בין העולים הראשונים לא“י בתקופה הערבית תפסו הקראים מקום בראש. וזמן רב היתה ידם תקיפה והשפעתם מרובה על הישוב. מרכזם הראשי היה בירושלים, ועל זה יש לנו ידיעות פחות או יותר. פוזננסקי הקדיש מאמר מיוחד ל”ראשית התישבות הקראים בירושלים"¹ ומאז נתגלו עוד כמה ידיעות חדשות ונתבררו כמה פרטים.

מרכז קראי שני היה בעיר רמלה, אשר תפסה בתקופה הערבית מקום מדיני וכלכלי חשוב. בכתבי הגניזה שנתפרסמו הננו מוצאים הרבה תעודות המעידות על חיי קהלה קראית ברמלה, אך החומר עוד לא נאסף למקום אחד, כשם שעד היום עוד לא נאסף החומר על רמלה היהודית בכלל.

על שם רמלה נקרא כנראה הקראי המפורסם “מלך הרמלי”. מיסד כתה קראית חדשה הנקראת על שמו. אם מרכז פעולתו של “מלך הרמלי” היה ברמלה או בירושלים קשה לדעת – שכן מצד אחד מסופר עליו, שעמד במקום בית המקדש ונשבע, כי התרנגול קרב על גבי המזבח²; לעומת זה, שמו ושם כתתו “הרמליים” מראים שמרכזם היה ברמלה.

ישוב קראי היה גם במקומות אחרים בארץ, אבל על מרכזים בעלי השפעה מחוץ לשנים הנ"ל לא שמענו.

והנה, על פי כתבי הגניזה שנתפרסמו בזמן האחרון, באתי לידי השערה, כי היה לקראים מרכז נוסף בגבעה אשר לבנימין, בצפונה של ירושלים, וכנראה שהיה שם מושב של כתה מיוחדת של קראים.

הוצאת כתבי הגניזה היא עבודה קשה ומייגעת, ואם טבעי הדבר שהמו"ל הראשון, המטפל בקטעים בלים וקרועים, אינו עומד כראוי על כל הפרטים, ולא תמיד הוא מרגיש בכל המסקנות שאפשר להוציא מהקטע שהוא מפרסם. אבל להקורא את הקטע בדפוס, מוגה ומתוקן במדה ידועה, קל יותר למצוא כוונת הדברים.

הפרופ' לוי גינצבורג פירסם בשנת תרפ"ב אוצר חשוב של “קטעים מכתבי הגאונים”³, ביניהם קטע מפיוט אלפביתי נגד הקראים. הקטע משובש וקשה־הבנה בכמה מקומות. גינצבורג השתדל להגיהו ולפרשו, אך עוד נשארו מקומות אחדים בלתי מובנים כל צרכם.

אנחנו נעמוד פה על שני הבתים המתחילים באותיות ע, פ (עמ':(495

עזבוה ונלך איש לאהלו

כי נגע אל השמים משפטו ועיקולו

ונשא עד שחקים עדי רום זבולו

רפאנו את הנבעה ולא נרפתה

פשע ומוקש היתה מימים קדמונים

מימי פלגש שם חטאו בני ימינים

שם עמדו עד היום באחרונים

נאם יי' כי אתי מרתה.

בנוגע לבית הראשון העיר ג' בצדק, שהוא נוסד כולו על דברי ירמיהו נא, ט: “רפאנו את בבל ולא נרפתה עזבוה ונלך איש לארצו כי נגע אל השמים משפטה ונשא עד שחקים”. את המלה הקשה “הנבעה” מפרש ג‘: “ונבעה היא הכתה הזידונית של הקראים, שכן בעה וזוד הם נרדפים”. אולם אחרי הכל מודה גינצבורג, שאין בידו לפרש חרוז זה. גם בנוגע לבית השני פירושו של ג’ רחוק, הוא כותב: “הפייטן אומר, שאלה הקראים הם רשעים בימים האחרונים כאשר היו בני בנימין בימי פלגש בגבעה”.

לדעתי אפשר על פי הגהה קטנה לעמוד על כוונת שני הבתים הללו. במקום “רפאנו את הנבעה”, צריך להיות “רפאנו את הגבעה”. הפיטן הכניס במקום השם “בבל” שבכתוב, שם גיאוגרפי אחר המתאים לענינו – “גבעה”, ועלינו לקבל הנחה, כי בגבעה אשר לבנימין היה המרכז של הכתה הקראית אשר נגדה נלחם הפיטן ובזה מובן כל הענין. הפיטן וחבריו לדעה השתדלו להשפיע על מנהלי הכת בגבעה, אבל השתדלותם לא עשתה פרי, לכן הוא מודיע כי “רפאנו את הגבעה ולא נרפתה”, ומתוך יאוש הוא קורא לחבריו “עזבוה” ונלך איש לאהלו; ומרוב כעסו הוא ממשיך את דבריו ומוסיף כי הגבעה היתה מימים קדמונים מקום פשע ומוקש, שם חטאו בני בנימין בימי פלגש בגבעה, וגם עד היום עומדים שם אנשי הכת, הפושעים האחרונים.

