הראייה היותר פשוטה וברורה, שאבילות שבעה היא, לכאורה, מהנאמר ביוסף: “ויעש לאביו אבל שבעת ימים” (בראשית נ, י), אבל באמת אין הדבר כל־כך פשוט. התלמוד בבלי אינו מביא ראייה זו כלל. ואבילות שבעה נלמד שם (מועד קטן כ, א) “והפכתי חגיכם לאבל (עמוס ח, י), מה חג שבעה אף אבילות שבעה”. וכבר העירו שם בתוס' (ד"ה מה) “ומויעש לאביו אבל שבעת ימים לא מצי לאתויי דהתם קודם קבורה היה. ובירושלמי (מועד קטן, פרק ג, הלכה ה) משני, דאין למדים מקודם מתן־תורה והתם בירושלמי מייתי קראי טובא”. ובשאילתות (פ' ויחי, שאילתא לה) כתוב: “דאילו מאן דמית ליה מיתא מיחייב למיתב עליה באבלותא שבעה יומין דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ודילמא שאני יעקב משום דהוה חשוב עבדו לי' מלתא יתירה, אלא מהכא” וכו'. הרי לפנינו שלוש דחיות:
א. אין למדים מקודם מתן־תורה;
ב. אדם חשוב שאני;
ג. קודם קבורה.
וראויה לתשומת לב העובדא, שבכמה מדרשים בדברי גאונים וראשונים הביאו את הכתוב ד"ויעש" בתור מקור לאבילות שבעה ולא חששו כלל לדחיות הנ"ל: “רבי יוסי אומר: שבעת ימי האבל מניין אנו למדין? מיעקב שעשה לו יוסף שבעת ימי האבל, שנאמר: ויעש לאביו אבל שבעת ימים” (פרקי רבי אליעזר, פרק יז). “ומניין אתה למד לאבל שבעת ימים? א”ר אבא בר אבינא, שכן מצינו ביוסף ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (דברים רבה, ט, א). “אבל ז' מניין שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים” (אבות דר' נתן, הוצאת שעכטער, נוסח ב, פרק א). “ויעש לאביו אבל שבעת ימים, מכאן שאבל שבעת ימים” (תנחומא, סוף פר' ויחי). "גדולה היא השבת, שאין האבל רשאי להנתחם עד שתעבור השבת, שנאמר: ויעש לאביו אבל שבעת ימים (מדרש אגור1).
הרי"צ גיאת (שערי שמחה, ה' אבל, עמ' מח) כותב בשם רב האיי גאון: “ואמר רב האי: אין מותר לאבל לרחוץ בלילה אע”פ שאומר אסתניס אני, חדא דלא קמל"ן כרבן גמליאל דאמר אנינות לילה דרבנן, לא דרבנן היא, ואע"ג דכתיב שבעת ימים לילות בכלל ימים"2. ודברי רב האיי גאון הללו מובאים ברי"ף (ברכות פרק ב, רמז נ) בשם “מקצת רבואתא”, מה שמוכיח לנו דרך אגב, שרב האיי גאון לא היה יחידי בדיעה זו. וזה לשון הרי"ף: “וחזינן למקצת רבואתא דקא כתבי הא דר”ג דקסבר אנינות לילה דרבנן היא לא קיימא לן כותיה ואע"ג דכתיב שבעת ימים לילות בכלל ימים, ומחזיא מלתא דס"ל להני רבואתא דז' ימי אבילות דאורייתא נינהו וגמרי להא מלתא מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ולא הכין מלתא וכו' והני שבעת יומי גופייהו לאו על ויעש לאביו אבל שבעת ימים אסמכתינהו רבנן אלא אהאי קרא אסמכינהו רבנן דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה". הרי שרב האיי גאון וה"קצת רבואתא" שהזכיר הרי"ף סברי, שבאבילות שבעה דאורייתא מקרא ד"ויעש", ואף הרי"ף שדחה הראייה מקרא ד"ויעש" לא דחה אותה מטעם הדחיות הנ"ל, אלא שהביא ראייות מתלמוד בבלי, שאבלות דרבנן ושהלימוד הוא מקרא דהפכתי חגיכם. וכדאי להזכיר גם דברי המחזור ויטרי שכתב (עמ' 244): “והילכתא אנינות לילה דאורייתא, דלילה בכלל יום, דכתיב ויעשה לאביו אבל שבעת ימים”. והריב"ן (המיוחס בטעות לרש"י) בפירושו לנזיר (טו, ב ד"ה אלא) כתב: “אלא רבנן תקנו ז' דסמכו אקרא דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים”. הרי לפנינו חבר חכמים מתקופות שונות שהזכירו הראייה מקרא ד"ויעש" ולא חששו לדחיות הנ"ל.
