המנהג לחוג בכל שנה “שמחת תורה” לכבוד סיום קריאת התורה בציבור, מקורו במסורת בני בבל, שהיו מסיימין כל התורה במשך שנה אחת. בכל שבת קראו “פרשה” שלימה. ואם לפי הקביעות של השנה היה מספר השבתות פחות ממספר הפרשיות שבתורה, קראו בכמה שבתות שתי פרשיות בשבת אחת, כדי שההתחלה והסיום יהיו בזמנם הקבוע, היינו: קריאת פרשת “בראשית” בשבת שאחר סוכות וקריאת פרשת “וזאת הברכה” ביום־טוב שני של שמיני עצרת. ואותו יום חגגו בשמחה כפולה: שמחת יום טוב ושמחת התורה.

בארץ־ישראל לא היה מקום לחגיגת שמחת תורה בכל שנה, כי מנהגם היה לקרוא בכל שבת רק “סדר” אחד, שהוא בערך שליש הפרשה, והיו מסיימין כל התורה פעם אחת בשלוש שנים, לפי התלמוד (מגילה כט, ב) ולפי מקורות אחרים פעם אחת בשלוש שנים וחצי. אם חגגו בארץ־ישראל את יום הסיום בשנה שגמרו בה קריאת התורה, הדבר ספק, כי אין זכר לחגיגה כזאת. במקורות ארצישראליים נזכר רק “שעושין סעודה לגמרה של תורה” (מדרש רבה, ריש שיר השירים וריש קהלת); משמע “סעודה” ולא “חג”.

והבדל זה, שבין בבל לארץ־ישראל, נרשם ב“החילוקים”: “אנשי מזרח עושין שמחת תורה בכל שנה ובני ארץ־ישראל לשלוש שנים ומחצה”¹.

בהמשך הזמן התפשט מנהג קריאת התורה של בבל ואתו יחד גם המנהג של חגיגת שמחת תורה גם לשאר ארצות וגם לארץ־ישראל הגיע.

בארץ־ישראל אפשר לציין דרגות שונות להתפשטות מנהג בבל. בראשונה הנהיגו מנהג בבל בבתי־הכנסיות של עולי בבל שהתקיימו בכמה קהילות בארץ־ישראל ונהגו בהם מנהג בבל.

זכות קיומם של בתי־כנסיות מיוחדים לעולי בבל היתה, כנראה, מיוסדת על ההלכה, שעולה שדעתו לחזור נותנים עליו חומרי מקום שהלך משם. ובתקופת שלטון הערבים התגברה העלייה מבבל לארץ־ישראל וחלק מהעולים היתה דעתם לחזור. ואפשר שיש כאן השפעה של פסק אחד הגאונים, שהבדיל בדין דעתו לחזור בין עולי בבל לעולי שאר ארצות. וכדאי להביא כאן לשון הגאון: “ובני אפריקא שנשאו נשים בארץ ודרו בה, אם עדיין לא שהו שנים עשר חדש חייבין לשמור שני ימים טובים כמקומן שכך שנו חכמים (בבא בתרא פרק א, משנה ה): כמה יהיו בעיר ויהיו כאנשי העיר שנים עשר חדש, ואם שהו שנים עשר חדש מכאן ואילך אף על פי שדעתן לחזור נוהגים כאנשי ירושלים עד שחוזרים למקומן, והני מילי מאפריקא לארץ־ישראל, אבל מבבל לארץ־ישראל שיש בה שתי ישיבות, אם דעתו לחזור אף על פי ששהה שנים הרבה עושה כחומרי שתיהן, אם אין דעתו לחזור עושה כארץ־ישראל בין להקל בין להחמיר”².

לפי פסק זה נוצר מצב בארץ־ישראל, שעולי בבל ישבו שם הרבה שנים ונשאו נשים ועדיין היה להם דין של מי שדעתו לחזור והיה מחוייב בחומרי שתיהן. כמובן, שאנשים מסוג זה השתדלו לייסד להם בתי־כנסיות מיוחדים. ואחרי שנהגו במשך שנים רבות לשבתם בארץ־ישראל כמנהגי בבל, גם כשהחליטו להשתקע, היה קשה להם לשנות ממנהגם ורבים מהם והבנים שנתחנכו במנהגי בבל המשיכו להתפלל בבתי־הכנסיות המיוחדים של “הבבליים”.

