ל“השואבה” שבשם “שמחת בית השואבה”, הננו מוצאים כבר בתלמוד: “חד תני שואבה וחד תני חשובה” (סוכה נ, ב). בכתבי־יד ובספרי־דפוס שונים יש למצוא אופני כתיבה שונים. רי"נ אפשטיין¹ אסף הרבה מהם ובא לידי מסקנה, שהנוסח המקורי הוא השאובה ובית השאובה הוא מקום המים השאובים. ג' שלום² חיזק דיעה זו על־פי כתבי־יד בקבלה. ויש להוסיף, שגם בסידור רב סעדיה גאון (עמ' רמד, שטז), נמצא “השאובה”. וכן הוא בהושענות לתימנים, ועיין שם בהערה. לעומת זה יש חבר־חכמים³ המשערים, שעיקר השם הוא “שובה” או “שובתא”, שפירושם בסורית: אבוקות, ובית שובה הכוונה בית האבוקות.

ואולי אפשר לפשר בין שתי דיעות אלו בהשערה, שכבר בימי הבית שררו שתי השקפות שונות. חלק מהעם, בייחוד מבין הפרושים, ראו בשמחה זו את המצווה הדתית וקראו לה “השאובה”, על שם שאיבת וניסוך המים. וחלק מהם, בייחוד מבין הצדוקים, ראו בה שמחת חגיגה עממית וקראו לה “שובה” בסורית, על שם האבוקות.

והנה דעת רוב החכמים, שטיפלו ב“שמחת בית השואבה”, מסכמת, שהשמחה היתה לכבוד ניסוך המים. ויש שהוסיפו, שכל התכונה שהקדישו לשמחה זו היתה כדי להוציא מלבן של צדוקים שהתנגדו לניסוך המים. ולכאורה פשטות דברי המשנה והתלמוד מורים כן. רש"י (סוכה מב, ב; נ, א) כתב מפורש: “שמחת בית השואבה היו שמחים מחג לכבוד שאיבת ניסוך המים”⁴; “כל שמחה זו אינה אלא בשביל ניסוך המים²⁶ כדמפרש ושאבתם מים בששון”.

אבל להרמב“ם שיטה אחרת. לדעתו, עיקר השמחה הוא לכבוד החג לקיים “ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים” (ויקרא כג, מ). והקשר שבין שמחה זו לניסוך המים אינו אלא שהיו מסדרים את השמחה ב”בית השואבה“. וכנראה למד זה הרמב”ם ממה שנזכר תמיד “שמחת בית השואבה” ולא “שמחת השואבה” וכדומה. ולכן כבר בפירוש המשנה (סוכה פרק ה, משנה א) כתב הרמב“ם: “ובית השואבה שם המקום שהיו מתקנים לשמחה וקראו לו זה השם משום ושאבתם מים בששון”. ובהלכותיו הפריד הרמב”ם בין השמחה ובין ניסוך המים. בהלכות לולב (פרק ח, הלכה יב) הוא כותב: “אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היה במקדש יום שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים”. ומזכיר שם כמה פרטים שבמשנה ובתלמוד נזכרו בקשר עם שמחת בית השואבה ואינו מזכיר כלל ענין ניסוך המים. רק בהלכות תמידין ומוספין (פרק י) מטפל הרמב“ם בפרטי הדינים של ניסוך המים ושם אין זכר לשמחה הקשורה בשאיבת וניסוך המים. ומעניין שאת השם “שמחת בית השואבה” והדלקת האור שם, מזכיר הרמב”ם דרך־אגב בהלכות כלי המקדש (פרק ח, הלכה ו). מה הכריח את הרמב"ם להפריד בין הדבקים במשנה ובתלמוד?⁵.

אולי אפשר לשער, שהבדל הזמן שבין ניסוך המים וזמן השמחה, הביאו לשיטה זו. ניסוך המים אינו אלא בתמיד של שחר (יומא כו, ב; רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין פרק י, הלכה ו), ואילו השמחה מתחילה רק בערב (סוכה נג, ב; רמב"ם הלכות לולב פרק ח, הלכה יב).