(במאה התשיעית והעשירית לאלף החמישי)

החוקרים החדשים קבעו את תל־אל קצי בתור המקום, שעליו עמדה לפנים העיר דן, העיר שהשבט הדני, אשר התנחל בגבול הצפוני של ארץ־ישראל, בנה במקומה של העיר העתיקה ליש (לשם). קביעת־מקום זו באה על סמך הדמיון שיש בין הוראת השם קצי=קדי שפירושו בערבית דיין ושופט ובין הוראת השם דן בעברית, וגם על סמך שמו של הנהר, היוצא מתל־אל קצי – נהר א־לדן, המזכיר את השם העברי דן.

לעומת זה הננו מוצאים כי הספרות התלמודית והמדרשית ואף ספרות־ימי־הבינים מייחסות את השם דן למקום אחר, הנמצא מזרחה לתל־אל קצי, והידוע בשמו היווני פנייס – ובתלמוד בבלי לרוב: פמייס – ובמבטא הערבי חסר־הפי – בנייס ולפעמים גם בליינס¹. ריבוי שמות זה וחוסר כתיב קבוע עומד בעינו אף עתה.

אך אולי יש לאמר כי העיר דן, או יותר נכון: השם דן, התפשט בימי קדם על כל הסביבה. סעד לזה יש למצוא בשם “ארץ דן”, שאנו מוצאים בספרי (דברים שנ"ז) על הסביבה הזאת², ולפיכך צודקות שתי הדעות גם יחד.

קורות דן בתקופת המקרא והתלמוד אפשר למצא בספרי בעלי־אסופות, אך בדורות מאוחרים יותר אין אנו פוגשים כל ידיעות ע“ד ישוב יהודי בדן. הנוסעים היהודים, שביקרו את ארץ־ישראל בזמנים שונים, מזכירים אמנם את דן־פנייס, כי הלכו לשם לראות את מקור־הירדן הידוע בשם “מערת פמייס” ולבקר את הקברים העתיקים שנמצאו במקום הזה. הם מזכירים את קברו של “עדו הנביא” ושל “שמואל בן גרשון בן רבינו ע”ה”³. ועוד כמה קברים מתקופת האמוראים, אך בדבר ישוב יהודי אין כל זכר, ובעיני החוקרים היה הדבר למוסכם, שבדן היה ישוב יהודי רק בתקופת המקרא והתלמוד. פרופ' ש' קליין, הבקי הגדול בתולדות הישוב בא"י, כותב, שבדן־פנייס “היתה קהלה יהודית עוד בזמן דיוקלטינוס” (עבר הירדן היהודי, וינה, תרפ"ה, עמ' 48), כאילו זהו הזמן היותר אחרון שהתקיים בו ישוב יהודי בדן. גם במאמר “עמק חולה” לברסלבסקי (“החנוך”, תל־אביב. תרפ"ו, 110) נזכר ישוב יהודי בדן רק בתקופת התנאים והאמוראים. אך ברסלבסקי מדבר שם רק על דן־תל אל־קצי.

כתבי הגניזה, שגילו לנו חדשות ונצורות בכמה מקצעות בתולדות ישראל בכלל ובתולדות הישוב היהודי בא"י בפרט, העלו מתהום הנשיה גם זכרונות על דבר ישוב יהודי בדן בתקופה מאוחרת יותר.

בתקופת נוסעי־הצלב צרו הנוצרים על המבצר החזק דן־פנייס, שהערבים התבצרו בו, והמבצר עבר בתקופה היא כמה פעמים מיד ליד, הכל לפי חליפות־הנצחון והמפלה. על דעת החוקרים לא עלה כלל שבתקופה ההיא נמצאו במבצר־דן יהודים, והנה באו כתבי־הגניזה ומעידים כי במאה התשיעית ואולי גם העשירית לאלף החמישי, או ביתר דיוק: במאה השתים־עשרה למסה“נ היו שם יהודים ולא רק מתי־מספר, אלא ישוב הגון, שנתחלק “לשתי קהלות”. בתקופה הרת־מלחמות וחליפות כתקופת נוסעי־הצלב בא”י, אין ספק שהישוב היהודי בדן סבל הרבה, ולכן הננו מוצאים בקטע אחר מהגניזה שבדן היו “מבני ישראל אנשים מעטים ודלים”. אפשר לשער ש“שתי קהלות” היו בדן בזמן היות המבצר בידי הערבים, ו“אנשים מעטים ודלים” – בזמן עברו לידי הצלבנים. מתי היה המבצר בידי הערבים ומתי בידי הנוצרים – קשה לברר בדיוק.