תקופה שנייה היתה, כשמנהג בבל בקריאת התורה התחיל להתפרץ לתוך כותלי בתי־הכנסיות של בני ארץ־ישראל. “העם” התחיל לקרוא, נוסף לקריאת הש“ץ שהיה עוד ממשיך לקרוא סדרים לפי מנהג ארץ־ישראל, גם הפרשיות לפי מנהג בבל. וזה נזכר ברשימת החילוקים: “בני ארץ־ישראל קורא העם הפרשה והש”ץ סדרים, בני בבל קורא הש”ץ הפרשה והעם יעמדו וישמעו מלה במלה"³.

הפירוש הנכון של רשימה זו נתברר על פי תעודה ערבית שפירסם יעקב מאן⁴, והננו נותנים כאן התרגום העברי של התעודה הערבית: “קריאת הפרשה בחומש חובה היא בכל שבת ושיקרא הסדר השייך לאותו שבת בספר תורה”.

יוצא, שהקריאה הרשמית של הש"ץ בספר תורה היתה לפי סדר הסדרים והעם קרא קריאה נוספת בחומשים את הפרשה לפי מנהג הבבליים. ונראה שתקופת מעבר זו נמשכה הרבה זמן, עד שבעל החילוקים רשם מנהג זמני זה כמנהג קבוע.

ויש לציין, שגם במצרים התקיימו שני בתי־כנסיות, אחד לבני ארץ־ישראל ואחד לבני בבל. ובנוגע לקריאת התורה לפי עדות ר' בנימין מטודילה: “אנשי בבל נוהגים לקרות כל שבוע פרשה כמו שעושין בכל ספרד, ובכל שנה מסיימים את התורה, ואנשי ארץ־ישראל אינם נוהגים כך, אבל עושים מכל פרשה שלשה סדרים ומסיימים את התורה לסוף שלש שנים”.

ושני בתי הכנסיות עם מנהגיהם השונים התקיימו במצרים זמן רב. ובשעה שהרמב“ם⁵ כותב על מנהג בבל שהוא “המנהג הפשוט בכל ישראל” ועל המנהג הארצישראלי הוא כותב, ש”אינו מנהג פשוט“, מספר בנו ר' אברהם⁶, שמנהג ארץ־ישראל עוד מתקיים במצרים וכי אביו גנה מנהג זה, אך דבריו לא נתקבלו אף שהיו חכמים שעמדו לימין הרמב”ם.

מהתעודה הערבית שהזכרנו, מתברר, שגם במצרים נהגו בבית־הכנסת של בני ארץ־ישראל את מנהג הפשרה, שנוסף לקריאת הש"ץ הסדר בספר תורה קראו העם את הפרשה בחומש לפי מנהג הבבליים.

ועל יסוד מנהג זה נבין דברי ר' בנימין מטודילה המספר, שבין שני בתי־הכנסיות שבמצרים היה מנהג ותקנה להתחבר כולם ולהתפלל ביחד ביום שמחת תורה. פירוש הדבר, מתפללי בית־הכנסת של ארץ־ישראל, ששם לא חגגו שמחת תורה כיון שהיו קוראים רק סדרים, אבל “העם” שקרא גם הפרשיות הלכו בשמחת תורה להתפלל בבית הכנסת של בני בבל כדי לשמוח אתם יחד בשמחת סיום התורה, שגם הם גמרו הקריאה לכל הפחות בחומשים. ומסתבר כי גם בארץ־ישראל הלכו רבים מבני ארץ־ישראל, שקראו כל השנה הפרשיות לפי מנהג בבל, ביום שמחת תורה לבתי־כנסיות של הבבליים, כדי להשתתף אתם יחד בשמחת סיום התורה.

מנהגי פשרה הללו הכשירו את הקרקע לנצחון מוחלט של מנהג בבל וגם בבתי כנסיות של בני ארץ־ישראל התחיל הש"ץ לקרוא לפי סדר הפרשיות וסיימו את כל התורה במשך שנה אחת.

