פרופ' ישראל דוידזון, שאינו יודע לאות בעבודתו הפוריה והמברכת בפירסום שירי משוררינו בימי הבינים נתן לנו בזה ספר רב החשיבות¹. הספר מתחלק לשנים, שירי קודש ושירי חול. בין שירי הקודש חשובים מאוד פיוטיו של ר' יניי, שהולך ומתגלה לפנינו יותר ויותר בתור פיטן ממדרגה ראשונה. מר דוידזון השתמש בהרבה כתבי־יד וביחוד מהגניזה, שמהם נודעים לנו פיטנים ומשוררים חדשים, שלא שמענו על אודותיהם עד עכשיו. חשובים לנו מאוד הפיוטים והשירים האלה גם מצד חדושי הלשון שבהם. ובמובן זה ימצא הקורא תועלת רבה ברשימת המבטאים החדשים הבאה בסוף הספר, וכמו כן ברשימת הכנויים. פרופ' דוידזון עבד עבודה רבה בבירור הנוסחאות של כתבי־היד ובבאור המקומות הקשים. אולם, כפי שמחייב טבע העניין, לא עלה בידו לבאר את הכל והניח גם לאחרים מקום להתגדר בו. אני נותן בזה הערות אחדות שרשמתי לי.

א. “מאד אכזרי רחמים נהיו צוענים בלי רחמים” (עמ' 17, שור' 19–20). המהדיר לא העיר כלום. לדעתי צ"ל: “מאד אכזרי לרחמים”, וזה כנוי לבני ישראל.

ב. “ביאוּר שמם לא שנו ולשונם לא שנו” (עמ' 18, שור' 55). למלת “ביאור” לפי הנקוד המודפס – אין ביאור. לדעתי צריך לנקד: ביאוֹר. והוא כנוי לארץ מצרים. והכוונה, שבשבתם במצרים לא שנו שמם ולשונם.

ג. מקראים אשר קראו מלככם בכל אשר קריאה נקרא לכם

גם אם אחרים יקרא בכם גם אני אקרא עמכם (עמ' 20, שו' 85–86).

המהדיר העיר: “כונת שני הבתים האלה נעלמה ממני”. כנראה יש כאן רמז לדרשת חז“ל על ה”לכם" שבפסוק ‘החדש הזה לכם’, שקביעת החדשים והמועדים מסורה לישראל. ואפילו אם טעו וקבעו ימים אחרים, הקב"ה מסכים על ידם. השווה ראש השנה כה, א; שמות רבה פרשה טו; שוחר טוב, פרשה ד; ועוד.

ד. נאור דרוך פורה באדם בשמור זה לילה

ממים תרד חרבך על מרקה וא[לה] (עמ' 30, שור' 123–124). שתי המלים האחרונות “מרקה ואלה” אין להן פתרון. לדעתי צ"ל: “מדקה וא[כלה]”. וזה כנוי לאדום, על־פי דניאל ז, יט.

ה. “… בכורים כולם מתים…פלגתה פלגים” (עמ' 34, שור' 62–63). המהדיר השתדל למלאות את החסר ולא עלתה בידו. בהתאם לתשר"ק נראה לי להשלים: [פטרי] בכורים כלם מתים [ענמים] פלגתה פלגים.

ו. “לילה צועקים בקולם נועקים” (שם, שור' 67). המהדיר מעיר, שצ"ל: “נואקים”. לדעתי מתאים יותר “נזעקים” – נאספים.

ז. “להושיב יחידים מכסונכם ותנוח בת משולחת מכם” (עמ' 35, שור' 6). המהדיר השאיר שורה זו בלי נקוד, לסימן של אי הבנה. ואולי אפשר להגיה: “להושיא יחידו ממשפחתכם”. ובזה מובן כל הבית, שהם דברי אליעזר עבד אברהם למשפחת רבקה. “ותנוח בת משולחת מכם”, הכוונה, שרבקה תמצא מנוחה בבית יצחק. השווה ‘ומצאן מנוחה אשה בית אישה’ (רות א, ט).

ח. “בעלת בית. פוריה לשתול ברכתו בית” (עמ' 36, שור' 5). אין ספק שצ"ל: “בירכתי בית”. על־פי תהלים קכח, ג.

ט. “דעת לקח. וצלע מקוטרת כערכו לקח” (שם, שור' 11). המהדיר מפרש צלע מקוטרת “כלומר, אשה ששמה קטורה”. אבל המעיין ימצא שכל הפיוט מדבר על שרה ולא על קטורה, וגם ‘צלע מקוטרת’ הכוונה לשרה. ואולי מרומז כאן לדרשת חז"ל על הכתוב ‘ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי’ – אלו תלמידי חכמים (מנחות קי, א).

י. “עין בנוהר בסוף פקח” (שם, שור' 12). המהדיר נכנס בדחוקים. ולדעתי צ"ל: בנהר. ורמז בזה למסופר במדרשים, שאברהם לא ידע ששרה יפה עד שראה את בבואה שלה בנהר.

