אחד מבעלי התוספות בצרפת, הידוע בשם “ר' יוסף קלצון”, עלה לארץ ישראל בסוף האלף החמישי והתיישב בירושלים, ומאז קיבל את הכינוי “ר' יוסף איש ירושלים”. ונזכר בשני הכינויים הללו ובעוד כינויים המרמזים על ישיבתו בארץ ישראל.

בעלי אסופות שאספו שמות בעלי התוספות, לא הרגישו שהכינויים הללו הם לחכם אחד, והביאום בערכים שונים. ולכן לא מצאו החוקרים עניין בתולדות חכם זה ולא טיפלו בו.

והנה בקטלוג של אדלר¹ נרשם כתב־־יד (1444v) שנעתק על־־ידי נכדו של ר“י קלצון, וברשימה שבסופו כותב המעתיק: “ואני הצעיר יוסף ב”ר נתנאל, נכדו של רבנו הרב ר' יוסף קלצון איש ירושלים, אשר הלך לארץ הצבי”². הרי ברור, שר“י קלצון היה בארץ ישראל והוא המכונה “איש ירושלים”. וראוי להעיר על רשימה זו, כי הכינוי הכפול של “איש ירושלים” ו”אשר הלך לארץ הצבי" אינו מובן, כי מי שיש לו התואר “איש ירושלים” ודאי הלך לארץ ישראל, וביחוד מוזר הדבר לפי עדותו של אדלר³ שהכתב־־יד נכתב בירושלים, ואיזה טעם יש בדבר לכתוב בירושלים על חכם ירושלמי תואר “אשר הלך לארץ הצבי”? לכן נראה לי, שר“י קלצון היה מפורסם בחוצה לארץ בכינוי “שהלך לארץ הצבי”, ונכדו חפץ להזכיר גם כינוי מפורסם זה. ובאמת נמצא תואר זה בתוספות⁴ : “הר”ר יוסף שהלך לארץ הצבי”, ואין ספק שגם שם הכוונה לר' יוסף קלצון.

מלבד עדות נכדו נמצא גם בשיטה מקובצת⁵ : “הר”ר יוסף קלצון איש ירושלים“. ויש לנו ראייה, שגם במקום שנזכר בתוספות סתם “ר' יוסף איש ירושלים” הכוונה לר' יוסף קלצון. על המשנה החמורה “אמר אמרה פרה” (נזיר פ“ב, מ”ב) מובא בתוספות⁶ פירוש בשם “הר”ר יוסף איש ירושלים” ואותו פירוש מובא בפירוש הרא"ש⁷ בשם “ר' יוסף קלצון”.

ויש, שמוזכר דבר בתוספות במקום אחד⁸ בשם “ר' יוסף (יוסי) איש ירושלים” ובמקום אחר⁹ בתוספות הוא מובא בשם “ר' יוסף” סתם. ואם אי אפשר לנו להחליט שכל ר' יוסף הנזכר בתוספות הוא ר' יוסף קלצון, כי “כמה יוסף איכא בשוקא” וגם בין בעלי התוספות היו הרבה חכמים בשם ר' יוסף, אבל אפשר לקבוע בוודאות, ש“ר' יוסף איש ירושלים”¹⁰ ו“ר' יוסף מירושלים”¹¹ ו“ר' יוסף מארץ ישראל”¹², הנזכרים בתוספות, הם כולם כינויים לר"י קלצון.

ר' יוסף קלצון היה רבו של ר' שמואל בר' שלמה מפאריז¹³, רבו של מהר“ם מרוטנבורג הכותב בתוספות ליומא¹⁴ : “ואמר לי מורי הרב ר' שמואל בר' שלמה בשם הר' יוסף קלצון ז”ל”.

ונראה לי, שמה שנמצא במרדכי¹⁵ : “וכ”כ (= וכן כתב) מהר“מ להיתר, בשם רבו השר, משם רבינו יוסף קולצוף” הוא טעות סופר וצריך להיות “קלצון”, במקום “קולצוף”, ורבו ה“שר” הוא ראשי תיבות: רבינו שמואל, והכוונה לרבו של מהר"ם – ר' שמואל בר' שלמה הנזכר.

השם קלצון נשתבש גם בתוספות¹⁶ : “ושמעתי בשם ר”י קלנו“. וצ”ל: ר' יוסף קלצון, כגירסת בעל קורא הדורות¹⁷.

