האנשים חייבים בקריאת המגילה, אלא שהם יוצאים ידי חובתם גם בשמיעה, אם שמעו מפי מי שמחוייב בקריאה. וכשיש מנין של עשרה יש משום הידור כשאחד קורא והשאר שומעים, אף אם כולם יודעים לקרוא בעצמם ובמקום שאין עשרה נפסק בשולחן ערוך (סי' תרפט סעיף ה), ש“אם כולם יודעים כל אחד קורא לעצמו”. אך המגן אברהם (שם אות י) מביא דיעות הסוברות, שגם כשאין עשרה יקרא אחד והשאר ישמעו, משום “ברוב עם הדרת מלך”.

ובנוגע לנשים הננו מוצאים דיעות שונות בין הראשונים:

א. הנשים חייבות בקריאה כאנשים ומוציאות בקריאתן גם אנשים.

ב. הנשים חייבות רק בשמיעת קריאת המגילה ולא בקריאת המגילה ולכן מוציאות רק נשים ולא אנשים.

ג. הנשים חייבות גם בקריאה ובכל זאת אינן יכולות להוציא אנשים.

במשנה (מגילה פרק ב, משנה ד): “הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן”. ועל זה נאמר בתלמוד (ערכין ב, סע"א): “לאתויי מאי, לאתויי נשים וכדר' יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס”. וכתב רש“י (שם ד"ה לאתויי): “שחייבות במקרא מגילה וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתם”. וכן פסק הרמב”ם (הלכות מגילה פרק א' הל' א–ב): “והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים… אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו והוא שישמע מפי מי שהוא חייב בקריאתה”. וכתב המגיד משנה: “אבל אשה, נראה מדברי רבינו שהיא מוציאה את אחרים וכן עיקר”.

בדברי הראשונים נזכרת דיעה זו בשם דעת רש"י.

שיטה אחרת בעניין זה הננו מוצאים ב“הלכות גדולות” (ריש הלכות מגילה): “נשים¹ ועבדים וקטנים פטורין מקריאת המגילה אלא שחייבין במשמע² למה שהכל היו בספק להשמיד להרוג ולאבד והואיל והכל היו בספיקא הכל חייבין במשמע, רבי יהושע בן לוי³ מכניס את כל אנשי ביתו וקורא לפניהם מגילת אסתר, רבי יונה אבוה דרבי מונא היה מתכווין לקרות אותה לפני הנשים שבביתו שהכל היו בספק והכל חייבין במשמע אחד אנשים ואחד העבדים ואחד הקטנים”.

רוב הראשונים (התוס', הרא"ש, המרדכי ועוד) מיחסים לבה“ג את הדיעה, שנשים חייבות רק בשמיעה ואינן מוציאות אלא נשים ולא אנשים. ומפרשים את דעתו, שסמך על הנאמר בתוספתא, שנשים פטורות ומפרש שפטורות מקריאה וחייבות בשמיעה. וכן מהמסופר בירושלמי, שחכמים שונים קראו את המגילה לפני בני ביתם. ובנוגע לדברי ריב”ל הם סוברים, שלפני בה“ג היתה הגירסה בדברי ריב”ל “נשים חייבות במשמע מגילה”. והא דערכין “לאתויי נשים” מפרש הבה"ג, שהן מוציאות נשים, “דלא תימא אף נשים אינן יוצאות אלא בקריאה חשובה של אנשים קא משמע לן שהאשה מוציאה חבירתה” (לשון הרא“ש מגילה פ”א).

ולפי שיטה זו כתב הראבי“ה (סי' תקסט, עמ' 294): “ונראה לי דנשים מברכות על משמע מגילה ואפילו אי קרו לה לעצמן”. והובא במרדכי מגילה (סי' תשעט) וברמ”א (אורח חיים סימן תרפט ס"ק ב), ובמגן אברהם (שם אות ו) הביא בשם מדרש הנעלם לרות, “דלא תקרא לעצמה רק תשמע מהאנשים”.

שיטה אחרת בשם בה“ג מובאה במאירי למגילה: “בהלכות גדולות פסקו שהנשים חייבות אבל אינן מוציאות אלא נשים; ופירשו זו של ערכין לאתויי נשים להוציא את מינן, ואף מה שאמרו בברייתא נשים ועבדים וקטנים פטורים ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן, נראה להם ששיבוש נפל בברייתא על ידי סופרים שאם פטורין מה הוצרך לומר שאין מוציאין, אלא כך הוא הענין חייבין ואין מוציאין והוא שאמרו שם טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין, אנדרוגינוס מוציא את מינו, טומטום לא את מינו ולא את שאינו מינו, ואף חכמי פרובינצא כתבו בחיבוריהם⁴, שכמו שחייבות בברכת המזון ובזימון ואין מצטרפות לשלושה, כך אין מצטרפות כאן לעשרה למי שמצריך בה עשרה וכל שכן שלא להוציא האנשים”⁵. שיטה זו בשם בה”ג הובאה בקיצור גם בטור (סי' תרפט) ובמנורת המאור לר"י אלנקאוה (הוצאת ענלאו, חלק ב, עמ' 212).

