יחד עם סימני התחיה וקבוץ גליות, הולך ומתגלה, הולך ומתאסף גם החומר לתולדות היהודים בכלל ולתולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל בפרט. חכמים שאף את שמם לא ידענו – קמו לתחיה; תקופות שלמות שהיו לוטות בערפל, שכבר חשבנו שצללו בתהום הנשיה ונתיאשנו מלדעת פרטי הקורות אותם – נתגלו לפנינו.

חומר רב־ערך לתולדות היהודים בתקופת הגאונים נתגלה ע“י כתבי הגניזה שנתפרסמו. ביחוד ראוי לציין “מחזור יניי” שיצא לאור ע”י הפרופ' דוידזון¹, “קדוש ירחים דר' פנחס” ע“י מרמרשטיין², והכתבים השונים שפרסם מאנן בספרו האנגלי, ביחוד בכרך השני³. בספרים הנזכרים יש די חומר שעל פיהם נוכל לתאר לנו תמונה נאמנה מהחיים הרוחניים והכלכליים בארץ ישראל בתקופת הגאונים, התקופה שעד התגליות החדשות חשבנו אותה לדף מחוק בתולדות הישוב בא”י. וחבל שהספרים הנזכרים ע“פ סדורם וסגנונם, מפני השפה האנגלית שבה כתובים המבואים וההערות של ספרי דוידזון ומאנן, נשארו ענין לבעלי מקצוע בלבד. ראוי שסופרי א”י יטפלו בחומר המענין הזה, ולעשות את הידיעות הברורות שבהם לקנין הרבים – בעברית.

בזמן האחרון העשיר אחד מחכמי ירושלים, מר אליעזר ריבלין, את ידיעותינו בחומר מעניין הנוגע לתולדות ירושלים במאה החמישית לאלף הששי.

הוא גילה בבית הספרים הלאומי שבירושלים כת“י ישן וקרוע, וחלק גדול ממנו מחוק ומטושטש. כתב־היד מכיל פירוש על התורה ו”פרקים רבים המדברים ממצב ירושלים וארץ הקדושה בימים ההם, תקנות הקהילות ומנהגיהם". פרקים אלו העירו תשומת לבו של ריבלין ואזן וחקר עד שגלה את שם המחבר וזמנו, ולקט את החומר הנוגע לתולדות ארץ ישראל ופרסמו בחוברת מיוחדה בשם “לקוטים”⁴ בהוספות תולדות והערות חשובות על דברי המחבר.

המחבר של פירוש זה היה ר' רפאל מרדכי מלכי, חותנם של הרבנים המפורסמים ר' משה חגיז ור' חזקיה די סילוא בעל “פרי חדש”. רפאל מרדכי מלכי היה רב ורופא מומחה לרבים בירושלים ומסור בכל לבו לישוב א“י ולתקנת סדרי הקהלה בירושלים. בהיותו בלתי תלוי בעסקני החלוקה שבירושלים יכול היה לדון על המצב באופן אוביקטיבי, ומתוך דבריו ניכר שהיה בקי בכל פרטי עניני הקהלות שבא”י, וגם הרבה פרטים מסדרי העדות הבלתי יהודיות היו ידועות לו.

דברים שיצאו מפי בר סמכא כזה בודאי אפשר לסמוך עליהם. וכל מי שיבוא לכתוב תולדות א"י בתקופה זו ישתמש בלי ספק במחברת זו, וחמרא למרא וטיבותא לשקיא מר ריבלין על עבודתו זאת.

ולבסוף הנני להעיר איזה הערות של המחברת הנ"ל.