והנני חושב שכדאי לבקר את הדחיות הנ"ל אחת לאחת:
א. אין למדים מקודם מתן תורה. התוס' הביאו זה בשם הירושלמי, וזה לשון הירושלמי (מועד קטן, פרק ג, הלכה ה): “מניין לאבל מן התורה שבעה, ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ולמידין דבר קודם למתן תורה” וכן הוא גם בבראשית רבה (ק, ז) בשינוים קלים “ומניין לאבל שהוא שבעה ר' אבא מייתי לה מהכא ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ולמדין דבר קודם מתן תורה”. ברור, שהתוס' פירשו “ולמדין דבר קודם למתן־תורה” – בתמיה, וכן פירשו כל מפרשי הירושלמי והמדרש3 ועל יסוד פירוש זה נקבע כלל, שאין למדין מקודם מתן־תורה. וכבר האריכו כמה מחברים מהאחרונים בכלל זה. ואף שמצאו כמה סתירות לכלל זה מכמה מקומות בבבלי וירושלמי, נכנסו לדחוקים שונים כדי ליישב הסתירות. ויש שבאו לידי החלטה, שהדבר תלוי בפלוגתא דתנאי בהא אי גיד הנשה בסיני נאמר או מבני יעקב נאסר (חולין פרק ז', משנה ו, דף ק, ב). והנה אי־אפשר שכל הגדולים שהזכירו הראייה מקרא ד"ויש" לא ראו את הירושלמי כלל, או שעברו עליו בשתיקה, לכן נראה לי לשער, שכל אלה פירשו את דברי הירושלמי “ולמדין דבר קודם למתן תורה” – בניחותא, כלומר לימוד זה הוא אליבא מאן דסבר למדין מקודם מתן־תורה.
סעד יותר ברור לדעתי מצאתי בדברי הרמב"ן (תורת האדם, ריש עניין התחלת האבלות), שכתב מפורש “ובירושלמי סמכינן לה דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים”. וכן הוא בדברי הב"ח (יורה דעה סי' שעה): “ומיהו במדרש רבה סדר ויחי איכא מ”ד דגמרי לה מקרא דויעש לאביו אבל ז ימים וכן הוא בירושלמי פרק אלו מגלחין". והנה הרמב"ם (ה' אבל א, א) כתב: “אף על פי שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה”. מהר"צ חיות בהערותיו להרמב"ם ובכמה מקומות מספריו כתב, שמקורו של הרמב"ם הוא הירושלמי הנזכר, ולדעתי יש הבדל בין אין למדים מקודם מתן־תורה ובין ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. הראשון הוא כלל שלילי מוחלט והשני אינו שולל את האפשרות של לימוד מקודם מתן־תורה, אלא שבמקום שידוע לנו שנתחדשה הלכה אחר מתן־תורה אין להקשות מקודם מתן־תורה, כי ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, וכיון שהרמב"ם אינו משתמש בסגנון הירושלמי, אפשר לומר, שגם הוא פירש את הירושלמי בניחותא, אלא שהלך בשיטת הגאונים שמצאו ראייות מתלמוד בבלי, שרק יום אחד דאורייתא, לכן השתמש בסגנון הבבלי (שבת קלה, סוף א; בבא בתרא קי, ב) ניתנה תורה ונתחדשה הלכה.
