א. ידיעות המכון, כרך א    🔗

ה“מכון לחקר השירה העברית” מיסודו של ז' שוקן ובהנהלתו של ח' ברודי, אחרי שעברה עליו תקופת ההכנות, התחיל לפרסם מפרי עבודתו. לפי התכנית עמד לצאת ראשונה כרך מוקדש לשירי משה בן עזרא, אך גמר הדפסת הכרך נתאחר ויצא אחיו השני לפניו. לפנינו קובץ הכולל פיוטים ושירים חדשים מפיטנים שונים. הטכסטים מנוקדים ומבוארים בכשרון וטעם. לכל קבוצת שירים בא מבוא מקיף בסגנון קצר ומדויק. בראש הקובץ מאמר קצר ממיסד המכון, ה' שוקן, על הנמוקים שגרמו ליצירת המכון. ברודי במאמר מיוחד מבאר מטרת המכון, סדר עבודתו ומפרט העבודות שכבר הספיקו לעשות במשך זמן קיומו הקצר של המכון. מתוך מאמריהם של שוקן וברודי ומתוך העבודות לדוגמא שלפנינו בקובץ זה, מתברר שהמכון נגש לעבודה כבירה וחשובה בשיטה וסדר קבוע מראש: לאסוף ולרכז כל החומר שבדפוס ושבכתבי־יד שיש להם קשר עם השירה העברית, לחקור ולסדר את החומר ולהפיצו ברבים בצורה מעובדת. אין ספק שעבודת המכון תביא פרי ברכה לשירה העברית, יתפרסמו שירים בלתי ידועים, יתגלו דרכי השירה והפיוט ותולדות הפיטנים והמשוררים. יש רק להצטער על שהמכון בחר לו לשפתו הרשמית את השפה הגרמנית, ובהתאם לזה סדרו גם דפי הטכסט העברי משמאל לימין… הבה נקוה שעם העברת המכון לארץ ישראל יתוקן המעות הזה.

ברודי נתן לנו קבוצה של מח שירים משירי טדרוס אבו אלעפיה, שהם הוספה לדיואן של ר' טדרוס ההולך ומתפרסם בצורה מעובדת על־ידי דוד ילין בשם “גן המשלים והחידות”. הערותיו של ברודי מענינות ומחכימות, גם המבוא הוא מועט המחזיק מרובה. והנני לציין כאן איזה הערות לשירי טדרוס.

א. “יש לאל ידך, אני עבדך… העלי” (שיר 1, שור' 5). החסר בין “עבדך” ו“העלי” יש להשלים במלת “על” המתאימה לענין ולמשקל.

ב. איך יוכל בן־איש עלות על־מעלה

זאת אשאל תמיד, אבל לא־אשאלה (שיר 3, שור' 24–25).

לכאורה “אשאל” ו“לא־אשאלה” הם הפכים. לכן נראה לפרש: אשאל במובן אשאף והכוונה: אני אשאף תמיד לעלות מעלה, אבל לא אשאל איך עלה “הרב” מעלה.

ג. “אחד כרעי לב יצוד ויטרף” (שיר 4, שור' 4). ברודי השאיר המלים “אחד כרעי” בלא נקוד והוא מציע לקרוא: אחי כרעי. לדעתי השתמש כאן המשורר בבטוי התלמודי “אחד כרעא” (ברכות ז, א, ועוד), שמובנו עמידה חטופה על רגל אחת, וכאן הכוונה שהספיקה לצוד ולטרוף את לבי פתאום בזמן שעמדתי אחד כרעי (צורת הנקוד לשם החרוז).

ד. “עם דל ומיד אח זר פדני” (שיר 7, שור' 3). ב“אח זר” יש קלמבור יפה לאכזר.

ה. “הבלי עם זללי” (שם, שור' 8). למלת הבלי מציין ברודי “הבלי הגויים”. יותר נראה לקרוא: “חבלי” תחת “הבלי”.

ו. “ספרו־נא איך לביא תהיה טרף לבכרה” (שיר 8, שור' 2). ברודי הוסיף המלה “בכרה” מדעתו, כי בכתב־היד נשארה האות ל בלבד. בתור נגוד ל“לביא” מתאים יותר להשלים את החסר במלת “גורה”: ספרו־נא איך לביא תהיה טרף ל[גורה].