עד עתה נתפרסמן בדפוס, לפי ידיעתי, רק שני קטעים מכתבי־הגניזה⁴, שיש בהם זכר לישוב יהודי בדן. הידיעות שהקטעים הללו נותנים לנו בשאלה זו הן אמנם קלושות ומקוטעות, אך חושבני שצרוף שני הקטעים, שנדפסו במקומות שונים, למקום אחד, הארת המקומות הלקויים והמשובשים בהם ותיקונם, ובעיקר: ההשתדלות לקבוע בדיוק האפשרי את זמן המאורעות שנזכרו בהם, בקטעים הללו, עבודות רצויות הן. וזאת אשתדל לעשות.

א. יעקב מאן, בספרו האנגלי הידוע על היהודים במצרים ובארץ ישראל (חלק ב, עמ' 202–203), פירסם חלק של קטע מכתבי־הגניזה, הנמצא באוקספורד (13–75,HEB), בצד אחד של הקטע נמצא מכתב שכתב טוביה ב“ר עלי, אותו טוביה הידוע לנו גם מקטעים אחרים של כתבי־הגניזה, ובתעודה אחת חתם באייר אתנ”ט לשטרות – ד“א תתק”ח (מאן, שם, עמ' 367). טוביה כתב את המכתב לאביו “עלי הכהן החבר המעולה בסנהדרין גדולה בי”ר אברהם הכהן". את עלי הכהן לא ידענו ממקום אחר ואת זמנו עלינו לקבע כסוף המאה התשיעית לאלף החמישי, ואולם מה שמעניין אותנו ביחוד הם הדברים אשר מאן מעתיק מהצד השני של הקטע:

"יתעו לאדונינו משה הנגיד בעם יי' חמדת הנשיאות

עטרת השרים ימלא בו מקום אביו…

… ורבינו שואל בשלומך ובשלום שתי

הקהלות הדרים במבצר דן ישמרם צורם".

מסגנון הדברים נראה, שעל כל צד מהקטע בא מכתב מיוחד, והמלים “יתעו⁵ לאדונינו” הן התחלת מכתב חדש, שנכתב לנגיד משה, ולפי זה היה הנגיד משה, בעת כתיבת המכתב הזה אליו, במבצר דן. אבל מאן, שראה את כתב־היד, חשב כנראה, שהצד השני של הקטע המשכו של הצד הראשון הוא, היינו: המשכו של מכתב טוביה לאביו עלי הכהן, שגר לפי זה, במבצר דן, ולכן רשם מאן במפתח שבסוף ספרו (עמ' 392) את עלי ב"ר אברהם הכהן בתור חבר בדן, ולפי זה אין הכרח להגיד, שהנגיד משה ישב אז בדן, כי נעלם מאתנו לאיזו כונה הזכירו טוביה באמצע מכתבו, אך לנו תביא תועלת הזכרת שמו של הנגיד משה במכתב, כי על ידי כך נוכל לקבוע ביתר דיוק את זמן כתיבתו.

מהברכה שברך כותב המכתב את הנגיד משה – “ימלא בו מקום אביו” – הננו רואים, שמשה זה נגיד בן־נגיד היה ואין ספק שהוא משה בנו של הנגיד מבורך, הידוע לנו ממגלת אביתר. פרטים נוספים אדותיו ואדות משפחתו בכתבי הגניזה מובאים אצל מאן (חלק ב, עמ' 249).

