מהדיואן של ר' שמואל הנגיד, שנתגלה בזמן האחרון ע“י דוד ששון מלונדון, ושעתיד לצאת לאור בקרוב בשלימותו ע”י ח"נ ביאליק¹ נתפרסם לעת עתה רק ראשיתו של הספר בן־קהלת על־ידי דוד ילין².

ילין בהקדמתו לקטע שפרסם, הטיל פגם בכתב־היד של בן־קהלת בהחליטו, שבריש פרק א חסרות איזה פסקות, והוכיח זה מתוך פסקת ההקדמה הנמצאת בראש הספר, שבה גנוז מפתח הפרקים.

הספר בן קהלת נתחבר באותו הסדר והתכנית של הספר השני של הנגיד בן־משלי, שאת ראשיתו פרסם ילין לפני זה³.

כל אחד משני הספרים הנזכרים מחולק לכ“ב פרקים, כמספר אותיות הא”ב. כל פרק מוקדש לאחת האותיות. כל פסקות פרק ראשון מתחילות בא‘, של השני בב’ וכן הלאה. מלבד זה צרף המשורר את האותיות של הברות החרוזים, שבפסקות הראשונות, שבכל ספר, למלים, ויצאו לו כ"ב מלים, ומהמלים הללו צרף בית חרוזי בתור פסקת־הקדמה, שביחד עם זה היא משמשת גם מפתח לסדר הפרקים.

בראש ספר בן־משלי נמצאת פסקה זו:

קחה מוסר נעלה, ושום שכל נפלה, לך מבן־משלי, שמואל הנגיד אנוש השוקד על, שעריו לא ימעל, ומישרים יפעל, ודת ודין יגיד. המלה “קחה” נמצאת בחברת החרוז של שלשת הפסקות הראשונות מהפרק הראשון של הספר. המלה מוסר – בארבעת הפסקות הראשונות של פרק שני, וכן הלאה.

בראש ספר בן־קהלת נמצאת הפסקה:

אם תאהב בין את ילודי ימים. מחר לך הבן בבן־קהלת.

תכיר לך כי אין למותת ילדי. ימים ברב עצה ולא ביכלת.

גם כאן, כבבן־משלי, כל מלה מתאימה לפרק, שאליו היא מרמזת. יוצאת מהכלל המלה הראשונה “אם”, שאינה נמצאת בהברות החרוז של הפרק הראשון. ועל כן החליט ילין, שבריש הספר חסרות איזה פסקות. למצער, שתי פסקות שהברות־חרוזן הן אל“ף ומ”ם.

ולדעתי לא חסר כאן כלום. ואין כאן אלא טעות המעתיק בפסקת־ההקדמה.

אם נתבונן לפסקות הראשונות שבבן־קהלת, נמצא, שהברות־חרוזן הן האותיות ל צ (נב – לה, נב – לה – וה – צל, וע – צל), ולכן אפשר, שהמשורר כתב בפסקת ההקדמה: לץ תאהב בין וכו' (השווה: משלי טו, יד⁴ : “לא יאהב לץ”) אך אחד המעתיקים, שהמליצה הזאת לא מצאה חן בעיניו, כנראה, ולא ידע שפסקה זו פסקת־סימנים היא ואין לשנות בה מלה, וכשראה שכל הפסקות בפרק הראשון מתחילות באות א ורק פסקה זו באות ל, הגיה על דעת עצמו “אם” תחת “לץ”.

מצד הסגנון הצליח, אמנם, בתקונו, אבל הוא לא הרגיש, כאמור, כי “קלקל” את כונת המשורר ונתן מקום לחשוד, כי כתב־היד חסר הוא.