ב“סיני” (כרך כא, עמ' רעז–רצז), פירסם נ' אלוני כמה פיוטים לבני שעאע¹ ובעברי על הפיוט הראשון המטפל בעניני שבת, אמרתי להעיר הערות אלה:

א. גם העששיות ערוך, כי שית

יהו שושן, בני ברזית (פיוט א, שורות 7–8).

לפי פירוש אלוני יוצא, כי “שושן” הוא כנוי לישראל, והברכה הוא שה“שושן” יהיה חזק כמו ה“שית”. כל הענין אינו מתקבל על הדעת. ביחוד נעלם ממני המקור שממנו הוכיח אלוני ש“שית” הוא סמל החזק.

לדעתי נוסד החרוז על המאמר התלמודי: הרגיל בנר [שבת] הויין ליה בנים תלמידי חכמים (שבת כג, ב) וראה שם הספורים על רב אבין נגרא ועל אביו דרב שיזבי. והפיטן אומר, כי המדקדק לערוך העששיות לכבוד שבת, אם יש לו בן רע כ“שית”, בזכות ההדלקה יזכה שהבן יתהפך לטוב ו“יהו שושן”. להיחס הנגדי שבין “שית” (=חוח) ו“שושן” השווה “כשושנה בין החוחים”.

בנוגע ל“בני ברזית” צדק אלוני בציינו לדברי הימים־א ז, ל² ולהמדרשים המובאים ברש"י. המאמר התלמודי הנזכר מפיץ אור גם על המדרשים הנזכרים.

ב. המחללים שבת [יורדי] שחת

צורי, תנם… (שם שורות 11–12).

לפי ההשלמה “[יורדי] שחת”, אין כל טעם ל“תנם” שבשורה השניה. לכן נראה לי להשלים החסר כך:

המחללים שבת [לבאר] שחת

צורי, תנם… והשווה תהלים נה, כד.

ג. בגדי חמודות לך (שם שורה 16).

ציונו של אלוני לדניאל ט, כג, אינו מדויק, כי שם נמצא רק המלה “חמודות”, אבל המליצה “בגדי חמודות” מקורה בבראשית כז, טו.

ד. תשמח בבניך ורעית חבת (שם שורה 17).

אלוני העמיד קו אחרי המלה “חבת–”, וחשב, כנראה, שהמלה “חבת” נסמכת להמלה “קדש” שבשורה שלאחריה. ועל יסוד זה הוא מציע (הערה 13) להגיה במקום “רעית” – “רעיתך” ולדעתי אין להגיה. ו“רעית” נסמכת ל“חבת”, במובן רעיה חביבה. ולהמלה “קדש” שבשורה השניה, אין כל קשר להמלה “חבת”, כאשר נבאר.

ה. קדש היא תבנית צפונת טובת

האחרית… (שם שורות 18–19).

אלוני לא עמד כראוי על כוונת הפיטן. החרוז נוסד על המאמר התלמודי: שלשה מעין העולם הבא, אלה הן שבת וכו' (ברכות נז, ב), וכונת הפיטן הוא כי קדש (שבת קדש) היא תבנית להטובה הצפונה באחרית. והשתמש ב“תבנית” במובן “מעין” ו“צפונת טובת האחרית” כנוי “לעולם הבא”. כלומר שבת היא מעין עולם הבא.