משה ב“ר מבורך שמש בנגידות מפטירת אביו, מבורך, עד עלות ר' שמואל ב”ר חנניה על כסא הנגידות. את פטירת מבורך קבע מאן לשנת 1110 – ד“א תת”ע בערך. בנוגע להתחלת נגידותו של שמואל ב“ר חנניה יש ספק בשבע שנים תתצ”ד–תתק“ב. הנגיד שמואל ב”ר חנניה ידוע לנו על פי המכתב והשירים שכתב אליו ר' יהודה הלוי בעברו דרך מצרים בשנת תתק“ב, וכן כל התעודות שבהם נזכר הנגיד שמואל (השוה מאן, שם, עמ' 286) הם רק משנת אתנ”ג לשטרות – ד“א תתק”ב והלאה; לעומת זה מסופר בספרות הערבית על אבו־מנצור – שהוא, לפי השערת החוקרים, שנתאשרה ע“י כתבי הגניזה – הנגיד שמואל ב”ר חנניה⁶ – שהיה רופאו של הכליף הפטימי אלחפיז. הכליף הציע פעם לפני אבו־מנצור לסמם את בנו חסן, שסרח נגדו, ולא קיבל; והרופא הנוצרי אבן קירפה הוציא לפועל רצונו של הכליף. לאחר זמן ניחם הכליף על מעשהו ובשנת 1134–ד“א תתצ”ד נקם את נקמת דם בנו מאבן קירפה, ואת אבו־מנצור העלה לגדולה וישימהו נגיד על קהלות היהודים אשר במלכותו. מזה נראה, שקיבל את הנגידות בשנת תתצ"ד. אם היה הדבר אחר מות הנגיד משה, וכסא הנגידות היה פנוי, או כי הכליף בעריצותו הוריד את משה מכסאו והעלה במקומו את האיש אשר חפץ ביקרו, את שמואל – אין לדעת.

לפי כל זה אפשר לקבע את זמן כתיבת המכתב למבצר דן, לשנים שבין שנת ד“א תת”ע לשנת תתצ“ד, בזמן נגידותו של משה ב”ר מבורך. אבל אפשר לצמצם את הזמן אם נשים לב לברכה “ימלא בו מקום אביו”, המתאימה רק בראשית הנגידות, קרוב לזמן פטירת ר' מבורך, בערך בשנים תת“ע־תתע”ה (1110–1115).

“שתי קהילות” באופן רגיל מכוון לקהילה ירושלמית וקהילה בבלית⁷, אבל אפשר גם, שלרגלי כבוש ירושלים ע"י הצלבנים, ברחו רבים מירושלים ומיתר הערים שנכבשו, למבצר דן, שהיה עדיין בידי הערבים, ויסדו שם קהילה חדשה מחוץ לקהילה של תושבי דן הקבועים.

ב. הקטע השני, שהננו מוצאים בו זכר לישוב יהודי בדן, בתקופה קרובה לזו של הקטע הראשון, נמצא באוסף כתבי הגניזה של א' אדלר (b 3098) – ופורסם על ידו במאמרו Obadia Le Proséljte (J.E.R כרך 69, עמ' 133). הקטע פורסם שנית ע“י ש”א פוזננסקי, במאמרו “עובדיה הגר” (העברי, שנה י', גליון טו), שני החכמים טיפלו בקטע הזה רק עד כמה שהוא נוגע לעובדיה הגר, אבל לא שמו לב לערכו של הקטע לתולדות הישוב היהודי בדן. כתב־היד לקוי בכמה מקומות, ואף כי אדלר ופוזננסקי (להלן: או"פ) השתדלו להשלים המקומות החסרים, לא תמיד הצליחו בזה, והנני מפרסמו בשלימות עם תיקונים והערות:

"וגם העברים אנשי דמשק הקימו לעבדיה הגר גבי ע[י]מו⁸ ויהי הגבי מסבב⁹ בין העבריים בכל יום שבועות¹⁰ בדבר מעש[ה הצדקה]¹¹…עבדיה הגר בדמשק:… ושמח בהם…. עם עבדיה הגר איש כמתנת ידו: ויקם עבדיה הגר בדמשק וילך אל דן אשר בארץ ישראל ו[בדן]¹² מבני ישראל אנשים מעטים ודלים ויעשו עם¹³ עבדיה הגר: [בימים] ההם בחדש אילול כהן מבני ישראל מבעלי המקרא¹⁴ ושמו שלמה בא מדרכו אל דן ויאמר לעבדיה הגר ולהיהודים אשר בדן כי בעוד שני חדשים וחצי ויקבץ האלהים את עמו ישראל מכל הארצות אל ירושלים עיר הקדש: ויאמר עבדיה הגר אל שלמה מ[אין] ידעת הדבר הזה אדוני: ויען ויאמר שלמה כי אנכי האיש אשר ישראל המה מבקשם: ויען עבדיה הגר ויאמר הנה שמעתי כי אתה מזרע אהרן הכהן והיום תשע עשרה שנה מיום אשר באתי בברית אלהי ישראל ולא שמעתי כי ישראל מבקשים ישועה על יד [משיח]¹⁵ בן לוי כי אם על יד אליהו הנביא ומלך דוד משיח מזרע דוד מלך ישראל ועתה [אין לסמך]¹⁶ על דבריך:

