א    🔗

וכל חטאת עמך בית ישראל תשליך במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם.¹

בסליחות של ליל יום הכפורים, בקטע המתחיל “מיכה עבדך אמר לפניך”, אנו אומרים ארבעה פסוקים:

א. מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא.

ב. ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם.

ג. וכל חטאת עמך בית ישראל תשליך במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם.

ד. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.

וכן הוא בסליחות של יום הכפורים, בכל שלש התפלות: שחרית, מוסף ומנחה. אלא שהפתיחה שונה ובמקום “מיכה עבדך אמר לפניך”, נאמר שם: “ככתוב על יד נביאך”.

אחרי שהפסוקים הנזכרים מיוחסים מפורש להנביא מיכה או לנביאים בכלל, חושב רוב הצבור שכל ארבעה הפסוקים הנזכרים נמצאים בספר מיכה, ולכל הפחות באיזה מקום אחר בנביאים.

אך הפותח ספר מיכה (ז, יח–כ) ימצא כי רק שלשה פסוקים מארבעה הנזכרים נמצאים שם. והפסוק “וכל חטאת עמך בית ישראל תשליך במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם”, אינו במיכה, ולא עוד שאין בכל התנ"ך פסוק זה או מעין זה.

לאמיתו של דבר המשפט הזה אינו אלא הוספה פיוטית, מאיזה פיטן בלתי ידוע לנו, ל“ותשליך במצולות ים כל חטאתם”. והפיטן השתמש בדברי ירמיה (ג, טז) “ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקדו”. שאין להם כל קשר עם הענין שלפנינו.

ומעתה נבין מה שהוסיפו בכל המקומות הנזכרים מלת “ונאמר” לפני הפסוק “תתן אמת ליעקב”, שלכאורה ה“ונאמר” מיותר, כי אין אומרים “ונאמר” באמצע פסוקים רצופים, אך כיון שיש כאן הפסק פיוטי בין הפסוק “ישוב ירחמנו” ובין הפסוק “תתן אמת ליעקב”, הוסיפו “ונאמר” לפני הפסוק האחרון.

וכדאי לציין, שגם בסדר תשליך של ראש השנה אומרים פסוקי מיכה הנזכרים, ועל הרוב – לא מספר מיכה נעתקו, אלא מסליחות של יום הכפורים, ולכן נמצא שם גם הפסוק המדומה “וכל חטאת עמך” וכו', אך כיון שהשמיטו את הפתיחה “מיכה עבדך אמר לפניך” והתחילו ישר מהפסוקים השמיטו גם את ה“ונאמר”. לעומת זאת יש כמה נוסחאות מסדר תשליך שהעתיקו הפסוקים ישר מספר מיכה, ושם אין ההוספה הפיוטית.

ובסוף נעיר, כי המפטיר במנחה של יום הכפורים מוסיף בסוף מפטיר יונה את אותם הפסוקים של מיכה, וכמובן שאין שם ההוספה הנ"ל.

ודרך אגב נעיר על המנהג להוסיף פסוקי מיכה אחרי מפטיר יונה (המקור בטור סי' תרכב), שהוא שריד ממנהג יותר קדמון. כי המנהג היה שהמפטיר במנחה של יום הכפורים מתחיל את ההפטרה בפסוק האחרון של עובדיה: “ועלו מושיעים בהר ציון”, וקורא כל ספר יונה ומסיים בפסוקים שבסוף מיכה (שלשת הספרים עובדיה יונה ומיכה סמוכים זה לזה בתרי עשר).

מנהג עתיק זה נזכר בסדור רב עמרם גאון (חלק ב, עמ' קעז): “ומפטיר ועלו מושיעים ונבואת יונה ומי אל כמוך נושא עון”. וכן הוא בהלכות רי"צ גיאת (שערי שמחה, חלק א, עמ' סג).

ונעלם ממני הטעם למה בטלו המנהג היפה שהמפטיר יתחיל את ההפטרה בפסוק “ועלו מושיעים בהר ציון”.

ב    🔗

קול המון כקול שדי.

בפתגם זה דנו חוקרים שונים והראו מקורו ב“בן תהלים” לר' שמואל הנגיד, ב“סדר זמנים” לר' סעדיה לונגו, וב“מדרש שמואל” לר' שמואל די אחידא, אך לא שמו לב להבדלים שבין המקורות, כי כל אחד מהם הביא את הפתגם במובן אחר.

ר' שמואל הנגיד מתאר את ההמולה שהקימו חייליו בעת המלחמה, והוא כותב: “וקול ההמון כקול שדי, כקול ים ושבריו”. ר' סעדיה לונגו בהספדו על הרופא ר' משה המון, משתמש בפתגם זה בתור משחק מילים לכנוי המשפחתי של הנפטר. ורק בעל מדרש שמואל (אבות פ“ג מי”ב) משתמש בפתגם במובנו המפורסם. הוא כותב: שהכלל הוא כלל אמיתי לעולם, כי מי שכללות הבריות נוחה הימנו, בודאי שהוא צדיק גמור ותוכו כברו ורוח המקום נוחה הימנו, כי קול המון כקול שדי.

והנה אף שמקור הפתגם לפי מובנו המפורסם ידוע לנו רק מתקופה מאוחרת מ“מדרש שמואל”, יש מקום להשערה, שהפתגם במובנו זה כבר היה מפורסם בזמנו של ר' שמואל הנגיד. והוא לקח את הפתגם המפורסם והתאימו לתיאור ההמולה שבמחנה הקרב, יען כי קשה להעלות על הדעת, כי הנגיד חידש מדעתו את הצירוף של “קול ההמון” עם “כקול שדי” למטרת תיאור מחנה הקרב בלבד.

וכן מסתבר שגם ר' סעדיה לונגו השתמש בהספדו על ר' משה המון בפתגם הידוע בזמנו, ולא שהוא צירף את הפסוקים לשם משחק מילים לכנוי המשפחתי של הנפטר.

לפי זה הפתגם “קול המון כקול שדי” הוא פתגם עתיק.