אבל בבתי הכנסיות של בני ארץ־ישראל, שחגגו שמיני עצרת רק יום אחד, נתעוררה השאלה באיזה יום לקבוע סיום התורה וחגיגת שמחת תורה. לקבוע יום שמחת תורה ביום כ“ג תשרי כמנהג בבל אי־אפשר היה לבני ארץ־ישראל, לפי שאצלם כ”ג תשרי הוא יום חול. והוכרחו להעביר חגיגת שמחת תורה לכ"ב תשרי, היינו לשמיני עצרת. וכן הוא המנהג בארץ־ישראל עד היום. אבל על ידי מנהג חדש זה, נתבטל בארץ־ישראל המנהג הישן של קריאת “כל הבכור” בשמיני עצרת (מגילה לא, א)⁷.

מעניין, שרב האיי גאון⁸ מזכיר קריאת בני ארץ־ישראל (ירושלים) בשמיני עצרת לפי המנהג הישן, שמזה מוכח שבימי רב האיי גאון עדיין לא נתקבל בארץ־ישראל המנהג החדש של שמחת תורה בכל שנה ביום שמיני עצרת.

יש לשער, שהיו תגובות נגד ביטול קריאת “כל הבכור” בשמיני עצרת, מנהג הנזכר בתלמוד, אך לידינו לא הגיע שום הד לתגובות הללו.

כדאי לשים לב להרושם בחוץ לארץ, שעשתה הידיעה, שבארץ־ישראל קבעו שמחת תורה בשמיני עצרת. אין לנו שום ידיעה על מצב הדברים בתקופה הראשונה, אבל יש לנו ידיעות מתקופה יותר מאוחרת, שבני חוץ לארץ השתדלו לחקות מנהג ארץ־ישראל, אף שהם נהגו שני ימים שמיני עצרת. הננו שומעים על קהילה שנהגה לקרוא בשני הימים של שמיני עצרת “וזאת הברכה”, כלומר: נהגו בשני הימים מנהגי שמחת תורה והם אמרו, שמנהג זה קבלה בידם משנים קדמוניות. המבי“ט (שו"ת, חלק ב, סי' קכט) נשאל על מנהג זה והשיב: “אם יש להם קבלה משנים קדמוניות שהן נוהגים לקרוא גם ביום א' של שמיני עצרת ח”ע (=חג עצרת) פרשת וזאת הברכה, נראה לי שאין ראוי להעבירם ממנהגם, כיון שבארץ ישראל נוהגין גם כן לקרוא בוזאת הברכה באותו היום”. לעומת זה התנגד המבי"ט לקהילות שחפצו להנהיג מנהג זה מחדש.

באה הצעה, כי בחוץ לארץ יהפכו את סדר הקריאות הנהוג, בשמיני עצרת יקראו וזאת הברכה כמנהג ארץ־ישראל ויחוגו שמחת תורה כבני ארץ־ישראל, וביום טוב שני של גלויות יקראו “כל הבכור”. בעל “כנסת הגדולה” מתנגד להצעה זו. והחיד"א בשיורי ברכה (אורח חיים, סי' תרסח) מביא דבריו ומסכים לדעתו.

גם המקובלים שבחוץ לארץ שאפו לחוג שמיני עצרת כחג שמחת תורה. עמנואל חי ריקי במשנת חסידים⁹ כותב: “ומנהג ותיקין הוא לעשות יום שמיני עצרת שמחת תורה ולהקיף שבעה הקפות”. הוא אינו מגלה טעם המנהג, אבל בס' יסוד ושורש העבודה¹⁰ נמצא מפורש, שהיסוד הוא מנהג ארץ־ישראל, הוא כותב: “המנהג בארץ־ישראל לעשות שמחת תורה ביום שמיני עצרת ונוהגים בשמחתה בהקפות עם ספרי תורות ובשירות ותשבחות ורקודים לפני הס”ת כמו שאנחנו נוהגים ביום המחרת“, ואחר כך הוא מביא דברי הזוהר (דף רנו, ב) והתיקוני זוהר (תקון כא, דף נו, ב) שהם מקשרים עניין שמחת תורה לשמיני עצרת והוא מסיים: “ומי שיש לאל ידו לעשות מנהג ותקון זה בבית הכנסת שלו, אך בלי מריבות וקטטות ח”ו, ראוי וישר לו לתקן לעשות ב' ימים שמחה וחדוה לתורתנו הקדושה והתמימה יום שמיני ותשיעי”. מנהג זה לא נתפשט, אך שריד ממנהג זה הוא מנהג הקפות בשמיני עצרת שנהוג בכמה קהילות בחוץ לארץ.

