ראויות הן האגדות שבהן נעטרו רבים מקברי צדיקי א"י להיות נושא של חקירה־מדעית, כדי לברר כמה מן האמת ההיסטורית יש בהן.

במאמרי זה חפץ אני לחקור בדבר אגדה אחת, הקשורה באחד הקברים שעל ידי חמי טבריה. האגדה מספרת, שהאיש הנקבר באותו קבר נקבר מעומד, מפני שנשבע בחייו שלא ישב עד שיבא משיח.

העובדא, שאחד הנקברים בטבריה נקבר מעומד נזכרת על ידי כמה מרושמי רשימות קברי הצדיקים בא“י, ובהמשך דברינו נזכירם בשמם. אך ענין השבועה נמצא לפי ידיעתי רק במקור אחד, בספר המסע של הנוסע האלמוני שביקר את א”י בשנת רפ"ב¹.

הנוסע הנזכר, כשהוא מדבר על חמי טבריה והקברים הנמצאים בסביבה ההיא, כותב: “וקרוב לשם יד ציון של אבנים זקוף במישור ושם מתקבצים להתפלל ערב ובוקר, אומרים כי שם נקבר אחד ששמו רבי מאיר שנשבע שלא ישב עד כי יבא שילה ונקבר מעומד. ואיננו סתם רבי מאיר דמתניתין”.

והנה, הקבורה מעומד, כשהיא לעצמה, והשבועה, שגרמה לקבורה זו, הם דברים תמוהים מאד. קבורה מעומד היא נגד המנהג המקובל ונחשבת לקבורת בזיון. על קבורה “כמין נגר” – שלפי דעת מפרשי התלמוד, היינו קבורה מעומד – אמר ר' יוחנן: “קבורת חמורים היא זו”², “והלא הכלבים אינן נקברים כן”³. ואיך אפשר שיקברו איש נכבד קבורה כזאת?

אך יותר מעצם הקבורה מעומד נפלא בעיני ענין השבועה, שהרי ברור שאי־אפשר לאדם להתקיים בעמידה זמן ארוך. וכיון שאין זמן קבוע לביאת המשיח, הרי מי שנשבע שלא ישב עד כי יבא שילה נשבע על דבר שאי־אפשר לקיימו, ושבועה כזאת היא שבועת־שוא. ועל כיוצא בזה אמרו: “שבועה שלא אישן שלשה ימים, מלקין אותו וישן לאלתר”⁴, ואיך אפשר שצדיק ישבע שבועה כזאת?

ואף אם נניח שהנשבע היה ממחשבי קיצין, ולפי חשבונו היה משיח צריך לבוא במשך זמן קצר כל כך שאפשר לאדם להתקיים בעמידה, והיה תקיף כל כך בדעתו ובאמונתו עד שהרשה לעצמו להשבע שבועה כזאת, כיון שהיה בטוח שיוכל לקיימה. אבל אנן סהדי שחשב וטעה ואם רק האריך ימים אחרי שבועתו ודאי נאלץ להפירה ע"י ישיבה או שכיבה. ואם כן יפלא הדבר, איך חשבו בני דורו, שקברו אותו מעומד לזכר שבועתו, שהם מכבדים אותו בזה. והלא אין זה אלא מזכרת־עוון של שבועת שוא.

ראוי גם לעמוד על החקירה: מי הוא הנקבר מעומד? בקטע שהבאתי מהנוסע האלמוני כתוב מפורש: “ששמו רבי מאיר” והוא מוסיף על זה “ואיננו סתם רבי מאיר דמתניתין”. אך לעומת זה ישנם כאלה שמייחסים את הקבורה מעומד לר' ירמיה, שגם הוא קבור בטבריה על יד חמי טבריה סמוך לקבר ר' מאיר.