א. מר ריבלין (עמ' 5) מחליט, שהר“מ מלכי היה כבר בשנת תל”ב בירושלים ע“פ מה שכתב בשנת תנ”ב: “וזה כ' שנים אני במקום זה הקדוש” (שם הערה 6, לפנינו בלקוטים לא מצאתי זה, אבל מר ריבלין נאמן שהדברים נמצאים בכת"י), ופלא שהמהדיר לא הרגיש, שבמקום אחר (עמ' 49) כתב המחבר: “זה י”ח שנים עד היום ר“ח אדר התנ”ה ליצירה, נתישבתי בירושלים עה“ק תובב”א" וחזר ושנה (עמ' 51), “שבזמן י”ח שנים שאני דר בעיר זו הקודש“. ואם בשנת תנ”ה היה י“ח שנה מזמן שבא לירושלים אם כן בא לשם בשנת תל”ז ולא בשנת תל“ב. והננו מוכרחים להחליט שהכוונה ברשימה שהביא ריבלין, שבשנת תנ”ב נמלא כ' שנה מאז שבא לא“י, ולמדנו מזה, שבשנת תל”ב בא לא“י ובשנת תל”ז התישב בירושלים, ונפתרת בזה שאלה המהדיר: אם המחבר בא ישר מאיטליא לירושלים או שישב מקודם בחברון או צפת (עמ' 5).

ב. המחבר כותב (עמ' 13): “ועוד צריך לתקן שאם יתרבו תושבי עה”ק ירושלים שיסכימו ביניהם שילכו לדור בשאר ארצות של א“י, לפי שיש פיתפת לישמעאלים שלא יוכלו לדור בירושלים כי אם מספר נפשות, וכשהעם מתרבה מזיק להקהל, לכן טוב לתקן שאל יוכלו לדור בירושלים כי אם מנין בעלי בתים כך וכך והבאים אחריהם ילכו להם לשאר מקומות”.

המהדיר הבין, שזאת היתה גזירה על היהודים ונסתפק אם גם על הישמעאלים חלה גזירה זו, והתפלא על שלא מצא זכר לזה בשום מקום (הערה 5). ולדעתי אין זה ענין לגזירה, אלא צווי דתי מהמופתי או מהשיך אלאסלם לקהל מאמיניו (כמוכח מהוראת המלה “פיתפת” בערבית) ולוא היתה זאת כגזירה לא היה צורך שהרב המחבר ישתדל לתקן תקנה זו, אבל התקנה היתה רק לישמעאלים והמחבר חפץ לתקנה גם ליהודים.

ג. בנוגע להישיבה של משפחת ויגה שהזכיר המחבר (עמ' 44–45), העיר מר ריבלין (עמ' 45 הערה 1), שגם הר“מ חגיז מזכיר ישיבה זו, ולא שם לב להבדל שבין דבריהם. הר”מ מלכי כותב, שהישיבה היתה מנדבת רפאל ויגה וכי נפסקה במיתת הנדיב הנזכר, והר“מ חגיז כותב, שהישיבה היתה מנדבת אברהם ישראל ואחיו יעקב ויגה ונתבטלה באבדן הקרן קימת באשמת היורשים והאפטרופסים. ויש לשער שהישיבה התקיימה בשתי תקופות ובשתיהם ע”י נדיבים ממשפחות מיגה.

ד. כתב המחבר (עמ' 59): נהגו שבשבת שיש יותר משורה אחת כגון מדליק ואבי הבן שאין קוראין בכל שורה יותר מז' אנשים וכו‘. מתוך הערת ריבלין (שם הערה 1) ניכר שלא עמד כראוי על הענין לכן הנני לפרשו: מנהגם היה להוסיף בשבת יותר מז’ קרואים, כמו כן היה נהוג שבעל שמחה או חיוב היה מחלק את העליות לפי ראות עיניו (השווה שם עמ' 58 הערה 4) ולכן כשנזדמנו שני חיובים בשבת אחת (כגון מדליק ואבי הבן) היו קוראים הפרשה שני פעמים, ולפעמים גם ארבעה וחמשה פעמים (שו“ת הריב”ש, סי' פד), במקומות שלא חפצו לקרות הפרשה שני פעמים חלקו את הפרשה לשנים כשהיו שני חתנים בבית כנסת אחד, וסדרו שתי שורות, חצי פרשה קראו כהן לוי חתן ושושביניו, ובחצי הפרשה השניה קראו עוד פעם כהן לוי חתן ושושביניו (שו“ת מהר”מ בר ברוך (פראג), סי' יז), כמו שאנו נוהגים בשמחת תורה, וקריאת הפרשה וחלוקת העליות ע"י אחד החיובים נקראת “שורה”, ונהגו כשיש יותר משורה אחת, שלא לקרא בכל שורה יותר מז' קרואים, מפני טורח צבור.