ידיעות מועטות בלבד ישנן בידינו על חכמי ארץ ישראל שחיו בתקופה שלפני הרמב"ן, ולכן יקר לנו ביותר כל שריד וזכר מהזמן ההוא.

והרי רשימות אחדות בנוגע לחכם ארץ ישראלי, שהיה ידוע בשם ר' עמרם וחי בימי הראב"ד בעל ההשגות (מת כו בכסלו ד“א תתקנ”ט).

ר' אישתורי הפרחי, בספרו “כפתור ופרח” (הוצאת א"מ לונץ, עמ' קלו), מביא את דברי הראב"ד לענין טעם פסול חמי טבריה לנטילת ידים. בין יתר דבריו הוא אומר: “אלא הרוצה ללמוד יבא וילמוד, כי אין פסלות חמי טבריה בשביל חמימות אלא בשביל מרירות שבהם, שאין הבהמה שותה מהן. וזה שמעתי מפי החכם רבי עמרם איש ארץ ישראל”¹ .

החכם צבי הירש חן טוב, במאמרו “זכרון שם” הנספח ל“כפתור ופרח” שהוציא לאור (ברלין תרי"א), טעה לחשוב את ר' עמרם לבן דורו של ר' אישתורי הפרחי. אך לונץ² כבר הרגיש, שר' עמרם נזכר בדברי הראב“ד, וה”כפתור ופרח" הוא רק מעתיק.

גם בפירושו לתורת כהנים (ווין תרכ"ב, דף קיד) מזכיר הראב“ד את החכם הנזכר: “בפרדסות סביטאי, מקום חשוב לפרדסות הוא, והוא בארץ ישראל, וכך שמעתי מפי ר' עמרם ש”ץ”.

נראה איפוא, שר' עמרם הנזכר התעניין בידיעת המקומות בארץ ישראל, אף כי עצם הידיעה הזאת אינה חדשה וכבר נמצאת בערוך (ערך סויסטי) “בפרדסות סויסטי פי' מקום ידוע הוא בארץ ישראל שהוא יפה ביותר”.

וקרוב לשער, כי ר' עמרם זה הוא אותו ר' עמרם הנזכר “בבעלי התוספות” על התורה (במדבר יב, כז): "ומצאתי קונדריס מר' עמרם מר' הלל שהיה בארץ ישראל: אני הלל ראיתי קבר אלדד ומידד והיה כתוב:

אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם".

הקטע משובש וצריך תיקון³, שכן הוא מייחס את הקונטרס לשני חכמים: ר' עמרם ור' הילל, ואילו הלשון הוא לשון ר' הלל בלבד. לכן הנני נוטה להגיה רשימה זו כך: “ומצאתי קונדריס מר' עמרם בר' הלל שהיה מארץ ישראל, אני [עמרם בר'] הלל ראיתי…”.

היוצא מזה הוא, שר' עמרם בר' הלל איש ארץ ישראל התעניין בטבע הארץ ובחקירת המקומות והקברים, ואת הידיעות שאסף רשם בקונטרס, שהגיע לידיו של מחבר פירוש התוספות על התורה. וכפי הנראה יצא ר' עמרם לחוצה לארץ, שם נפגש עם הראב"ד.

אחד מבעלי התוספות בצרפת, הידוע בשם “ר' יוסף קלצון”, עלה לארץ ישראל בסוף האלף החמישי והתיישב בירושלים, ומאז קיבל את הכינוי “ר' יוסף איש ירושלים”. ונזכר בשני הכינויים הללו ובעוד כינויים המרמזים על ישיבתו בארץ ישראל.

בעלי אסופות שאספו שמות בעלי התוספות, לא הרגישו שהכינויים הללו הם לחכם אחד, והביאום בערכים שונים. ולכן לא מצאו החוקרים עניין בתולדות חכם זה ולא טיפלו בו.

והנה בקטלוג של אדלר¹ נרשם כתב־־יד (1444v) שנעתק על־־ידי נכדו של ר“י קלצון, וברשימה שבסופו כותב המעתיק: “ואני הצעיר יוסף ב”ר נתנאל, נכדו של רבנו הרב ר' יוסף קלצון איש ירושלים, אשר הלך לארץ הצבי”². הרי ברור, שר“י קלצון היה בארץ ישראל והוא המכונה “איש ירושלים”. וראוי להעיר על רשימה זו, כי הכינוי הכפול של “איש ירושלים” ו”אשר הלך לארץ הצבי" אינו מובן, כי מי שיש לו התואר “איש ירושלים” ודאי הלך לארץ ישראל, וביחוד מוזר הדבר לפי עדותו של אדלר³ שהכתב־־יד נכתב בירושלים, ואיזה טעם יש בדבר לכתוב בירושלים על חכם ירושלמי תואר “אשר הלך לארץ הצבי”? לכן נראה לי, שר“י קלצון היה מפורסם בחוצה לארץ בכינוי “שהלך לארץ הצבי”, ונכדו חפץ להזכיר גם כינוי מפורסם זה. ובאמת נמצא תואר זה בתוספות⁴ : “הר”ר יוסף שהלך לארץ הצבי”, ואין ספק שגם שם הכוונה לר' יוסף קלצון.

מלבד עדות נכדו נמצא גם בשיטה מקובצת⁵ : “הר”ר יוסף קלצון איש ירושלים“. ויש לנו ראייה, שגם במקום שנזכר בתוספות סתם “ר' יוסף איש ירושלים” הכוונה לר' יוסף קלצון. על המשנה החמורה “אמר אמרה פרה” (נזיר פ“ב, מ”ב) מובא בתוספות⁶ פירוש בשם “הר”ר יוסף איש ירושלים” ואותו פירוש מובא בפירוש הרא"ש⁷ בשם “ר' יוסף קלצון”.

ויש, שמוזכר דבר בתוספות במקום אחד⁸ בשם “ר' יוסף (יוסי) איש ירושלים” ובמקום אחר⁹ בתוספות הוא מובא בשם “ר' יוסף” סתם. ואם אי אפשר לנו להחליט שכל ר' יוסף הנזכר בתוספות הוא ר' יוסף קלצון, כי “כמה יוסף איכא בשוקא” וגם בין בעלי התוספות היו הרבה חכמים בשם ר' יוסף, אבל אפשר לקבוע בוודאות, ש“ר' יוסף איש ירושלים”¹⁰ ו“ר' יוסף מירושלים”¹¹ ו“ר' יוסף מארץ ישראל”¹², הנזכרים בתוספות, הם כולם כינויים לר"י קלצון.

ר' יוסף קלצון היה רבו של ר' שמואל בר' שלמה מפאריז¹³, רבו של מהר“ם מרוטנבורג הכותב בתוספות ליומא¹⁴ : “ואמר לי מורי הרב ר' שמואל בר' שלמה בשם הר' יוסף קלצון ז”ל”.

ונראה לי, שמה שנמצא במרדכי¹⁵ : “וכ”כ (= וכן כתב) מהר“מ להיתר, בשם רבו השר, משם רבינו יוסף קולצוף” הוא טעות סופר וצריך להיות “קלצון”, במקום “קולצוף”, ורבו ה“שר” הוא ראשי תיבות: רבינו שמואל, והכוונה לרבו של מהר"ם – ר' שמואל בר' שלמה הנזכר.

השם קלצון נשתבש גם בתוספות¹⁶ : “ושמעתי בשם ר”י קלנו“. וצ”ל: ר' יוסף קלצון, כגירסת בעל קורא הדורות¹⁷.

והנה מהר“ם¹⁸ נשאל בדבר “תינוק שחלה, אם יש לתת למלמד כפועל בטל או שכרו משלם”. והשיב: “כך קבלתי ממהר”ר שמואל מצרפת ז”ל, דנותן לו שכרו משלם. ומדמי הא מילתא לאוכלוסי דמחוזא“. הלשון “קבלתי” מורה, שר' שמואל לא הורה כן מדעתו, אלא מסר לתלמידו מהר”ם את הדברים שקיבל מרבו. ואפשר לשער, שר“י קלצון הוא הוא בעל הלכה זו. שכן מצאתי בתשובות מיימוניות¹⁹: “וכדבריו אלה בענין החולי (=תינוק שחלה) ראיתי בתשובת הר' יוסף ב”ר ברוך, והראייה והנדון”. ועל יסוד זה נראה לי לשער, שר' יוסף ב“ר ברוך הוא ר' יוסף קלצון איש ירושלים. חכם בשם ר' יוסף ב”ר ברוך נזכר גם בתוספות²⁰.

והנה ר' יהודה אלחריזי, בנסעו בארצות הקדם, פגש בדרכו ממצרים לירושלים את האחים ר' יוסף ור' מאיר, בני ר' ברוך, שעלו אז מצרפת לארץ ישראל. הוא תיאר פגישה זו בתחכמוני²¹ : “ומשם (=ממצרים) נסעתי לירושלים, ונפתחו לי השמים, ואראה מראות אלהים, ויפגעו בי מלאכי אלהים, הם חסידי עליון, הבאים מארץ צרפת לשכון בציון, ובראשם הרב החסיד רבי יוסף בן הרב רבי ברוך, יהי לאלהיו ברוך, ואחיו החכם רבי מאיר, בנר שכלו חשכים מאיר”.

שני האחים נזכרים גם בספר “מלחמות ה' " לר' אברהם בן הרמב”ם: “וכשהגיעו חכמי צרפת אל הארץ הזאת, הרב הגדול ר' יוסף ז”ל ושאר אחיו אשר נקבו בשמות²²… ראינו שהיו בעלי חכמה וסברא ובינה ויראה, ושמחנו בהם ושמחו בנו ועשינו בכבודם כפי חובתנו. ושמענו על הרב ר' יוסף ז“ל ואחיו ר' מאיר ז”ל, שכשהעתיק ר' יהודה ן' אלחריזי ז“ל גם הוא ספר מורה הנבוכים ללשון הקודש הבינו בו ושמחו בעניניו אע”פ שהיתה העתקתו משובשת ומקולקלת, וצוו שלא לגלותו לכל בני מדרשם לאשר לא היו אצלם כדי להבין הסודות והרמזים שבו"²³.

מדברי ר' אברהם מיימוני ור' יהודה אלחריזי אנו רואים, שר' יוסף עלה לארץ ישראל בראש חבורה של רבני צרפת. וקרוב הדבר, שהכוונה לשיירה המפורסמת של יותר משלוש מאות רבנים שעלו לארץ ישראל בשנת תתקע"א²⁴.

כנראה מתו ר' יוסף ואחיו ר' מאיר לפני שנת תתקצ"ה, שהרי ר' אברהם מיימוני, שכתב את ספרו “מלחמות ה' " בשנה זו²⁵, הזכירם בברכת המתים – “ז”ל”.

צונץ, בספרו על הפיוטים²⁶, מייחס לר' יוסף ב“ר ברוך את הסליחה לעשרת ימי תשובה המתחלת: “אבואה בתחנון, פני רחום וחנון”. אך כבר העיר' פרופ' דוידזון²⁷, שזו טעות, כי בראשי החרוזים רשום: “יוספא ב”ר בער”, ולא יוסף ב"ר ברוך.

וראוי לציין כאן עובדא היסטורית, שלא מצאתי מי שעמד עליה, כי בין רבני השיירה היו כאלה, שכשמצאו בארץ ישראל מצב חומרי או רוחני שלא לפי רוחם, התחרטו על בואם לארץ; ואם הם עצמם כבר נשארו בה, אבל את בניהם ציוו לעזוב את הארץ ולחזור לגולה. מהר"ם מרוטנברג נשאל: “אם שמע, למה ציוו הגדולים לבניהם לחזור”. והשיב: “כמדומה אני, לפי שאין שם מרחמים כלל. וגם אין יכולים לעסוק בתורה, מחמת שצריכים לטרוח אחר מזונות. גם מתוך שאין שם תורה אינם בקיאים בדקדוקי מצות. כמדומה אני, שכך שמעתי מבניהם”²⁸.

תואר סתמי זה (“הגדולים”), בו מכנה השואל את המצווים, נותן מקום להשערה שהכוונה לגדולים המפורסמים בזמן ההוא, בעלי השיירה. גם העובדא שמהר"ם נפגש עם בני הגדולים בשכבר הימים, עד שבעת כתבו התשובה הזאת כבר היה כמסתפק בדיוק הדברים, מורה לנו על זמן מתאים לתקופת השיירה הנזכרת.

ר' יוסף שלנו לא היה כנראה בין המצווים לבניהם לחזור, שהרי גם נכדו ר' יוסף ב"ר נתנאל היה מתושבי ירושלים²⁹ . נתנאל, אביו של ר' יוסף, היה בנו או חתנו של ר' יוסף קלצון.