כנראה, היו זמנים שחכמי א“י היו מסופקים בדבר מי הוא הקבור מעומד. האר”י, שזיהה הרבה קברים בא“י, מסר לתלמידיו את דעתו גם בשאלה זו. אבל כשרשמו התלמידים את דברי רבם בכתב, כבר הסתפקו בדבר. בעל ספר הגלגולים כותב: “ונראה לעניות דעתי, כי הודה מורי ז”ל על ר”מ שהוא קבור מעומד, כמו שאומרים העולם".

לבעל האיגרת “יחוס האבות”, שנכתבה בשנת רצ“ז ונתפרסמה על פי העתקה שנעשתה בשנת שכ”ד על ידי ר' אורי ב“ר שמשון מבילא, היה הדבר ברור שר' ירמיה הוא הקבור מעומד, שכן הוא כותב: “ואצל חמי טבריא – ר' מאיר, ועל הדרך מחמי טבריא לכפר – ר' ירמיה, ואומרים שהוא קבור מעומד”⁵. וכן הוא גם בספר “יחוס הצדיקים” לר' גרשום איש שקרמילא⁶. אך ראוי לציין שאת דברי בעל יחוס הצדיקים אי־אפשר לחשוב כעדות מיוחדת, כי הספר בעיקרו אינו אלא ליקוט מאיגרת “יחוס האבות” הנ”ל.

רואים אנו איפוא, שבענין זה היו שתי מסורות הסותרות זו את זו, ואני נוטה להכריע שהמסורה הנכונה היא זו האומרת שר' ירמיה הוא הקבור מעומד. ולדעתי נקבר ר' ירמיה מעומד לא מפני שנשבע שלא ישב עד כי יבא שילה, אלא שהוא ציוה לפני מותו שיקברו אותו מעומד, כדי שיהא מוכן כשיבוא משיח. ואם הקבורה מעומד היתה על פי צוואתו, שוב אין שאלה איך קברו אותו קבורה בזויה, כי “רצונו של אדם זהו כבודו” ו“מצוה לקיים דברי המת”.

מקור כל הענין הזה הוא לדעתי בירושלמי, אך הנוסח בירושלמי שלנו משובש קצת, ולכן לא עמדו המפרשים כראוי על גופא דעובדא.

בירושלמי מסופר: “ר' ירמיה מפקד: אלבשוני חיורין חפותין, אלבשוני דנרסיי (נ"א דגרסיי), והכון מסנאי ברגלי וחוטרא בידי, ויהבוני על סיטרא, אין אתי משיחא ואנא מעתד”⁷.

מבלי להכנס כאן בחקירת פירושן של המילים “חיורין חפותין” ו“דנרסיי” או “דגרסיי”, שכבר האריכו בזה מפרשי הירושלמי ובעלי המילונים, הנני להעיר רק על “ויהבוני על סיטרא”, שמפרשי הירושלמי פירשו, שר' ירמיה ציוה שיניחו אותו לא על גבו, כנהוג, אלא על צידו. ועל יסוד פירוש זה בירושלמי שלפנינו פסקו הפוסקים, שמותר לקבור את המת לא רק על גבו אלא גם על צידו⁸.

אבל לדעתי קשה לקבל פירוש זה, כי לפי זה לא מובן לאיזו מטרה ציוה ר' ירמיה שיניחו אותו על צידו. כל פרטי צוואתו של ר' ירמיה מכוונים למטרה אחת, שיהא מוכן לקבלת פני משיח, ולשם זה ציוה שילבישוהו בגדים נאים, ישימו נעלים ברגליו, ויתנו מקל בידו, אבל הקבורה על צידו, איזו שייכות יש לה עם קבלת פני המשיח? האם בזה שיהיה מושכב על צידו ימהר לקום? והלא הדבר להיפך: מי ששוכב על גבו קם הרבה יותר מהר מזה ששוכב על צידו, כי השוכב על צידו עליו להתהפך בראשונה על גבו ורק אחר כך יוכל לקום. ולכן נראה לי, ששגיאה נפלה בירושלמי שלפנינו.

