מונולוג של יהודיה מווילנא

– הם אומרים, העכשָוויים זאת אומרת, פרצופים חצופים, יְלָלָה עליהם, שרק אז יהיו אנשים מאושרים, כשיעשו תערבּוֹבת, מִיש־מַאש, שלי־שלך שלך־שלי… ואני אומרת לך, שאם אי־פעם יהיה כך, אז יקראו לזה תוהו־ובוהו – שמיים וארץ ושעועית־בתרמיל. תשמע מעשה, שקרה לי לפני שנה בזמן הזה, ביום הראשון של סוכות. אני יושבת, כפי שאתה בטח יודע, בסמטת גיטקֶה־של־טוֹיבֶּה,¹ בחצר של גוּטקֶה־של־נֶחֶה. זאת אומרת, החצר היא של גוטקה־של־נחה כמו שאתה דודי. החצר היא “חצר אֶקְסוִידוֹרית”; יש בה חלק, בעזרת השם, לחמישה אחים ועוד לשתי אחיות. אז האחים מתו, והאחיות גם־כן מתו, וכולם השאירו אחריהם ילדים, ודווקא בשפע, ולא יכולים להתחלק; לא למכור, לא לפזר, אלא אם חלילה לשׂרוף, אז חבל על הרחוב, חצי עיר יכולה ללכת באש. אז מחזיקים בדירה כמו אני בצרותי: לא גג, לא מדרגות, לא תנור – מזבלת תרנגולות, לכל השנים השחורות, ולֵך תחזיק שם "מִטה עם חוּפּה', ושלֵם שׂכר כזה, שלושה רוּבּלים פחות חצי לחודש ועוד כמה קופי־קות לתוספת. אלא מה? שזה כבר עם הסקה. שאויביך לא ינשמו ולא ינשפו יותר משמסיקים שם, מלבד שבת וחג: מן האנשים עצמם, הם אומרים, די חם… חם ועוד איך! עוד יותר מדי חם! בבקשה, תְחַשֵׁב־נא, בלי־עין־הרע, בעצמך, כמה שכנים על דירה אחת: שְׁמֶרְל הזגג – הא לך לא אחד,² – פִּינִי־מאיר הקצב – לא שניים: נפתלי־בֶּר המלמד השְׁמַרגוני³ – לא שלושה, משה’קה האלמן – לא ארבעה. אילו היה אלמן היה עוד חצי צרה; אבל הוא אלמן כמו שאתה גוברנאטור.⁴ קוראים לו אלמן, כי פעם, לא עלינו ולא על זמננו, הוא היה אלמן. היום הוא, ברוך השם, כבר לא אלמן. אלוהים בירך אותו בארורה אחת, הלוואי שתחזיק בו ולא תרף, רבונו־של־עולם…

ועוד שכחתי להביא בחשבון את ר' יוֹשֶׁה הסופר־סת“ם עם כלתו. למה אני אומרת כלתו, ולא בנו? כי הבן הלך למלחמה ופינה את מקומו לזוג המאושר, שקוראים להם “הבּוּנִימוֹבִיצִ’ים”.⁵ אתה יודע למה, כי הוא פיסח והיא עיוורת, אז הם גורפים ממון. יש אומרים שיש להם קאפיטאל יפה, קאפיטאל יפה ועוד איך – שני אנשים ושניהם מרוויחים! את ר' לייבֶּה הבעל־מַגִיהַ מן הדפוס אני כבר לא סופרת, כי הוא כל השבוע לא בבית, מלבד שבת; הוא אדם עסוק, יש לו אולי עשר פרנסות: חוץ ממה שהוא עובד בדפוס, הוא גם מתווך־של־ספרים, הולך־אל־מניינים, שליח־של־חֶבְרוֹת, אוֹמֵר־של־תהילים, מכֶּה־של־מַלְקות, תוקע־בשופר, ואם מזדמן, חס־ושלום, אסון, איזה נוטה־למות או מה, אז הוא מרכיב “יַעֲנֶךָ” – ועוד וכדומה פרנסות כאלה לרוב. אבל אל תפחד, היהודיה שלו גם־כן לא יושבת בטֵלה: קולעת הבדלות, מוכרת פולים, ועם כל זה – השדים יודעים אותו – בכל־זאת נשאר קבצן! אז איפה אני מחזיקה בחשבון? בטח עברתי את המניין, ואולי עוד עם תוספת. אז הכל היה טוב ויפה, אילו כולם התפללו באותו בית־כנסת. אז הצרה היא שאחד בווילֵייקֶה ואחר בחַנְדְרִיקֶוֶה.⁶ מילא, שהזגג מתפלל בבית־כנסת הזגגים, הקצב בבית־כנסת האיטליזים, המלמד אצל הלוּבאוויצ’ים – את זה עוד אפשר להבין: “כל עורב למינהו”, פירושו: כל אדם במקצוע שלו. אבל אתה, אלמן, מה אתה נדחק דווקא לבית־הכנסת הישן,⁷ אל החזן סירוטה?⁸ מה אתה, מומחה כזה לנגינה? היית צריך לשמוע אותו, כשמגיע בשבת לשיר זמירות – יללה עליו! קול של תרנגול שחוט, ועוד מתאווז לו כאווז. הוא כל־כך סותם את הראש עם ה”ברוך שאכלנו'' שלו, שכל היום־ראשון מְשַׁאַכְלֵן לי באוזניים; שמא אתה יודע, מה הוא “שֶׁאָכַל” שם אצל הארורה שלו, חוץ מקללות וחרמות? ובכל־זאת, דַבֵּר אִתָהּ, אז היא עוד צודקת: בעל, היא אומרת, זה כמו גלות – מילא לשׂאת נושאים אותו, אבל כבר מוּרגלים. מה אתה אומר על הראש שלה?…

אז לי נדמה, שהייתי צריכה לבוא בטענות אל מי שאינני ראויה להזכיר את שמו, כי שלי הוא באמת, איך אומרים, כִּבשׂה כְּשֵׁרה, לא שׂם אצבע במים קרים, יושב “יומם ולילה” בבית־המדרש “על התורה ועל העבודה”, ואני שוכבת באדמה, כמו שאתה יודע, ואופה כעכים.⁹ אלא מה? שיהיה לי כסא בגן־עדן. אז אני באמת עובדת בנאמנות, כמו חמור, רק תדאגי לו שיהיה שבת וחג כיד־המלך! למה שבת וחג? כי כל השבוע הוא אוכל על חשבונה של דבורה־אסתר. מה שהוא אוכל ואיך שהוא אוכל – כל־כך רחוק לא אכניס את ידי. אני רק יודעת, שכשבא שבת וחג מוכנים בשבילו החלות, עם הדגים, עם חתיכת הבשר, עם הכל־בכל־מכל. וכשבא חג – מוכרח להיות צִימֶס:¹⁰ לפסח צימס־שזיפים ולסוכות צימס־של־גזר.