לא ברור לנו, אם הדיעות השונות שהביאו הראשונים בשם בה“ג, מקורן בשנויי נוסחאות בדברי בה”ג, או שפירשו את דבריו באופנים שונים, בכל אופן יש לפנינו שתי דיעות בשם בה"ג.

ונביא מסקנת המאירי בשאלה זו, הוא כותב: “ועיקר הדברים שלא לדחות תלמוד ערוך שבידינו בברייתא או מדברי תלמוד המערב וכל שכן מסברא, אלא בואו ונסמוך על הכלל הידוע כל המחוייב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן”. ובדרך זו פירשו ראשונים ואחרונים את שיטת רש“י, שפסק כהבבלי נגד התוספתא והירושלמי שהביא הבה”ג (עיין אור זרוע סי' שעח וביאורי הגר"א אורח חיים סי' תרפט אות ה).

ועתה נשים לב לדברי התוס' במגילה (ד, א, ד"ה נשים) שכתבו: “מכאן משמע שהנשים מוציאות את אחרים ידי חובתן מדלא קאמר לשמוע מקרא מגילה, והכי נמי משמע בערכין דקאמר הכל כשרים לקרוא את המגילה ומסיק הכל כשרים לאתויי מאי ומשני לאתויי נשים, משמע להוציא אפילו אנשים, וקשה דהא בתוספתא תני בהדיא דטומטום אין מוציא לא את מינו ולא את שאין מינו, ואנדרוגינוס מוציא את מינו ואין מוציא את שאין מינו ופשיטא דלא עדיפא אשה מאנדורגינוס, וכן פסקו הה”ג דאשה מוציאה מינה אבל לא אנשים".

ודברי התוס' תמוהים, שהוכרחו לדייק, ד“פשיטא דלא עדיפה אשה מאנדרוגינוס” ולא הביאו את סוף התוספתא שמפורש שנשים פטורות, והרי הבה“ג והראשונים שהביאו דברי הבה”ג וגם התוס' בערכין כולם הביאו הראייה לדעת בה“ג מסוף התוספתא. וכבר הרגיש בזה ה”קרבן נתנאל" שעל הרא“ש והוא מתרץ, “דכל מה שיכול לדייק מרישא דייק” וזה דוחק, שהתוספות יניחו סיפא מפורשת כדי לדייק מרישא, והמהרש”א הקשה למה לא דייקו התוס' מטומטום וגם הוא ה“קרבן נתנאל” נדחקו בזה.

לדעתי יש שנוי ניכר בין סידור הדברים בתוספות מגילה ובין סידור הדברים בתוספות ערכין ובשאר הראשונים שטיפלו בזה. הם הביאו ראייה מהתוספתא לשיטת בה“ג, ושפיר הביאו ראייה מסוף התוספתא, ששם מפורש שנשים פטורות, אבל התוספות במגילה לא מביאים ראייה לבה”ג, אלא מקשים מהתוספתא לשיטת רש“י, ובעלי התוס' ידעו היטב שלפי דעת רש”י התוספתא נדחתה מהלכה מפני שהתלמוד הבבלי חולק עליה, ולכן אי אפשר להקשות על רש“י מאותו חלק של התוספתא שיש בה סתירה גלויה להבבלי. ולא הקשו מסוף התוספתא, ואף לא מדין טומטום כקושיית המהרש”א, כי דין טומטום תלוי בדין אשה, ובזה נחלקו הבבלי והתוספתא, אבל התוספות מדייקים מדין אנדרוגינוס שבתוספתא, שגם לפי התוספתא הוא חייב בקריאה ומוציא את מינו, בכל זאת את שאינו מינו אינו מוציא, ומזה דייקו התוספות, שגם אשה שהיא חייבת לדעת הבבלי בקריאה, תוציא רק את מינה ולא את שאינה מינה, דפשיטא דלא עדיפא אשה (לדעת הבבלי) מאנדרוגינוס לדעת התוספתא.

ויש לציין, כי קושיית התוס' אינה אלא לשיטת התוס' ביבמות (פג, א), דהא דאמרינן שם “הלכה כר' יוסי”, היינו כר' יוסי דברייתא, דאנדרוגינוס ברייה בפני עצמה (עיין תוס' נדה כח, א, ד"ה אמר) ולפי זה אין מחלוקת בין הבבלי והתוספתא בנוגע לאנדרוגינוס, אבל לשיטת רש“י ביבמות (שם ד"ה הלכה) שהלכה כרבי יוסי, היינו כר' יוסי דמתניתין, דאנדרוגינוס הרי הוא כזכר. והשווה טור (יורה דעה סי' רסה), דמאן דסבר אנדרוגינוס כזכר, היינו כזכר גמור. לכן ברור, שגם בעניין אנדרוגינוס יש מחלוקת בין הבבלי והתוספתא ולפי זה אי אפשר להקשות על רש”י מהתוספתא אפילו מאנדרוגינוס.