במכתבו של ר' אברהם בן הרמב"ם, המתחיל “ועוד אני כותב”, שכתב לר' שלמה בר' אשר כהוספה לספרו “מלחמות ה' " – נזכר לשבח חכם אחד בשם “הרופא ר' יצחק ב”ר שם טוב”. מי הוא חכם זה – לא ידוע לנו, כי במקום אחר לא מצאנו בתקופה זו חכם בשם זה. גם מדברי ר' אברהם הקצרים אין לדעת כל פרטים עליו. אין איפוא כל פלא ששם החכם הזה לא נמצא ברשימות חכמי ישראל, שסידרו בעלי אסופות בזמן האחרון.

אך דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר; על ידי השוואת המקורות מתברר כי גם במקום אחר מדובר על חכם זה, מקומו וזמנו, אף כי אין שמו נזכר מפורש.

במכתב הנזכר, מספר ר' אברהם מה עוררהו לחבר את ספרו "מלחמות ה' “. הדחיפה לדבר באה ע”י ידיעה שקיבל מר' יצחק בר' שם טוב בדבר שריפת ספרי אביו במונטפליר. והנה ענין זה עצמו, בסיגנון קצת שונה, מספר ר' אברהם גם בספרו “מלחמות ה' “. אך, אם בספר אינו מזכיר את שמו של ר' יצחק ב”ר שם טוב, הנה הוא מודיע שם כי הידיעה נתקבלה מהעיר עכו בשנת תתקצ”ה.

הריני מציג בזה את הדברים, שבאו בשני המקומות, זה לעומת זה, כדי להראות בעליל כי בשניהם מדובר על ענין אחד:

מלחמות ה'

“… הוציאו קול בארצנו כי ספרי הרב רבינו הצדיק אבא מארי זצ”ל ספרי מורה הנבוכים וספר המדע שרפו אותם החלק האחד מאנשי קהל מדינת מונטפליר בכח הנוצרים… ולא ידענו הדבר על בוריו עד אשר באה אלינו מעכו בסוף חדש שבט בשנת צ“ה לפרט אתקמ”ו לשטרות מגלת ספר, מחוה אמרי שפר, הגידה לנו מעשה שהיה היאך היה מתחלתו ועד סופו, וגם שריפת הספרים היאך נשרפו, ונקמת שופט העולם מן המלשינים שגרמו וסבבו שריפתם בכריתת לשונם…"¹.

מכתב לר"ש בן אשר

“….כי הקול נשמע אצלינו ‏ על המעשה אשר עשו בעלי האמונה המקולקלת, אשר במדינת מונטפליר… בספר מורה הנבוכים ובספר המדע… בכח הנוצרים עד אשר שרפו הספרים הנזכרים… ולא ידענו המעשה ‏ על בוריו היאך היה, עד שבא לידינו בזו השנה מגלת ספר מגדת אלינו הרבר על בוריו. שלחה אלינו כבוד החכם הרופא ר' יצחק ב”ר שם טוב, זכרו כיין הטוב נ“ע, ובה חתימת אנשים נכבדים בעלי השכל והבינה, דבריהם מעידים עליהם כי חכמים נבונים הם, בעלי יראה בעלי אמונה מתוקנה… ואין להזכיר שמותם שמא יגיע להם הפסד או יבואו לידי סכנה ע”י המלשינים…"².

מהשוואה זו מתברר, שהרופא ר' יצחק בר' שם טוב ישב בחורף תתקצ"ה בעיר עכו, ומשם הודיע הוא ביחד עם עוד חכמים נכבדים לר' אברהם בדבר שריפת ספרי אביו במונטפליר. ור' אברהם בספרו מלחמות ה‘, המיועד לרבים, הסתיר את שם המודיע לבל יגרם לו הפסד או סכנה. אבל, במכתב הפרטי לר’ שלמה בר' אשר – גילה את הסוד, אך גם שם נזהר מלגלות את שמות יתר החותמים. יש לשער איפוא שבזמן כתיבת המכתב לר' שלמה בר' אשר עזב כבר ר' יצחק בר' שם טוב את עכו מחשש סכנה.

והנה, בחפשי למצוא פרטים וידיעות נוספים על דבר ר' יצחק ב“ר שם טוב – עלתה בדעתי השערה, שאם אמנם תיראה מוזרה בהשקפה ראשונה, הרי אחר העיון היא קרובה לאמת וראויה להתקבל; ההשערה היא שר”י בר' שם טוב הנזכר הוא החכם הידוע בתקופה ההיא, ר' שם טוב בר' יצחק מטורטושה, ובאחד המקורות נפלה טעות ונתחלפו שמות האב והבן, ובשני המקורות צריך להיות או ר' יצחק בר' שם טוב, או ר' שם טוב בר' יצחק³.

לפי הידיעות שיש בידינו על ר' שם טוב בר' יצחק מטורטושה אנו יודעים שנולד בשנת תתקס“ו לאלף החמישי, למד את חכמת הרפואה ועסק גם במסחר, עבר ארצות וימים, היה בעכו, בברצלונה, ובמרשיליה למד בקתדרא, ובשנות כ”א–כ"ד לאלף השישי תרגם מערבית לעברית את ספרי הרופאים הערבים המפורסמים ראזי וזהרבי⁴.

ר' שם טוב מספר בעצמו בספר השמוש לזהרבי שתרגם⁵, שבהיותו בעכו נעלם ממנו דבר הלכה, כי כבר שכח תלמודו, ושאל מאחד החכמים והלז גער בו ונכלם, ונשבע לשוב ללמוד התורה, והוא אז בן שלושים שנה, עזב את עכו ונסע לברצלונה ושם למד תורה לפני ר' יצחק בר' משולם⁶ ועשה תורתו קבע ועסקו ארעי.

גרץ⁷ מבאר את הדבר כי ר' שם טוב נסע לברצלונה ללמוד את חכמת הרפואה. אבל במקור שהביא גרץ עצמו, מפורש הדבר כי ע"י גערת החכם הרגיש את חסרונו בחכמת התורה, וכי בברצלונה קרא ושנה בתורה, ואת חכמת הרפואה ידע כנראה כבר בהיותו בעכו.

וכיון שר' שם טוב זה נולד בתתקס“ו ועזב את עכו בהיותו בן שלושים, נמצא ששנת עזבו את עכו היא תתקצ”ו, היינו באותה שנה שלפי חשבוננו והשערתנו עזב ר' יצחק בר' שם טוב את עכו. בעכו נמצאו איפוא בזמן אחד שני חכמים, שם האחד ר' יצחק בר' שם טוב, ושם השני ר' שם טוב בר' יצחק, שניהם רופאים ושניהם עזבו את עכו בזמן אחד. ומבלי משים עולה על לבנו ההשערה ששני חכמים אלה אינם בעצם אלא חכם אחד, ורק באשמת מעתיק שטעה והחליף באחד המקורות את שם האב בשם הבן – נתחלק לשני חכמים…

קשה לענות על השאלה איזה מן השמות הוא הנכון ובאיזה מקור נפלה הטעות. אף שממליצת ר' אברהם – “כיין הטוב נ”ע" המתאימה לשם “שם טוב” ומהברכה המיוחדת למתים “נ”ע" – אפשר להכיר שר' שם טוב הוא שם האב. אך אין בזה כדי להכריע וראוי לחקור בכתבי־־היד של הספרים הנזכרים, אולי ימצא יסוד והכרעה ואז יתברר אם היה שם החכם שעליו מדובר ר' יצחק בר' שם טוב או ר' שם טוב בר' יצחק.

ואחי מר שמואל קוק העירני, שאולי אפשר לשער שר' שם טוב ב“ר יצחק מטורטושה היה בנו של ר' יצחק ב”ר שם טוב מעכו. והאב והבן חיו במשך זמן־־מה בעכו ושניהם עסקו ברפואה. בשנת תתקצ“ה מת האב, כמו שנראה מזה שר' אברהם מיימוני מזכירו בברכת המתים. ולכן לא פחד להזכיר שמו מפורש כמו שפחד בכתבו ספר מלחמות ה', שאז היה חי עדיין. אחרי פטירת האב עזב הבן את עכו בשנת תתקצ”ו והלך ללמוד תורה בברצלונה.

החכם ר' אברהם בר' שם טוב שחבר והעתיק ספרים בחכמת הרפואה ושאחד מהם נמצא בכתב־־יד בספריה הלאומית בפריז מס' 1181/2 – הוא לדעת א' נויבויר (.R.E.J, כרך ה, עמ' 45, הערה 1), בנו של ר' שם טוב שלנו.

המתעניין בתולדות הרמב“ן וספריו, אי אפשר לו להעלים עין מהחקירה בדבר ספרים שנתיחסו להרמב”ן, וכבר דנו בענין זה חכמים שונים.

כאן נדון בחלק מהשאלה הנ“ל, בספרים שנתיחסו להרמב”ן והחוקרים הוכיחו בראיות שונות שמחברם הוא רבינו בחיי מפרש התורה.

חלופי גברי בשמות המחברים הוא דבר מצוי בספרותנו, אבל אין הדבר רגיל שיקחו כמה ספרים ממחבר אחד ויעבירו אותם על שם מחבר אחר. ובנידון דידן, נרשמו כמה ספרים על שם הרמב"ן השייכים לרבינו בחיי.

א. הספר “שלחן של ארבע” נתיחס בכמה ספרים להרמב“ן, ולפי ידיעתי היה הראשון שכתב כן ר' יהודה חייט בפירושו לספר מערכות אלקות (פרק ח) וכבר כתב החיד”א (שם הגדולים, מערכת ספרים, בערכו): “ויש דעות מי הוא הרב המחבר, י”א שהוא הרמב“ן ויש מיחסים אותו לרבינו בחיי”.

אך כבר העירו רבים, שבסוף הספר רמוז השם “בחיי” בראשי תיבות שש פעמים. ור' יעקב רייפמן, במאמרו “תולדות רבינו בחיי”, שנתפרסם על־־ידי הרב פישמן [מימון] במאסף “אלמה” (ירושלים תרצ"ו עמ' 69 ואילך), הוסיף להוכיח על־־ידי השואת כמה מאמרים מהספר עם דברי רבינו בחיי בשאר ספריו, כי רבינו בחיי הוא בעל “שולחן של ארבע” (עיין שם הערה קו, עמ' 93).

ב. ספר “האמונה והבטחון” נתיחס גם כן על־־ידי ר' יהודה חייט (שם פי"ד) להרמב“ן ונדפס בשם הרמב”ן כמה פעמים. אך ר' יעקב רייפמן במאמרו הנזכר (הערה קט, עמ' 96), הוכיח על־־ידי השואות וראיות שונות, שרבינו בחיי הוא מחברו.

דברי רייפמן אודות ספר האמונה והבטחון כבר נתפרסמו ב“המגיד” (שנה ה, גל' לח). וגם א' טויבר (“מחקרים ביבליוגרפיים”) ירושלים תרצ“ב, עמ' 27, דן בענין זה ומסכים לדעת רייפמן, שאין הרמב”ן מחברו, אבל הוא חולק על מסקנתו, שרבינו בחיי חברו. אבל אין בדבריו משום הכרעה, כי נימוקו העקרי הוא: כי בהאמונה והבטחון נזכר המקובל ר' יצחק בן הראב“ד, ולפי דעת טויבר, אין זה מתאים לסדר הדורות. ונעלם ממנו, כי גם ביתר ספרי רבינו בחיי, שלית מאן דפליג שהוא חברם, הוא מזכיר את ר' יצחק בן הראב”ד (בפירושו לתורה פרשת וישלח ופרשת ואתחנן), ומה שהביא בהקדמת שלחן של ארבע בשם “אחד קדוש”, מובא בריקנטי (פרשת עקב) בשם ר' יצחק הנ"ל, והובא גם במגן אברהם, אורח חיים סי' קפח, סעיף קטן ג.

ג. כדאי להביא גם מה שכתב רייפמן (שם הערה כד עמ' 81): “ובמאמר מיוחד אשר החילותי לכתוב בימים ההם אדברה ברחבה על הקבלה המעשית ואדרוש ואתור על כל יסודותיה וקורותיה ואברר כי למודיה הם קודמים בזמן ללמודי הקבלה העיונית וכו' וכי הרבה עניני קבלה מעשית מר' בחיי הם מיוחסים בשקר אל הרמב”ן". לא ידוע לי אם רייפמן פרסם את מאמרו הנזכר, ואם הוא קלע אל האמת בכל הפרטים. אבל ודאי היה לו יסוד לדברים שכתב.

ד. בנוגע לחלופי גברי שבין הרמב“ן ורבינו בחיי, מענינים הם דברי רייפמן (שם הערה נג, עמ' 86) בנוגע למקובל ר' עזרא, שהיוחסין כותב שהוא רבו של הרמב”ן, ולדעת רייפמן היה רבו של רבינו בחיי.

ומתעוררת השאלה, מה גרם לכל החלופים הללו?

לשם פתרון שאלה זו, עלי להקדים, כי במשך מאות בשנים היה מקובל כי שם אביו של רבינו בחיי הוא “אשר”. כי כתוב מפורש בהקדמת פירושו לתורה “אני בחיי בן אשר”, ואם נתעוררה השאלה, הרי בפרשת בהעלותך הוא כותב: “מפי א”א ר' נתן ז“ל”, השיבו כי ראשי התיבות “א”א" פירושו: אבי אבי או אבי אמי.