 

מנהגי קריאת התורה בשמחת תורה    🔗

במשך הדורות באו שינויים שונים במנהגי קריאת התורה בשמחת תורה והשתלשלות המנהגים ראוייה לתשומת לב.

הקריאה בליל שמחת תורה    🔗

אין ספק, שמנהג קריאת התורה בליל שמחת תורה, הוא מנהג מאוחר ועד היום לא נתקבל בכל הקהילות. לקריאה זו אין זכר לא בתלמוד ולא בספרות הגאונים. ובכלל אין קריאת חובה בציבור בלילה, פרט למגילות אסתר ואיכה. ונראה, שקריאה זו התפתחה ממנהג ה“גלילה” שנהגו בכמה קהילות לגלול ספר התורה בלילה כדי להכין הספרים לקריאה של מחר.

מנהג הגלילה, עד כמה שידוע לי, נזכר לראשונה בספר המנהגים לרי“א טירנא: “ואז גוללין ומחפשין וזאת הברכה בס”ת ראשון, ובשניה בראשית, ובשלישית למוסף (צריך לומר למפטיר) ביום השמיני בפנחס”.

אמת, שבספר מנהגים שלפנינו נמצא גם עניין הקריאה בלילה: “ומנהג באלו מקומות לקרות כל הנדרים”, אבל בדרכי משה (סי' תרסט) המעתיק דברי המנהגים אין קטע זה, ואין לתלות שהרמ“א השמיט קטע זה, שהרי הרמ”א מוסיף על דברי המנהגים: “והמנהג אינו כן עכשיו אלא קורין כל הנדרים שבתורה בליל שמחת תורה וקונים הנדרים ונותנים למי שקונה מי שברך אחר שעלה לס”ת“. מדברי הרמ”א הללו מתברר, כי מנהג הקריאה בליל שמחת־תורה הוא מנהג שנתחדש בימי הרמ“א, או קרוב לזמנו וכי בספר המנהגים, שהיה בידי הרמ”א, לא היה זכר לקריאה זו. והקטע בעניין הקריאה אינו אלא הוספה מאוחרת בספר המנהגים.

גם מדברי פוסקים מאוחרים אפשר להוכיח, כי מנהג הגלילה עיקר והקריאה תוצאה הימנה. ונביא איזה קטעים לדוגמא:

“וגוללין שלשה ס”ת להעמיד על פרשיות שיקראו למחר, הראשונה על וזאת הברכה ושניה על בראשית והשלישית על פרשת קרבנות בפנחס ביום השמיני וכו‘, ובקצת מקומות נוהגים לקרות כל הנדרים ולמכור איתם". לבוש, סי’ תרסט.

“ובקצת מקומות אין קורין בלילה, אלא גוללין הס”ת על הקריאה של מחר, וכן נוהגים בק“ק פראג, ובמדינות אלו קורין בלילה”. חיי אדם, כלל קנג.

ואפשר שבזמן הראשון של המנהג החדש קראו בלא ברכות וכשהמנהג נתפשט וקבל צורת קבע התחילו גם לברך. וכפי מה ששמעתי מבני סמך יש עד היום קהילות, שאין מברכין על הקריאה בלילה. והר“י עטלינגער (בכורי יעקב, סי' תרסט, אות יג) כותב מפורש: “פשיטא שגם במקום שנוהגין לקרות קרואים לס”ת משום שמחה, מכל מקום לא יברכו תחלה וסוף על התורה”.