ויאמר שלמה¹⁷ לא אוכל לחם ולא אשתה מים: ויאמר אליו עבדיה הגר ומה אתה אוכל ושותה: ויאמר שלמה רמונים תאנים שקדים ואגוזים שקמים תמרים ותפוחים הב[אים] מן האילנות והעצים ואשתה חלב: ויגד לו עבדיה כי הוא איש גר וישמח בו שלמה ויאמר אליו אל תלך אל מצרים כי מעתה עד שני חדשים וחצי [נהיה] אנחנו וכל ישראל אנשי הגלות מקובצים בירושלים: ויאמר עבדיה הגר אל שלמה אני אלך אל מצרים ואשוב עם אחינו בני ישראל אשר במצרים אל ירושלים וידום שלמה: וילך שלמה אל צור ואחרי כן הלך עובדיה הגר אל צור ויבוא"

כדי לקבע את זמנם של המאורעות, הנזכרים בקטע הזה, עלינו לחקור על זמנם של האנשים הנזכרים בו: בדבר הקראי שלמה הכהן, שהכריז על עצמו שהוא משיח, אין לנו כל ידיעה ממקום אחר, ועלינו, איפוא, לצמצם את חקירתנו רק בנוגע לאיש השני הנזכר בקטע, לעובדיה הגר. וכבר האריכו אודותיו אדלר ופוזננסקי במאמריהם הנזכרים, אך מאז כתבו את דבריהם נתפרסמו תעודות חדשות מהגניזה, המאפשרות את קביעת זמנו ביתר דיוק.

ימי ממשלת הסולדזוקים בארץ ישראל משנת ד“א תתל”א, עד תתנ"ט (1071–1099) היא אחת התקופות היותר עמומות בתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל, ורק הודות לכתבי הגניזה קיבלנו אילו ידיעות עליה. מגילת אביתר הידועה פתחה לנו את השער לתקופה זו, אחר כך נתגלו עוד קטעים שונים, שהרחיבו את ידיעותינו. אך רב התעודות שנתפרסמו מטפלות בגאונים הרשמיים של ארץ ישראל, ואלה לא ישבו אז בירושלים, כי מחמת המציק נדדו לצפון הארץ וגלו למקומות שונים.

בחלקה המכריע של התקופה ההיא היתה הישיבה הארצישראלית קבועה בעיר צור, ובירושלים נשאר רק עם עני ודל שאת מצבו החומרי יש להכיר מאוסף הנדבות שסודר עבורו במצרים (השוה מאן, ח"א, עמ' 192, הערה 1) ובכל זאת היו ביניהם חכמים שעמדו בראש בתי־מדרשות.

שני עלים בלים מתוך קובץ מכתבים של אביתר הכהן מצא מאן (ח"ב, עמ' 228). אחד המכתבים נכתב ב“חצי ירח תמוז את”ב“, שהיא שנת ד”א תתנ“א, לחכם אחד בשם ר' יצחק. מאן (ח"א עמ' 192) חשב, על פי תוכן המכתב, שהוא נשלח למצרים, ושר' יצחק זה הוא ר' יצחק ב”ר שמואל הספרדי. אבל הקטע הוא כל כך לקוי עד שקשה לעמוד כראוי על תכנו ואין לסמוך עליו. גם ההשלמות של מאן אינן מוצלחות תמיד ומשנות לפעמים את הכוונה. למשל, בקטע שנביא להלן “שם [נפשו בכפו]” ואפשר להשלים גם “שם [אל לבו]” ואן יש טעם אחר לכל הענין, וכן הוספת וו ב“עלי[ו] הפרנס”, שאין כל ספק כי כאן שמו של הפרנס עלי ולא מלת “עליו”, כפי שיתברר להלן. לעומת זה מראה הכתובת באופן ברור, שהמכתב נשלח לירושלים:

“למושב הנחשב מושב לעולם ועד של כג”ק

מורנו ורבנו יצחק הרב הגדול, חי שמו

לעולם בי“ר (?) זצ”ל¹⁸.

"משער הישיבה [הנ] עזר בשם יו'

לחזות בנועם יו' [אמ]ן לעולם

ועד ישע רב".