והנה מהר“ם¹⁸ נשאל בדבר “תינוק שחלה, אם יש לתת למלמד כפועל בטל או שכרו משלם”. והשיב: “כך קבלתי ממהר”ר שמואל מצרפת ז”ל, דנותן לו שכרו משלם. ומדמי הא מילתא לאוכלוסי דמחוזא“. הלשון “קבלתי” מורה, שר' שמואל לא הורה כן מדעתו, אלא מסר לתלמידו מהר”ם את הדברים שקיבל מרבו. ואפשר לשער, שר“י קלצון הוא הוא בעל הלכה זו. שכן מצאתי בתשובות מיימוניות¹⁹: “וכדבריו אלה בענין החולי (=תינוק שחלה) ראיתי בתשובת הר' יוסף ב”ר ברוך, והראייה והנדון”. ועל יסוד זה נראה לי לשער, שר' יוסף ב“ר ברוך הוא ר' יוסף קלצון איש ירושלים. חכם בשם ר' יוסף ב”ר ברוך נזכר גם בתוספות²⁰.

והנה ר' יהודה אלחריזי, בנסעו בארצות הקדם, פגש בדרכו ממצרים לירושלים את האחים ר' יוסף ור' מאיר, בני ר' ברוך, שעלו אז מצרפת לארץ ישראל. הוא תיאר פגישה זו בתחכמוני²¹ : “ומשם (=ממצרים) נסעתי לירושלים, ונפתחו לי השמים, ואראה מראות אלהים, ויפגעו בי מלאכי אלהים, הם חסידי עליון, הבאים מארץ צרפת לשכון בציון, ובראשם הרב החסיד רבי יוסף בן הרב רבי ברוך, יהי לאלהיו ברוך, ואחיו החכם רבי מאיר, בנר שכלו חשכים מאיר”.

שני האחים נזכרים גם בספר “מלחמות ה' " לר' אברהם בן הרמב”ם: “וכשהגיעו חכמי צרפת אל הארץ הזאת, הרב הגדול ר' יוסף ז”ל ושאר אחיו אשר נקבו בשמות²²… ראינו שהיו בעלי חכמה וסברא ובינה ויראה, ושמחנו בהם ושמחו בנו ועשינו בכבודם כפי חובתנו. ושמענו על הרב ר' יוסף ז“ל ואחיו ר' מאיר ז”ל, שכשהעתיק ר' יהודה ן' אלחריזי ז“ל גם הוא ספר מורה הנבוכים ללשון הקודש הבינו בו ושמחו בעניניו אע”פ שהיתה העתקתו משובשת ומקולקלת, וצוו שלא לגלותו לכל בני מדרשם לאשר לא היו אצלם כדי להבין הסודות והרמזים שבו"²³.

מדברי ר' אברהם מיימוני ור' יהודה אלחריזי אנו רואים, שר' יוסף עלה לארץ ישראל בראש חבורה של רבני צרפת. וקרוב הדבר, שהכוונה לשיירה המפורסמת של יותר משלוש מאות רבנים שעלו לארץ ישראל בשנת תתקע"א²⁴.

כנראה מתו ר' יוסף ואחיו ר' מאיר לפני שנת תתקצ"ה, שהרי ר' אברהם מיימוני, שכתב את ספרו “מלחמות ה' " בשנה זו²⁵, הזכירם בברכת המתים – “ז”ל”.

צונץ, בספרו על הפיוטים²⁶, מייחס לר' יוסף ב“ר ברוך את הסליחה לעשרת ימי תשובה המתחלת: “אבואה בתחנון, פני רחום וחנון”. אך כבר העיר' פרופ' דוידזון²⁷, שזו טעות, כי בראשי החרוזים רשום: “יוספא ב”ר בער”, ולא יוסף ב"ר ברוך.

וראוי לציין כאן עובדא היסטורית, שלא מצאתי מי שעמד עליה, כי בין רבני השיירה היו כאלה, שכשמצאו בארץ ישראל מצב חומרי או רוחני שלא לפי רוחם, התחרטו על בואם לארץ; ואם הם עצמם כבר נשארו בה, אבל את בניהם ציוו לעזוב את הארץ ולחזור לגולה. מהר"ם מרוטנברג נשאל: “אם שמע, למה ציוו הגדולים לבניהם לחזור”. והשיב: “כמדומה אני, לפי שאין שם מרחמים כלל. וגם אין יכולים לעסוק בתורה, מחמת שצריכים לטרוח אחר מזונות. גם מתוך שאין שם תורה אינם בקיאים בדקדוקי מצות. כמדומה אני, שכך שמעתי מבניהם”²⁸.

תואר סתמי זה (“הגדולים”), בו מכנה השואל את המצווים, נותן מקום להשערה שהכוונה לגדולים המפורסמים בזמן ההוא, בעלי השיירה. גם העובדא שמהר"ם נפגש עם בני הגדולים בשכבר הימים, עד שבעת כתבו התשובה הזאת כבר היה כמסתפק בדיוק הדברים, מורה לנו על זמן מתאים לתקופת השיירה הנזכרת.

ר' יוסף שלנו לא היה כנראה בין המצווים לבניהם לחזור, שהרי גם נכדו ר' יוסף ב"ר נתנאל היה מתושבי ירושלים²⁹ . נתנאל, אביו של ר' יוסף, היה בנו או חתנו של ר' יוסף קלצון.