במעשה רב (סימן רל) מסופר, שהגר“א בעצמו היה עולה לתורה בליל שמחת תורה. וממה שמסופר שם “ולפעמים קרי בכהני אף שהיה כהן בבית”, הנני נוטה לדיעה, שהגר”א עלה לתורה בלא ברכה רק לשם שמחה וחיבוב התורה, שהרי הגר"א (אורח חיים, סי' קלה, אות ד) פוסק כדעת הגאונים, שאין לתלמיד חכם לעלות לתורה במקום שיש כהן, אלא שחשב שאין קריאת הלילה חובה ולא בירך, לכן עלה במקום כהן, להבליט שאין קריאה זו חובה.

וידוע, שהגר“א היה מהמקפידים, שלא להוסיף קרואים אפילו בשבת¹¹. שוב הרגשתי, שמסדר ה”מעשה רב" בהערותיו “פעולת שכיר” מציין: “עיין שו”ת גינת ורדים כלל א, סי' מט“. וכוונתו למה שכתב שם ה”גינת ורדים“: “לענין קריאות יש להקל שבכל עת וזמן שיסכימו עשרה לקרוא בתורה שפיר דמי יוציאו ס”ת ויקראו בברכות מפני כבוד הצבור כי היא חיינו ואורך ימינו והלואי שיקראו ישראל בתורה כל יום ויום, אלא שהראשונים מפני טורח צבור לא רצו להכביד עליהם, ותקנות קריאות שקוראים עתה הצבור נמשכו ונתוספו זו אחר זו”. מהציון של מסדר “מעשה רב” לדברי המקיל הקיצוני בהוספת ברכת התורה, משמע שלו היה פשוט שהגר“א בירך בליל שמחת תורה, אבל אין לקבל את דעתו כעדות, כי הרבה דברים ב”מעשה רב" רשם מה ששמע מפי אחרים, ולא שמע בעצמו מפי הגר“א. וכן כתב מפורש בהקדמתו. ואפשר, שגם זה רק שמע וחשב שהגר”א בירך, וצריך עיון.

למעשה, יש שאין קוראין כלל בלילה ויש שקוראין בלא ברכה, יש קוראין ג גברי ב“וזאת הברכה” ויש שקורין ה גברי ויש שקורין “נדרים” או “ברכות”, היינו פרשיות מובחרות שבתורה שיש בהם ברכות ונוהגים למוכרם והעולה מנדר (עיין מגן אברהם סוף סי' רפב) ויש רשימות שונות מפרשיות “נדרים”¹².

ומעניין מה שמספר הר“י עטלינגר (בכורי יעקב, שם): “ופעם אחד ראיתי בקהלה אחת שהיו קורין ליל שמחת תורה פרשה ראשונה שבמטות, ונראה שהם הבינו מה שכתב רמ”א הנדרים שהיא פרשת נדרים וטעות גמור הוא”.

וכדאי להזכיר המנהג המובא בס' כל בו [סי' כ, סדר קריאת התורה במועדים]: “ונהגו גם כן להסדיר כל אחד בליל יום תשיעי וזאת הברכה שנים מקרא ואחד תרגום לאור הנר על השלחן, ואחר כך להתחיל מכל אחד מחמשה חומשי תורה, כדי שלא יראה כמי שמסיים והולך”.

בהמשך הזמן הועבר, כנראה, מנהג זה לליל הושענא רבא ושימש יסוד לסדר הידוע בשם “תיקון ליל הושענא רבא”.

הקריאות ביום    🔗

וזאת הברכה

בתלמוד (מגילה לא, א) נקבעה קריאת פרשת וזאת הברכה למחרת יום טוב האחרון של חג, דהיינו שמחת תורה של בני בבל, ולשמיני עצרת נקבעה בתלמוד קריאת כל הבכור, אבל כשבני ארץ־ישראל קיבלו עליהם מנהג בבל בסיום התורה בכל שנה וחגיגת שמחת תורה בשמיני עצרת, התחילו לקרוא וזאת הברכה בשמיני עצרת וקריאת כל הבכור נתבטלה.

כנראה, שבתקופת התלמוד הוציאו בשמחת תורה רק ספר תורה אחד שבו קראו וזאת הברכה. וגם המפטיר קרא החלק האחרון של וזאת הברכה, כי בתלמוד לא נזכר אלא “ומפטירין ויעמד שלמה”, לקריאה מיוחדת בתורה למפטיר אין זכר (ועוד נדבר בזה להלן בעניין מפטיר). כן אין זכר במקורות באיזה מקום בוזאת הברכה התחיל המפטיר לקרוא.