רק לפני איזה שנים פרסם הרב פישמן השערה מענינת בענין זה בשם רב גדול חוקר ומבקר¹ (אלמה, עמ' 100): “שיש בזה שגיאה יסודית, שם אביו של רבנו בחיי היה באמת ר' נתן וכאשר הוא בעצמו מזכירו בפירושו לתורה פרשת בהעלותך (יב, ד): מפי א”א ר' נתן, והוא ר“ת: אדוני אבי, ולא כמו שרצה רייפמן להגיה שצ”ל אדוני אבי זקני, אבל הטעות לקרוא את אביו בשם אשר יצאה ממ“ש בהקדמתו לתורה: “על כן זחלתי ואירא לנפשי אני בחי”י ב”ן אש“ר בחנתי כי הכל הבל”, ובכל הדפוסים נרשמו קוים על שלשת המלים הנזכרות ומזה יצאה הטעות לחשוב כי שם אביו היה אשר, ובאמת הקוים צריכים להיות רק על מלת ב“ן והוא ר”ת ב’ן נ’תן ומלה אשר צ“ל מנוקדת: אשר (שי"ן סגולה), וכן מורה סגנון הדברים: אני בחיי ב”ן (בן נתן) אשר בחנתי כי הכל הבל".

ומעתה ברור לנו, כי הקדמונים כשחפצו להזכיר את רבנו בחיי מפרש התורה היו מזכירים אותו בשם אביו (כדי להבדיל בינו ובין רבנו בחיי בן יוסף, בעל חובת הלבבות, ובחיי בן משה, הנזכר באגרות קנאות מהדורת ליכטנברג, עמ' ה) ובראשי תיבות “רבב”ן" (= ר' בחיי בן נתן).

וכשהמעתיקים נתקלו בראשי תיבות אלה לא ידעו את פתרונו, כי בינתים נתפשט הטעות ששם אביו של רבנו בחיי הוא “אשר”, והגיהו “רמב”ן" הידוע להם במקום “רבב”ן" הבלתי ידוע להם.

וכבר הזכרתי, כי הראשון שיחס את שני הספרים שלחן של ארבע והאמונה והבטחון להרמב"ן היה ר' יהודה חייט, ועלינו לתלות הטעות בו או במעתיקו ואחריו נמשכו יתר המחברים.

לפי הדרך הנזכרת, אפשר גם לבאר את ענין ספר “מאמר השכל” שנתיחס ל“הראב”ן“, וכבר הזכיר צונץ שזה טעות (השווה “מבוא לספר הראבי”ה", עמ' 57), ורייפמן (שם הערה קיג, עמ' 97) הוכיח שמחברו הוא רבנו בחיי. איך בא החילוף הזה? כפי הנראה מעתיק אשכנזי או צרפתי, שהשם “ראב”ן” היה ידוע לו יותר מהשם “רבב”ן" תיקן “ראב”ן" במקום רבב“ן”, ומעתיק ספרדי שהשם “רמב”ן" היה ידוע לו יותר תיקן “רמב”ן" במקום “רבב”ן".

ר' יחיאל ב“ר יקותיאל ב”ר בנימין הרופא ממשפחת הענוים היה אחד מחכמי איטליה של המאה הראשונה לאלף הששי. ונראה שהיה מתושבי רומא, כי רוב בני משפחת הענוים ישבו ברומא.

פרטים מתולדותיו כמעט שאינם ידועים לנו, לכן נדון פה רק על ספריו, העתקותיו ופיוטיו.

הוא ידוע לנו בראש וראשונה בתור מחבר “מעלות המדות”, ספר מוסר שנתחבב על קהל הקוראים ונדפס במהדורות שונות. הערכה של הספר וליקוט מובחר ממנו, נמצא בספרו של מ' גידמן על תולדות החינוך¹.

הספר נדפס לראשונה בקושטא (שנת ער"ב), בשם “בית מדות”, ודפוס זה הוא יקר המציאות. בשם “מעלות המדות” נדפס הספר לראשונה בקרימונה בשנת שי“ו². כל המהדורות שהופיעו אחר כך נדפסו בשם “מעלות המדות” על פי דפוס קרימונה. מה הוא השם המקורי קשה לדעת, אך נראה שהשם “מעלות המדות” הוא השם שקרא לו המחבר, שכן הוא נזכר בשיר שבראש הספר בדפוס קרימונה, ואילו השם “בית מדות” נזכר רק בהקדמת המו”ל של דפוס קושטא. נראה שלפני המהדירים היו כתבי יד שונים, וקרוב לשער ששניהם הדפיסו לא מכתב היד המקורי של המחבר אלא מהעתקות שונות, כי גם בכתב היד שהיה לפני המדפיס בקרימונה חסר היה פיוט־חתימה המתחיל “אני גבר בסבות הזמנים” הנמצא בכתב יד של הספריה הממשלתית בברלין וחלק ממנו נדפס (השווה להלן, בדברי על הפיוטים)³ .

עובדה זו יוצרת את הצורך במהדורה מדעית מעובדת על יסוד שתי המהדורות הראשונות עם ציון המקורות שהמחבר השתמש בהם, הן אלה שהוא מזכיר במפורש והן אלה שלא מצא לנכון להזכירם, ובין אלה ישנם גם מקורות לועזים, כדרך חכמי איטליה בתקופה ההיא. למהדורה החדשה יש להוסיף גם את פיוט־־החתימה שהזכרנו, החסר בשתי המהדורות.

ר' יחיאל היה מתעסק בהעתקת ספרים, וכנראה היה חי על עבודתו במקצוע זה. הוא היה בעל כתב יד יפה וברור, אבל היה מהיר ונחפז בעבודתו. לכן יש כמה ליקויים בהעתקותיו. לעומת זה לא היה מעתיק רק את מה שמצא לפניו אלא היה גם מגיה ומתקן ומוסיף העתקות מספרים אחרים השייכים לאותו ענין, ולפעמים גם הוספות מדעתו, לרוב בלי הזכרת שמו, ורק לעתים רחוקות ציין את הוספותיו: “אני יחיאל הסופר”. כדאי להביא כאן קטע מדבריו בנוגע לעבודתו בהעתקת התלמוד הירושלמי: “העתקתי מספר משובש ומוטעה הרבה עד מאד, ומה שיכולתי להבין ולהשכיל בו הגהתי כפי עניות דעתי, ויודע אני שלא הגעתי לתכלית השבושים והטעויות אשר מצאתי בהעתק ההוא ואפי' לחציים, לפיכך הקורא בספר הזה וימצא בו שיבושים וטעויות ידינני לזכות ואל יתלה כולם עלי, והשם ברחמיו יסלח זדוני וינקני משגיאותי”⁴.

ר' יחיאל בהעתיקו את הירושלמי, הציל אותו לדורות הבאים, כי הדפוס הראשון של הירושלמי (ויניציאה רס“ג – רס”ד בערך) נדפס על פי העתקתו. גם בין כתבי היד העתקתו של ר' יחיאל היא ההעתק הכי שלם מהירושלמי שיש לנו, והוא כתב יד ליידן. על כתב־יד ליידן של הירושלמי כתבו חכמים שונים. ביחוד טפל בו י“נ אפשטיין ובהזדמנויות שונות⁵ השתדל להראות שעדיין יש ערך גדול לכתב יד ליידן בחקירת הירושלמי. אפשטיין סיכם את דבריו במאמר מיוחד שנדפס בתרביץ, שנה ה' (עמ' 272–257) ושנה ו' (עמ' 55–38) וחבל שהמאמר לא נגמר כולו בדפוס. הרב ש. ליברמן במבוא לירושלמי כפשוטו (עמ' טז) מקטין את ערכו של כתב יד ליידן. בזמן האחרון מטפל הרב מי”ל זקש בחיבור דקדוקי סופרים לתלמוד הירושלמי על פי כתב יד ליידן, לפי דוגמת דקדוקי סופרים לתלמוד בבלי שנתחבר על פי כתב־יד מינכן, וכבר פירסם מחברת ראשונה למסכת ברכות (ירושלים תש"ג).

כתב יד הנמצא בבית המדרש לרבנים בניו־־יורק והכולל פירושים שונים למסכתות שונות הוא גם כן מעשה ידיו של ר' יחיאל בן יקותיאל. כתב יד זה נתגלה ע“י צ”פ חיות והוא פרסם מתוכו את “פירוש מסכת משקין לרבנו שלמה בן היתום” (ברלין תר"ע). במבוא מסר חיות כמה פרטים חשובים על כתב היד ודרכי עבודתו של המעתיק. המעתיק הוסיף כמה הוספות משלו מבלי לקרוא את שמו עליהם, ורק במקום אחד בפירושו של רבנו שלמה בן היתום, כתב: “ולי הסופר יחיאל ב”ר יקותיאל נראה…", ועל יסוד זה החליט חיות שהמעתיק הוא ר' יחיאל בעל “מעלות המדות”.

על פירוש למסכת תענית הנמצא באותו כתב־יד פרסם חיות מאמר ב“הקדם” שנה ב, חוברת 2–1, עמ' 120–117. פירוש שני למסכת משקין הנמצא באותו כתב היד פרסם הרב מי"ל זקש (ירושלים התרצ"ט).

בכתב־־יד הנמצא במילאנו וכולל פירושים שונים לכתובים, נמצא רשום: “אני יחיאל ב”ר יקותיאל בר בנימין הרופא ממשפחת הענוים כתבתי זה הפירוש של תילים ואיוב ומשלי ודניאל ועזרא לר' יואב פוסקו ב“ר בנימין ב”ר יואב נ“ע, והשלמתיו בליל ב' בד' ימים לחודש כסלו שנת ה' אלפים ומ”ה לבריאת עולם"⁶.

בין כתבי־־היד שהועתקו על ידי ר' יחיאל יש לכלול גם את הספר “תניא רבתי”, אך ענין זה זקוק לבירור מיוחד: הספר תניא נדפס לראשונה בשנת רע"ד במאנטובה בשם “מנהג אבות ספר תניא”. השם “תניא” הוא כנראה על שם התחלתו. הכינוי “רבתי” נוסף רק בדפוסים האחרונים, אחרי שנתפרסם ספר “תניא” להרב מלאדי, וכדי להבדיל ביניהם כינו את “תניא” הראשון “רבתי”⁷.

שם המחבר לא נזכר בספר, ורק פעם אחת נמצא: “אני יחיאל הסופר”. היו חכמים שיחסו את הספר לר' יחיאל בן הרא“ש, ומדפיסים זריזים הזדרזו וכתבו בשער הספר באותיות גדולות, כי מחברו הוא “רבינו יחיאל אחי רבינו יעקב בעל הטורים”, ואף הוסיפו שכך “בא לנו בקבלה איש מפי איש”, וכי “וכן נזכר בחיבור זה כמה פעמים (?!) ואני הסופר יחיאל”. אך כבר בעל קורא הדורות והחיד”א הוכיחו כי אין כל יסוד לדעה זו, ובעל קורא הדורות הביע את ההשערה כי מחבר ה“תניא” הוא ר' יחיאל בעל ספר מעלות המדות, קרובו של בעל “שבלי הלקט”. השערה זו מיוסדת על השם “יחיאל הסופר” ועל כמה קטעים בספר “תניא” שבהם נזכרים כמה חכמים ממשפחת הענוים. אך כבר הראה הר“ש בובר במבוא לשבלי הלקט השלם (וילנא תרמ"ז), שהקטעים הללו אינם מקוריים בספר התניא אלא מועתקים מספר שבלי הלקט, ואי אפשר להביא מהם ראיה לזהותו של מחבר התניא. אך אין ראיה שר' יחיאל הוא מחבר ספר התניא. מתקבל על הדעת שהוא מעתיק התניא, וכדרכו בהעתקותיו הוסיף כמה הוספות ממה שלקט מספרים שונים, וכמו שעשה בהעתקת פירוש משקין לר”ש בן היתום, שבמקום אחד השאיר את שמו לזכרון “יחיאל הסופר” כן עשה גם בתניא.

והנה הר"ש בובר במבוא (שם, עמוד 24) מאשים את מעתיק ספר התניא בהאשמות קשות. הוא כותב “והנה המעתיק הזה העלים את המקור אשר ממנו שאב ועשה עצמו כאילו הוא הוליד את הספר, והוא בעצמו ראה את דברי הגאונים והקדמונים שהביא וכתב עליהם “מצאתי”, אולם כל דבריו מתחלתם ועד סופם הם דברי הרב בעל שבה”ל והוא הביא דברי הגאונים והקדמונים אלה, ומה שנפלא עוד יותר הוא, כי הרבה פעמים מביא שם הספר שבלי הלקט וכו' ".

והנה מה שכתב בובר, שהמעתיק “עשה עצמו כאילו הוא הוליד את הספר”, זה אינו מתאים למציאות, כי הלא הוא לא קרא את שמו על הספר, ואפילו את ההוספות לא קרא על שמו, וכשהוא רשם פעם אחת את שמו, הוא מכנה את עצמו רק בכינוי “סופר” ולא בתור מחבר.