יא. “היפת תואר. וכבת אב נתאיו ותאר” (שם, שור' 14). המלים האחרונות בלתי מובנות. ואולי צ"ל: “וכבת אב ואחות תאר”. על־פי בראשית כ, יב.

יב. “אדון שמים. אות טוב הוא של שמים” (עמ' 40, שור' 2). אין ספק שבמקום “של” צ"ל: טל שמים.

יג. “אהבת יושב אהל. בהעתירו מאהל אל אהל” (עמ' 44, שור' 2). המהדיר מציין, כי בכתב־היד: “אהיבת”. ולדעתי צ“ל: אהובת יושב אהל. ורמז לרחל. ובמקום “בהעתירו” אולי צ”ל: בהעתיקו מאהל אל אהל.

יד. “ובינת שמו יוסף שמע” (שי“ן חרוקה ומ”ם פתוחה) (שם, שור' 18). לדעתי צריך לנקד: שׁמע (שי“ן חולם ומ”ם צרויה). ורמוז כאן לכתוב: ‘כי שמע יוסף’ (בראשית מב, כג).

טו. “והזריעה זרע באור זרוע. מולך על אחים ואיש זרוע” (שם, שור' 21). אולי יש כאן רמז לשני בני רחל, יוסף ובנימין. מולך על אחים – יוסף; ואיש זרוע – בנימין, על שם ‘בנימין זאב יטרף’.

טז. “קם נשא פניו והונו בא לפניו… רא… צר רעמו פניו” (עמ' 47, שור' 18). החסר צריך להשלים: [וכ]רא[ות] צר.

יז. “שמח כי שלל רב מצא. כי שומרו יצילו נמצא” (שם, שור' 6). צ"ל: וצילו. על־פי תהלים קכא, ה.

יח. “גזבר נאמן צוה לחמושים” (עמ' 72, שור' 237). לכנוי “גזבר נאמן” למשה, השווה בכורות ה, א. ולהלן, עמ' 120, שור' 10 “גזבר שולח אותם להושיע”, גם כן כנוי למשה.

יט. “טבררתי בשיח אזון ממרומיך” (עמ' 73, שור' 252). המלה הקשה “טבררתי” אפשר אולי לפרשה מלשון “טברירי”, המובאת בערוך בשם הפסיקתא, ופירושו “ציד”. והכוונה כאן, שהוא צד או נצוד על־ידי השיח. ואף שלפנינו יש נוסחאות אחרות בפסיקתא (השווה פסיקתא דרב כהנא, מהדורת בובר, פסקא ביום השמיני עצרת, הערה לו, דף קצא, ב; ערוך השלם, ערך טברירי). אבל לפני הפיטן היתה גרסת הערוך.

כ. “באו כמו היו מיתנות” (עמ' 76, שור' 299). המהדיר כותב: “נ”ל שצ“ל מישנות, כלומר כמו מקדם”. ולדעתי צ"ל: “מותנות”. מלשון תנאי, כלומר, מותנה מראש.

כא. “כורעים לעבדו מלאכים” [נועדו] (עמ' 122, שור' 3). כן צריך להשלים, על־פי תהלים מח, ה.

כב. “גאל בכחו דגליו מיעזרים” (שם, שור' 3). דוידזון כותב: “יעזר היתה עיר תחת יד האמורי (במדבר כא, לב) ומשתמש הפיטן בשם זה ככנוי לאומות העולם”. ולדעתי צ"ל: מיד זרים.

כג. “כלם על צואריהם דגלינו ירושון” (עמ' 136, שור' 100). במקום “דגלינו ירושון” צ"ל: רגלינו ידושון.

כד. “ובשני עמודים הזכועים” (עמ' 141, שור' 7). המהדיר מפרש: שני עמודים משה ואהרן, פועל ‘זכע’ לא ידוע ומציע הצנועים. לדעתי צ"ל: הצבועים. ושני עמודים מרמזים על עמוד אש ועמוד ענן, שיש להם צבע ידוע.

כה. “מתוקים חכך אשר מאמרו נעשה” (שם, שור' 2). דוידזון כותב: “מתוקים חכך בלתי מובן לי”. ונראה שצ“ל: מתוקים חכו. על־פי שיר השירים ה, טז, והוא כנוי להקב”ה.

כו. “קראו עיר תימני” (עמ' 150, שור' 47). תימני רמז לתימן, אחד מאלופי בני עשו, בראשית לו, טו.

כז. “נע[ה ר]אש חפוה נדרכה” (עמ' 151, שור' 8). למלים “נעה ראש” אין שום מובן, גם אינו מתאים לסוף החרוז “חפוה נדרכה”. לכן נראה לדעתי, שבמקום אות א שבמלה “ראש” צ"ל ח, והחסר להשלים כך: “נע[לה ת]חש”, מלשון הכתוב ‘ואנעלך תחש’ (יחזקאל טז, י). ולזה מתאים בתור דבר והפוכו, סוף החרוז.