אז קרה מעשה שכזה: לפני שנה בסוכות התייקרו מחירי הגזר. השדים יודעים אותם, לא הביאו לשוק, כנראה. כל בדל־גזר בסלע. אבל מה, זה תירוץ? אצל הבעל שלי הצימס יקר מכל דבר. הוא ימחל לך על הדגים עם הבשר עם הכל־בכל־מכל, ובלבד שיהיה לו צימס. אולי נדמה לך, אני יודעת, שזה רק אמור כך, כי הרי הצימס בא כבר אחרי הכל, אז הוא יכול להיות ותרן… בקיצור, הבאתי סל עם גזר, הכנתי, שמתי בתנור ובישלתי. מה אגיד לך? טעם גן־עדן! לא לחינם אצל העשירים זהו מאכל של ימי השבוע: העשירים לא טיפשים. הם אוהבים באמצע השבוע מה שאנחנו אוהבים בשבת… בישלתי, שמתי בתנור, הזזתי לפינה שלי – לכל שכנה יש פינה שלה בתנור, – והלכתי לרגע אל אחותי לראות מה נשמע. יש לי אחות בֵיילְקֶה, אז היא, לא עליכם, משותקת ברגליה כבר עשר שנים, ובכל־זאת היא חיה משתי ידיה: מורטת נוצות, ובקייץ היא סורגת גרבי ילדים וכובעים מעוטרים. לשֶבת היא יושבת ברחוב היהודי, בחצר של לֵייבֶּה־לֵייזֶר, גם כן חצר אֶקסווידורית, עם עוד כמה מאות משפחות. נו, אז מגיע לי על כך, אני שואלת אותך, שקפצתי לחצי שעה אל אחותי פעם בחג? ואגב־כך באמת הבאתי לה חלה עם חתיכת דג, שגם היא תדע להגיד משהו על חג. מִשֶׁל אחרים, חלילה, אינני מביאה לה, עמל של עצמי, דין־וחשבון לבעל אני גם־כן לא צריכה למסור, אז את מי אני צריכה לשמוע?

אלא מה, שלא מתראים כל השבוע, מלבד שבת וחג, אז קצת התארכנו בדיבורים. אז באו לקרוא לי הביתה, שאלך מהר, כי הוא כבר חזר מבית־הכנסת, הבעל שלי, יללה שלא תבוא עלי, הוא כבר יכול להיות כעוס כהוגן, רוצה לאכול, המסכן. אז אני הרי רצתי, לא חיה ולא מתה, וכבר מצאתי בסוכה את הזוג הששי יושב לסעודה, כי לכולנו יש חתיכת סוכה אחת, ולא כולם יכולים לאכול בבת־אחת. ברוך השם, להגיד הוא לא אמר לי שום דבר. הוא לא מן הבעלים שאומרים. הוא אדם שקט. אבל קצת ברוגז, אני רואה, זה כן. אני כבר מכירה אותו לפי המבט: אם הוא מציץ בספר, סימן שהוא ברוגז. זאת אומרת, בספר הוא מציץ תמיד, אבל להציץ אינו דומה לְלהציץ: ההיא הצצה אחרת, וזו שוב הצצה אחרת. וקצת הוא באמת סגי־נהור על עין אחת, אז זה נראה לגמרי לא חגיגי. אז אני מן־הסתם מתחילה להצטדק: זה, ההוא, אחות, לא מתראים כל השבוע – בּוֹץ! ¹¹ שלי ברוגז, מציץ בספר. הבאתי לו את הספל, נטל ידיים, הגשתי דגים. הריח מחיה־נפשות. מעט הפתיתים, חתיכת הבשר – טוב ויפה בסך־הכל. הגענו לצימס, אז אני אומרת לו, בכל־זאת בעל שיושב ולומד: “יש אצלי, אני אומרת, צימס, אתה שומע, הקיסר יכול לטעום אותו, בחיי! צימס אמיתי, צימס־של־חג, ודווקא, אני אומרת, מגֶזֶר!”… שָׁמַע צימס, אז שלי הניח את הספר, נעשה אדם חדש לגמרי. ואני מפליגה לי אל התנור. אני רק מעיפה מבט – לא יללה עלי, הסיר נקי כמו זהב, וצימס – אף לא לקיקה אחת, אין צימס! צימס־צימס, איפה הצימס שלי? אני רצה אל פלוני, רצה אל אלמוני: “לא ראית את הצימס שלי?” איזה צימס? איש לא שמע על שום צימס! מזל קרה, ששכנה אחת ריחמה עלי, והִפְליטה, שהיא יודעת איפה הצימס שלי. זה כבר, אומרת היא, עליו־השלום, לא צימס. כבר מזמן, אומרת היא, אכלו אותו. אבל מי אכל אותו – אינה יכולה לומר. היא פוחדת, היא לא רוצה להתעסק עם סגי־נהורית, זאת אומרת עם עיוורת. ופה, אני מעיפה מבט על שלי – רוצח! תקע את החוטם בספר – והס!…

אז אני הרי רצה אל הזוג המאושר, שקוראים להם “הבונימוביצ’ים”: “מה פירוש, יללה עליכם, מה היה לכם, אני אומרת, נגד הצימס שלי?” אומרת היא: “איזה צימס?” אומרת אני: “צימס־הגזר של חג!” אומרת היא: “בריאות עליך, מה את מדברת? לי היה קֶקֶרֶה!” אז זה כבר באמת נצלה לי בלב: מה שפרחחית מסוגלת! מה פירוש, הרי אני יודעת שלא היה לה גזר אחד לרפואה, אז היא אומרת לי, שהיה לה קֶקֶרֶה, צימס עוד יותר טוב משלי, זאת אומרת! “אז לך”, אני אומרת, “היה קֶקֶרֶה?” אומרת היא: “קֶקֶרֶה!” אז אני אומרת לה עוד פעם: “קֶקֶרֶה?” אז היא אומרת לי עוד פעם: “קֶקֶרֶה!” אז אני אומרת לה שוב פעם: “קֶקֶרֶה?” אז היא אומרת לי שוב פעם: “קֶקֶרֶה!”… נו, פה כבר פגע לי ממש בעצם! מילא, אילו הכחישה לי, שלא היא שסידרה לי את הצימס, הייתי אולי חושבת: מי יודע, אולי לא היא, אולי מישהי אחרת? אבל להגיד שהיה לה קֶקֶרֶה!…

מה אספר לך הלאה? היה לא יפה, מאוד לא יפה… ומי אשם, אם לקחו אנשים ודחסו אותם כולם ביחד, כמו, להבדיל, תרנגולים בכלוב, ולך עשה משהו! וְדַבֵּר אִתם, עם העכשוויים זאת אומרת, פרצופים חצופים, שרוצים לעשות סדרים חדשים בחצר בתי־הכנסת, לסדר שיהיה מיש־מאש, תערבובת, כולם־על־כולם, – טוענים הם, שאנשים חכמים אומרים, שככה טוב… ואני אומרת לך עוד פעם: זה תוהו־ובוהו – שמיים וארץ ושעועית־בתרמיל, ושיהיה לך חג שמח!

1904

– רבי! אני רוצה לשאול אותך שאלה רוצה אני. אני לא יודעת אם אתה מכיר אותי, או שאתה לא מכיר אותי. אני יֶנְטֶה אני, ינטה התרנגולנית. אני סוחרת בביצים סוחרת אני, בעופות, באווזים ובברווזים. יש לי הקונות הקבועות שלי יש לי, שניים־שלושה בתים, אז הם מחזיקים אותי, שיתן להם אלוהים בריאות וכל טוב: כי אילו עוד הייתי צריכה לשלם אחוזים, לא היתה החלה מספיקה ל“המוציא”. אז אני חוטפת מטבע שלוש־אגורות חוטפת אני, פעם פה, פעם שם, פה לוקחים, שם נותנים, שם נותנים, פה לוקחים – מסתובבים, מה־אפשר־לומר! בוודאי, מה יש לך לחשוב, אילו בעלי עליו־השלום היה חי לי עכשיו – טֶה־טֶה־טֶה!… אם כי, אם רוצים לגלגל את השיחה לאחור, דבש לא ליקקתי בימיו, כי מרוויח, שימחל לי, הרי הוא לא היה, רק ישב ולמד, ישב ולמד, ולעמול עמלתי אני, ולעמול אני רגילה עוד מילדות, עוד אצל אמי עליה־השלום, בתיה היה שמה, בתיה משחילת־הנרות, היא היתה משחילה־נרות, היתה קונה חֵלב אצל הקצבים ומושכת נרות, צמות של חֵלב, אז עוד לא ידעו על גז ועל מנורות עם זגוגיות, שמתפצלות כל פעם, רק בשבוע שעבר התפוצצה לי זגוגית, וגם לפני שבועיים זגוגית.

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: מת צעיר… כשמשה־בנציון שלי עליו־השלום נפטר, הוא היה בסך הכל בן עשרים ושש שנים. הה? עוד פעם: כיצד עשרים ושש? בן תשע־עשרה היה בחתונה, כשמונה שנים חלפו מאז שמת, ביחד תשע־עשרה ושמונה – יוצא משהו כמו עשרים ושלוש. אז למה יצא אצלי עשרים ושש? כי שכחתי את שבע השנים שהוא חלה. זאת אומרת, לחלות הוא חלה הרבה יותר, מתמיד היה חולני; זאת אומרת ככה הוא אפילו היה בריא, רק השיעול, השיעול הרג אותו! הוא היה, לא עליכם, תמיד משתעל, זאת אומרת לא תמיד, אבל כאשר השיעול בא הוא היה הולך ומשתעל, וכשהלך והשתעל, אז הוא השתעל והשתעל והשתעל… הרופאים אמרו שזה אצלו ספאזמה כזאת, זאת אומרת, מין דבר כזה, שכשרוצים להשתעל משתעלים, וכשלא רוצים להשתעל לא משתעלים. חרוּז־שְׁמָרוּז, עֲשֶׂה לי קרוּסֶלָה! שככה ידעו עזים לקפוץ בגנים זרים, כמו שהם יודעים, הרופאים זאת אומרת, מי שחיתל אותם!… הנה קח לך את הילד של ר' אהרן השוחט, יוֹקל שמו, כאבה לו שן כאבה לו, אז עשו לו הכל, השבעות ודקירות, וראו שלא מועיל. אז הוא הולך, יוֹקל זאת אומרת, ושם לו שוּם לתוך האוזן, – אומרים ששום הוא רפואה לכאב־שיניים – אז הוא טיפס על הקירות הישרים, יוֹקל זאת אומרת, ועל השוּם לא גילה דבר. בא הרופא וממשש לו בַדופק. מה אתה ממשש לו בַדופק, גולם מטופש?… בוודאי, אילו לא הובילו אותו, את יוֹקל זאת אומרת, ליֶהוּפֶּץ, אז הוא כבר היום היה מגיע מי יודע לאן? לשם, לאיפה שאחותו, פֶּרל המסכנה, שהלכה בגלל עין טובה, לא עליך, בצירי־הלידה…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: אלמנה… נשארתי אלמנה, לא עלינו, עוד צעירה לגמרי זאת אומרת, עם תינוק על הידיים ועם חצי בית ב“קבצניווקֶס”, השני אחרי הדירה של לייזר הנגר, אם אתה יודע: לא רחוק מבית־המרחץ. אז הרי תשאל: מה פתאום רק חצי בית? כי החצי השני אינו שלי; הוא שייך לגיסי הוא שייך, עזריאל שמו, אתה מכיר אותו, בעצמו הוא ווסלוקוטאי, מוֶסֶלוֹקוּט, עיירה כזאת, ולסחור הוא סוחר בדגים, ומרוויח, בלי־עין־הרע, יפה מאוד, תלוי מה מצב הנהר: אם בחוץ שקט, נידוגים הדגים, ואם נידוגים הדגים אז הדגים זולים; ואם בחוץ רוח, לא נידוגים הדגים, והדגים יקרים. אבל יותר טוב שנידוגים ושזול… כך הוא אומר, עזריאל זאת אומרת. אז אני שואלת אותו: “מה ההגיון?” אז הוא אומר: “ההגיון הגיון פשוט: אם בחוץ שקט, נידוגים הדגים, ואם נידוגים הדגים הדגים זולים; אם בחוץ רוח לא נידוגים הדגים, והדגים יקרים. אבל יותר טוב, שנידוגים ושזול”… אז אני אומרת: “כן, אבל מה ההגיון?” אז הוא אומר: “ההגיון הוא הגיון פשוט: אם בחוץ שקט, נידוגים הדגים, ואם נידוגים הדגים, אז הדגים זולים…” "טפו שיהיה לך! – אני אומרת לו. – לכי דברי עם אדם גס־רוח''…