אך אפשר לפתור שאלה זו, אם נזכור כי לשמונת הפסוקים האחרונים שבתורה יש דין מיוחד: “יחיד קורא אותן” (בבא בתרא טו, א). רש“י מפרש, שאין מפסיקין באמצע לקרוא אחר. הר”י מיגאש (הובא בשיטה מקובצת שם) פירש, שאין מצרפים שמונת הפסוקים לפסוקים הקודמים. ואפשר דלא פליגי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולשני הפירושים שמונת הפסוקים הם חטיבה אחידה ומיוחדת. ולפי זה יש לשער, שהמפטיר קרא את שמונת פסוקים האחרונים שבתורה והוא המסיים.

ואחר תקופת התלמוד כשהנוהג שהמפטיר קורא בקרבנות היום, נמסרה קריאת שמונת הפסוקים ל“חתן תורה”. ואולי גם המנהג לדקדק שחתן תורה יהיה תלמיד חכם וחשוב מקורו בדין, ששמונת הפסוקים יחיד קורא אותן, “יחיד” במובן תלמיד חכם וחשוב.

וכן מפורש במחזור ויטרי (עמ' 458): “שמונת פסוקים אחרונים שבתורה יחיד קורא אותם שלא להפסיק בפטירתו של יסוד עולם, והוא נקרא החתן הגומר את המצוה כאילו עשאה כולה ונקראת על שמו, והוא נוטל ספר תורה בזרועו וגוללו”. אך יש קהילות שסומכות על פירושים אחרים שנאמרו על המאמר “יחיד קורא אותן” ומתחילים לקרוא לחתן תורה מ“מעונה”. ויש גם קהילות, שקוראים לחתן תורה כל פרשת וזאת הברכה. מנהג זה נפוץ, כנראה, במקומות שאין מנהגם להוסיף קרואים, יותר מחמשה בוזאת הברכה, חתן בראשית ומפטיר, וחתן תורה הוא החמישי בוזאת הברכה, ומתחילים לכבודו שוב מראש הפרשה.

פרשת בראשית    🔗

המנהג להוציא בשמחת תורה ספר תורה שני ולקרוא בו ל“חתן בראשית” פרשת בראשית מנהג מאוחר הוא, שהתפתח ממנהגים שונים שקדמו לו. בפירוש ספר יצירה לברצלוני עמ' 166 (=אוצר הגאונים, מגילה, עמ' 62) מובא בשם רב סעדיה גאון: “ויום שמחת תורה לאחר שמסיימין התורה לאלתר, הרבה נהגו להתחיל בבראשית בפרשה ראשונה על פה בין בדרוש שידרשו על הפרשה בין בזולתו כדי שיתחילו בשעה שמסיימין לאלתר בבראשית, לקיים רצוא ושוב”.

בזכרונותיו של יוסף סמברי¹³ מסופר על מנהגי הנגיד: “וביום שמחת תורה לא היו מוציאין רק שני ספרים כמו שכתב הטור¹⁴ וקורין באחד וזאת הברכה והמפטיר קורא בשני כדאתמול (=ביום השמיני עצרת) ומפטירין ויהי אחרי מות משה ולאחר המוסף משימין שלחן לפני ההיכל וחומש עליו והנגיד יושב וקורא מבראשית עד ויכולו ומתרגם כל פסוק בלשון תרגום וערבי, ואחר כך נפטרין מבית הכנסת ומלוין אותו עד ביתו”.

בעל שבלי הלקט (סימן שעב) מספר על מנהג אחר: " ואחר שהשלים קריאתו עד לעיני כל ישראל אינו חותם מיד, אלא עומדין כל הצבור על רגליהן והחזן אוחז ספר תורה בזרועו ואומר שלש פעמים זכינו להשלים ונזכה להתחיל ולהשלים לשלום, ועונין אחריו ג פעמים ואח“כ קורין על פה בראשית ברא אלהים עד ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וחותם (=החתן תורה) ומברך לאחריה”. בהמשך הזמן קיבלו המנהגים הנזכרים צורה קבועה בהוצאת ספר תורה שלישי לשם קריאת פרשת בראשית והעולה נקרא בשם “חתן בראשית”. אבל מנהג זה לא נתפשט בכל מקום ועוד בשו“ת המבי”ט (חלק ב, סימן קכט) כתוב: “יש קהילות שאינם קורין בפרשת בראשית כלל ביום שמחת תורה אלא בשבת שלאחריו”.