בובר מאשים גם את המעתיק שבכוונה שינה את שמות החכמים הנזכרים בשבלי הלקט והשמיט בכוונה את כינויי הקורבה שבין החכמים השונים ובעל שבלי הלקט, כדי שלא יכירו את מקורו, ועם זה המעתיק גם מזכיר את ספר שבלי הלקט ואת מחברו, “וזה דבר זר ומתמיהה”.

כדי לישב תמיהה זו באתי לידי השערה, שר' צדקיה חבר את ספר שבלי הלקט בשתי מהדורות, את המהדורה הראשונה חבר בעילום שם, וכדי שלא יכירו מי הוא המחבר, לא קבע בספרו את היחס שלו להחכמים שהוא מזכירם בספרו. הוא גם לא חלק עדיין את הספר לערוגות ולשבלים ולא היה לכן יסוד לקרוא לו בשם “שבלי הלקט”, ואולי בכלל לא קרא שם לספרו במהדורה הראשונה (כמה רמזים על קיומה של מהדורה ראשונה ניכרים גם בספרו של ר' צדקיה הידוע בשם שבלי הלקט חלק שני), ורק בהמשך הזמן החליט ר' צדקיה לסדר מהדורה שניה מספרו, חלק אותו לערוגות ושבלים, קבע את השם “שבלי הלקט” וכתב בראש הספר את שמו בתור מחבר. אז גם קבע את היחס שבינו ובין החכמים שהזכיר בספרו. בתקופת הזמן שבין שתי המהדורות נפטרו, כנראה, כמה חכמים שהזכיר וליד שמותיהם רשם במהדורה הראשונה “נר”ו“. שמות חכמים אלה מופיעים לכן במהדורה השניה עם הציון ז”ל.

לידי ר' יחיאל הגיעו, כנראה, גם המהדורה הראשונה של “שבלי הלקט”, ששם הספר והמחבר נעדרו ודאי בה וגם המהדורה השניה. והיות שהוא נהג, כפי שכבר הזכרנו לעיל, להוסיף לספרים שהעתיק גם כמה דברים מספרים אחרים, ובפרט כשהעתיק ספר של מחבר בלתי ידוע, הוסיף ל“תניא” בשעת ההעתקה קטעים גם משבלי הלקט מהדורה ראשונה וגם מהמהדורה השניה עם ציון שם המחבר ר' צדקיה. לכן אם יש להאשים את ר' יחיאל, נוכל רק להאשימו שחוש הבקורת שלו היה חלש ולא הכיר שיש לו ענין עם שתי מהדורות של ספר אחד, אבל אין יסוד להאשמה שבכוונה העלים את שם מחבר שבלי הלקט, כדי שההוספות תקראינה על שמו.

ר' יחיאל חבר גם פיוטים, ונזכיר כאן את הידועים לנו:

1. “בשפת עט אגידה חידות, אביעה מלות נכבדות”, פתיחה לספר מעלות המדות; בדפוס קרימונה נדפסה הפתיחה על שער הספר⁸.

2. “אני גבר בסבות הזמנים, שבע רוגז שבע בוז עם קלונים”, חתימה לספר מעלות המדות. חתימה זו חסרה בדפוסי הספר, אך נמצאת בכתב־־יד ומונה תשעים טורים. ח' שירמן בספרו “מבחר השירה העברית באיטליה” (ברלין תרצ"ד) פרסם את 42 הטורים הראשונים מפיוט זה, וכבר לפניו פרסם מ' גידמן קטעים שונים ממנו, וחבל ששירמן לא פרסם את הפיוט בשלימותו (על ידי גידמן ושירמן ביחד נתפרסמו 78 טורים וחסרים עוד 12 טורים).

3. “יחידתי תני תודה ליוצרך, אשר תמיד ידי עבדו מסעד”, נמצא בירושלמי כתב־יד ליידן, העתקת ר' יחיאל, סוף סדר מועד, ונתפרסם בדפוס ע“י הר”ז פרנקל ב“מבוא הירושלמי”, דף קמא ע"ב.

4. “במר נפש אהגה ואקונן ואהים” וכו‘, קינה על שריפת בית הכנסת ועשרים ואחד ספרי תורה בטראסטיוירי שברומא בשנת 1268⁹. אף שהסימן הוא רק “יחיאל חזק”, מיחסים רוב החוקרים את הקינה לר’ יחיאל ב"ר יקותיאל, כנראה על יסוד ההתאמה שבין זמן המאורע לזמנו של ר' יחיאל.

יש שמיחסים עוד שני פיוטים לר' יחיאל בן יקותיאל:

5. “יעקב אתה היית גאה וגבוה ונשא”. השוה אוצר השירה והפיוט לדוידזון, אות י, מס' 3256.

6. “ישראל אריות הדיחוהו וצבי תפארתו לארץ הושלך”. השוה דוידזון, שם מס' 4211.

ככוכבים ההם אשר אך אחרי עבור תקופה של מאות בשנים, מעת שיצאו קרני אורם, מתחילים להאיר על הארץ, כן ישנם כוכבים מאירים גם בשדה הספרות, שרק אחרי עבור תקופה ארוכה הם מתחילים להתגלות ולהפיץ אורם בין החיים, וכל משך הזמן שמזלם גרם להיות נעלמים מהעין, ספריהם מתגלגלים באיזה פינה נדחת.

מקרה כזה אירע לשני מחברים בני דור אחד ובני ארץ אחת, שהיו נעלמים מעיני הקהל משך תקופה שוה בערך (200–150 שנה).

אחד מהם הוא ר' אישתורי הפרחי, שחיבר את ספרו “כפתור ופרח” בארץ ישראל (בבית שאן) בסוף המאה הראשונה (ע“ג–פ”ב) לאלף השישי (השווה כפתור ופרח, מהדורת לונץ, ירושלים תרנ"ז, עמ' תרצג), ולא נמצא זכרו בשום ספר משך קרוב למאתים שנה, והראשון שמזכירו הוא המבי“ט בתשובתו, סי' כא (=שו"ת אבקת רוכל, סי' כג): “וכשהלכתי לירושלים תובב”א בשנת הרצ”ה מצאתי ביד החכם השלם ה“ר לוי ן' חביב ספר כפתור ופרח שמדבר בדיני ארץ ישראל”. אולם שאר ספריו “שושנת המלך” (המוזכר בכפתור ופרח עמ' תרו), ו“שער השמים” (המוזכר שם עמ' קע), נאבדו ואינם עד היום.

השני הוא ר' יעקב סקילי, שחיבר ספר “תלמוד תורה” גם כן קרוב לזמן ההוא (פ“ד–צ”ז), וגם כן בארץ ישראל (סוריא, דמשק), גם ספרו היה גנוז עד שנת רפ“ו, שאז העתיקו ר' יצחק החבר, ובשנת רפ”ט הזכירו ר' שלמה אלקבץ בספרו “מנות הלוי” (רק בתימן נתגלה כבר בשנת רמ"ד, עיין להלן). וספריו “גולת הכותרת” ו“יין המשומר בענביו”, שמזכירם בהקדמתו ל“תלמוד תורה”, נאבדו ואינם.

בזה הם שוים במזלם. אבל מאז שנתגלו אין מזלם שוה, כי הכפתור ופרח כבר נדפס בשלוש מהדורות והתלמוד תורה עדיין הוא בכתב־יד, מפוזר בבתי אוצר הספרים בארצות שונות, ורק ידיעות מקוטעות הגיעו אלינו ממנו וגם אלו לא נאספו עדיין למקום אחד, כי השינויים השונים שבאו בשמות של המחבר העלימו אותו מעיני החכמים המבקרים, פעם נזכר שם הספר, פעם שם המחבר ופעם בכינויו לבד ויש על שם עיר מושבו; פעם בשמו ושם משפחתו, פעם בשמו ובשם אביו ופעם בכל השם בשלימות, שמו ושם אביו והכינוי. ולרוב חשבו שהם אנשים שונים. ורק כשנאסוף כל החומר יחד יעלה בידינו לברר, שכל השמות האלה של איש אחד הם, וכשיתברר כי בכל החומר המקובץ מדובר מאיש אחד, רק אז נוכל לברר לנו איזה מושג מהמחבר ותולדותיו¹.

כי ר' יעקב ב“ר חננאל סקילי, מחבר הילקוט תלמוד תורה, הוא ר' יעקב ב”ר חננאל ציקילי, מחבר הספר “תורת המנחה”, כבר הכירו כל החכמים שעסקו בענין זה. כי מצאו שבספרו “תורת המנחה” הוא מזכיר את ילקוטו “תלמוד תורה”. ובהקדמת הילקוט הוא מזכיר את ספרו “תורת המנחה”. כן הכירו שר' יעקב סיקלי המוזכר ביוחסין השלם (עמ' 228), או ר' יעקב סקלי המוזכר במדבר קדמות להחיד"א (מערכה י, סי' ב) הכל אחד הוא.

אבל אף אחד לא שם לב להכיר, כי גם ר' יעקב ב“ר חננאל, החתום על שאלה אחת בשו”ת הרא“ש (כלל ח, סי' יג) בלא הכינוי סקילי, הוא גם כן ר' יעקב סקילי. וכן ר' יעקב מדמשק הנזכר בשו”ת הר"ן (סי' ה) הוא גם כן, קרוב לודאי, ר' יעקב סקילי, אף כי אי אפשר לי להביא ראיה לכך, אבל התאמת השמות, המקום והזמן ודמיון הסגנון מראים שאמנם כן הוא. ובהמשך מאמרי זה יתברר הדבר יותר.

ועל פי המקורות החדשים שאספתי הנני חושב שכדאי הוא להשקיף על תולדות הר' יעקב סקילי מחדש.

בדבר זמנו מצאנו שני זמנים מפורשים. השבועה שנשבע לעלות לארץ ישראל, שעוד נדבר על אודותה, היתה בשנת ע“ח לאלף הששי, ואת ספרו “תלמוד תורה” השלים בשנת צ”ז (עיין להלן ברשימת הספרים), אם כן חל זמן פעולתו בשליש האחרון של המאה הראשונה לאלף הזה.

על אודות ארץ מולדתו אין לנו שום ידיעה, ואף אם נחליט כי השם סקילי מורה על האי סיציליא (Sicilien)², אבל אי אפשר לנו לברר, אם הוא בעצמו, או אחר מאבות המשפחה יצא משם, וכל המשפחה נקראת על שמו.

בכלל היה נודד תמידי. וראיתי להעתיק פה את דבריו בראש הקדמתו לילקוטו: “אמר יעקב ב”ר חננאל סקילי ז“ל: נכספה וגם כלתה נפשי למצוא דברי חפץ וכתוב ישר דברי אמת ביסודי התורה וביאור מצותיה, ופירוש מלותיה, וגלוי סתרה ומצפוניה, ובירור עניניה. ולדרוש בעד המחברים יצאתי, ותרתי אחרי המפרשים ומנוחה לא מצאתי. כי ראיתי מקצתם מהאחרונים שאין אחד מסכים לדברי חבירו, אלא שסותר את דברו, ולא עוד אלא שמפריכו, זה אומר בכה וזה אומר בכה. וכל אחד מתנשא לאמר לבי מלאני, החלש יאמר גבור אני, לערוך מלחמה עם הגבורים אשר מעולם אנשי השם, אומר בלבו כי ביד חזקה יגרשם, והוא לא ידע ואשם, ובראותי גודל מחלקותם ושנוי סברתם, אמרתי אלכה ואדרשה מהצופה, וארדוף אחרי בית דין יפה. אלכה אחרי מאהבי, נותני לחמי ומימי שמני ושקויי. אלכה לי אל הגדולים כתרי העמוד, אשר הבית נכון עליהם קשור וצמוד, חכמי המשנה והתלמוד. ואדרשה משבעה משיבי טעם, צוף דבש אמרי נועם. ויצאתי לשוטט בעד הספרים אשר נשמעו אך לא נכרו בחוצות, הנפוצים בכל הארצות. ללקוט מחיבוריהם, פרי מגדיהם. כל מה שפירשו ומה שדרשו על כל פרשה ופרשה ועל כל פסוק ופסוק ועל כל תיבה ותיבה ועל כל אות ואות מקרא ומסורת, לשמור משמרת. ופזרתי רגלי על המדינות, וכתתתים בארבע פינות, אל עם מפוזר ומפורד, ואל גלות ירושלים אשר בספרד. ובכל כחי הכינותי ובכל מאודי, מאשר הביא אלוה בידי, וחשבתי דרכי ונתיבותי, להקים עצתי ומחשבותי. והנה גמלני השם יתברך ויתעלה ברחמיו וחסדיו הרבים, והעתקתי כל מאמר ומדרש שמצאתי בספריהם מפוזרים, ממאתים ושלשים וארבעה ספרים. במספר שמות לגלגלתם, ואלה שמותם…”³.

