![שאול חנא קוק [2026]](/assets/thumb/placeholder_man.jpg)
בתנא דבי אליהו רבא, פרק יג, מסופר: “מעשה באדם אחד שהיה מתחרט בעצמו שלא קרא ולא שנה, פעם אחת הייתי אני והוא בבית הכנסת, כיון שהגיע שליח צבור לקדושת השם, הגביה אותו בן אדם את קולו וענה אחריו בקול רם1 קדושת השם ואמר קדוש קדוש קדוש כו'. ואמרתי לו: בני מה ראית שהגבהת את קולך עד מאוד. ואמר לי: לא די שלא קריתי ולא שניתי, אלא עכשיו שניתן לי רשות אגביה קולי ותנוח עלי נפשי. אמרו: לא יצאתה אותה שנה ולא שנייה ולא שלישית עד שעלה אותו איש מבבל לארץ ישראל, עמדו ועשאוהו ממונה מבית קיסר, ומינוהו על כל הברניות שבארץ ישראל, ונתנו לו מקום ובנה לו בית וישב בה כל ימי חייו, והניח לבניו ולבני בניו ממון הרבה עד סוף כל הדורות”.
סיפור זה, בשינויים שונים, נמצא בכמה מדרשים2. לא נטפל כאן בכל פרטי השינויים שבמקורות השונים ונקדיש תשומת לב רק לשינויים שבקטע האחרון:
א. “ונתנו לו מקום ובנה לו בית וישב בה כל ימי חייו, והניח לבניו ולבני בניו ממון הרבה עד סוף כל הדורות” (תנא דבי אליהו רבא).
ב. “ונתנו לו מקום ובנה לו עיר וישב בה כל ימי חייו, והניחה לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות” (סדר אליהו רבה).
ג. “ונתנו לו מקום ובנה עיר וקראו לו קילוני לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות” (במדבר רבה).
ד. “ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב עליה וקראו לו קלניא לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות” (ילקוט שמעוני).
ה. “ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב בה וקראו לו קלוניא לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות” (בראשית רבתי).
ברוב המקורות מדובר על בנין “עיר”. נוסח התדב"א, שבנה “בית” והניח ממון הרבה, הוא יוצא מן הכלל.
הנוסח “עד סוף כל הדורות” נמצא בכל המקורות. ומליצה זו חביבה על בעל תדב"א המשתמש בה בכמה מקומות (אליהו רבא, פרקים: א (פעמיים), ה, יג, טו; אליהו זוטא פרק ד), אבל בכולם המדובר על השם שהוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות (השוה “זכרונות” שבמוסף לראש השנה), או שחק חוקה עד סוף כל הדורות. גם בתלמוד (סוטה מו, ב) נמצא “עד סוף כל הדורות”, בקשר לעיר “לוז”, אך גם שם נאמר זה על יסוד הכתוב “עד היום הזה” שפירשו שהכוונה לעולם, והתייחסו לזה כאל נבואה.
אך כל זה לא מצדיק הביטוי “עד סוף כל הדורות” בסיפור המספר דברים שקרו בזמן המספר. לכן נראה לפרש ש“לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות” מוסב על נתינת המקום, דהיינו שהמקום ניתן “לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות”. ואולי זה קטע מנוסח שטר המתנה, מעין הנוסח הידוע בשטרות “מיומא דנן ולעלם”.
בנוגע לשם שקראו לו: קילוני – קלניא – קלוניא. מפשטות הדברים נראה שקראו כן להאיש. ובעל מתנות כהונה (מצא קשר בין השם קילוני ובין מנהגו להרים קול בעת אמירת קדושה, הוא כותב: “נראה שהוא לשון קול על שם שזכה לכך על שהגביה קולו בעניית אמן” (צ"ל קדושה). לפי פירוש זה בא המאמר “וקראו לו” שלא במקומו הנכון, כי מקומו תיכף אחרי הסיפור על דבר הרמת קולו. והקשר עם בניית העיר אינו מתקבל על הדעת.
הרד“ל והרש”ש, בהגהותיהם למדרש, מפרשים, שנקרא כן על שם שפיטרו המלך ממס. וגם פירוש זה קשה לקבל, כי לענין זה אינו מתאים הביטוי “וקראו לו”. והיה צ"ל: “ועשה אותו קלניא”, דוגמת הנמצא גבי הורדוס “קלניא מתעביד” (ב"ב ד, א) וכן “ותתעביד טבריה קלניא” (ע"ז י, א).