חתן תורה וחתן בראשית    🔗

בשו“ת ר' יעקב קאשטרו (סימן קכג) מביא, שבהרבה מקומות נוהגים, שאיש אחד הוא מסיים ומתחיל בשני ספרי תורה. וכן נהג הרדב”ז להיות בעצמו המסיים והמתחיל, אבל היה מברך הברכה האחרונה רק אחר סיום קריאת בראשית, לעומת זה היה ר' משה חיון בצפת מברך על כל ספר תורה שתי ברכות לפניה ולאחריה (שו"ת דבר משה, חלק א, סימן יד), והר"א יצחקי, שהיה באותו מעמד, חולק עליו (שם).

ר' אברהם אדארי מביא בקונטרס אחרון של ספרו “השומר אמת” [ליוורנו תר“ט, דף כ, א], כי בצפת נוהגים מנהג משונה מכל המקומות, דהיינו שקורין לספר תורה שני חתנים אחד לסיים ואחד להתחיל והמסיים מברך ברכה ראשונה וקורא ואינו מברך לאחריה ואחר כך קורא השני בלא ברכה ראשונה ומברך ברכה אחרונה והש”ץ מזהיר לשניהם, שיכוונו כל אחד לברכת חבירו לצאת בברכתו. והמחבר חושב מנהג זה למנהג טעות, שנשתרבב מהמנהג שאחד מסיים ומתחיל (עיין ארץ החיים, סימן תרסט).

קרבנות היום למפטיר    🔗

המנהג להוציא ספר תורה מיוחד למפטיר ולקרוא בו קרבנות היום, בכל המועדים ובשמחת תורה בכלל, הוא מנהג שנתחדש על־ידי רבנן סבוראי או הגאונים, לדעת רוב הראשונים. ויש מן הראשונים, שמביאים מקור למנהג זה מן הירושלמי, אך כבר העירו שאין זה בירושלמי שלפנינו.

בתוספות (מגילה ל, ב, ד"ה ושאר) אנו מוצאים: “והא שנו מעמידין ספר תורה שניה במועדות וקורין בקרבנות היום לא מצינו סמך בתלמוד, אך בסדר רב עמרם ישנו וקצת יש סמך לדבר”. עיין שם. וברא“ש (שם, פרק ד, סימן י): “אינו שנוי לא במשנה ולא בגמרא, ואפשר שאחר שנשלם הש”ס תקנוה רבנן סבוראי או הגאונים, וישנו בסדר רב עמרם, וקצת סמך לדבר” (כמו בתוספות הנ"ל). וכן הוא בעוד כמה ראשונים¹⁵.

לענייננו מעניינים דברי הרא“ש, שרצה להוכיח מן התלמוד, שבשמחת־תורה קראו למפטיר קרבנות היום, מהא שאמרו בתלמוד, שהפטרת שמחת־תורה היא “ויעמד שלמה”, והפטרה זו אין לה כל קשר עם וזאת הברכה אלא עם קרבנות היום. והרא”ש בעצמו דוחה ראייה זו, שההפטרה קשורה לעצם היום ולא לקריאה ויש עוד הפטרות כאלו.

על עצם שינויי המנהגים בענייני הקריאות, יש להביא דברי הראבי"ה (מגילה סימן תקצה): “ואין לתמוה על מנהג שלנו, דהא חזינן בגמרא דקאמר אביי והאידנא נהוג עלמא למיקרי בכי תוליד (מגילה לא, ב) וכן טובא, ואף על גב דפליג המנהג על הברייתא דמייתי בסמוך, וטעמא שלא היו חוששין בקריאתם ובהפטרותיהם אלא שיהא רק מענין היום, והכי נמי סמכינן אמנהג וסמיך אגאונים ורבנן סבוראי, כיון דאביי תלה לה במנהגא, ואין לנו לשנות משום אל תטוש תורת אמך, דזימנין סמכו אירושלמי ואספרים החיצונים, ודרשינן כי לא דבר ריק הוא וגו' ואם ריק הוא, מכם הוא ריק לפי שאין אתם יגיעים בו”.