הננו רואים כי היה נודד למטרה ספרותית, כי להשיג כל הספרים שהזכיר במקום אחד היה בודאי נחשב אז להנמעות, לכן בחר להיות נע ונד, כדי להשיג מטרתו. המקום האחד שהוא מזכיר בשם הוא ספרד, וכפי הנראה תקע שם אהלו, וממה שהזכיר את ספרד בסוף נראה ששם כתב את הקדמתו לחלק בראשית מספרו “תלמוד תורה”. שם העיר בספרד שבה בחר לשבת יוצא לנו מפורש משו“ת הרא”ש (שם) שהיא קורדובה (Cordova), ויש לשער כי הוא היה שם אחד ממנהיגי הקהל, שכן נראה מדברי הרא“ש אליו: “ונצטערתי מאד על שלא הודעתני ענין הקהל, כי לבי דואג לידע ניהוגם ושלותם” (שם), וכמובן אין דורשים דרישה כזאת מאיש פרטי, שאין לו עסק עם עניני הקהל. בכל אופן היה נחשב שם בין החכמים שתורתם אומנותם^ץ כמו שהוא אומר בשאלתו להרא”ש: “כי יש מהמון העם שמזלזלים בשבועות ומועלים בנדרים ואומרים הלא אלו לומדים שתורתם אומנותם לא קיימו שבועתם, ונודרים ואינם מקיימין, כל שכן שאר העם, וכל העם מרננים אחרינו ואומרים התירו פרושים את הדבר” (שם). מדבריו בסוף השאלה שהוא כותב להרא"ש: “ומצד חיוב התורה שלמדתנו ואתה אב לכולנו יש לך להטפל בנו” (שם) נראה קצת שהיה חושב את עצמו לתלמידו, אבל אין לברר אם למד אצלו, או רק קבל ממנו תשובות בכתב.

התשוקה לעלות לארץ ישראל שנתעוררה בראשית המאה ההיא על ידי עלית ר' יחיאל מפריז (בשנת י"ט לערך) והרמב“ן (בשנת כ"ז), וחזרה ונתחזקה על ידי גולי צרפת (בשנת ס"ו), תשוקה זו נתפשטה גם בספרד בזמן ההוא. בין העולים אז ידועים לנו ר' חננאל אבן עסכריה ור' שם טוב אבן גאון בעל “מגדל עז” על הרמב”ם (בערך פ'), וגם ר' יעקב סקילי חשקה נפשו לעלות לארץ ישראל.

בשבתו בקורדובה בין “רעים וידידים”, החליט לעלות ולהשתקע בארץ ישראל, הוא ובני ביתו, היינו אשתו וחמשת ילדיו שהיו לו אז, ולמטרה זו התחבר עם החכם השלם רבי חזקיה"⁴ “ובמרחשון שנת ע”ח

לפרט" נדרו לעלות שניהם לארץ ישראל. לא יאוחר “מהיום ועד שתי שנים ליותר ואם נסכים ללכת קודם הרי מוטב”. ונשבעו, שמשעה שיצאו מקורדובה יחיו בשותפות משך שבע שנים על פי התנאים המפורשים בכתב השבועה. וכשהגיע הזמן המוגבל (בערך פ') מכרו כל חפציהם וכל כלי בתיהם וקנו תחתיהם כלי גולה וצידה לדרך, ורצו לשכור אניה ללכת מקורדובה לאישביליא (Sevilla), והנה נודע להם כי אי אפשר לנסוע על הים כי “אניות ממלכות פורטוגל (Portugal) הולכים בים לשלול שלל ולבוז בז לכל יהודי וישמעאל שימצאו בים במאמר האפיפיור”. בכל זאת לא סמכו על השמועה והניחו את בני ביתם בקורדובה והם בעצמם הלכו לאישביליא לחקור בדבר. ולא מצא “ספינה ללכת בה למאלוגראה ולא לברצלונה (Barcelona) ולא לשום צד שהולכים ממנו לצד ארץ ישראל”. אז שב ר' יעקב לקורדובה, ור' חזקיה “הביא ביתו וספריו וקבע דירתו באישביליא”, כדי שיהיה מוכן שם לחקור בדבר, ולהודיע לר' יעקב כשתהיה השעה מוכשרת לנסיעה. אחרי חליפות מכתבים ביניהם החליטו לנסוע אחרי הפורים של השנה הרביעית לנדרם (פ"א לפרט). על סמך הסכמת ר' יעקב שכר ר' חזקיה אניה “והכניס בה כל אשר לו”. אך ר' יעקב לא יכול לבוא לזמן צאת האניה, כי נתחזק “הקשר שבין קורדובה לאישביליא וחדלו ארחות ומסילות, והולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות בקשת ומגן וצינה, וכל הדרך בחזקת סכנה”. בכל זאת חפץ לסכן את נפשו ובני ביתו, כי במשך ארבע השנים שעברו מעת הנדר מתו עליו ארבעה ילדים, ונשאר לו רק בן יחיד, והוא תלה זה בעון איחור נדרים, לכן חפץ לקיים נדרו גם בחשש סכנה, אך אוהביו ורעיו לא נתנו לו לסכן עצמו, וכשהגיע הזמן ולא בא, נסע ר' חזקיה לבדו באניה, וכפי הנראה חשב לחכות על ר' יעקב בדרך, אבל מקרה בלתי ידוע לנו קרה בדרך, שרק בדרך נס ניצל ר' חזקיה ושב לאישביליא, הוא ראה בזה רמז מן השמים שלא יסע טרם שיקיים נדרו “לקבוע בתורה זמן ידוע” שנדר עוד קודם שנדר לעלות לארץ ישראל. והודיע במכתב לר' יעקב את אשר קרהו וכי החליט לבלי לנסוע לעת עתה עד שיקיים נדרו הראשון. וזה נבהל ונצטער הרבה מזה ובצר לו פנה אל רבו הרא“ש וסיפר לו כל הענין בארוכה ובקש שישתדל להשפיע על ר' חזקיה שיסע תיכף מבלי לחכות עד שיקיים נדרו בדבר קביעת עצמו לתורה, שאחרי שלא קבע לזה זמן אפשר לו לקיים זה בארץ ישראל ביותר הכשר, או שיתיר לו ללכת לבד מבלי לחכות על ר' חזקיה. והרא”ש השיבו, שאם ר' חזקיה אינו נוסע, בין אם הוא עושה על פי דין או שלא כדין, בטל כבר הנדר, ואם הוא רוצה ללכת לארץ ישראל בלא נדר הרשות בידו, אבל נדר אין עליו.

אם נסע ר' חזקיה לארץ ישראל או לא, אי אפשר לי לברר, אבל ר' יעקב מלא את תשוקתו לארץ ישראל ועלה. פרטי נסיעתו והמקומות שבהם עבר נעלם מאתנו. כן לא נדע אם היה בירושלים ואחר כך בא לדמשק, או בא ישר לדמשק. אך זה ברור לנו כי היה בדמשק ביום א תמוז שנת פ“ד לפרט ושם השלים את חלק במדבר מה”תלמוד תורה“, וכן היה בדמשק עוד ביום ג, ו תשרי שנת צ”ז, שאז גמר שם את חלק דברים מהספר הנזכר. ואם כן היה קבוע בדמשק משך זמן הגון (שלש עשרה שנה לכל הפחות). ואם כן בצדק כינו אותו ר' יעקב מדמשק. ויהי שם אחד מהנכבדים ובעלי הוראה. וכשהתיר שם הדבש שמבשלים

הישמעאלים מענבים⁵ נחלקו עליו חכמי צפת⁶ הר' שלמה עמנואל והר' פרץ וה“ר שם טוב⁷ שחזקו את האיסור שנהגו בצפת בהדבש הזה, ובדור שאחריהם נתעוררה שוב השאלה בדבר הדבש הנזכר, ויש שסמכו על התירו של “ר' יעקב מדמשק”, ויש שסמכו על החולקים עליו, והציעו האוסרים את הדבר לפני הר”ן שיכריע בדבר, ומתנגדיו כתבו עליו “ובימיהם היה בדמשק נכבד אחד ובעל הוראה בעינו והתיר בכח הראיות שאכתוב” (שו“ת הר”ן סי' ה).

דעת פוזננסקי⁸, כי הר' יעקב סקילי עזב את דמשק ונסע לעדן בתימן מיוסדת על טעות, שחשב כי ר' דוד לואני מדבר אודות המחבר, ובלא ספק שכוונתו על הספר שבא בזמנו מסוריא לעדן, כי איך אפשר שלואני יטעה טעות גדולה כזו, ולומר על איש שחי לפני מאה וחמשים שנה, שבא בזמנו לעדן; אבל הספר אפשר שבא לתימן רק בזמנו של לואני⁹.

כאמור, גמר בדמשק את ספרו תלמוד תורה שהתחיל אותו עוד בהיותו בספרד, מלבד זה כתב בהיותו בארץ ישראל את ספר היחס שבו “מזכיר כל עיר וכפר מארץ ישראל ומי קבור שם”, שבודאי נסע למטרה זו נסיעות שונות בארץ וחקר ודרש טרם שכתב דבריו בספר כדרכו.

ספרי הר' יעקב סקילי לא נדפסו עדיין, ולכן קשה לדון על ערכם, אך החכמים שזכו להשתמש בהם בכתב־־יד, העידו על ערכם וביחוד ספרו “תלמוד תורה” הוא אוצר בלום לחקירת הספרות המדרשית בכלל והתלמודית בפרט. כי היו לפניו מקורים ונוסחאות שאין לנו במקום אחר¹⁰.

ספריו מפוזרים באוצרות ספרים השונים וגם הידיעות על אודותם מפוזרות בספרים שונים. אחדים מספריו נתגלו בזמן האחרון וקטעים מהם לדוגמא נדפסו במאספים שונים וחלק מספריו נאבד מאתנו, ואולי עוד יתגלו. לכן הנני חושב לנכון לסדר פה רשימה מספריו ולרשום אצל כל אחד מהם איפה הוא נמצא, והידיעות שיש לנו ממנו.

א. תלמוד תורה. הוא ילקוט על התורה מלוקט ממאתים שלשים וארבעה ספרים, שסקילי מפרט את שמותיהם בהקדמתו. שנים רבות עבד סקילי בספרו זה והוא היה מטרת חייו, כמו שהוא אומר: “וחשבתי דרכי ונתיבותי להקים עצתי ומחשבותי”. את ההקדמה לחלק בראשית כתב כפי הנראה בספרד, ואת חלק דברים גמר בדמשק בשנת צ"ז לאלף הששי.

על אודות ספר זה הוא אומר בהקדמה: “כללתי בספר הזה כל שמעתתא ואגדתא ומימרא שנדרשה ונאמרה על המקרא בכל המדרשים והשני תלמודים וספרי וספרא, קראתיו תלמוד תורה, ובזה השם ראוי ונאות להקראות כי הוא המלמד אדם דעת להבין ולהורות כי ממנו יתבארו עיקרי המצוות והילכותיהן, כללותיהן ופרטותיהן וביאוריהן ודקדוקיהן, והקורא בו אין לו צורך בדברי המפרשים למקטנם ועד גדולם, כי תלמוד תורה כנגד כולם”. על אודות כוונתו בספרו זה ולמי הוא עמל לחברו הוא אומר: “כוונתי לגלות ולהודיע למי שלא למד תלמוד ולא השיגה ידו לקרות במדרשות שזכרתי, או למי שלמד וראה המדרשות ואין לו פנאי לחזור על תלמודו מפני טרדת הזמן ואין לו שעה פנויה, או שאינו נזכר כי השכחה מצוייה; ועוד, אפילו גדול בתורה ובקי בתלמוד אפשר שלא עמד על כל מה שאמרו רבותי' ז”ל בכל אלה המדרשות והרבות שהבאתי. וכבר ראיתי לגדולי חכמי ישראל שהעמיקו בחכמות ויצא להם שם ונקבו בשמות שנתעלמו מהם מדרשי רבותינו ז“ל ותמהו על כמה דברים, ואני מצאתים במדרשות מבוארים”.

במשך מאה וחמשים שנה שאחר זמן חיבור הספר לא נמצא ממנו שום זכר ורק בשנת רמ"ד אנו מוצאים זכרו אצל מחבר תימני, ר' דוד אללואני מעיר צנעה, בהקדמת ספרו “אלוג’יז אלמגני” שהוא ילקוט מדרשי בערבית¹¹, אחרי שהוא מזכיר את המדרשים שמהם לקט, הוא כותב: “ומדרשות מן אהל זמאננא מתל אלסקלי אלדי נא מן אלשם אלי עדן והוא מדרש מגמוע מן כתב כתירא מדכורא” ובעברית: “ומדרשים מבני זמננו כמו הסקילי שבא מדמשק¹² לעדן, והוא מדרש מקובץ מספרים הרבה שנזכרו” והנה אין ספק שכונת אללואני על ספרו של סקילי שבא מדמשק לעדן, והתאר “בן זמננו” הוא רק תאר יחוסי בערך המדרשים הקדמונים שהזכיר לפני זה.