– כן, אז כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: דירה פרטית… בוודאי שעדיפה פינה אחת משלך, מאשר להתגלגל בשכנוּת עם מישהו. איך אתה אומר: “שלי הוא לא של זולתי!” אז יש לי, זאת אומרת, חצי בית משלי, חתיכת נחלה, שלא נחטא בדברים. אבל אני מבקשת ממך, בשביל מה צריכה אלמנה, מה־אפשר־כבר־לומר, עם תינוק אחד ויחיד, מחצית שלמה של בית? יש איפה לשים את הראש – דיינו! ובפרט, שצריכים לכסות את הגג, כבר כמה שנים הגונות שהבית עומד לא מכוסה הוא עומד, אז הוא מנדנד לי על הנשמה, הגיס המתוק שלי, עזריאל זאת אומרת, שיכסו אותו!… “הגיע הזמן, הוא אומר, שיכסו אותו!” “נו, אני אומרת, אם כך, למה לא מכסים אותו?” אז הוא אומר: “הבה נכסה”… אז אני אומרת: "הבה נכסה''… נכסה־נכסה, נכסה־נכסה – ובזה זה נשאר. כי בשביל לכסות צריכים קש, על רעפים כבר לא מדברים, איפה יש לי לרעפים? אז אני משכירה שני חדרים אני משכירה. בחדרון אחד יושב אצלי חיים־חנא החירש, אדם זקן, כבר עובר־בטל. הילדים משלמים לי בשבילו חמישה זהובים לשבוע שכר־דירה, ולאכול הוא אוכל אצלם, יום מעֵבר ליום, זאת אומרת, יום הוא אוכל ויום הוא צם, וביום שהוא אוכל הוא אוכל קדחת. כך הוא אומר, חיים־חנא החירש. ואולי זה שקר אולי? זקנים אוהבים לרטון; כמה שנותנים להם מעט להם, איפה שמושיבים אותם רע להם, ואיפה שמשכיבים אותם קשה…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה שאתה אומר: שכנים. שום יהודי טוב שלא ידע עליהם! מילא ההוא, החירש, הוא חירש, לפחות שכן שקט, איך אתה אומר: לא שומעים אותו ולא רואים אותו… אבל השנה־הטובה דחפה אותי, שאשכיר את החדר השני לדיירת, גנֶסי שמה. היא מחזיקה מכולת של קמח היא מחזיקה. מסְפָּר טוב זאת!… בתחילה, אילו ראית, היא היתה רכה כמו דובשנית, קוּצֶנִיוּ־מוּצֶנִיוּ, נשמה־ניוּ, לבב־ניוּ, היא לי את זה, והיא לי את ההוא… כי מה היא צריכה, מה־אפשר־כבר־לומר? פיסונת תנור לשים את הסיר, קצה של ספסל להמליח את חתיכת הבשר פעם בשבוע, ושוליים של שולחן לגלגל דף של אטריות פעם ביובל… “והילדים”, אני אומרת, “איפה תשימי את הילדים שלך איפה? יש לך הרי, גנסי, שיהיו בריאים, ילדים קטנים יש לך הרי!”… “א – אני יודעת, היא אומרת, מה שאת מדברת, ינטה־שתחיי! את יודעת איזה ילדים אלה? יהלומים, לא ילדים! בקיץ־שיחיה הם מתגלגלים בחוץ כל היום, ובחורף מטפסים על התנור כמו כבשים רכות, ולא שומעים אף פּיפּס. חסרון אחד רק, שהם צריכים, בלי־עין־הרע, הרבה, אוהבים ללעוס, נקרנים, בלי עין הרע”… נו־נו! עוד איך קניתי לי אסון, על ראשֵי כל שונאי! מילא הילדים – אחד אחד, פרצופים רחוצים, שאלוהים לא יענישני על הדברים, חתיכת לחם לא יאכלו! יום ולילה אצלם מהומה! צועקים וצווחים, הורגים ומרביצים – גהינום! מה אני אומרת גהינום? הגהינום, אני אומרת לך, הוא זהב!… אבל רגע, רגע, אל תחשוב שגמרת. זה עוד היה חצי צרה, כי ילד אפשר להרגיע: בעיטה, סטירה, צביטה – בכל־זאת ילד! אז אלוהים נתן לה בעל, עויזר שמו; אתה בטח מכיר אותו, הוא עוזר־לשמש בבית־המדרש התחתון, יהודי כשר, המסכן, ואפילו נדמה, לא טיפש כל־כך גדול, אז אתה היית צריך לשמוע איך היא קוברת אותו, גנסי זאת אומרת: עויזר, לשם! עויזר, לפה! עויזר, זה! עויזר, ההוא! עויזר־עויזר! עויזר־עויזר!… והוא – או שהוא אומר לו פתגם (הוא גם אומר־פתגמים לכל הצרות), או שהוא מוריד את הכובע על העיניים והולך… הכל רק, אומרת אני לך, הצלחה ודי!…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: שכנים רעים… רע לרע אינו דומה! שהרבונו־של־עולם לא יחשוב לי זאת ללשון־הרע: אינני צריכה, מה שייך, לדבר עליה רעות. מה יש לי נגדה? היא יהודיה, שאוהבת לתת פרוסת לחם לעני, אבל השנה־הטובה תדע אותה: כשבאה עליה המאנקוליה – שיצילנו אלוהים! בושה לספר: למישהו אחר בוודאי לא הייתי מספרת על כך, אבל אצלך, אני יודעת, זה יישאר בסוד… ששש… היא סוטרת לו מדי פעם… לַבעל, זאת אומרת… כשאיש אינו רואה… “אַי, אני אומרת לה, גנסי, גנסי! איך את לא מפחדת מאלוהים? מאלוהים איך את לא מפחדת?”… אומרת היא: "זה לא עסק של הסבתא שלך''… אומרת אני: "כפרה טהורה ויפה''… אומרת היא: “שיהיה לכפרה מי שמציץ בסיר של הזולת”… אומרת אני: “שייצאו העיניים למי שלא ראה טוב מזה”… אומרת היא: “שיכנס לבטן למי שמקשיב”… מה אתה אומר על נבחנית כזאת?…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי־זה, שאתה אומר: אני אוהבת נקיון… למה שאכחיש? אני באמת אוהבת, שיהיה נקי בכל פינה. מה מגיע לי על כך? אז אולי היא לא יכולה לסבול, גנסי זאת אומרת, למה שאצלי נקי, אצלי יפה, אצלי טהור, אצלי מלא־אור. ואצלה? היית צריך לראות – תמיד חושך, תמיד קדרוּת, מרוח וסרוח ובוץ עד הצוואר, סיר השופכין מלא כמו עַיִן – טפו!… בא השחר – השמיים נפתחים! האם ילדים אלה? שדים ולא ילדים: בדיוק כמו דויד’ל שלי, להבדיל באלף הבדלות! שהרי דויד’ל שלי שיהיה בריא כל היום בחדר הוא, וכשבא לילה הוא ניגש לעבודה: או שהוא מתפלל או שהוא לומד, או שהוא מציץ בספר מציץ הוא. והילדים שלה – שאלוהים לא יעניש על הדברים! או שזה אוכל, או שזה בוכה, או שזה מכה ראש בקיר… אתה מבין? אז אני אשמה שאלוהים בירך אותה בכנופיה כזאת של סאווּלים וגוֹנצים, ולי הוא נתן מתנה כזאת, חתיכת זהב, יהלום, שלא יתקלקל לי, ריבונו־של־עולם, כי הוא עולה לי במספיק דמעות הוא עולה לי! אל תראה, שאני יהודיה! גבר במקומי בוודאי לא היה עומד בזה! שלא יהיה לך הדבר לחרפה. יש גברים כאלה, שהם פי אלף גרועים מנשים גרועים הם; כשמשהו לוחץ עליהם, הם לא יודעים איפה הם בעולם… למה לך הרבה הוכחות? הנה קח למשל את יוסי של משה־אברהם: כל זמן שפרומה־נֶחֶה עוד חיה לו, הוא החזיק מעמד, וכשהיא, לא עלינו, מתה, אז הוא ריפה את ידיו ורגליו, את גופו ואת חייו… “ר' יוסי, אומרת אני לו, אלוהים אתך! מילא, אם אשה מתה, מה אפשר לעשות? זה עניין מאלוהים!” “ה' לקח ה' נתן”, איך זה כתוב שם אצלכם בספרים הקדושים? לך אין צורך לספר, אתה מן־הסתם יודע יותר טוב…