ז. “לענן ידו ואורו תמהו כל הנחלים” (שם, שור' 19). לדעתי תחת “תמהו” צ"ל “כמהו” מלשון ‘כמה לך בשרי’ (תהלים סג, ב).

ח. “חסין יה אמת מאציל, אדמה קראך אצלי” (שיר 11, שור' 17–18). ברודי מנקד אדמה ובהתאם לזה הוא מציע “קראתך” תחת “קראך”. לדעתי אפשר לנקד אדמה (מ"ם סגולה), והכוונה, אדמה שחסין יה אמת מאציל קראך אציל. וידידי א' אברונין מציע להשאיר הניקוד אדמה ומפרש: חסין יה קראך אציל אדמה. השווה ‘מאציליה קראתיך’ (ישעיה מא, ט) והמשורר כתב “אדמה” תחת “ארץ” שבכתוב לשם המשקל.

ט. “אאנחה בנדדכם אבל כן ישמח משנאי רן אפצחה” (שיר 15, שור' 14). צ"ל: פן ישמחו משנאי. השווה שמואל־ב א, כ; תהלים לח, יז.

י. “הן צעיר ימים לו ובן ישיש” (שיר 24, שור' 14). ברודי מנקד “ובן” ותחת “הן” הוא מציע “כן”. ומפרש, שמדובר כאן בשבח בנו של “הרב”. לדעתי יש לנסח ולנקד כך: חן צעיר ימים לו ובּן (בּי"ת חרוקה) ישיש. והכוונה, יש לו חן של צעיר ושכל של ישיש, ועל “הרב” בעצמו הוא מדבר ואין כאן כל זכר לבן הרב.

יא. “דמה בקומה ושד בין אחים, עץ נחמד בו שני תפוחים” (שיר 44, שור' 3–4). ברודי מפרש “בין אחים” כמו “בין אחיות”. לדעתי פירש המשורר ‘בין אחים יפריא’ (הושע יג, טו), מלשון ‘ותרעינה באחו’ (השווה רש"י, ר' יוסף קרא, ר' אברהם אבן עזרא, ר' אליעזר מבלגנצי – הושע, שם) והוא מדמה את העפרה לעץ נחמד העומד באחו ובו שני תפוחים.

יב. “על סוסיו יום במלחמה דקר” (שיר 48, שור' 14). ברודי מפרש, שהוא דקר את סוסיו בברזלים שבנעליו כדרך הרוכבים. יותר נראה, שהכוונה לדקירות אויביו ברכבו “על סוסיו”.

*

שירמן פירסם כמה דברי שירה מפיטני העיר אוטרנטו ו“מחברת הטנא” לאחיטוב הרופא מסיציליה. במבוא נתן סקירה על פיטני איטליה הדרומית ואוטרנטו בפרט (אגב: התעודה בעמ' 99 נדפסה מחדש על־ידי יעקב מן בספרו Texts and Studies (חלק א, עמ' 24) בשנויים הראוים לתשומת לב) ועל משוררי סיציליה.

והנני רושם כאן איזה הערות לשירים שפירסם שירמן.

א. אבליל אלף שמני

מכמס סלת רנני (ע' 109, שור' 1–2).

שירמן לא עמד כראוי על כוונת הדברים, כי נעלם ממנו שהם מיוסדים על דברי המשנה: “תקועה אלפא לשמן” (מנחות פ“ח מ”ג) ו“מכמס… אלפא לסולת” (שם, מ"א), הגירסה “מכמס” נמצאת במשנה שבמשניות, וכיון שהיא נמצאת גם בערוך, ודאי היתה ידועה לפיטן איטלקי.

ב. “דוייל ידיו סויים” (שם, שור' 13). כדאי לציין מחז"ל: מדויל ידיה משתלים (פסחים כח, א).