לאחר ארבעים שנה אנו מוצאים שוב את הספר תלמוד תורה בדמשק. הרב ר' יצחק החבר, רב לקהל בני סיציליא בדמשק, העתיק אותו והשלים העתקתו ביום יב אדר רפ“ו. וקרוב לאותו הזמן מזכירו גם ר' שלמה אלקבץ בספרו מנות הלוי, שחבר בשנת רפ”ט בצפת (דף צט, ע"א): “מצאתי בספר הילקוט הנקרא שמעוני ובספר הילקוט הנקרא תלמוד תורה”. ומאז נעלם שוב במשך מאות בשנים, ואין לו שום זכר, עד שגם החיד“א (שם הגדולים, חלק ב, ת' 58) מזכירו רק על־־פי מה שמצא במנות הלוי. ורק בזמן האחרון נתגלה שוב בתור כת”י במקומות מפוזרים אבל בשום מקום לא נמצא ספר שלם ממנו, אלא חלקים חלקים במקומות שונים, ואסדר את הידיעות שיש לנו מהם על־־פי סדר החלקים:

א

א. 1 ) בראשית, כרך שלם ממנו מצא ר' שלמה אהרן ורטהימר מירושלים. הוא לקט את הדברים שהביא בשם ה“ילמדנו”¹³, והדפיסם בספרו אוצר מדרשים כתב־־יד (חלק א, ירושלים תרע“ג [בתי מדרשות, ירושלים תש”י, עמ' קלט–קסא]) ואת כתב היד מכר לאוצר הספרים שעל יד בית הכנסת שבעיר ורשה, ובכתב־־יד זה השתמש פוזננסקי, ופרסם את הקדמת סקילי בהוספת חקירה על סקילי ורשימת הספרים שהוא מזכיר בהקדמתו¹⁴ ואח“כ פירסם גם את “ראשיתו של הילקוט תלמוד תורה לר' יעקב בר' חננאל סקילי”¹⁵. כתב־־יד שני מחלק בראשית נמצא באוצר הספרים שעל־־יד הסמינר בניו־־יורק, אך הוא חסר בראשו ומתחיל בפסוק ‘לכל צבאם’ (בראשית ב, א)¹⁶. כתב־־יד נוסף הוא כתב־־יד ששון (אהל דוד, עמ' 623–624) ושם מביא ההתחלה והסוף של כל פרשה ואח”כ מביא כל הספרים הנזכרים בחלק בראשית.

2) שמות. כתב־־יד מחלק זה טרם נמצא. גם לא נזכר מפורש בשום מקום, אבל אין ספק שסקילי, שחיבר את ילקוטו על כל התורה, חיבר גם על ספר שמות. ומהדרשה שר"ש אלקבץ, בספרו “מנות הלוי”, הזכיר על הפסוק ‘ויחלש יהושע’ (שמות יז, יג) בשם התלמוד תורה, נראה שהיה לפניו חלק זה.

3) ויקרא. כתב יד מחלק זה נמצא באוצר הספרים של הברון גינצבורג בפטרסבורג. נויבאער לקט מכתב־־יד זה את הדברים שהביא בשם ה“ילמדנו”¹⁷ ופירסם לקט זה בהצופה הצרפתי, כרך יג, עמ' 229.

4) במדבר, דברים. כתב־־יד המכיל חלקים אלה קנה ר' אברהם ביק בארם צובא, ומכרו לאוצר הספרים שבאוכספורד, ונרשם ברשימה, חלק ב, מס' 2638. כתב יד זה הוא העתקת ר' יצחק החבר מדמשק הנזכר, ובו נמצאת גם הרשימה החשובה בדבר הזמן שסקילי השלים את ספרו.

על חלק במדבר רשום, שהמחבר השלימו ביום א תמוז פ"ד לאלף השישי בדמשק,

וספר דברים ביום ג ו תשרי צ"ז ואף זה בדמשק.

השווה דברי נויבאער, JQR הסדרה הישנה, כרך ב, עמ' 333; ר“ש בובר, יריעות שלמה, ווארשא תרנ”ו, עמ' 27, ובהקדמתו למדרש אגדה.

ב. תורת המנחה, ספר דרשות על־־פי סדר פרשיות התורה, זמנים ומועדים. סקילי מזכיר ספרו זה בהקדמתו לתלמוד תורה, לעומת זה מזכיר בהקדמת תורת המנחה את ספרו תלמוד תורה¹⁸, ואם כן נתחברו בזמן אחד. מתוך דברי סקילי בהקדמותיו ניכר שחשב אותם כשני ספרים המשלימים זה את זה. בידי החיד“א היה רק חלק בראשית שמות (השווה שם הגדולים, חלק ב, ת 46). והוא מצא בתורת המנחה (פרשת בשלח) אגדה נפלאה בדבר ישי אבי דוד¹⁹ והשתמש בה בהרבה מקומות בספריו כדי לפרש פסוקים ומאמרי חז”ל שונים. בספרו חומת אנ“ך (תהלים נו) הוא מזכיר אגדה זו בשם “אמרו רז”ל”, וב“מדבר קדמות” (מערכה י, סי' ב) בשם “ספר ישן כתב יד להרב כמהר”ר יעקב סקילי“. החכמים בובר ופוזננסקי חשבו שכוונת החיד”א לכתב־־יד “תלמוד תורה”, ואני חשבתי בראשונה שסקילי חיבר ספר נוסף, מלבד תלמוד תורה ותורת המנחה, ולספר ישן זה התכוון החיד“א, אבל אח”כ מצאתי בספר “מראית העין” לחיד"א (ליוורנו תקס“ה, דף יא, ע”ד) ובספרו “שמחת הרגל” על הגדה של פסח (פירוש להלל), שהביא אגדה זו בשם ספר “תורת המנחה” לסקילי.

בידי ר' אברהם ביק היה כתב־־יד שלם מספר זה, ובספרו הקטן “ברכה משולשת” (פרסבורג תר"ן, עמ' 29–26) תיאר את הכתב־־יד והביא קטעים מההקדמה ודרשה שלימה מפרשת חקת. וכפי הנראה עבר כתב־־יד זה לאוצר הספרים שבאוכספורד ונרשם מס' 984/6. כתב יד נוסף נמצא באוצר הספרים שבהמבורג (B 69), אבל חסר בראשו ומתחיל מפרשת בהעלותך. ב“אהל דוד” (ששון), עמ' 1048, מובא: “בספר תורת המנחה לחכם קדמון מסוד הרב מהר”ר יעקב סיקלי זלה“ה פ' בשלח”.

ג. גולת הכותרת. נזכר בהקדמת סקילי לתלמוד תורה: “וכבר כתבתי ובארתי מקצתם (מאמרי חז"ל) ובתפלתי שסדרתי על סדר עשר ספירות וקראתיה גולת הכותרת”. ידיעות אחרות אין לנו.

ד. יין המשומר בענביו. ידוע לנו רק בשמו על־־פי הקדמת המחבר לתלמוד תורה.

ה. ספר היחס. ביוחסין השלם (עמ' 228) נמצא: “ספר היחס שחבר אותו ר' יעקב סיקלי שמזכיר כל עיר וכפר מא”י ומי קבור שם“. ואין ספק שהכוונה לר' יעקב סקילי שלנו, ודעת שטיינשניידר, המפקפק בזה (המזכיר טז 107) אין לה יסוד. השערת פוזננסקי (עמ' 3 בהערה), שספר המסעות שפירסם ד”ר גרינהוט (“ירושלים”, כרך ז) הוא ספר היחס של סקילי, אי אפשר לקבל מפני כמה טעמים:

א. יש הבדל בשם האב: אביו של סקילי היה שמו חננאל, ושל בעל המסעות – נתנאל;

ב. מחבר ספר המסעות היה כהן ועל ר' יעקב סקילי לא נזכר בשום מקום שהיה כהן²⁰;

ג. יש הבדל בשם הספר, בין ספר היחס ובין ספר המסעות;

ד. יש הבדל בין סגנון סקילי ובין סגנונו של בעל המסעות.

בסוף מאמרי אציע השערה גם בדבר אבותיו של הר' יעקב סקילי, ואומר, כי ר' יעקב סקילי הוא נכדו של ר' שמואל שקילי המוזכר אצל ר' דוד בן לוי בעל המכתם (מובא בכלבו ובארחות חיים פעמים רבות). והנה החיד“א בשם הגדולים (חלק ב' בערכו) כתב, כי אותם הדברים שהארחות חיים מביא בשם הר' שמואל שקילי מצא בשיטה כתב יד בשם ר' שמואל ב”ר שלמה. ובהיות שידוע, שרבו של מהר“ם מרוטנבורג היה שמו ר' שמואל ב”ר שלמה, לכן מחליט, שר' שמואל שקילי היה רבו של מהר“ם. ואני מפקפק בהשערה זו, כי נאמנה עדות בעל הקטע שבשו”ת רש“ל (סי' כט), שרבו של מהר”ם היה הר' שמואל ב“ר שלמה שיר אויל (או שיר מוריל כהגהת גרץ), ובוודאי יש לסמוך על עדות זו, כי אף אם לא נסכים לדעת עפשטיין (“הקדם”, שנה א, עמ' 129), שמיחסה להרא”ש, בכל אופן נכתבה מבן דורו של מהר“ם כמו שנראה מהברכה שבירך למהר”ם “רחמנ' נטרי' וכל ישראל”, שזה אות, לדעתי, שנכתב בעת תפיסת מהר"ם, אבל איך שיהיה נוכל לקבוע זמנו של הר' שמואל שקילי בשליש הראשון של המאה הראשונה וזה מתאים שיהיה הוא זקנו של הר' יעקב סקילי, שזמנו בשליש האחרון של המאה הנזכרת.

ואם תתאמת השערה זו, יש לנו דרך גם לדעת את אביו לכל הפחות בשמו “ר' חננאל ב”ר שמואל“, ושם כזה נמצא בשם הגדולים (חלק א בערכו), שהחיד”א ראה חידושים על כמה מסכתות גמרא ממנו על קלף ישן מאד²¹. והנה שי“ר בהערותיו לתולדות רבינו חננאל (הערה 32) חפץ ליחס את הכתב־־יד לר' חננאל ב”ר חושיאל, יען כי לא מצא שם כזה ולכן משבש את הרשימה שעל הכתב־יד שראה החיד“א. והנה לפנינו ר' חננאל ב”ר שמואל כמו שרשום על הכתב־יד, ואין צורך לשבש. אבל באמת מצאתי עוד גדול בשם זה, שאודותיו כתב אליקים כרמולי (הכרמל, שנה ששית, חוברת יב) כדברים האלה: “ר' חננאל ב”ר שמואל מגדולי המעיינים, ראש ישיבה במצרים בשנת ארבעת אלפים ותקע“ה לבריאת עולם, ושם מלא ימיו ותלמידו ר' פרחיה ב”ר נסים²² ישב על כסאו אחריו, והשאיר אחריו ר' חננאל פירושים על התלמוד הבבלי כאשר מצאתי כתוב על חדושי הראשונים על הרמב“ם כתב־יד בפרנקפורט”. והנה להגיד כי זה ר' חננאל סקילי אי אפשר, כי אין המקום והזמן מתאימים לזה. ואם כן מתעוררת השאלה למי משני אלה שייך החידושים.

אלה הדברים מצאתי לנכון לפרסם בנוגע לתולדות הר' יעקב סקילי וספריו, והנני מקוה שעל ידי זה יתעוררו החכמים מבקרי אוצר הספרים לחפש אחרי ספריו הנאבדים, ואולי יתעוררו אלה שיכולת בידם להוציא לאור את ספריו, ביחוד את הילקוט “תלמוד תורה” שהוא כנגד כולם.

הוספה

ראיתי לנכון להעתיק את שאלת ר' יעקב סקילי ותשובת הרא“ש כפי שנמצאת בשו”ת הרא"ש (כלל ח, סי' יג). בהוספת איזה הערות.