– כן, כלפי מה היגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: בן־יחיד… הוא אצלי אחד ויחיד, איך אתה אומר: עין אחת בראש, דויד’ל שמו. אתה לא מכיר אותו? הוא נקרא על שם חותני דויד־הֶרש הוא נקרא. אתה היית צריך לראות אותו – לגמרי האבא, שיהיה לו לשנים ארוכות, לגמרי משה־בנציון, אפילו הגובה אותו גובה, והפנים – כמו אצלו, עליו־השלום: צהוב, מיובש, מצומק, עור ועצמות, וחלש, חלש, מעוּנה, המסכן, מן החדר, מן הגמרא… “אבל די לך, אומרת אני לו, די לך, בן יקיר, תנוח קצת, תראה איזה פרצוף יש לך, קח משהו לפה, אומרת אני, תאכל משהו, תשתה משהו, קח כוסית של ציקוריה קח!”… “ציקוריה, אומר הוא, טוב שתשתי בעצמך, אמא: את עובדת, אומר הוא, מעל לכוחותיך. עדיף לוּ הייתי עוזר לך, אומר הוא, לשאת את הסל מן השוק”… “איזו השוואה! – אומרת אני, – מה אתה מדבר מה? אתה יודע מה שאתה מדבר? מה פירוש, אתה תשא סלים? שלא יחיו לראות את זה האויבים שלי, יש לי די אויבים! אתה צריך, אני אומרת, ללמוד, לשבת וללמוד!”… וכל אותה שעה אני מסתכלת עליו, על דויד’ל שלי זאת אומרת, – לגמרי הוא, עליו־השלום, אפילו עם השיעול, אוי חושך ושממה יבואו עלי! כל שיעול שהוא משתעל קורע לי חתיכת לב! כי עד שזכיתי לראות אותו קצת בן־אדם, יפה־יפה יצאו לי העיניים מהחורים! שבסך־הכל, אתה צריך לדעת, אף־אחד לא האמין שהתינוק ישאר בחיים ישאר, כי איפה שיש מכה, צרה, מחלה – הכל היה אצלו: אם אתה רוצה אדמת – אדמת, אבעבועות – אבעבועות, ודיפטריה, ושקארלאטינה, ושקדים, וכאבי־שיניים, ומה לא?… הלילות, שישבתי ערה בגללו, שאלוהים לא יחשֵב לי אותם; כנראה שהדמעות שלי, ובאמת קצת זכות־אבות, התערבו, ובקושי־בקושי הגעתי עד לבר־מצווה שלו! אז אתה חושב, שזה סוף? אז תשמע דבר ישן־נושן: לא הוא צריך ללכת פעם בלילה, בחורף זה היה, מן החדר ולפגוש במישהו לבוש כולו לבן וּמַכֶּה בשתי הידיים?… כמובן שהילד, מסכן, נבהל למוות ונפל מתעלף בשלג, והביאו אותו הביתה מת הביאו, בקושי־בקושי חזר להכרה: וכשחזר להכרה, רק אז הוא נשכב, כְּאֵב שיכנס באמא שלו, ושכב בתוך אש־להבה לא הרבה לא מעט, ששה שבועות!… איך אני עברתי את חתיכת הזמן ההיא – זה באמת נס מן השמיים! מה עשיתי ומה לא עשיתי אז? נדרתי נדרים, מכרתי אותו ושוב פדיתי אותו בחזרה, הדבקתי לו עוד שם (חיים־דויד־הֶרש), ודמעות – דמעות, מי מדבר על דמעות? “אלוהים, טענתי אל הריבונו־של־עולם, אתה רוצה להענישני? תעניש אותי במה שתרצה, אבל את הילד שלי שלא תקח ממני שלא!”… וכשאלוהים נתן לי את המתנה, הוא הבריא, פונה הוא אלי: “את יודעת, אמא? אני יכול למסור לך דרישת־שלום מאבא. אבא בא לבקר אותי”… שמעתי מלים אלה, כמעט ופרחה לי הנשמה, והלב־הולם: טְיוֹך־טיוֹך־טיוֹך!… “שהוא יטרח, אומרת אני. סימן הוא שאתה, אם־ירצה־השם, תחיה הרבה ותהיה בריא”… כך אני אומרת לו, והלב – טְיוֹך־טיוֹך־טיוֹך!… רק מאוחר יותר, זמן רב אחרי זה, נודע לי שמי שהיה לבוש בלבן ומחה כפיים, אתה יודע מי זה היה? נו, נראה אותך, תנחש, רבי, הרי אתה חכם! – ר' ליפא זה היה, ליפא שואב־המים! אותו יום, אתה מבין, הוא קנה לו פרווה חדשה, פרווה לבנה, ומכיוון שהכפור בער כהוגן הוא רצה להתחמם קצת, אז הוא הכה כף בכף – הצרות שלי על ראשו! שמעת טירוף כזה, שיהודי יתלבש דווקא בפרווה לבנה לפתע פתאום?…

כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה שאתה אומר: בריאות… בריאות – זה העיקר. כך אומר הדוקטור שלי ומצווה עלי שאשמור עליו מכל משמר שאשמור, שאבשל לו מרק־עוף, כל יום מרק־עוף, הוא אומר, ולוּ מרבע עוף, ואם אני יכולה, הוא אומר, לסַדֵר, לפטם אותו, הוא אומר, בחלב ובחמאה ובצֶ’קולד, אם אני יכולה, הוא אומר, לסַדֵר… משל יפה – אם אני יכולה לסדר? יש כאילו דבר אחד בעולם שבשביל דויד’ל שלי לא אסדר? יש איזה תירוץ? ואם היו אומרים לי לדוגמא למשל: לכי, ינטה, תחפרי אדמה, תקוששי עצים, תסחבי דלי מים, תלושי חימר, תגנבי מן הכנסייה, ובלבד שיהיה בשביל דויד’ל – אז אפילו באמצע חצות הלילה בכפור הגדול ביותר! הנה התחשק לו הקיץ איזה מיני חיבורים, מן הסתם ספרי־קודש, שאין לי אותם. ומכיוון שאני נכנסת לבתים הגדולים ביותר נכנסת אני, אז הוא ביקש אותי, שמא אוכל להשיג לו את החיבורים האלה, או את ספרי־הקודש, ורשם לי על נייר הוא רשם לי. אז אני באה ומראה את הנייר ומבקשת אצלם את החיבורים, או את הספרים, פעם ופעמיים ושלוש ופעמים. אז הם צוחקים לי: “לשם מה את צריכה, ינטה, חיבורים כאלה? את מפטמת בהם את העופות, את האווזים עם הברווזים?”… "תצחקו, תצחקו, אני חושבת לי, ובלבד שלדויד’ל יהיה איפה להציץ יהיה לו''… לילות שלמים, לילות שלמים הוא מציץ בחיבורים האלה, או בספרים, ומבקש אותי, שאביא לו עוד ועוד. אז אני אחסוך לו? אז אני מחזירה בשבילו את אלה ולוקחת עוד… אז בא דוקטור חכם אחד ושואל אותי, אם אוכל להשיג בשבילו כל יום מרק־עוף לפחות מרבע עוף? ומשלושת־רבעי עוף, אם צריך, אז אתחשב בנימוסים? מניין באו, אני שואלת אותך, דוקטורים כאלה לעולם? איפה הם גדלו? על איזה שמרים הצמיחו אותם ובאיזה תנור אפו אותם?…

כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: מרק־עוף… אז אני מספקת לו כל יום מרק־עוף מרבע עוף, ובערב, כשהוא חוזר מן הלימוד, הוא אוכל, ואני יושבת לי מולו עם סריגה ביד ונעשית רחבה יותר משאני ארוכה אני נעשית, מרוב תענוג זאת אומרת, ואני מבקשת מאלוהים שאלוהים יעזור לי, שמחר, אם־ירצה־השם, שוב אוכל להביא לו מרק־עוף מרבע עוף… “אמא, הוא אומר, למה אינך אוכלת אתי?” “תאכל לבריאות, אני אומרת, אני כבר אכלתי”… “מה אכלת?” הוא אומר. “מה שאכלתי, אומרת אני, אכלתי, העיקר שכבר אכלתי, תאכל לבריאות!” וכשהוא גומר ללמוד את החיבורים, או הספרים, רק אז אני מוציאה מן התנור כמה תפוחי־אדמה אפויים אני מוציאה, או שאני מגררת פרוסת לחם עם בצל מגררת אני, ועושה לי סעודה… ואני נשבעת לך בנאמנות, שכה אחיה לראות בו נחת עם כל טוב, שאני נהנית מן הבצל הזה יותר מכל צלי יפה, יותר מכל מרק־עוף טוב, כי אני נזכרת, שדויד’ל בלי עין־הרע, אכל מרק־עוף מרבע עוף ואם־ירצה־השם למחר שוב יש מרק־עוף מרבע עוף!… חסרון אחד רק – השיעול הזה שהוא משתעל מסכן כל הזמן: קַחי קַחי! קַחִי קַחי!… אני מבקשת את הדוקטור מבקשת אני, שיתן לו משהו נגד השיעול. אז הוא אומר: “בן כמה היה בעלי, משה־בנציון, עליו השלום, כשמת, וממה הוא מת?”… “מן המוות, אני אומרת, הוא מת, מן המוות. יצאו לו, אני אומרת, שנותיו, אז הוא מת… איזה מין משל הוא לענייננו?”… “אני צריך לדעת זאת, הוא אומר, בדקתי את בנך, יש לך בן נהדר, בן מוצלח”… “תודה רבה, אני אומרת, את זה אני יודעת בעצמי. אתה מוטב שתתן לי תרופה נגד השיעול שתתן לי, שיפסיק להשתעל שיפסיק לי”… “זה אי אפשר, הוא אומר, את צריכה רק, הוא אומר, לשים לב שילמד פחות”… “אלא מה, אני אומרת, שיעשה?” “שיאכל הרבה, הוא אומר, וילך לטייל כל יום, והעיקר – שלא ישב בלילה על הספרים. אם נועד לו, הוא אומר, להיות פעם דוקטור, אז הוא לא יפסיד כמה שנים מאוחר יותר”… "מה שבא לי בחלום, אני חושבת לעצמי, בלילה ההוא ובלילה הזה וכל השנה! משהו הוא לא מדבר לעניין, ממש כמו מטורף הוא מדבר! מה פירוש, דויד’ל שלי יהיה דוקטור לפתע־פתאום? למה שלא יהיה יותר טוב גוברנאטור למה?''… אז אני חוזרת הביתה ומספרת זאת לדויד’ל שלי אני מספרת, אז הוא נעשה אדום כאש ואומר לי: “את יודעת מה, אמא? אל תלכי עוד אל הדוקטור ואל תדברי אתו''… ''אני כבר לא רוצה, אני אומרת, לראות את פרצופו! וכי איני רואה שהוא חוּשם?”… שלדוקטור יהיה טבע משונה כזה, שיאהב להיכנס לדברים כאלה, רק לחקור את החולה: ממה הוא חי, ואיך הוא חי, ומניין הוא לוקח לחיים?… מה זה עסקך? נותנים לך חצי סלע? – קח ותרשום תרופות!…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר, שנמצאים כל הזמן בטאראראם… כמובן, שנמצאים בטאראראם וישנים בשילייה, כשיש לך סל עם ביצים, עם עופות, עם אווזים ועם ברווזים, וכל אשת־עשיר על ראשך, שכל אחת רוצה קודם, פוחדת שהאחרת בחרה את הביצים הטובות יותר ואת העופות היפים יותר. אז מתי נשאר לי זמן, תגיד בעצמך, לבשל מרקי־עוף כשאני כל הזמן לא בבית? אבל יהודי למדן, איך אתה אומר, מוצא לו עצה: השכם עם שחר, לפני שאני יוצאת לשוק, אני מדליקה אש בתנור אני מדליקה, אחר־כך אני קופצת לרגע וממליחה את רבע העוף אני ממליחה, והולכת לעבודה, וקופצת שוב לרגע ושופכת מים על הבשר שופכת אני, ושמה את הסיר שמה אני, ומבקשת אותה, את השכנה שלי, גנסי זאת אומרת, שתשים לב לסיר שתשים, זאת אומרת, שכשירתח הסיר שהיא תכסה אותו במכסה ותעטוף אותו באפר – עבודה רבה, מה יש לומר! כמה פעמים קורה שאני מבשלת בשבילה ארוחת־ערב שלמה? הרי יהודים אנחנו, אבוי לי, הרי יושבים בין אנשים, לא ביער יושבים!… ומאוחר יותר, בלילה, כשאני חוזרת הביתה מן העבודה, רק אז מפיחה אני אש מפיחה אני, ומחממת את הסיר, והוא אוכל מרק־עוף טרי הוא אוכל… אז היה, נדמה, צריך להיות טוב, הלא כן? אז אבל השכנה שלי, שלא יוגד ברבים, במחילה ממך… גדולה… אינני רוצה להגיד מה… אז היא מיישבת את דעתה הבוקר ונעמדת לבשל לילדיה ארוחה של חלב – כופתאות או בַּלַבֶּשְׁקֶס עם חלב. איזה מין מאכל זה בַּלַבֶּשקס עם חלב? ומה לפתע־פתאום באמצע יום־חול ערב־שבת? שאני כה אדע ארוחת־ערב רעה! יהודיה מוזרה הדיירת הזאת! אצלה או שהכל, או שלא־כלום. או שחולפים שלושה ימים והיא לא תבעיר אש בתנור, ופתאום בא לה – והיא מתחילה להרעיד קערת־שופכין שלמה, כלומר דייסה של דוחן או קרופּניק של גריסים, שצריכים ללבוש זוג משקפיים כדי לראות שם גרגר־דוחן אחד, או דווקא סיר עם תפוחי־אדמה־בדגים, שאת הבצל אפשר להריח למייל, ומן הפלפל, שהיא פלפלה שם, הם הולכים אחר־כך כולם יממה שלמה בפיות פעורים ומהקהקים! הו־אַ, הו־אַ!…

– כן, אז כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה שאתה אומר: ביש מזל… אז מתיישבת בדעתה השכנה שלי ומבלבשת לה כופתאות בלבשקס מקמח כוסמת ושמה כד עם חלב היא שמה לתנור, כדי שירתח, ובין ילדיה נעשית שמחה, מהומה, אבא’לה! אף פעם לא ראו קצת חלב, כנראה. תאר לך, שלא יהיה יותר לאויבינו, כמה שם היה חלב! אולי שתי כפות, השאר מים. אבל אצל קבצנים כאלה, מה־אפשר־לומר, גם זה עניין!… בינתיים השנה־הטובה מביאה את השמש. מסתבר שעוזר הריח עוד בבית־המדרש, שבבית מתבשלת ארוחה של עשירים מתבשלת, אז הוא בא בטיסה עם פתגם בפה, כדרכו: “חג שמח!”… “חג שמח שומם, קודר שיהיה עליך, אומרת היא, מה זה מוקדם כל־כך?”… “חששתי, הוא אומר, שמא, חלילה, אאחר כאן לברך ברכו… מה זה מתבשל אצלך בתנור?”… "קדחת, אומרת היא, בשבילך במיוחד בסיר קטן''… “למה לא, אומר הוא, בסיר גדול, אז כבר היה מספיק לשנינו?”… “אה, שתיחנק אתה עם הפתגמים שלך!” – אומרת היא, כולה אש־להבה, ותופסת את אוחז־הסירים וחאפּ – חוטפת את הסיר. והסיר מתהפך, והחלב – פליוּך! על כל התנור!… זעקה, רעש, יללות! גנסי מקללת את הבעל בקללות מתות; המזל שלו, שהסתלק בעוד מועד והילדים מסכנים ירדו מעל־לתנור ופתחו בבכי עם צעקות, כאילו שחטו להם את אבא ואמא… “כפרה, אני אומרת, שיהיו הבלבשקס עם חלב שלך – מרק־העוף של דויד’ל שלי, אני חוששת, כן הלך לאיבוד, והסיר שלי חלילה נעשה טרפה!”… “תקח הרוח את מרק־העוף שלך עם הסיר גם יחד, אומרת גנסי, הבלבשקס עם חלב שלי אולי יקרים אצלי כמו כל הסירים שלך עם כל מרקי־העוף שלך, שאת מבשלת בשביל הקדיש שלך!”… “את יודעת מה, אומרת אני, שתהיו כולכם כפרה לצפורן הזעירה בזרת הקטנה של דויד’ל שלי!”… “את יודעת, אומרת היא, שיהיה דויד’ל כפרה לכולנו, הוא רק אחד!”… מה אתה אומר על פרחחית כזאת? האם לא היתה ראויה שיסטרו לה סטירות בפרצוף במגבת רטובה?…