ב. אדם חשוב שאני. דחייה זו חידש בעל השאילתות ואין כל הכרח להשערת פרופ' י"נ אפשטיין בתרביץ (שנה ז, עמ' 20, הערה לשורה 10), כי דחייה זו היתה לפני בעל השאילתות בתלמוד. יש לשער, שגם השאילתות פירש את הירושלמי בניחותא וכשנתקשה למה אין הבבלי מביא הראייה מקרא דויעש חידש הדחייה של שאני יעקב משום דהוא חשוב, כמו שהתוס' חידשו הדחייה של “התם קודם קבורה היה”. הסברה של “אדם חשוב שאני” נמצאה כמה פעמים בתלמוד, וגם לעניין אבילות נמצא “שאני משה דתקיף אבליה” (מועד קטן כא, א) בכל זאת אין הכרח לקבל דחייה זו.
ג. קודם קבורה. כדאי לציין, שבעל ס' הישר על התורה מסדר את סיפור קבורת יעקב בסדר כזה, שעניין אבילות שבעה היה אחר הקבורה במערת המכפלה. ברור שכוונתו בזה היא להתאים להדין שאבלות אחר קבורה, ואת הכתוב פירש על פי המדה “מוקדם שהוא מאוחר בענין”. הגר"י ברלין מתרץ את דחיית התוס' על פי דברי הגמרא (נזיר סה, א) בדין תפוסה, שמשם משמע שיעקב נקבר במצרים ואחר כך העבירו אותו לארץ־ישראל, אך הוא בעצמו מביא דברי התוספות יום טוב בשם הרמב"ם, שאין זה אלא אסמכתא.
ולדעתי נראה, שדבר זה תלוי בפלוגתא הידועה בפירוש השם “גולל” (ברכות יט, ב, ד"ה מדלגין). לדעת התוס', שגולל הוא האבן שעל הקבר “התם קודם קבורה היה”, אבל לשיטת רש"י שכיסוי הארון נקרא גולל, אפשר שכיסו ארונו של יעקב במצרים. וכבר כתב הרמב"ן (תורת האדם והובא בטור יורה דעה, שעה) שלשיטת רש"י אם “נתנוהו בארון וסתמו כיסיו במסמרים וכיוצא בהן על מנת ליתן הארון בכוך או בקבר מונה משעת סתימה וזהו סתימת גולל הארון בבית”.
מכל האמור מתברר, שהראשונים שהביאו הקרא ד"ויעש" בתור מקור לאבלות שבעה היה להם על מה לסמוך.
-
השווה ס' משנת ר' אליעזר, הוצאת ד"ר ענלאו, ניו־יורק תרצ"ד, עמ' 371, וכבר ביררו ש' ליברמן ב"גנזי קדם", ספר ה, ואני (עיין להלן, במדור “אישים וספרים”), שעיקרו של ספר זה הוא “מדרש אגור”. המאמר הנזכר נמצא גם במכילתא דרשב"י, מהדורת הופמן, עמ' 162, ושם הנוסח “אין האבל מתנחם עד שתעבור עליו השבת”. ↩︎
- השוה אוצר הגאונים, ברכות, חלק הפירושים, עמ' 21. ↩︎
-
גם בעל מדרש הגדול פירש כן, שכתב (פ' ויחי, עמ' 762 [מהדורת מוסד הרב קוק, עמ' תתעה]) “ויעש לאביו אבל שבעת ימים מניין לאבל שהוא שבעה, ר' אבא מייתי לה מיוסף, התיבון וכי למדין מדבר שהוא קודם למתן תורה”. ברור, שזה פירוש ולא נוסח קדמון. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות