס שלי?” אומרת היא: “איזה צימס?” אומרת אני: “צימס־הגזר של חג!” אומרת היא: “בריאות עליך, מה את מדברת? לי היה קֶקֶרֶה!” אז זה כבר באמת נצלה לי בלב: מה שפרחחית מסוגלת! מה פירוש, הרי אני יודעת שלא היה לה גזר אחד לרפואה, אז היא אומרת לי, שהיה לה קֶקֶרֶה, צימס עוד יותר טוב משלי, זאת אומרת! “אז לך”, אני אומרת, “היה קֶקֶרֶה?” אומרת היא: “קֶקֶרֶה!” אז אני אומרת לה עוד פעם: “קֶקֶרֶה?” אז היא אומרת לי עוד פעם: “קֶקֶרֶה!” אז אני אומרת לה שוב פעם: “קֶקֶרֶה?” אז היא אומרת לי שוב פעם: “קֶקֶרֶה!”… נו, פה כבר פגע לי ממש בעצם! מילא, אילו הכחישה לי, שלא היא שסידרה לי את הצימס, הייתי אולי חושבת: מי יודע, אולי לא היא, אולי מישהי אחרת? אבל להגיד שהיה לה קֶקֶרֶה!…

מה אספר לך הלאה? היה לא יפה, מאוד לא יפה… ומי אשם, אם לקחו אנשים ודחסו אותם כולם ביחד, כמו, להבדיל, תרנגולים בכלוב, ולך עשה משהו! וְדַבֵּר אִתם, עם העכשוויים זאת אומרת, פרצופים חצופים, שרוצים לעשות סדרים חדשים בחצר בתי־הכנסת, לסדר שיהיה מיש־מאש, תערבובת, כולם־על־כולם, – טוענים הם, שאנשים חכמים אומרים, שככה טוב… ואני אומרת לך עוד פעם: זה תוהו־ובוהו – שמיים וארץ ושעועית־בתרמיל, ושיהיה לך חג שמח!

1904