בגליון כב–כג של “בית הכנסת” פורסם מאמר בשם “הברכות על קריאת המגילה”. בנוגע לנושא של שם המאמר, היינו ברכות המגילה, לא חידש בעל המאמר כלום, אבל דרך אגב, הכניס במאמרו דברים שאינם מתאימים לירחון דתי כ“בית הכנסת”, הוא פוגע בחלק מחג הפורים ובקריאת המגילה בלילה. ודבריו מיוסדים על התעלמות מדברי התלמוד המפורשים באותו עניין שהוא מטפל בו.

לדעת כותב המאמר, חגיגת פורים לזכר הנס שבימי מרדכי ואסתר אינה אלא ביום. ובתקופת המשנה לא היו קוראים את המגילה בלילה. אבל קרה מקרה, שר' יוחנן בן נורי קרא בשעת הסכנה את המגילה בלילה ומאז נתפשט המנהג לקרוא את המגילה גם בלילה. אבל קריאה זו אינה לזכר הנס שבימי מרדכי ואסתר, אלא “כדי להנציח את זכר מעשה הגבורה של אבותינו במלחמתם נגד הרומאים…”

המחבר בונה את השערתו על יסוד הסתירה שבין המשנה המדברת על קריאת המגילה ביום ובין דברי התלמוד, שחייב אדם לקרוא המגילה בלילה ולשנותה ביום.

נעלם מידיעת המחבר שהתלמוד (מגילה כ, א) בעצמו מטפל בזה: “לימא תיהוי תיובתא דר' יהושע בן לוי, דאמר ריב”ל, חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולשנותה ביום". והתלמוד מתרץ “כי קתני אדיום”. ופירוש הדברים, כפי שהבינו כל מפרשי המשנה והתלמוד מראשונים עד אחרונים, שבכל מקום שמדובר במשנה או תוספתא, שאין לקרוא את המגילה בלילה לפני הנץ החמה הכוונה לקריאה שניה של היום, אבל אין איש מפקפק בחובת קריאת המגילה בלילה. וגם המסופר על ר' יוחנן בן נורי, שקרא את המגילה בשעת הסכנה בלילה, מפרשים כל המפרשים לקרוא את הקריאה השניה של היום בעוד לילה מפני הסכנה. ואין שום יסוד לכל דבריו.

ובנוגע לברכת שהחיינו גם ביום, ר“ת מביא ראייות, שעיקר החיוב הוא ביום, אבל לא עלה על דעתו להוציא הלילה מכלל היום. וידוע, שהרמב”ם פסק, שביום אין מברכים זמן, וכמה פוסקים פסקו כהרמב"ם. וכמה מדינות נהגו כן הלכה למעשה. ובמקומות שנהגו לברך זמן גם ביום נהגו להכריז שיכוונו לצאת בברכה זו מצות משלוח מנות.