על יסוד המסופר בנחמיה (ח, טז): “ויעשו להם סכות איש על גגו ובחצרתיהם ובחצרות בית האלהים”, נתפשט המנהג בכמה ארצות וקהילות שונות לעשות סוכות בחצרות בתי־כנסת. וכשם שהסוכות שעשו בימי נחמיה, “ובחצרות בית האלהים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים” (שם), לא בשביל אנשי ירושלים נעשו, כי הרי תושבי ירושלים עשו לעצמם “סכות איש על גגו ובחצרתיהם”, אלא בשביל האורחים שעלו לרגל לירושלים, כך גם הסוכות שעשו על יד בתי־הכנסת, לא בשביל אנשי העיר נעשו, אלא בשביל אורחים שבאו מחוץ לעיר. ולפי מנהג קדמון היו האורחים מתאכנסים בחדרים המיוחדים לזה על יד בית־הכנסת¹ ובסוכות סידרו בעדם גם סוכה.

ובני העיר, שמסיבות שונות לא סידרו סוכה לעצמם, השתמשו גם הם בסוכה הציבורית שעל יד בית־הכנסת. אך לרוב היה המקום תפוס על־ידי אורחים שמחוץ לעיר ובני העיר הוכרחו להסתפק בזה שאכלו סעודתם בסוכה הציבורית והלכו לביתם. ויש שהסתפקו בקידוש ובאכילת כזית בסוכה ואת סעודתם אכלו בביתם. ויש שהסתפקו בישיבת עראי בסוכה וברכו לישב בסוכה לזכר בעלמא.

לראשונה נהגו כך אלה שלא עשו סוכה בביתם מתוך אונס. ועל האנוסים הללו הביטו החכמים בעין יפה, שהשתדלו לקיים לכל הפחות חלק ממצות סוכה. אבל בהמשך הזמן נמצאו יחידים, שאפשר היה להם לעשות סוכה בביתם ולקיים המצוה כהלכתה והם סמכו על סוכת בית־הכנסת והסתפקו בקידוש בסוכה או בישיבת עראי. ואז נתעוררו הגאונים להילחם נגד נוהג זה. ונביא דברי הגאונים בלשונם:

"וששאלתם האידנא מחייבי' למעבד סוכה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, או לא.

תשובה. כך חזינן דלא חייבי' ישראל למעבד סוכה אלא בביתיה בדירתיה היכא דאכיל ושתי וגני תמורת דירתו של כל השנה כולה, אבל בתי כנסיות ובתי מדרשות אין מיוחדים אלא לישיבה לתפלה ולתורה, אבל אם עושין בשביל עוברי דרכים שאוכלים שם וישנים שם, יפה הם עושים, אבל בני העיר לסמוך על סוכה של בית הכנסת לצאת בה ידי חובתן, אין יוצאין אלא בסוכה של כל אחד ואחד בביתו, לפיכך כשעושין סוכה בבית הכנסת אין צריך לברך עליה² שלא לעצמן עושין אלא לעוברי דרכים"³.

בתשובה זו, אין הגאון מתנגד לעשית סוכה בבית הכנסת, אלא שהוא אומר, שאין לברך על עשייתה, ומזהיר, שבני העיר לא יסמכו על סוכת בית־הכנסת, אלא יעשו כל אחד ואחד בביתו.

ובמקור אחר⁴ : “ואמר רב נטרונאי גאון, מצות סוכה לעשותה כל אחד ואחד בביתו ולאכול ולשתות ולישון ולדור ולשנות בה, ובבית הכנסת אין צריכין לעשות כן, אבל אם יש באותה העיר שווקים, ורגילין ישראל לבא שם לחג הסוכות, יעשו לאותם המתקבצים כדי שיאכלו וישתו בסוכה וישנו בסוכה של בית הכנסת… ואין מנהג בשתי ישיבות, ואין עושין סוכה בבית הכנסת כל עיקר. וזה שמביאין ראיה ובחצרות בית אלהים, מעשה זה בירושלים היה שהיו עולין רגל. אספמיא נעשת ירושלים שעולין לה לרגל?”.