ההפטרה    🔗

גם בקריאת המפטיר בנביא הננו מוצאים מנהגים שונים. לפרשת וזאת הברכה מפטירין לפי התלמוד (מגילה לא, א) ויעמד שלמה, בתלמוד, כתב־יד מינכן נמצאת הוספה: “ויש אומרים ויהי אחרי מות משה עבד ה'”. גם ברי“ף נמצא [מגילה, רמז אלף ק]: “ס”א ויהי אחרי מות משה”. ובכמה ספרים מספרות הגאונים מובאות שתי הדיעות ולא ברור אם הגאונים כתבו דבריהם על פי הנוסח שהיה לפניהם בתלמוד, או להיפך, על יסוד דברי הגאונים הכניסו את ההוספה בתלמוד. בכל אופן ברור, שלא היתה הוספה זו בתלמוד לפני הראשונים המביאים מנהג הפטרת ויהי אחרי מות משה בשם הגאונים.

יש שמביאים מנהג זה בשם ירושלמי, וכבר העירו רבים, שאין בירושלמי שלפנינו, ובטור (סימן תרסט) הנוסח: “ובירושלים יש שמפטירין ויהי אחרי מות משה והכי מנהגינו”.

“ויש מקומות שנהגו להפטיר בויהי אחרי מות משה, ושיבוש הוא שהרי הש”ס אין אומר כן, ויש אומרים שרב האי גאון תקן לומר ויהי אחר מות משה, אבל אין יודעין הסברא אמאי שנה סדר הש“ס” (תוספות, מגילה שם, ד"ה למחר). וכבר האריכו בזה הרבה (עיין אוצר הגאונים, מגילה, עמ' 63, והשווה אור זרוע, חלק ב, סימן שצג).

מעניין, שמצאו דרך לפשרה בין שתי הדיעות. בשם רב יהודאי גאון מובא: “יקרא תחלה שלשה פסוקים ביהושע ויהי אחרי מות משה עד כאשר דברתי אל משה ואח”כ ויעמד שלמה כהלכה שנויה" (סידור רש"י, עמ' 148) והשווה מחזור ויטרי (עמ' 458): “ומפטיר בנביא ויעמד שלמה תפלת גמר הבנין בגמר החג, כך נהגו העם על פי הלכה, ורב יהודאי גאון פסק בה”ג ויקרא תחלה ג' פסוקים ביהושע ויהי אחרי מות משה עד כאשר דברתי אל משה, לשם עניינו של יום, ואחרי כן ויעמד שלמה כהלכה שנויה במגלה".

לעומת זאת מציע בעל המנהיג [הלכות סוכה, סי' נו, דפוס ברלין עמ' 71] פשרה אחרת: “והיה נראה להפטיר ויעמד שלמה עד ט' פסוקים לדסמיך ליה ביום השמיני עצרת ואחריו אחרי מות משה על שם פטירת משה ע”ה שהשלמנו בו ובברכתו".

שתי הפשרות לא האריכו, כנראה, ימים רבים ונתפשט המנהג ונפסק להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים, סי' תרסט) “שמפטירין ויהי אחרי מות משה”.

החיד"א בברכי יוסף (שם, אות ב) חידש טעם חדש לקריאת ויהי אחרי מות, כי כשם שמתחילים התורה מחדש, כך מתחילים נביאים מחדש, עיין שם.

הוספת קרואים    🔗

ברוב הקהילות נוהגים להרבות בקרואים לתורה ביום שמחת תורה ובהרבה קהילות נוהגים לדקדק, שכל הנוכחים בבית־הכנסת יעלו לתורה, איש לא נעדר. אבל לא בכל המקומות נוהגים כן ולא בכל הזמנים נהגו כך. וכבר הרחבתי הדיבור בנושא זה במקום אחר¹⁶.