כח. “נבואות יונה להעל… יאיה” (עמ' 186, שור' 20–21). נראה שצ"ל: נבואות יונה להצל [נב]יאיה.

כט. אמרתי לשומרי פתח אל מציל ופודה

התעשתו לפדותי מפתח צודה (עמ' 193, שור' 41–42). פתח הראשון על שם ‘לשמר מזוזות פתחי’ (משלי ח, לד); פתח השני על שם ‘לפתח חטאת רבץ’ (בראשית ד, ז).

ל. וענה… ברב ע…ן [וע]רך

כל מאמרך אעשה לשם [י“י אלהיך] (עמ' 197, שור' 13–14). המהדיר לא העיר כלום. ההשלמה האחרונה אינה לפי החרוז. ונראה לי שצ”ל:

וענה [העבד] ברב ע[ני]ן וערך

כל מאמרך אעשה לשם [י"י המבורך].

על התקון “ברב ענין”, כבר עמד אברונין, מזרח ומערב, כרך ג‘, עמ’ 428.

לא. ידמוהו לירח בהלו ובו עת עז ברדתו יד ימינו

ומאין למטרות עז בדעתו בעת תתו ולסהר כהונו (עמ' 217, שור' 68–69). את המלים “ולסהר כהונו” השאיר המהדיר בלי נקוד ובלי הערה. לדעתי צ"ל: בהונו–בהנו. והכוונה, שאת יד ימינו מדמים לירח, ואת “בהן” ידו מדמים לסהר.

לב. “וספרי הבוז לגאיונים” (עמ' 220, שור' 3). המהדיר כתב: “לא ידעתי למה הוא מכוין”. לדעתי הכוונה היא לספרי וכוחים נגד מינים וקראים.

לג. “עד תמכיר דברי אלקים חיים בבגדי תלויים” (עמ' 222, שור' 37). דוידזון מציע “בבגדים טלואים”. ולי נראה, שמרמז לציצית, שהם דברי אלקים חיים התלויים בבגדים.

לד. “בנו פל ישימהו י”י כאילנא בלי מים נטועה" (עמ' 232, שור' 11). המהדיר כותב: “בנו פל, כלומר בנו פלוני, המשורר לא חפץ להזכיר את שם האיש בפירוש”. ולדעתי נראה, שבמקום הב' צ"ל כ וצריך לצרף שתי המלים ביחד ולקרוא: כנופל.

לה. “ונדי תגע למתכנתה” (עמ' 239, שור' 65). למלה “ונדי” אין פירוש. והמהדיר הודה שאינו יודע לתקנה. ואולי צ"ל: עדי תגע.

לו. “ויקרא בביתו מרוע רחבות” (עמ' 269, שור' 11). המהדיר כותב, שהכוונה אינה ברורה. ולדעתי, הכוונה היא, כי מאימת החוטפים (שודדים או מחלה, לא ברור) היה רע ברחובות, וקראו ולמדו בבתים ולא הלכו לבתי כנסיות, ועל זה הוא מקונן גם בבית הבא: דלו משכימי קום מאחרי וכו'.

לז. “שימו כצאן לבן ובתם רעהו” (עמ' 313, שור' 28). לדעתי צ"ל: וכתם. וזה כנוי ליעקב שרעה צאן לבן.

לח. “זאת אם תקווה רקת וצר ביטו” (שם, שור' 38). מלבד הנמוקים שכתב המהדיר להזכרת הערים רקת וצר, יש בזה גם רמז לכתוב: ‘והבטת צר מעון’ (שמואל־א ב, לב).

לט. “וגדל בה עדי גילה חבו ונשתרר עלי כל מערכה” (עמ' 317, שור' 8). לדעתי צ"ל “גילה מסכת”, מלשון “דוד גלי מסכתא” (עירובין נג, א).

מ. “ומזבח ומדותיו ושלחן וכל כליו ועיין המפכה” (שם, שור' 20). לדעתי רמז “ועין המפכה” למעין היוצא מבית קדשי הקדשים, שעליו נאמר “מים מפכין עתידין להיות יוצאין מתחת למפתן הבית” (יומא עח, א) והשווה יחזקאל מז, ב.

מא. “דתורים ריש אכוליה… כא” (שם, שיר' 24). ראוי להעיר, שמקור הדברים הוא המאמר “יהא רעוא דתרום רישך אכולה כרכא” (יומא נג, ב). ולפי זה אפשר להשלים החסר: [כר]כא.

מב. את המקומות החסרים בעמ' 320 אפשר להשלים כך:

חצצים [וחי]צים ישברון טוחנותיו (שור' 8).

סוחף ומ[טר] יפקפקון חלונותיו (שור' 15). השווה משלי כח, ג.

עוקר [ונו]קר יפרפרון עצמותיו (שור' 16).

שרביטים ושוטים י[ניפון] מרגלותיו (שור' 21). השווה ישעיה י, טו.