ולכן נראה, שגם המאמר “וקראו לו” מוסב על המקום, שקראו למקום “קלניא”. וקרוב לשער, שכוונת המספר הייתה ל“מקום קלניא” המוזכר בתלמוד (סוכה מה, א. ובירושלמי, פרק ד, הלכה ג: “קלונייא”).
בנוגע לערכו ההיסטורי של סיפור זה, ש' קליין3 מעיר על כתובת יוונית שנמצאה ביפו4 ובה נזכר יהודי בתור “שר המאה של המחנה”. ההשוואה מעניינת, אבל אינה מספיקה כדי לזהות את האיש ולקבוע את זמנו5.
לדעתי יש לחלק את הסיפור לשני חלקים:
א. הסיפור על איש שלא קרא ולא שנה, ומצא סיפוק נפשי בהרמת קולו יחד עם הש“ץ בעת אמירת קדושת השם, ועל ידי כך זכה לעלות לא”י ולקבל משרה ממשלתית. לחלק זה של הסיפור אפשר להתייחס כאל סיפור לקוח מהחיים.
ב. לחלק השני של הסיפור, המייחס את בנין המקום קלניא לאותו האיש, יש לדעתי להתייחס כאל אגדה שמקורה במדרש־שמות.
ידוע שהקדמונים נהגו לדרוש מילים לועזיות ושמות לועזיים, כאילו יש להם מקור עברי6. וגם כאן דרשו את השם “קלניא” כאילו הוא שם עברי משורש “קול”. ועל יסוד זה נוצרה האגדה, שבונה קלניא זכה לזה בזכות מנהגו להרים קולו בעת אמירת קדושת השם.
ומזה נראה, שהשם “קלניא” היו רגילים לבטא “קולוניא”, וזה מתאים לכתיב הלועזי COLONIA ולכתיב הערבי قولونيا.
-
בענין הרמת קול יחד עם הש“ץ בקדושה, השווה ר”ש ליברמן, תוספת ראשונים לברכות, עמ‘ 12–13; [תוספתא כפשוטה שם, עמ’ 11]. ↩
-
השווה סדר אליהו רבה, הוצאת רמא“ש, עמ' 66; במדבר רבה ד, כ; ילקוט שמעוני, לך לך, רמז טז; בראשית רבתי המיוחס לר”מ הדרשן, מהדורת אלבעק, עמי 173. ↩
-
במאמרו “דברים אחדים על סדר אליהו” (“ההד”, תמוז תרצ"ב, ובתדפיס מיוחד, עמ' ו), והוספות למאמר זה ב“ההד”, שבט תרצ"ג. ↩
-
השווה קליין: Corpus Inscriptionum עמ‘ 51, מס’ 155. ↩
-
ש‘ קליין קובע את זמנו של הסיפור לתקופת ר’ יהודה הנשיא ואנטונינוס כמאה וחמשים שנה לפני זמנו של בעל סדר אליהו, וזה על יסוד הנאמר בסוף הסיפור “והניחה לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות” מזה משמע שלא בימי המחבר חי “אלא דורות אחדים לפניו”.
אבל יש להתפלא שלא שם לב להנאמר בראשית הסיפור “פעם אחת הייתי עומד אני והוא בבית הכנסת” שמזה יצא ברור שאמנם חי בזמנו של המחבר. וכנראה שקליין הרגיש בסתירה שבין הרישא לסיפא ודחה את הרישא מפני הסיפא.
לדעתי אפשר לישב הסתירה, אם נשער שבעל סדר אליהו ראה בילדותו את האדם שהגביה את קולו בקדושת השם באיזה מקום בחו“ל, אחרי זמן קצר עלה האדם ההוא לא”י ועלה שם לגדולה ע“י מנוי הקיסר. וכשעלה בעל סדר אליהו לא”י זכה עוד לראות איך שרכושו של אותו האדם עבר בירושה לבניו ולבני בניו והמחבר בספרו את הסיפור הוסיף בתור ברכה את המליצה “עד סוף כל הדורות”. ואף שאין לנו ידיעות ממקורות אחרים על האפשרות של מינוי יהודי למשרה כזו בא“י ע”י הקיסר בתקופת מחבר סדר אליהו, אבל הרי גם יתר המסקנות שהוציא קליין מדברי בעל סדר אליהו אינן אלא השערות המתקבלות על הדעת והזקוקות עוד לאישור ממקורות אחרים. ↩
-
לדוגמא יש לציין הדרשות על השם “טבריה” (מגילה ו, א). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.