המליצה “למושב הנחשב מושב לעולם ועד” מתאימה רק לירושלים, ולא למצרים. ואם נזכור שאביתר כותב המכתב ישב אז בצור, מקום שבלי ספק נחשב למושב ארעי, אז נבין יותר את מליצתו זו על ירושלים. ועוד ראיה, שהמכתב נשלח לירושלים, מגוף המכתב:

“ותחזק [נושא] כתבינו זה הפרנס הכהן הצדיק ונאמן רוח אש[ר] מרוב צרתם שם [נפשו בכפו] אולי ימצא חנינה לאון שאירתם וכשר [ל]רבינו [שי] זכה בהם… להרחיב לו לפני יו' את אשר עשה ומן השמים יק[בעו לו] שכר גדול… ושנות חיים [ושלום יוסיפו לו]…עלינ[ו] הפרנס הכהן רבנא”.

מאן חשב שהפרנס המדובר כאן הוא פרנס ירושלמי, שנסע מצרימה כדי לקרא את יהודי מצרים לעזרת יהודי ירושלים, וכשעבר דרך צור קבל המלצה מאביתר הכהן. לדעתי אפשר להכיר בפרנס הכהן והנאמן הנזכר את “ר' עלי הכהן הפרנס הנאמן בר' יחיה” הנודע לנו מכתבי הגניזה כפרנס במצרים. ומה גם שלפי הגהתנו נזכר השם “עלי” בפירוש במכתב. וידוע לנו, שעלי זה מסר עוד בשנת ד“א תתמ”ה עשרים דינרים בעד יהודי ירושלים (השווה נוסח הקבלה בערבית אצל מאן ח"א, עמ' 192, הערה 1). ולכן נראה לי, שהפרנס הנאמן הזה שם נפשו בכפו והלך ממצרים ירושלימה כדי לעזור ליושבים שם, אם עזרה חומרית או עזרה פוליטית. ואולי כדי להשכין שלום בין תושבי ירושלים. בעברו דרך צור לקח מכתב המלצה מאביתר הכהן לר' יצחק, שעמד אז כנראה בראש יהודי ירושלים, שיעזור לעלי הפרנס עזרה מוסרית למען יוכל להוציא לפועל את מחשבותיו הטובות. אך השערה זו עוד צריכה עיון, כדי להתאימה אל תוכן המכתב, אך אם כנים אנו בהשערתנו זו הרי הצלחנו למצוא את שמו של החכם שעמד בראש יהודי ירושלים בשנת ד“א תתנ”א.

כעבור שנים אחדות הננו מוצאים חכם בשם ר' ברוך בר' יצחק, שתפס מקום חשוב ביהדות הירושלמית, ואולי אף עמד בראש הקהילה. בספריית הבודליאנה באוקספורד (9,3/2878) נמצאים שתים מאיגרותיו הכתובות ערבית, מכאן שהיה בן ארצות־המזרח ואולי יליד ירושלים. ר' יוסף בר' שמואל במכתבו לר' ברוך בר' יצחק שנזכיר להלן, מעוררו לבל יתעסק בצרכי־צבור וישקיע את עצמו יותר בלמוד התורה וישתדל בחינוך בנו “כאשר עשו עמו אבותיו”, מזה נראה שר' ברוך היה בן לאב ת"ח ואולי הוא בנו וממלא מקומו של ר' יצחק הנזכר.

ידידו של ר' ברוך הנזכר, ר' יוסף בר' שמואל, כתב בחדש אדר את“ה לשטרות (ד“א תתנ”ד) מכתב לר' ברוך, שלא הגיע לידינו. לעומת זה הגיעה אלינו בשלימותה תשובת ר' ברוך, שנכתבה בחודש אייר בשנה הנ”ל, ונתפרסמה ע“י מאן (ח"ב, עמ' 235–236). מתוך מכתב הזה הננו רואים, שבשבת ר' יוסף בר' שמואל בירושלים היו הוא ור' ברוך וחבריהם מתוועדים יחד “בחילוץ עצמות ושמחת לבב” ועוסקים בתורה. אך ר' יוסף עזב את ירושלים והלך למצרים לחפש מקום מנוחה למען יוכל לעסוק בתורה כרצונו, וכשמצא מקום מתאים הודיע על זה לידידו ר' ברוך, ובמכתבו הוא מזרזו שלא יהיה שקוע בצרכי־צבור כל כך, אלא ישים “עתותיו תדירות בריבוץ התורה” וישתדל בחינוך בנו יוסף בלמוד התורה. ר' ברוך קיבל את תוכחת ר' יוסף באהבה, בידעו “כי מרוב אהבתו דבר ככה”, אך הנו יודע את רצוני ותאותי, כי כל עצמי לא שמתי פני להעביר עתותיו בהבלי העולם הזה לא על יתר מלבוש כאשר בני גילי ולא על תענוגי מאכל, כי אם לקבוע עתים מזומנים בלי ריפוי ידים על תלמוד תורה, כי באהבתה אשגה תמיד. וחמודי יוסף אשר זכר להשתדל עמו כאשר עשו עמי אבותיי, כבר עשיתי כאשר בלבבו, ואם רך הוא בשנים כבר הנחצתיו אל המלאכה לעשות אשר ילאו ממנה מי ששנותיהם כפלים כיוצא בו, ועל כל צד ופינה מחזיר אני על צדדיו לאסופי ליה כתורא וכל זמן שאני עסוק בצרכי הצבור שונה הוא את פרקו לרעיו, ואין בית המדרש בטל שעה אחת”.