ג. “מלבלבים מתוך כרסימו” (עמ' 110, שור' 38). אפשר שלמעתיק נתחלף צ בל' ופ' בב‘. ותחת “מלבלבים” צ“ל “מצפצפים” וזה מתאים ל”מקרקרין" שבעמ’ 114, שור' 120.

ד. “נסים בבזז וכיסוף” (עמ' 111, שור' 55). שירמן השאיר המלה “בבזז” בלי ניקוד. ואפשר שצ"ל: בבוז וכיסוף.

ה. “זבוד יד ופרזון” (עמ' 119, שור' 195). אולי צ“ל: “זבול יה”, כנוי לבית המקדש בהתאם ל”נוה קדשך" שבשורה שלפניה, ו“פרזון” כנוי לירושלים, על־פי זכריה ב, ח.

ו. “יגורו משתו לרעך” (שם, שור' 204). כדאי לציין הפסוק איוב מא, יז.

ז. “דומה למת נטמן” (שם, שור' 208). בהאם לחרוזים “נשען” ו“כנען” צ"ל כאן “נטען” ולא “נטמן”.

ח. “בצמא וברעב ארבעתים” (עמ' 141, שור' 3). “ארבעתים” במובן הרבה. השווה שמואל־ב יב, ו.

*

זולאי פירסם כאן קרובה לחנוכה מר' פינחס הכהן. בפיוט זה יש כמה רמזים למנהגים בלתי ידועים בהלכות חנוכה, וכפי הנראה נהגו כן בארץ ישראל, אבל אין כאן המקום לעמוד על הפרטים. ואציין כמה הערות על הטכסט.

א. “וזה מעשה המנורה הודעתה לקבע” (עמ' 163, שור' 11). זולאי פירש “לקבע” כמו “וקבעת”, אבל אפשר שהכוונה: מעשה המנורה קבוע לדורות. השווה רמב"ן, במדבר ח, ד, שכתב: לרמוז שצריך לדורות שתהיה מקשה כי הוא מעכב בה.

ב. “חשוק בהדלקה לבל יעשה תססים” (עמ' 165, שור' 28). זולאי השווה “תססים” ל“התיזה צרורות”. כדאי היה להביא דברי המדרש “התחילה הארץ תוססת אש” (בראשית רבה, פרשה עז), וזה מתאים לטעם פסול שמנים הנמצא בגמרא “מפני שהוא עף” (שבת כו, א).

ג. “טעון ברכה בקיבוע עמיסתו” (שם, שור' 29). זולאי מפרש “עמיסתו” מלשון “עמס”, לדעתי צ"ל: עססיתו=עששיתו. וגם בגמרא נמצא הכנוי עששית למנורה של חנוכה (שם כג, א).

ד. פורשות מאורו ואורגות וטוות

צוות ואם מט עיקומו אותו להשוות (עמ' 116, שור' 38). למלה “צוות” אין כל מובן. ואולי נשמטה אות פ וצ"ל “צופות”. והכוונה: הנשים מתרחקות מהנרות כשעוסקות במלאכתן כדי שלא יהנו מאורן, אבל מרחוק הן צופות אם הנרות דולקות כראוי.

ה. “נר חסר סמוך מלהדליק כי אם מלא” (עמ' 167, שור' 47). למלת “סמוך” אין כל מובן כאן. ואולי צ"ל “סטה” – נר חסר סטה מלהדליק – כי אם מלא.

במבוא מפרט זולאי כל הפיוטים של ר' פינחס הכהן וכן כל הפיוטים לחנוכה מפיטנים שונים. בנוגע לר' פינחס קבע את שם אביו יעקב ואת שם בנו אלעזר, גם את שם בת בנו: אסתר ובעלה.

בנוגע לפיוטי ר' פינחס, כדאי לציין גם את הפיוט “אדון כנגלה משמי גבוהים”, שזולאי בעצמו פרסמו ב־Zur Liturgie der Babylonischen Juden (שטוטגרט 1933), עמ' 36, והמשכו בעמ'

1. בפיוט זה נמצא מרומז האותיות “פינח” מהשם “פינחס” ובמקום שצ"ל האות ס נמצא הפזמון:

יצלצלו וישוררו עזורים סגולים הם מיושרים

פוצחים רנן וזמר בהידורים כשירת שיר השירים.