“אל גבור אבי עד שר שלום למלך שלמה שהשלום שלו ובחסדו עליו נטעו ושתלו בעולמו, ומימי קדם בין שתי שמותיו שמו²³. ובינות ההויות בשתי החכמות חתמו, וימלא אותו רוח אלהים בתבונה ובדעת השלימו, ולתורה ולתעודה המציאו והקימו, ומכל שבטי ישראל בחרו והרימו, לדרוש טוב הטוב לישראל מאב ואם, המניקם דבש מסלע ושמן מחלמיש צור יבריאם, בסך ידדם ועל זרעו ינהלם וכנשר ידאם, יפרוש כנפיו יקחם על אברתו ישאם, על פיו יחנו ועל פיו יסעו וינטלם וינשאם, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם כתועפת רעם, רכב ישראל ופרשיו אשר יוציאם ואשר יביאם, המלבישם שני עם עדנים ובהדרו יפארם וינאם, ובעת ידברו מפיו דעת ותבונה נאמו נואם, נותן להם את אכלם בעתו לא ירעיבם ולא יצמיאם, ומאשר שמנה לחמו ועל מעדניו לפגרים מתים ישלח דבריו וירפאם. אנא רפא נא לי, ושלח ארוכה למכתי ומחלי. ונחני בדרך אמת נהגני עלמות, והשיבה נפשי בטרם אמות, כי עני אני וגוע מנער²⁴ בעדי ילך כי קצף על קולי וחבל את מעשי ידי. אמרי האזינה ה' בינה הגיגי ודברתי, הט אזנך לי ושמע אמרתי. ואם ארחיב מכתב ולשון אאריך, אל נא יהי דברי עליך למשא כי לפי הענין הכל צריך. ועוד כי מרוב שיחי וכעסי אדבר, כי באו בנים למשבר. ומעתה אשפוך לפניך שיחי ולפניך אגיד צרתי, ואת כל המוצאות אותי, כבר ידעת, והוגד לך ושמעת, את אשר נשבענו שנינו ה”ה רבי חזקיה ואני הבא על החתום ונדרנו לאביר יעקב לעלות לארץ ישראל כאשר תראה בטופס השבועה הכתובה בספר הזה וקבענו זמן המהלך לסוף שתי שנים מיום השבועה וכשהגיע הזמן ההוא מכרנו כל חפצנו וכל כלי בתינו וקנינו תחתיהם כלי גולה וצידה לדרך והיינו מזומנים ללכת וכשרצינו לשכור הספינה מקורדובה (Cordova) לאשבילייא (Sevilla) באה השמועה לנו שהאניות ממלכות פורטוגל הולכים בים לשלול שלל ולבוז בז לכל יהודי וישמעאל שימצאו בים במאמר האפיפיור. ועם כל זה לא סמכנו על השמועה והלכנו שנינו לאישביליא לדעת זאת ואם יש דרך ישר לפנינו ללכת בה והנחנו נשינו ובנינו ובנותינו וכל אשר לנו בקרדובה (קורטובה) וכשהגענו לאשביליא לא מצאנו ספינה ללכת בה למאלוגראה²⁵ ולא לברצלונה (Barcelona) ולא לשום צד שהולכים ממנו לצד ארץ ישראל, ובראותינו כי אזלת יד המלך בעת ההיא אמר לי ר' חזקיה חזור לקורדובה ואני אשאר באישביליא ואהיה לך מעיר לעזור ולדרוש ולחקור על הדבר הזה. והביא ביתו וספריו וקבע דירתו באשביליא. ומהיום ההוא ועד עתה הייתי מצער אותו להשתדל למהר לשלחנו מן הארץ ולבטל הגזרה שנגזרה עלי על ענין איחור הנדר הזה, כי מיום שנדרתי ועד עתה לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז בפרוע פרעות, ובאו אלי כמה הרפתקי ומצאוני צרות רבות ורעות, ותלאות וקורות ומוצאות. ושתיתי ומציתי ארבע כוסות של פורענות מלאות ממי המרים, על מצות ומרורים, בנהי בכי תמרורים. ובעונתי שרבו באלה הארבעה שנים שעברו מיום שקבלתי את הנדר קברתי ארבעה צאצאים מקצתם מגודלים בנעוריהם, אוי ואבוי לאבותיהם. ואוי לאב שככה באת לידיו, ואוי עליו שככה ראה בחמודיו. ומדי שנה שהייתי מקבר והולך הייתי מתאונן ומתלונן על ר' חזקיה לאמר בעבור זה עשה לי השם ונלכד בפח מוקשי, פרי בטני חטאת נפשי, במתים חפשי. ובראותו כי אפר כלחם אכלתי, ושקוי בבכי מסכתי. והרביתי מספד כתנים ואבל כבנות יענה, והשביעני ממרורים והרוני לענה, המו מעי לי, ועגמה נפשו עלי, ושלח לי כתב קודם הפורים הזה שעבר שאלך אליו שהוא מזומן שנלך לשלם נדרנו, ואני שלחתי לו שיכין צידה לדרכנו, ונשים לדרך פעמינו. כי בעזרת האל אלך אליו אחר הפורים ובני ביתי, ונתאמץ הקשר שבין קורדובה לאשביליא וחדלו ארחות ומסלות והולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות בקשת ומגן וצינה, וכל הדרך בחזקת סכנה, ועם כל זה רציתי לסכן עצמי, וכל אשר עמי, לא הניחוני, אוהבי ורעי עכבוני, בעל כרחי, לא נתנני השב רוחי, ור' חזקיה בהבטחתו על הכתב ששלחתי לו, שכר ספינה והכניס בה כל אשר לו. על סמך שהי' סבור שהייתי הולך אליו בזמן ההוא כאשר יעדתי לו המועד, ובראותו כי לא הלכתי ואחרתי מן המועד, נחפז ללכת ומהר, ויברח הוא וכל אשר לו ויקם ויעבר את הנהר²⁶ ומאתי עזב חסדו²⁷ ויותר יעקב לבדו. וגדול העצה חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח כי בחבורתינו בחר בחור והפר מחשבות ערומים והשיב חכמים אחור, ולא אסתייעא מילתא וחזר לאשביליא ושלח לי כתב נגוע לידך עם כתבי זה²⁸ והמובן בדבריו שאין בדעתו ללכת עכשיו עד שישלם את נדרו הראשון שנדר קודם שנדרנו אנחנו כי כן אמר לי הוא זה ימים אחר שנדרנו וכי הוא נדר נדר קודם שנדרנו לקבוע בתורה זמן ידוע ועד שישלם נדרו הראשון לא יתירו ללכת שכך הורו לו מן השמים, זה פעמים והשם ראה בעניי ורחם עלי שנשאר לי בן יחיד מכמה בנים לבל יספה בעוני, ועיין בנוסח השבועה וגם בכתבו ואבי ראה גם ראה בעין השכל על דרך החקירה, אם יש דרך להוציאני מימי עברה, ותחטאני באזוב ומי חטאתך עלי הזה, והסר מעלי רק את המות הזה, והודיעני נא אם אני מחוייב להמתין לו עד שישלם נדרו מאחר שאני לוקה ונענש על איחור זה הנדר כאשר הוחזק, או אם אוכל לצאת מקורדובה ללכת למלוגרה [או?] לאחת מאיי הים להמתין לו שם כאשר רצה הוא לעשות. ואולי יראה השם בעניי ויגדור הפרצה הזאת מעלי לבל יכרת זרעי, ואם יראה בעין שכלך הזך לשלוח להחכם השלם רבי חזקיה כתב להודות לה' על הנס שנעשה לו²⁹ ומתוך כך תלחוש כפי חכמתך מעט קט מפרשת נדרים ושבח ותהלה לה' ובית זבולו, אולי יפותה ונוכלה לו, ויקץ מתנומת הפחד והאימה שנכנסה בלבו, ולא תמעד אשוריו כי תורת אלהיו בקרבו. ויתעורר לקיים את נדריו שנדר עמי כי הנדר שנדר הוא לקבוע בתורה ולא קבע לא זמן ולא מקום אלא באיזה זמן ובאיזה מקום שיזדמן לו הכנה והזמנה יקיים את נדרו אז שם ולא ידחה את נדרו מפני גזרתנו ושבועתנו, כי אפשר שזכות הארץ הטהורה והנבחרת יסייע אותנו ויזדמן לנו שם מקום ופרנסה ויתקיימו השני נדרים בארצות החיים, ומהשם ומישראל נהיה נקיים, ואנא תיקר נא נפשי ונפש בני בעיניך, והורינו הדרך הטובה והישרה וחנני וענני והעלני מן הסערה, וישגבך שם אלהי יעקב ויענך השם ביום צרה, ותחת כנפיו תחסה ויפרוש סוכת שלומו עליך במאור תורה.

והא לך נוסח השבועה: לכבוד אלהי ישראל הבוחר בירושלים מכון לשבתו עולמים ולכבוד תורתו התמימה היוצאה מציון כי שם צוה ד' את הברכה חיים עד העולם. קבלנו עלינו מצות אנחנו החתומים למטה ונדרנו נדר לאביר יעקב לעלות לארץ ישראל בארצות החיים ולדור בירושלם או בסמוך לה כפי מה שנסכים לעשות רצון האל ולעבדו בלבב שלם ששם קיום המצות וקבלת מלכות שמים והעבודה רצויה כי שם בית אלהינו ושער השמים ונשבענו שנינו איש לרעהו שבועה בספר תורה חסן יד³⁰ על דעת המקום ועל דעת רבים שנהיה חברים שמיום שנצא מן הארץ הזאת עד שבעה שנים לא נפרד איש מחבורת רעהו עד זה הזמן, ואם יהיה רצון הבורא שימציא לנו שם ריוח לנו ולאנשי בתינו נהיה שנינו קובעים עתים לתורה, ואם חס ושלום יגרום החטא ולא תזדמן הפרנסה לשנינו יהיה האחד קובע עתים ללמוד לזמן ידוע וחברו ישתדל במילי עלמא הן במלאכה הן בסחורה הן בחזרה³¹ כדי לפרנס הקובע עצמו ללמוד תורה ולאנשי ביתם וכשיזדמן לו יקבע עתים לתורה גם הוא, ולאחר הזמן הידוע אם ירצה המשתדל לקבוע עצמו ללמוד תורה יהיה חברו משתדל כדי לפרנס את נשיהם ואת אנשי ביתם כאשר עשה הראשון, וכן פנים אחר פנים, וכל ריוח שיזמין הבורא יהיה בין שנינו לפרנס עצמינו ואנשי בתינו וכל אחד לפי צורך הראוי לו ולאנשי ביתו הנמצאים היום ולנולדים לו מהיום והלאה ולא לנלוים אליו, ואם חס ושלום לא יספיק השתדלות האחד לפרנס שני הבתים נשתדל שנינו במילי עלמא להחיות את נפשותינו ונפשות בתינו וכל מה שנרויח יהיה משותף בין שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ולא יאמר האחד אני מרויח יותר אתפרנס בריוח אלא שנינו נהיה שוים בכל מה שנרויח, ומשעה שנתרחק בדרך לצאת מקורדובה נהיה בשיתוף ובחבורה בכל ריוח שיזמין לנו הבורא מאיזה צד שימצא לנו הריוח בין במלאכה בין בדבר אחר. ואם חס ושלום יארע דבר לאחד ממנו ולא יוכל לעלות לארץ ישראל יהיה חברו פטור מן הנדר ומן השבועה עד שיוכל חברו לקיימה שעל מנת כן קבלנו את הנדר והשבועה שכל זמן שנהיה שנינו בחבורה אחת יהיה הנדר נדר והשבועה שבועה, ואם לאו אין הנדר נדר ואין השבועה שבועה, וכל אלה התנאים בין בחוצה לארץ בין בארץ. ובכלל השבועה והנדר קבלנו עלינו שלא לעשות התרה להתרה עד סוף כל ההתרות, ושלא נדבר לשום אדם לעכב אותנו בין בדיבור בין בכתב בין ברמיזה בין לשנינו בין לאחד ממנו ושלא נקבל פיוס משום אדם כדי שנתעכב מזה המהלך, ואפילו שיכריח לנו המלך נשתדל בכל יכלתנו ללכת אל ארץ החיים, ואם חס ושלום יארע שום אונס לשעה שנרצה ללכת ויעכב אותנו מלכת בין באונס אדם בין אונס חולי או שלא נמצא ספינה או שיהיה שעת חירום או אם יהיה רעב בארץ או אם [לא] תשיג יד כל אחד ממנו לאלפים זהובים נמתין עד שיעבור האונס ההוא ונלך שאין הנדר והשבועה מתבטלין אם לא יתקיים המהלך בזמן שקבענו שכל ימי חיינו אנו מחוייבים בזה הנדר ובזה השבועה ובלבד שנהיה שנינו ביחד ובהסכמה אחת, וכשנהיה בירושלים בע“ה נקדיש מן הממון שימצא בידינו שם כסף או זהב החומש לעשות בו דבר לכבוד השם יתברך ולכבוד תורתו כפי מה שיראה לנו, ואם חס ושלום נצטרך לפרנסה אנו או זרענו נתפרנס ממנו כל אחד לפי חלקו³² המגיע לו, על מנת כן אנו נודרים להקדישו, וכן קבלנו עלינו לדור בירושלים שנה אחת הראשונה בלי אונס, ואם נסכים יותר לא יהיה פחות, והזמן שקבענו בו ללכת הוא מהיום ועד שתי שנים ליותר ואם נסכים ללכת קודם הרי מוטב, והנדר שנדרנו היה במרחשון שנת ע”ח לפרט עד כאן לשון השבועה.