ובנוגע למצב הוא מודיעו: “כי בשלום המה שרוים ועל מי מנוחות כפי העתים נהלים”. אך ימי השלום לא ארכו, כחמש שנים אחרי כתיבת מכתב זה (בשנת ד“א תתמ”ט/1099) נכבשה ירושלים ע“י הנוצרים והקהלה נחרבה לגמרי. אלה שנשארו בעיר נהרגו ונשרפו, אך חלק הגון הספיק כנראה לעזוב את העיר לפני הכבוש וביניהם היה גם ר' ברוך בר' יצחק. כעבור שנים אחדות שככה לאט לאט הקנאות הדתית של נוסעי־הצלב ויחוסם לבעלי דתות אחרות הוטב, ואז נפתחו שערי ירושלים קמעא קמעא. מהתקופה ההיא אנו מוצאים ידיעה מירושלים במקור קראי המספר ש”ביום ששי צום עשרה באב ראש שנת תתרל“ז לחורבן שני אתי”ו לשטרות" – ד“א תתס”ה, נקהלו הקראים לשמוח על ה“חצי נחמה” ש“האדון באולדואין אשר מלך תחת אחיו” צוה להם הס“ת¹⁹. אחרי הקראים מצאו, כנראה, גם הרבנים דרך להתקבץ שוב לירושלים, וגם רבי ברוך בר' יצחק היה בין השבים, אבל מצבם של המתישבים־מחדש בירושלים היה די קשה ור' ברוך החליט לעשות את עובדיה הגר שליח לטובת ירושלים ונחן בידו מכתב במליצה חרוזית. המכתב נמצא בכתבי הגניזה שבבודליאנה (מס' 28731) ופורסם ע”י ורטהיימר ב“גנזי ירושלים” (חוברת ב) וב“המעמר” של לונץ (ג, עמ' 326). מרוב המליצות שבמכתב זה קשה לעמוד על כוונת הדברים בדיוק. וביותר קשה לעמוד על תוכן המכתב, מאחר שוורטהימר החסיר עמוד שלם מכתב־היד מבלי להעיר על כך, ורק אדלר ב־ REJ (כרך 69, עמ' 130) גילה לנו סוד הזה. מאן, שראה את כתב־היד מוסר לנו רק תמציתו של העמוד החסר: “הרב מודיע, איך נעשה עובדיה ליהודי גמור וקיבל עליו כל חוקי היהדות, והוא מבקש שהיהודים, אשר אליהם יגיע עובדיה זה, ינהגו בו דרך כבוד”²⁰. חבל, שעד כה לא פורסם כל המכתב בשלימותו²¹, אולם לענייננו מספיקה הכתובת שעל גבי המכתב:

“אגרת הזאת כתב אותה בידו רבנו ברוך הרב הגדול ה… נ”ט מש' בן הרב ר' יצחק… ויכתב רבנו ברוך את האגרת הזאת להיות ביד עבדיה הגר אצל כל קהלות ישראל אשר הוא הולך בשם, יח'" –.

כנראה יצא עובדיה הגר לדרכו כדי לסבב על קהלות ישראל עם מכתבו של ר' ברוך, ובקטע שלפנינו אנו פוגשים אותו בדרכו, בהיותו בקהלות דמשק, דן וצור. ובהתכוננו לרדת מצרימה.

מכל האמור לעיל נמצא, שבעיר דן היה במאה התשיעית לאלף החמישי ישוב גדול של יהודים שהכיל “שתי קהלות”. ולא רק במאה התשיעית כ"א גם במאה העשירית – אלא שאז היה הישוב שם “קטן ודל”.