זולאי (עמ' 87) מצא כאן מרומז השם “יוסף”, והחליט שפזמון זה שייך לפיוט אחר, וכאן חסר הפזמון האחרון, שהתחלתו באות ס, כדי להשלים השם פינחס. לדעתי יותר מתקבל על הדעת לשער, שנתחלפו כאן השורות, וכך צ“ל: “סגולים הם מיושרים יצלצלו וישוררו עזורים”. לפי זה יש לפנינו את השם “פינחס” במלואו ו”יוסף" איננו.

 

ב. ידיעות המכון, כרך ה    🔗

ר' לוי בן אברהם בן חיים, מחבר ספר “בתי הנפש והלחשים”, שהמאמר הראשון ממנו מתפרסם כאן ע“י ישראל דוידזון ז”ל, היה מן הנרדפים על־ידי הרשב“א בתקופת המלחמה נגד הפילוסופיה, אך גם מכבדים ומעריצים היו לו, והם העידו על גדולתו בתורה, וכי הוא “מדקדק כל דקדוקי סופרים, ומעריב ומשכים והולך בארחות טובים ודרך צדיקים”. אבל גם מכבדיו הודו ש”אין אדם יורד לסוף דעתו".

מספריו הכי נכבד ספרו “בתי הנפש והלחשים” הכתוב כולו בחרוזים המסיימים בהברת “רים”. הספר כולל יותר מאלף ושמונה מאות בתים מחולק לעשרה מאמרים, כל מאמר מטפל בנושא מסוים. על טעם שם הספר כותב המחבר בהקדמתו “להיות כונתם לדבר על אמתת הנפשים ולחשי הבורא ושמותיו הקדושים וכו'”. אבל למעשה הוא מטפל ברוב החכמות הידועות בזמנו.

מהספר נמצאים העתקות שונות בכתבי־היד של אוצרות הספרים. וכבר טפלו בהם חכמים שונים. ביבליוגרפיה עשירה על ר' לוי וספריו פרסם ישראל דוידזון במחברתו Levi Ben Abraham Ben Hayyim (הוצאה מיוחדת מהרבעון Scripta Mathematica לחדש ינואר 1936).

מגוף הספר נתפרסם עד עתה בדפוס, ההקדמה וסיום הספר על־ידי שזח“ה ב”אוצר הספרות" (שנה ג, עמ' 19–24). המאמר השביעי נתפרסם על־ידי דוידזון במחברתו הנ“ל. וכעת מונח לפנינו המאמר הראשון בעיבודו המצוין של דוידזון. המאמר מטפל “בתקון מדות הנפש ובהצעות המישרות השכל אל ההצלחה”, וכולל 254 בתים. ב”מבוא" מפרסם דוידזון כמה ידיעות והערות חדשות בנוגע להמחבר וספרו שאסף אחרי פרסום מחברתו הראשונה.

רצוני להעיר כאן ביחוד על ענין מספר הבתים שבספר. דוידזון רואה בזה “ענין מסובך”, ובא לידי מסקנא: “שאי אפשר לומר בודאות גמורה מה היה מספר הבתים של השיר הזה עד אשר נבדוק ונבחון שאר כתבי היד וכל מאמר ומאמר בבדיקה חריפה. ומלאכה זו אני מוכרח לדחות לימים הבאים” (עמ' ו).

לדעתי, אין כל תקוה לברור נוסף בענין זה על־ידי בדיקת יתר כתבי־היד כי לפי החומר שמסר לנו דוידזון יש הבדלים בין כתב־יד לכתב־יד, עד שבכתב־יד נויבויר חסרים יותר משלש מאות בתים. וברור הדבר, שהמעתיקים הרשו לעצמם להשמיט בכוונה את הבתים שלא מצאו חן בעיניהם, מספר קטן נשמט אולי גם בשגגה. הם גם הרשו לעצמם להעביר בתים ממקום למקום וממאמר למאמר. לעומת זה, אם נשים לב כראוי לסמנים שנתן המחבר למספר הבתים, נוכל כבר עתה לפתור את השאלה.