וזכר לדבר מצאתי בשיר הידוע בשם “שאלות עתיקות”, שנמצא בגניזה ונתפרסם לראשונה על ידי שכטר⁴. גם בעל “שאלות עתיקות” נלחם נגד הקראים בכלל או נגד כתה ידועה של הקראים. והנה יש להכיר דמיון רב בין שני הפייטנים האלה, וברור שהם בני תקופה אחת.

ב“שאלות עתיקות” הננו מוצאים בית זה:

תקעו חצוצרה ברמה ושופר בגבעה

יאספו עמים על הצולעה.

להוציא מלבה תעתועה דברי בלעה

היא ראתה כן תמהה (הגרן עמ' 14–15).

כבר הכירו רבים ש“הצולעה” הוא כנוי לכת הקראים, שהיתה ידועה גם בשם “בת הצלע”⁵. אל השמות “רמה” ו“גבעה”, הנזכרים בבית זה, התייחסו כל אלה שטיפלו בשיר זה כאל שמות שאין להם ערך היסטורי, ונזכרו רק לשם מליצה ע"פ הכתוב בהושע ה, ח, אבל לפי השערתנו הנזכרת אפשר שגם בעל “שאלות עתיקות” נלחם נגד אותה הכת הקראית שמרכזה היה בגבעה ולכן השתמש בכתב “תקעו שופר בגבעה”. ויש ערך היסטורי לשם “גבעה” במקום הזה.

ואולי גם השם “רמה” אינו מליצה גרידא, כי אפשר שהכת התפשטה גם בסביבה והגיעה ל“רמה”⁶ הסמוכה. זכר לישוב קראי קדמון ב“רמה” אפשר למצוא בספר התורה שנמצא “בבית הכנסת של שמואל הנביא ע”ה, אשר ביד אחינו בני מקרא" והוקדש בשנת ד“א תשע”ג (1013) “לקהל רמלה בני מקרא”.

ואולי נוכל לציין עוד נקודה של ישוב קראי, נקודה שגם היא אינה רמלה בני מקרא".

ב“שאלות עתיקות” הננו מוצאים:

קנא קנאתי לקדושי עדתי⁷

ובאפי עלתה חמתי

על הצולעה היושבת ומתדפקת⁸ לעומתי

ומלין תפציר על חכמי אומתי

לאמר אפס משיב ועומד למגמתי

מאהלי בן ברוקה (שם עמ' 39).

רבו הדעות על השם “בן ברוקה” ואני נוטה לדעתו של נ' פורגס⁹ ש“ברוקה” הוא שם מקום אשר שם ישבו מתנגדי הרבנים, וסמך לזה מצא בתעודה שפרסם שכטר¹⁰ בה מסופר על איש אחד בשם יוסף (אצל פורגס בטעות: אפרים) ב“ר שמריה “אשר מברקה” שקבל עליו בשנת אשס”ט לשטרות (1058) בירושלים, לחדול מלחלוק על הישיבה והגאון, וגם לא להתחבר עם החולקים עליהם. נראה שיוסף ב"ר שמריה זה ישב בברקה ונתחבר שם אל מתנגדי הרבנים, כשבא לירושלים חזר בתשובה וחתם על הכתב הנזכר.

והנה בצפונה של ירושלים נמצא עדיין כפר בשם ברקה¹¹, ואולי זהו המקום הנזכר, שישבו בו קראים בתקופת גאוני ארץ־ישראל, וגם יוסף ב"ר שמריה הנזכר ישב שם.

מכל זה הננו רואים, שבצפון ירושלים היו כמה נקודות ישוב של קראים. לפי ידיעותנו המצומצמות, אפשר לנו לציין לעת עתה רק שלש נקודות והן: “גבעה” “רמה” ו“ברקה”.

ובנוגע לקביעת זמנם של מרכזים קראיים אלה, עלינו לציין כנקודות אחיזה את השנים: ד“א תשע”ג לבריאה (1013) – השנה שבה מסרו את הס“ת שמצאו בבית הכנסת של שמואל הנביא לקהל בני מקרא ברמלה. ואלף שס”ט לשטרות (1058) – השנה שבה חתם יוסף ב"ר שמריה מברקה על התעודה הנזכרת.