דברים יותר ברורים בעניין זה כתב רב האיי גאון²⁰: “ונשאל מרב האי, נהגו לעשות סוכה בבית הכנסת, מי שאין לו מקום לעשות סוכה. או מי שאין ידו משגת או שלא היה לו [פנאי] לעשותה. נכנס ויושב בה ויוצא בה ידי חובתו ומברך או לא. והשיב: הלא אתה יודע שחייב אדם לישב בסוכה כל שבעה [כעין] תדורו. היוכל לדור בבית־הכנסת לאכול ולישון שם. ודאי נכנס ויושב בה מברך, אבל כל ידי חובה לא יצא. ושאתה אומר אין ידו משגת, הלא מחצלת קנים שתקן ראש מדינה⁵ או קנים שסבך בהן דיו, ואם ודאי אי אפשר לו אפילו כן מה יעשה, ובבגדאד עושין בבתי כנסיות שלהן סוכות, וכן מנהג ישראל, ואפילו במקדש כתוב איש על גגו ובחצרותיהם ובחצרות בית אלהים”.

ועל דברי רב האיי מוסיף בעל המנהיג [הלכות סוכה, סי' ה דפוס ברלין, דף סד, א]: “למדנו מתוך תשובות של רבינו האי ז”ל שמנהג שעושין בספרד סוכה בחצר בית הכנסת ונכנסין ויושבין שם רוב הקהל ומברכין לישב בסוכה בישיבה בעלמא, יפה הן עושין, אבל כל ידי חובתן לא יצאו“. ובעל “תניא רבתא” [סי' פד] כותב בהלכות סוכה: “ומנהג פשוט בידינו לעשות סוכה בחצר בית הכנסת, וכל מי שאין לו מקום פנוי ובטוח לעשות סוכה, נותן בה מעות, ולאחר תפלה בערב ובבקר יושב שם מעט ומברך והולך לו, וכן מצאתי בשם ה”ר אביגדור כהן צדק ז”ל".

מכל הדברים שהזכרנו יוצא ברור, שגם מי שהתנגד שתושבי העיר יסמכו על סוכת בית־הכנסת, לא מצאו שום פסול בסוכת בית־הכנסת, אלא שהסבירו שאי־אפשר לקיים בה “תשבו כעין תדורו”. אבל היושב בה ומכל שכן האוכל בה אף אם הוא מבני העיר מברך עליה ואם הוא אנוס ואי־אפשר לו לסדר סוכה בביתו, יפה הוא עושה כשהוא משתמש בסוכת בית־הכנסת ורק מי שיש לו האפשרות לעשות סוכה לעצמו בביתו אין לו לסמוך על סוכת בית־הכנסת.

והנה נמצאו מחברים, שחשבו שהגאונים פסלו סוכת בית־־הכנסת והשתדלו למצוא טעם לפסול זה⁶ ואין לדבריהם שום יסוד.

*

ומהלכה לצד המעשי. בעירנו העברית ובשאר מקומות ישראל, לרגל צימצום החצרות וגובה הבתים והעמדת הגזוזטרות זו למעלה מזו, חלק גדול מהקהל אין לו אפשרות לסדר סוכה בביתם, וגם יהודים דתיים מבטלים מצוות סוכה מאונס והוי תחילתם אונס וסופם הרגל. וכיון שעבר ושנה נעשה לו כהיתר ומצוות סוכה משתכחת ממנו ומבני ביתו.

והנני מציע, שבהסכמת הרבנות הראשית יחדשו המנהג של סוכות בחצרות בתי־הכנסיות. וכל מי שאין לו כל אפשרות לעשות סוכה לעצמו, יכנס לסוכת בית־הכנסת וישב ויברך “לישב בסוכה”. ואולי ינהגו הגבאים לכבד את הנכנסים לסוכה לכל הפחות בלילה הראשון של החג ביין לקידוש וכזית מזונות. וכמובן שיש להכריז ולהודיע כי הסוכה הציבורית סודרה בשביל אלה שאין להם כל אפשרות לסדר בביתם, אבל כל מי שיש לו איזה אפשרות לסדר סוכה, חייב לעשות לו סוכה ולקיים את המצוה כתקונה.