המחבר נתן בהקדמתו סימן כללי למספר כל הבתים שבספר וסימן מיוחד לכל מאמר ומאמר, ולכאורה יש בענין זה סבוך כפול: בנוגע לסימן הכללי, אנו מוצאים שינוי נוסחאות. בכתב־יד אחד כתוב: “מפקד כל הבתים קבועים אלף ושמנה מאות וששה וארבעים סימן להם קשר בתי הנפש והלחשים”, ואילו בכתב־יד שני אנו מוצאים: “מפקד כל הבתים קבועים אלף ושמנה מאות וחמשים סימן להם קשרי בתי הנפש הלחשים”. ובנוגע לסימנים שבכל מאמר, יצא הסך הכל, לפי הרשימה המפורטת שסידר דוידזון, 1844, מספר שאינו מתאים אף לאחת הנוסחאות של הסימן הכללי.

אבל נחזי אנן. הסימן למאמר הששי הוא “קול ה' בכ”ח“. דוידזון חשב שמספר הבתים במאמר זה הוא 28 כמספר “כ”ח”, אבל לדעתי מספר הבתים במאמר הששי הוא 30 כמספר כל המילה “בכח”. יוצא שהסך הכל של כל הסימנים הוא 1846, בדיוק כמספר הכללי בנוסח א. ומכאן שזהו הנוסח הנכון.

יש להביא עוד ראיה שזה הנוסח המקורי, כי בסימן שלו “קשר בתי הנפש הלחשים”, נשאר שם הספר בצורתו הנכונה, מה שמתאים גם למקור השם (ישעיה ג, כ). הוספת המלה “קשר” הוא לדעתי רמז לדברי התלמוד (בבא מציעא כג, ב) “קשר סימן”. לעומת זה בנוסח השני, “קשרי בתי הנפש הלחשים”, נשתנה שם הספר.

אפשר גם להבין איך נוצר הנוסח המשובש. המחבר אחרי כתבו כל הספר רצה לשנות הנוסח בארבעה בתים ורשם הנוסחאות החדשות על הגליון. אחד המעתיקים חשב שהבתים הנמצאים על הגליון הן הוספות והכניסם בפנים הספר. כשעשה חשבון הבתים מצא בסך הכל 1850. בהתאם לזה תיקן את המספר הכללי שבהקדמה, ואת הסימן תיקן על־ידי השמטת הו' ממלת “והלחשים” והוספת י למלת “קשר”, ויצא הסימן “קשרי בתי הנפש הלחשים”, אך קל להכיר שאין זה הסימן המקורי.

 

ג. ידיעות המכון, כרך ו    🔗

ראש המכון המנוח ברודי ז“ל נתן בכרך זה אוסף “משירי רבי אברהם אבן עזרא שלא נדפסו”. האוסף כולל מ”א שירים. ברודי מכנה קבוצה זו “אוסף א'”, וקוה לתת עוד אוספים כאלה. גם הביאורים לאוסף א' השאיר לאוסף השני. ובינתים הלך לעולמו והעבודה נשארה בלתי שלמה.

א"מ הברמן אסף “פיוטי רבינו ברוך בר שמואל ממגנצא” והוסיף מבוא והערות, שהשקיע בהם עבודה רבה.

מ' זולאי נתן מחקר חשוב ב“עיוני לשון בפיוט ינאיי, בצרוף מקבילות מפיוטי שאר הפייטנים”. המחקר חשוב הן להבנת הפיוטים והן לתולדות הלשון.

חיים שירמן נתן בכרך זה “סדר שלישי” מהסריה של מאמריו שכבר נתפרסמו לשבח, בשם: “המשוררים בני דורם של משה אבן עזרא ויהודה הלוי”. כפי הנראה זהו הסדר האחרון מסריה זו. לכן צורף: “מפתחות לכל סדרי המאמר”.

הנני רושם כאן כמה הערות ותיקונים שעמדתי עליהם מתוך קריאה:

א. עמ' סא שור' כא. “ועם לשמך יוצרו, תהלתך יספרו”. במקום יוצרו צ"ל: “נוצרו”.