וכשהצעתי דעתי זו לפני ידידי מר שאול ליברמן, המטפל בחיבה וכשרון בבירור נוסחאות הירושלמי, הודיעני, שלפני הראשונים היתה באמת גירסה אחרת בירושלמי, שלפיה אין כל זכר לקבורה על הצד. והנני מוצא לנכון להעתיק כאן את מכתבו של ליברמן אלי בנידון זה:

“בנוגע לנוסחת הירושלמי “ויהבוני על סיטרא” ברור, שגירסת רב נסים גאון היא האמיתית. עיין אור זרוע, הלכות פסחים, חלק ב, סימן רלד, דף נה, ג, ומנהיג, דפוס ברלין, הלכות פסחים, סימן ב בשם מגילת סתרים לרב נסים, ששניהם גורסים אסטריטא (או"ז) או איסטראטא (מנהיג). ואם כן הביאור הוא שר' ירמיה ציוה שיתנו אותו בדרך המלך. וכן מפורש בבראשית רבא ויחי ק, ב: “והבו יתי על אורחא”! וזה מתאים לאיסטראטא. וכל זה נעלם מעיני מפרשי הירושלמי והמדרש. והנני אסיר תודה לו, שאגב אורחא עמדתי על הנוסחא הנכונה בירושלמי. עלי להוסיף, שהירושלמי מובא בהרבה ראשונים כגירסת הדפוס, אבל נאמנים עלינו שני העדים רב נסים גאון והמדרש רבה. בדפוס החדש של המנהיג ובאו”ז תיקנו על פי הירושלמי".

והנה אם נקבל את נוסחת רב נסים גאון, בוודאי אין זכר בירושלמי לקבורה על הצד. אבל גם אם נשאיר את הנוסחה בירושלמי כמו שהיא לפנינו, אפשר לפרש “ויהבוני על סטרא” שיתנו אותו על צד הדרך.

וכיון שנתברר שאין זכר בצוואת ר' ירמיה שיקברו אותו על צידו, אפשר לצעוד עוד צעד ולשער השערה, שכוונת ר' ירמיה בצוואתו היתה, בזה שאמר “יהבוני” ולא אמר “השכיבוני”, שיקברו אותו מעומד, על יד הדרך, לבוש בגדים נאים, נעלים ברגליו ומקלו בידו, כדי שיהיה מוכן לקבל פני משיח. ולדעתי רק אם נניח שנקבר מעומד תהיה התמונה שלמה, ורק על פי השערה זו יקבלו פרטי הצוואה של ר' ירמיה את צביונם הנכון.

והחיזוק היותר גדול להשערתי זו הנני רואה באגדה, שאנו מטפלים בה, המספרת שר' ירמיה קבור מעומד. ולדעתי מקור אגדה זו הוא הירושלמי הנזכר, והצוואה של ר' ירמיה לקבור אותו מעומד, כדי שיהא מוכן לקבלת פני משיח, נהפכה ברבות הימים לשבועה וסיפרו שנשבע שלא ישב עד כי יבא שילה.

ומקברו של ר' ירמיה נתגלגלה אגדה זו לקבר הסמוך לו, קברו של ר' מאיר. ור' מאיר זה הלא היה מפורסם לאיש־פלא, ותלו בו אגדות שונות⁹ ולכן תלו בו גם אגדה זו של קבורה מעומד, והשבועה שלא ישב עד כי יבא שילה.

והנה הנוסע משנת רפ“ב מדגיש, שהציון על קברו של ר' מאיר הוא “זקוף”. כנראה שהוא חפץ לרמוז בזה, שזקיפת הציון הוא רמז לקבורה מעומד, ולעומת זה על קברו של ר' ירמיה הוא כותב: “ציונו, מעט אבנים שחורות”. וראוי להעיר, שלא תמיד היה ציונו של ר' ירמיה “מעט אבנים”. בעל “אלה המסעות”¹⁰ כותב: “ולמטה ממנו מרחץ חמי טבריה, וסמוך לשם ירמיה הנביא ע”ה והציון שעליו גדול מאד”. ונראה הדבר שכונתו לאותו הקבר, אלא שהוא חשב שר' ירמיה זה הוא ירמיה הנביא.