– כן, כלפי מה הגענו לדבר על זה? כלפי זה, שאתה אומר: מחלב ובשר בתנור אחד דבר טוב לא יכול לצמוח… אז הסיר, זאת אומרת, נעמד להיפך, והחלב – אוּץ, על כל התנור. אז אני חוששת, שמא, חלילה, זה נגע במרק־העוף שלי, אז אני אבודה אני! אם כי אומנם, אם נגלגל את השיחה לאחור, איך מגיע החלב אל הסיר שלי, שהסיר שלי עמד עטוף באפר הרחק־הרחק בזווית? אבל שוב אותו מעשה, וכי אוכל לערוב לכך? מי יודע מה עלול לקרות! המזל החשוך שלי! שמא?… אני אגיד לך את האמת לאמיתה אגיד לך: מילא מרק־העוף כמו מרק־העוף; בוודאי שכואב לי הלב, מה יאכל המסכן דויד’ל? אבל מן־הסתם כבר אמציא משהו למענו מן־הסתם; אתמול הבאתי אווזים מן השוחט, עשיתי שומן למכירה, אז נשארו לי קצת פרפראות לשבת: ראשים, מעיים, זה, ההוא – אפשר כבר משהו לעשות מזה! אבל רע ומר – אין לי סיר אין לי. אני פוחדת, שמא תטריף לי את הסיר, אז אני נשארת בלי סיר, ובלי סיר אני כמו בלי יד אני, כי יש לי בסך־הכל סיר אחד. זאת אומרת, היה היו לי שלושה סירים של בשר, אז גנסי, שהיא לא תעמוד לך בשום מקום טוב, פעם שואלת ממני סיר, סיר חדש־ומבריק, והולכת ומחזירה לי סיר משופשף. אז אני אומרת לה: “איזה מין סיר הוא זה?”… אומרת היא: “זה הסיר שלך”… אומרת אני: “איך מגיע אלי סיר משופשף, כשלקחת ממני סיר שלם?”… אומרת היא: “שקט, אל תצעקי כל־כך, לא נעשים מאושרים ממך! ראשית כל, החזרתי לך סיר שלם: שנית, כשלקחתי ממך את הסיר הוא היה סיר משופשף; ושלישית, אף פעם לא לקחתי ממך שום סיר, יש לי סיר משלי, ומה נטפלת לחיי!”… למה שפרחחית מסוגלת!…

– כן, אז כלפי מה הגענו לדבר על כך? כלפי זה, שאתה אומר, שסירים במשק־בית אף פעם אין יותר מדי… אז אני, זאת אומרת, כמו שאתה רואה, נשארתי עם שני סירים שלמים וסיר אחד משופשף, זאת אומרת, שני סירים… אבל האם מותר לעני שיהיו לו שני סירים? אז צריך מן־הסתם לקרות, שאני באה פעם אחת מן השוק עם העופות אני באה, מתיר את עצמו עוף אחד ונבהל מפני החתול… אז תשאל איך מגיע לכאן חתול? הכל היא והקדישים שלה! אם תופסים באיזה מקום חתולה, הם מתעללים בה זמן רב כל־כך עד שגומרים אותה. “צער בעלי־חיים! – טוען להם דויד’ל שלי – דבר חי הוא!”… אבל לך דבר עם ציידי־כלבים כאלה, הולכי־בטל, פוחזים־וריקנים!… בקיצור, הם תלו משהו על קצה זנב החתול, אז הוא התחיל לקפץ, להציג הצגות, אז העוף נבהל, התרומם, ועף ישר על המדף העליון – וטראך! סיר הולך לאדמה! אתה חושב אולי – הסיר המשופשף? בוודאי, כמובן, אלא מה! אם להישבר יִשבר סיר שלם! זה כבר תמיד כך, מאז שהעולם עולם!… רציתי לדעת רציתי, למה זה ככה, למשל: שני אנשים הולכים, זה הולך וזה הולך: אחד הוא בן־יחיד, אחד־ויחידי, נרעד אצל אמו, והאחר… רבי־רבי! אלוהים אתך! מה זה קורה לך?… רבנית! רבנית! איפה נעלמת?… בואי הנה! אוצי מהר! הרב משהו לא לגמרי! נעשה לו רע… כנראה, הולך להתעלף!… מים! מים!…

1901

פקסימיליה של כתב־יד של שלום עליכם

דיאלוג בגאליציה

– אתה נוסע, נדמה לי, לקוֹלוֹמֵיאֶה?

– מניין אתה יודע, שלקולומֵיאֶה?

– שמעתי, דיברת עם הכרטיסן. אתה באמת קולומיאי, או שאתה רק נוסע לקולומיאה?

– באמת קולומיאי. מה יש?

– שום דבר. סתם ככה, אני שואל. משהו, עיר נאה קולומיאה?

– מה שייך עיר נאה? עיר כמו כל הערים בגאליציה. עיירה יפה, עיירה יפה מאוד!…

– אני מתכוון, יש אצלכם איזה אנשים נאים, עשירים?

– יש כל מיני: יש עשירים, יש קבצנים. כרגיל, יותר קבצנים מעשירים.

– אותו דבר כמו אצלנו. על עשיר אחד – בלי עין־רעה, אלף קבצנים. אצלכם בקולומיאה צריך להיות עשיר אחד פינקלשטיין?

– יש עשיר פינקלשטיין. מה יש? אתה מכיר אותו?

– להכיר אני לא מכיר אותו, אבל שמעתי. האם לא שמו ר' שַׁעְיֶה?

– ר' שעיֶה, מה יש?

– שום דבר. סתם ככה, אני שואל. הוא באמת גביר כזה, כמו שאומרים, ר' שעיה זה?

– אני יודע? את הכסף שלו לא ספרתי. מה אתה שואל כל כך? אתה צריך לדעת בשביל קרדיט?

– לא, סתם ככה. יש לו, אומרים, בת.

– יש לו שלוש בנות. אולי בדבר שידוך? כמה, אמרו לך, הוא נותן בנדוניה לבתו?

– לא עוסקים פה בנדוניה, אתה מבין אותי. מדברים על הבית מדברים: איזה מין בית אצל ר' שעיה פינקלשטיין? איזה מין נוהג, זאת אומרת?

– איזה מין בית? בית כמו כל הבתים. בית יהודי, בית נאה, חסידי, בית נאה מאוד! אומרים אפילו, שבדבר יהדות אצלו בזמן האחרון… אבל זה שקר!

– מה שקר?

– מה שלא יגידו, זה שקר, קולומיאה היא, אתה צריך לדעת, עיר שכולה שקרנים.

– אז דווקא מטעם זה טוב לדעת, מה אומרים, למשל, על הבית שלו?

– אומרים שזה כבר לא זה מה שהיה. למשל, פעם היו שומרים שמוּרה בפסח… הוא עצמו היה נוסע פעמיים בשנה אל הרבי. והיום… היום כבר לא זה…

– וזה הכל?

– אלא מה רצית? שישליכו זקן ופאות ויאכלו חזיר בפרהסיה?

– אתה אומר “אומרים”, אז חשבתי, מי יודע מה אומרים! הרי העיקר הוא, אם הבן־אדם עצמו הוא בן־אדם. זאת אומרת, אני מתכוון, אם הוא, ר' שעיה פינקלשטיין זה, אני מתכוון, משהו אדם נאה, הגון? לזה אני מתכוון.

– מה שייך אדם הגון? אדם ככל האנשים. אדם נאה, למה שאגיד? אדם נאה למדי! מדברים אפילו אצלנו, שהוא קצת… אבל זה שקר!