ב. שם, שור' כח. “לדוש שתי עורם”. המו"ל העיר “אין בידי לפרש”, ולי נראה שצריך לנקד “שתּי” (תּי"ו צרויה). ויש כאן רמז לשתי העורות, עור המילה וקרום הפריעה.

ג. שם, שור' לד. “גדולה היא הטמונה, עפר יעקב מי מנה”. המו"ל פירש: “המצוה הטמונה ומכוסה בישראל”. אך ברור שהפיטן רמז כאן למסופר בפרקי דר' אליעזר (פרק כט), שבני ישראל טמנו את ערלותיהם בעפר המדבר, ועליהם אמר בלעם “מי מנה עפר יעקב”.

ד. עמ' סב, שור' ט. “ועל פתח בית אביה לשפחות זה נסתמה”. במקום “זה” צ“ל: “זו”. ויש לשער שבמקום “נסתמה” צ”ל: “נכתמה”, על־פי ירמיה ב, כב.

ה. עמ' סג, שור' יט. “שדכנים לה אמצא בזכות מוריה”. אולי צ"ל: “בזכות הוריה”.

ו. עמ' סו, שור' מא. “הוציא ממנה מיני אף יבחושים”. המו"ל מתקשה במלה “אף”. ואפשר שהפיטן זכר דברי התלמוד (חולין סז, א) “ואת נבלתם תשקצו לרבות יבחושין”. ובמקום “לרבות” כתב “אף”. המלה “מיני” נראה למיותרת.

ז. עמ' פה, שור' מה. “להרבות המשלחת”. השווה קדושין (נז, א) “כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת”.

ח. עמ' רעד, שור' ג. “לכן גרשם לדורות המתחדשים”. אולי במקום “גרשם” צ“ל: “נרשם”. ו”לדורות המתחדשים" הכוונה, שנרשם לזכרון לדורות הבאים אחריהם.

ט. עמ' רעו, שור' טז. “אחיך ודודיך בעולם…”. את המלה “בעולם” השאיר המו"ל בלי נקוד. ואולי יש לנקדה “בעוּלם” (=בעלם). ואת המלה החסרה אפשר להשלים: [הדריכנו], בהתאם לחרוז. והשווה שופטים כ, מג.

י. שם שור' כב. “בעינם לא ראינו”. ברור שצ"ל: “בעיננו” (נ' ו' נשתבש ל“ם”) ומקור המליצה בתענית כד, ב.

יא. עמ' רעז, שור' יג–יד. נראה שבמקום “ניב” צ"ל: “ניבי”. ובמקום “דמעי” (עי"ן פתוחה) יש לנקד “דמעִי”.

יב. עמ' רפב, שור' כח. “ועד־מה לא יבכון, חוצה הן אראלם”. השווה ישעיה לג, ז, וברור שצ"ל: “ועד (=ועוד) מר לא יבכון”.

יג. עמ' רפט, שור' ג. “ובין אשליך תעלה כעל־עין”. המו“ל כותב: “המליצה מוזרה קצת”, אך השווה “בן פרת… עלי עין” (בראשית מט, כב), ונראה שהמלה “בין” כאן אינו אלא כתיב מלא מהמלה “בן” שבפסוק הנזכר, ו”אשליך" הוא אשל=אילן.

יד. שם. “ברום קולך כרמי את עלי קין”. המו“ל כתב שאינו יודע לפרש. ונראה שצ”ל: “הרום קולך כדמי את עלי קין”. והשוה “קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה” (בראשית ד, י).

טו. שם שור' ד. “והתר כלא האחת האהובה, באהבת כלולותיה ושבה”. במקום “והתּר” יש לנקד: “והתּר” (ה"א שרוקה), ובמקום “ושבה” צ"ל: “ישבה”, והכוונה, שיתיר מהכלא את זו שישבה בכלא באהבת כלולותיה.

טז. שם שור' ט. “ונכון יהי הר ציון בהרים, ועדיו יהירים רצים כמהירים”. בפנים נדפס “עדיו” והמו"ל מפרש כאילו היה כתוב “עריו”. והנכון “עדיו” שבא כאן במקום “אליו” שבישעיה ב, ב.