במאה השלישית לאלף הששי חיו בעיר “דרעא” (DRAA) שבדרום מארוקו שני אחים חכמים: ר' חלפתא ור' יוסף, בני החכם ר' לוי בן ואליד, שחבר כמה ספרים¹.

ר' חלפתא היה “מפורסם בכל אותם גלילות שהוא אדם חשוב, והאיש ההוא גדול מכל בני עירו בחכמה ובכשרון המעשה וביחס”².

קורות חיי איש זה נעלמו מאתנו, ופרט אחד בלבד נשאר לנו לפליטה בשו"ת אחת של בן דורו, ואני מפרסמו כאן משום שהדבר נוגע לארץ ישראל.

ר' חלפתא השתוקק לעלות לא"י, אולם בימים ההם היתה עליה כזו בחזקת סכנה. וכמעט שאי אפשר היה לאיש יחידי או אפילו למשפחה יחידה לצאת לדרך. רוב הגולים השתדלו איפוא לבא בדברים עם חברים וידידים שילכו כלם בחבורה. והתנו ביניהם תנאים ופרטים שונים, ונתנו תקף להסכמתם בנדר ובשבועה. ר' חלפתא השתדל ועלה בידו, לא בנקל אמנם, למצוא חבורה מתאימה.

בימים ההם, רצה אחד מבני דרעא, ר' אהרן בן סלימאן בן סמחין, לתת את בתו לאשה לר' חלפתא. אולם מטעמים בלתי ידועים לא הסכים האחרון בתחלה להצעה זו. אך ר' אהרן לא חדל מלהפציר בו, וירבה עליו רעים לשכנעו. ולבסוף ר' חלפתא נעתר להם, אבל תנאי התנה אתם, שהמיועד להיות חותנו, ר' אהרן, ישבע שיצטרף עמו בעלייתו לארץ הצבי.

ואל ר' חלפתא וחותנו הצטרפו שלשה אנשים נוספים: אחיו, ר' יוסף; ר' אהרן בן שלמה בן מלכה; ור' שמואל בן מרדכי בן אבו אלטבול. וכלם נשבעו שבועה חמורה לעלות לארץ ישראל בחבורה. השבועה בשלימותה לא הגיעה אלינו. אולם קטעים אחדים ממנה אפשר לאסוף מתוך תשובת ר' צמח דוראן³.

הנוסח היה כתוב ערבית, והתחלתה היתה: “אתוואפקנא ואתחאלפנא”. כלומר, הסכמנו ונשבענו. “החמשה אנשים הנזכרים נסכמו ביניהם ונדרו שיעלו אל ארץ הצבי ונשבעו זה לזה שבועה גמורה בלב אחד ודעה אחת שלא יחזר שום אחד מהם משבועה זו. ולא יקבל עליה היתר. ומלבד לשון השבועה קבלו עליהם באלות וקללות למי שיערים או יסבב בשום ערמה בעולם שיעכב עצמו אחד מהם שלא לעלות ומי שלא יעלה יהיה עובר על השבועה אלא אם יהיה אונס הנראה להם. ובכלל מה שקבלו עליהם הוא שמי שמטה ידו מהם שחביריו יסייעוהו וישתדלו להועילו”.

והיתה השבועה “במעמד אחד ובהסכמה אחת כשנשבעו השבועה הזאת וכל אחד מהם השביעוהו חביריו ונשבע להם שיקיים ההסכמה שנסכמו כלם כאחד לעלות לארץ הצבי ושלא יצא הדרך על חביריו ושלא יבטל דבר אחד מכל מה שכתוב בשטר שכתבו ביניהם וחתמו כלם בו”.

כן נכתב בשטר, שכל מי שיחזור מללכת לארץ הצבי או מי שיערים כל שהוא עובר על דת משה רבינו ע“ה ו”שכל החוזר בו יהיה פתו פת כותי ויינו יין נסך" “עוד נכתב בסוף השטר שכל מי (מה?) שנכתב בשטר ההוא קבלוהו עליהם בכח” ולא פירשו איזה כח, אולם כנראה שהכוונה היא לכח החרם, שכן נהגו אז לכנות את החרם – כח.

הם קבעו את זמן העליה לא"י אך לא נזכר כלל במקור שלפנינו.

אחדים מן החברים התחרטו על שבועתם בגלל עכובים שונים שמנעו אותם לצאת לדרך. וראוי להזכיר פה אחד העכובים, שהוא באמת תעודה הסטורית. “ישמעאלים מושלי המקום אשר היהודים הנזכרים דרים שם עכבו נשיהם ובניהם מלצאת את העיר, ואמרו להם: אם תרצו ללכת לכו נא הגברים ועבדו את ה' אלהיכם כי אותה אתם מבקשים, רק נשיכם וטפכם יוצג לא ילכו עמכם”.

ראוי לתשומת לב מה שכתב הר' צמח דוראן על אונס זה: “כיון דהוו שכיחי בעדן שבועתא ולא אתנו עלייהו אינן נפטרין מהשבועה מטעם אונס”.

רוב החברים נכמרו רחמיהם על נשיהם וטפיהם ולא חפצו לעזוב את העיר, אבל הר' חלפתא ואחיו לא ראו באונס זה סיבה מספקת לבטל את השבועה והשתדלו לקיימה. ויצאו לדרכם ויבאו עד תלמסאן (Telemsen) ומשם ירדו להוראן (Oran) ושם המתינו עד שימצאו “דרך הגון” ללכת הלאה, אבל כפי הנראה הבינו את קושי הדרך שבה עליהם ללכת לבדם והשתדלו מרחוק להשפיע על שאר החברים שיקיימו את השבועה. אבל הנשארים חפשו חכם שיתיר להם שבועתם. והר' אהרן נ' מלכה והר"ש ן' אבי אלטבול נסעו לתלמסאן שבה נקרה לפניהם אחד החכמים, ר' אפרים שוראקי, והתיר לנשאלים את שבועתם מטעם אונס ופגם שמצא בנוסח שטר השבועה. ולא זה בלבד אלא שרצה להכריח את ר' חלפתא להחזיר את השטר כדי שיקרעהו. חברים אחדים שהיו שבעי רצון מפסק זה העניקו להר' אפרים שוראקי עשרת דינרי זהב, סכום הגון מאד ביחס לזמן ההוא, אבל ר' חלפתא, באמצעות ר' דוד בר יהונתן הכהן, הציע את כל הענין לפני החכם ר' צמח דוראן, והלז השיב תשובה ארוכה, שבה השתדל לסתור את פסק הר' אפרים שוראקי והחליט שעליהם לקיים את שבועתם.

איך נגמר הדבר למעשה, הנכנעו החברים לפסק הר“צ דוראן, או עמד כל אחד על דעתו? כל זה נעלם מאתנו. אפילו עקבות ר' חלפתא ואחיו, שכפי הנראה השתדלו לקיים את שבועתם, לא נודעו לנו. רק רמז קטן יש לנו, שר' חלפתא הגיע לירושלים, כי בין חכמי הישיבה שבירושלים שחתמו על מכתב משנת רפ”א⁴ מצאתי את חתימת: “שמואל בן מהר”ר חלפתא נ“ע”, ובהיות שהשם חלפתא הוא בלתי מצוי יש אולי לשער, כי המדובר בבנו של ר' חלפתא הנז'.