– מה שקר?

– כל מה שאומרים עליו, זה שקר; קולומיאה היא עיר כזאת, שאוהבים לדבר אחד על השני; אז אינני רוצה לחזור על מה שאומרים, כי זה כבר נקרא לשון־הרע.

– אם אתה יודע שזה שקר, אז זה הרי כבר לא לשון־הרע.

– אומרים, שהוא… קצת… סובבן.

– סובבן? כל יהודי הוא סובבן. יהודי מסובב, ואתה לא סובבן?

– סובבן לסובבן אינו דומה. עליו אומרים, אתה מבין… אבל זה שקר!

– מה, בעצם, אומרים עליו?

– הרי אני אומר לך, שזה שקר!

– אז אני רוצה לדעת את השקר, שאומרים.

– אומרים, שכבר פשט את הרגל שלוש פעמים, אבל זה שקר! אני רק יודע על פעם אחת.

– זה הכל? איפה ראית שסוחר לא יפשוט? סוחר הולך וסוחר כל־כך הרבה, עד שהוא מסתחרר. סוחר, אם הוא מת מבלי שפשט את הרגל, סימן שהוא מת לפני הזמן. מה? לא כך?

– הכל נקרא אצלך לפשוט? עליו אומרים שפשט בצורה מכוערת, הוריד את המכנסיים והושיט לעולם אצבע משולשת. אתה מבין?

– לא אדם טיפש, כנראה. נו, וחוץ מזה כלום?

– מה עוד רצית? שישחוט בני־אדם? שיעשה מעשה פלילי? מספרים אפילו אצלנו כן משהו סיפור מאוד לא יפה… אבל זה שקר!

– דהיינו, איזה סיפור?

– סיפור עם פריץ… לא דובים ולא יער!

– איזה סיפור עם פריץ?…

– משהו פריץ שם… קבלות… אני יודע מה קולומיאה מסוגלת להמציא? זה שקר! אני יודע שזה שקר!

– אם אתה יודע שזה שקר, הרי זה לא יזיק לו.

– אומרים, שהוא סחר עם פריץ, פריץ עשיר מאוד, שהוא היה אצל הפריץ איש חשוב, איש חשוב מאוד. בינתיים מת הפריץ, אז הוא הגיש עליו כמה קבלות; אז קמה זעקה בעיר: מניין הגיעו אליו קבלות, שהפריץ בעודו חי לא חתם על שום נייר?… קולומיאה, צריך אתה לדעת, היא עיר ששמה לב לדברים…

– נו?

– נו־נו! אז היתה עליו חבילה…

– זה הכל? לכל יהודי יש חבילה. ראית פעם יהודי בלי חבילה?

– אבל על זה, היו עליו, כך אומרים, שלוש חבילות.

– שלוש חבילות? דהיינו, עוד איזה חבילות, אומרים, היו עליו?

– עם טחנת־קמח, אומרים שהיה לו עסק… אבל זה כבר בלי־ספק שקר.

– היא נשרפה, מן־הסתם, ואמרו עליו, שזה הוא בעצמו קיים “בורא מאורי האש”, כי הטחנה כבר היתה ישנה, אז הוא ביטח אותה כהלכה, כדי שיוכל אחר כך להקים חדשה?

– איך אתה יודע, שכך היה המעשה?

– לדעת אינני יודע, אבל אני משער לי, שכך היה חייב להיות המעשה.

– כך, זאת אומרת, מדברים אצלנו בקולומיאה, אבל זהו שקר. אני יכול להישבע לך שזה שקר!

– לא איכפת לי שזו תהיה אמת. עוד איזו חבילה, אתה אומר הוא נשא עליו?

– אני אומר? העיר אומרת. אבל זה כבר סתם היטפלות, עלילה, עלילה טהורה.

– עלילה? מטבע מזוייף?

– גרוע מזה.

– מה כבר יכול להיות גרוע מזה?

– בושה לספר מה שקולומיאה מסוגלת להמציא! אנשים ריקים… הולכי בטל… ואולי זה היה דבר מתוּחבל, כדי שיוכלו למצוץ כסף? אתה לא יודע? עיירה קטנה, ולעשיר יש אויבים…

– בוודאי היה לו עסק עם משרתת?…

– מניין אתה יודע? כבר סיפרו לך?

– לספר לא סיפרו לי, אבל אני כבר מנחש. זה בטח עלה לו כמה קרייצרים טובים, העלילה הזאת?

– נאחל לשנינו, שנרוויח כל שבוע, אינני שונא לך, מה שזה עלה לו, אם כי הוא בזה חף מפשע. עיירה קטנה… יהודי עשיר… הולך לו טוב… לא מפרגנים לו… פשוט, לא מפרגנים לו!…

– יתכן. יש לו איזה ילדים נאים, הגונים? שלוש בנות, נדמה לי, אמרת?

– שלוש. שתיים נשואות ואחת בתולה. ילדים נאים, ילדים נאים מאוד… על המבוגרת אומרים אפילו ש… אבל זה שקר!

– דהיינו, מה אומרים עליה?

– הרי אמרתי לך שזה שקר.

– אני יודע שזה שקר. אבל אני רוצה לדעת את השקר.

– אם תרצה לשמוע את כל השקרים שהולכים אצלנו בקולומיאה, לא יספיקו לך שלושה ימים ושלושה לילות… על המבוגרת אומרים שהיא הולכת בשערותיה שלה. אז אני יכול להעיד לך, שזה שקר, כי היא לא כל־כך משכילה שהיא תלך בשערותיה שלה. ועל הבת השנייה סתם המציאו, שעוד בהיותה בחורה… אבל מה שקולומיאה מסוגלת להמציא! זה שקר!

– כדאי לשמוע, מה מסוגלים אצלכם בקולומיאה להמציא?

– הרי אמרתי לך, שקולומיאה היא עיר שכולה שקרנים, משמיצים, לשונות ארוכות. אתה לא יודע? בעיירה קטנה, אם בחורה מטיילת לבדה בלילה ברחוב בחושך עם בחור, מקימים מייד טאראראם: מה יש לבחורה לטייל בקולומיאה בלילה לבדה עם רוקח?

– זהו כל העניין?

– מה עוד רצית? שתברח אתו באמצע יום כיפור לצ’רנוביץ, כמו הסידור שסידרה, אומרים, הצעירה?

– איזה סידור סידרה הצעירה?

– לא כדאי, בחיי, לחזור על כל השטותים המתהלכים אצלנו בקולומיאה, אני שונא לחזור על סיפור שקר!…

– כבר סיפרת כל כך הרבה שקרים, אז ספר כבר את השקר הזה גם כן.

– אני לא מספר את השקרים שלי, ר' יהודי, אני מספר את של הזולת!… ובכלל אינני מבין מה אתה שואל כל כך על כל אחד לחוד, כמו תובע כללי? אתה, נדמה לי, יהודי, שאוהב רק למשש, לחקור, להוציא לזולת את דם־התמצית מעצמותיו, ובעצמך אתה פוחד להוציא מלה מן הפה… אל תבוא בטרוניה עלי, שאני אומר לך את האמת לאמיתה, יש לי רושם, שאתה יהודי רוסי, ולרוסים יש טבע מכוער: הם אוהבים להיכנס לך במגפיים אל־תוך הלב… הרוסים, מסתבר, אינם משמיצים קטנים… אגב, עוד מעט קולומיאה… הגיע הזמן לקחת את החבילות… א–א–נו תסלח לי!

1906