ומעתה קרא נא כתב ה“ה רבי חזקיה ומתוך שניהם יתברר לך ענינו ותוציא לאור (עינינו) [דינינו] וכדי שתהיה השאלה סדורה לפניך אסדר אותה בדרך קצרה, המבוקש ממך להודיעני אם אני רשאי ללכת עם אנשי ביתי לבדנו זולתי החכם השלם רבי חזקיה כיון שאני לוקה ונענש על איחור זה הנדר כאשר הוחזקתי בעונותי על שלשים ועל רבעים. ועוד כי מוטעה הייתי בנדר זה שאם הייתי יודע שהיה עליו נדר להתעכב בכאן ללמוד לא הייתי נודר עמו, ואם לא תרשני ללכת לבדי הודיעני אם אני יכול לצאת מקורטובה וללכת למיורקה (Mallorca) או למקום אחר כדי להחזיק בדרך אולי תתבטל הגזרה, ואמתין לו ימים מספר כאשר רצה הוא לעשות ואחר כך אלך, ואף אם גם זאת לא תרשני, דבר נא באזני ה”ר חזקיהו ושדלהו בדברים שנלך ביחד ותקצוב לו זמן המהלך מתי יהיה ובזה תגדור פרצה גדולה שנפרצה על ידינו כי יש מהמון העם שמזלזלים בשבועות ומועלים בנדרים ואומרים הלא אלה לומדים שתורתם אומנותם לא קיימו שבועתם ונודרים ואינם מקיימים, כל שכן שאר העם, וכל העם מרננים אחרינו ואומרים התירו פרושים את הדבר, ואנא רבנא אל יתחלל שם שמים על ידינו, ומוטב שנסכן עצמנו אנו ואלף כיוצא בנו, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, ומצד חיוב התורה שלמדתנו, ואתה אב לכולנו, יש לך להטפל בנו, ולהשתדל ולתקן הדבר הזה ולהסיר מכשול מדרך העם, ושלום תורתך יגדל עד כחפצך וחפץ עבד הנרצ' [הנרצע?] לעבודתך, המשתחוה לצל תמונתך, המיחל לטעם תשובתך, המצפה יושר אמרתך, יעקב ברבי חננאל יש“י עמה”ן³³.

תשובה: צר לי מאד על צערך המקום ירחם עליך ויאמר די לצרותך. הנה עשיתי מצותך ודקדקתי בנדר ושבועה קיימתם ביניכם. הנדר היה שנדרתם ללכת לארץ ישראל בתוך שתי שנים, והשבועה היתה על חברת שבע שנים, ומה שכתבת שהיית מוטעה בנדר זה, שאם היית יודע שהיה עליו נדר להתעכב בכאן ללמוד, לא היית נודר ללכת עמו. איני רואה בכאן טעות, כי נדר גמור נדר לעלות לארץ ישראל בתוך שנתים, ואם היה עליו נדר להתעכב בכאן יותר משנתים וללמוד, היאך נדר נדר האחרון לבטל את הראשון, ונדר האחרון לא היה נדר, וכיון שנדרו לא היה נדר גם שלך לא היה נדר, כי לא נדרת אלא להיות בחבורה אחת, וכיון שנדרו אינו נדר ואינו מחוייב ללכת, נתפרדה חבילה ואין כאן נדר. ואם לא היה עליו נדר להתעכב בכאן יותר משנתים וללמוד, הרי נדר שניכם נדר ומחוייבים אתם ללכת, כדי לקיים נדר שלכם, ואם חס ושלום לא היה אחד מכם רוצה לשלם את נדרו, העובר יעבור והשני פטור מלילך כי אין עליו נדר, כי לא נדר אחד מכם כי אם על דעת החברה. הילכך ממה נפשך אם ישאר ה“ה רבי חזקיה או כדין או שלא כדין, אין עליך נדר ואם אתה רוצה לילך בלא נדר הרשות בידך אבל נדר אין עליך אם ישאר ה”ר חזקיה לפי אשר דקדקתי בנוסח הנדר והשבועה שביניכם, ואם תרצה ללכת אינך צריך להליכת ה“ה רבי חזקיה ש”צ³⁴ כי נתפרדה החברה ובטל הנדר שלך כיון שהוא [אינו] הולך, ונצטערתי מאד על שלא הודעתני ענין הקהל כי לבי דואג מאד עליהם לידע ניהוגם ושלותם. ואתה וכל אשר לך שלום כנפש דורש שלומך וטובתך.

אשר בן ה“ר יחיאל זצ”ל

אחד המקובלים בשם ר' דוד ב"ר יהודה חסיד חבר ספרים שונים בחכמת הקבלה. בזמנו הי' כנראה המחבר וספריו מפורסמים, עדות לכך – העתקות רבות שנעשו מספריו ואשר חלק מהם עדיין נמצא בספריות שונות. בדפוס נתפרסם רק הספר “לבנת הספיר” (ירושלים תרע"ג), אך דעת המבקרים היא, כי ספר זה נתיחס אליו בטעות.

בספרות המדעית נתפרסמו אודות מחבר זה וספריו ידיעות מקוטעות בלבד, ברשימות כתבי־היד נרשמו אחדים מספריו, פה ושם נתפרסם גם הערה משמו, אבל אף אחד החכמים לא ידע להגיד דבר ברור על שיטת המחבר בקבלה, בדבר מקומו וזמנו.

הראשון שהקדיש חקירה מיוחדת לר' דוד זה היה א' מרמרשטיין¹ שהשתמש בידיעות שנתפרסמו לפניו ובעצמו בדק באופן מפורט את כתב־־היד מפירוש התפלה לר' דוד הנקרא בשם “אור זרוע”.

בספר זה, כמו ביתר ספרי ר' דוד, נמצא תערובות של קבלות ומנהגים אשכנזים וספרדים. מרמרשטיין החליט שר' דוד היה יליד אשכנז ועיקר קבלותיו היה מחכמי אשכנז, ורק אח“כ בא גם לספרד ורכש לו ידיעות שונות ממקובלי ספרד והתבונן למנהגי הארץ שבא לשם. על יסוד הכתוב ב”אור זרוע“: “וזה הסוד קבל הרב הגדול רבינו שמעון הגדול זלה”ה מן בית אב שלנו רבי יהודה החסיד זלה”ה", מחליט מרמרשטיין, שר' יהודה חסיד אבי ר' דוד היה נכדו של ר' יהודה חסיד הידוע מרגנשבורג.

חקירה יסודית ומקיפה הקדיש למחברנו וספריו חוקר ספרות הקבלה ג' שלום². הוא בדק כתבי־יד רבים מספרי ר' דוד והגיע למסקנות אחרות ממרמרשטיין. לדעת שלום היה ר' דוד יליד ספרד ולזה מתאים שיטתו בקבלה אלא שפה ושם נכנסו בספריו גם דעות ממקובלי אשכנז, שרכש לו בנסיעותיו בארצות שונות.

שלום חקר את יחוסו של ר' דוד לספרות הזוהר, ומצא, שחומר רב מספרות הזוהר נשתקעו בספרי ר' דוד בעילום שם³ ובתרגום עברי. וערך חשוב יש לחומר זה לקביעת נוסחאות הזוהר ולבירור תולדות התפשטותו.

ערך מיוחד יש למסקנתו של שלום, שר' דוד זה היה נכדו של הרמב“ן. במאמר על סודות הא”ב מר' דוד מצא כתוב: “ממה שקבלתי מאבי אבא הרב הגדול רבינו משה בר נחמן ז”ל". עדות נוספת ומפורשת לדעה זו מצא שלום בשיר שבסוף מאמרו הנזכר של ר' דוד.

שלום הדפיס את השיר⁴ אבל לצערי נפלו בו שבושים המשחיתים כונת השיר, והנני מוצא לנכון לפרסמו כאן מחדש בנוסח מסודר ומתוקן, בצירוף הערות, שבהן אציין הנוסחאות כפי שהם בהדפסה הראשונה ב“קרית ספר”.

בראש השיר נמצאת רשימה קצרה: “תפלת החתום טב יומי”. שלום העיר על רשימה זו: ואלו דברים שאין להם שחר, ולא אדע מניין באו הנה. כי לא איזה ר' יום טוב חבר השיר". לדעתי יש לקרוא הח' שבמלת “החתום” בחירק “תפלת החתום” והכונה תפלת הסיום, “טב יומי” הוסיף המחבר כדי להביע את שמחתו ביום סיום מאמרו, ויום הסיום הוא יום טוב, כמאמר אביי: “עבדינא יומא טבא לרבנן” (שבת קיט). וכל הרשימה היא משחק מילים למאמר “חתים טביומי” (ב"ב יב, ב).

תפלת החתום טב יומי:

צור הקיצה / שכלי רוצה / לגדול עצה / נורא יחיד

אל הנאדר / בשמי רום דר / עוז עם הדר / כסאו העמיד

יצר גזרה / מכם נורא / לה הבחירה⁵ / בגוף הצמיד

הוריק שפע / יקר הופע / להעיד כי פע־ / לו הוא תגיד

אדם הרים / מהיצורים / ושני אורים / מולו העמיד

אור השכל / לראות יוכל / פריו יוכל⁶ / לבו יסעיד

אור השני / הוא אור קוני / בו בנייני / יסוד מוסיד⁷

ללמוד חכמות / בין ומזימות / בתעלומות / שכלי יתמיד⁸

סוד העולם / הוא כ"ב נעלם / כולם סולם / יעל יוריד

למדה אותם / על סודותם / חוק על לב תם / לענק רדיד

צופים טעמן⁹ / גם טוב ממן / מבן נחמן / משה נגיד

קבלתימו / לקטתימו / מתוך כרמו / ואני דוד

הוא אבי אבא / רזיא אצבא¹⁰ / עלי הרבה / טוב לי העיד¹¹

נר המערב / נר הנקרב¹² / אבי הרב / יהודה חסיד.

כי להרמב“ן היה בן בשם “יהודה” ידוע לנו גם ממקור אחר. מהאגרת ששלח הרמב”ן בהיותו בארץ ישראל לבנו יהודה לקאשטיליא בהיות בנו עומד לפני המלך¹³. והשערה קרובה היא, כי המסופר שהרמב“ן שלח את הזוהר “מא”י לקטלוניא לבנו”¹⁴, הכונה לבנו זה.

בנוגע לר' יהודה חסיד, שר' דוד מכנה אותו “בית אב שלנו”, הזכרתי כבר דעת מרמרשטיין, שהכוונה לר' יהודה חסיד הידוע מרגנשבורג, אבל דעת שלום היא, שכונתו לר' יהודה חסיד אביו של ר' דוד, “והמלים” מן בית אב שלנו “יש להבין מלה במלה”¹⁵. לדעתי אין המלים סובלים פירוש זה. ויש לשער, שאחד מאבות משפחת הרמב“ן בזמן של ר' שמעון הגדול (אם ר' שמעון הגדול הנזכר בדברי ר' דוד הוא הידוע נכדו של ר' אבין, לא נתברר עדיין) היה שמו ר' יהודה חסיד, ואולי על שמו קרא הרמב”ן לבנו “יהודה”.

בניגוד לדעתו של שלום, שר' דוד לא הכיר את זקנו הרמב“ן פנים אל פנים, הנני נוטה להאמין, ש”קבל" ממנו פה אל פה עוד בהיותו בספרד. ולפי זה עלינו להניח, כי בזמן שהרמב“ן עזב את ספרד כבר היה נכדו ר' דוד איש מבוגר ומוכשר ללמוד הקבלה, ועלינו לקבוע זמן לידתו בסוף האלף החמשי או בראשית האלף הששי – להקדימו הרבה אי אפשר, כי ר' דוד מזכיר בספריו את מהר”מ רוטנבורג בברכת המתים “ז”ל". את זמן פעולתו הספרותית של ר' דוד עלינו לקבוע בין השנים ל–ס לאלף הששי.

ר' משה ב“ר חסדאי היה אחד מגדולי הדור במאה הראשונה לאלף הששי. מסבות בלתי ידועות נאבדו ספריו ושמו כמעט ונשכח, אך הודות לידיעה שמסר לנו ר' ישראל מברונא, שר' משה ב”ר חסדאי נקרא גם בשם ר' משה תקו¹, וכי הוא המחבר ספר כתב תמים“², ואחרי שנתגלה חלק מהספר “כתב תמים” והחכם קירכהיים פרסמו בדפוס³ התחילו בעלי אסופות לטפל בר' משה תקו ודעותיו, ויש שדרשו אותו לשבח ויש – לגנאי. אך על ר' משה ב”ר חסדאי בתור גדול בהלכה עברו כמעט בשתיקה, כי ספריו בהלכה נאבדו ואינם ורק לפעמים נזכרו בספרי חכמי דורו והבאים אחריו.

אבל גם בקטעים המעטים המובאים בשמו בספרים שונים, אפשר להכיר את גדולתו בתורה, וכי בכל מקצועות התלמוד והלכה נאמן הוא. נזכרו בשמו: פירושים⁴, תוספות⁵, פירושים לירושלמי⁶, תשובות⁷ והוראות הלכה למעשה⁸.

לפי עדות ר' ישראל ברונא נקבר בעיר נוישטט הסמוכה לווינא⁹ ובעיר הזאת אנו מוצאים זכר לשם תקו" עוד בזמן מאוחר בשנת ר"ג¹⁰ ואולי זה מבני בניו. ויש לשער שנולד בעיר תקו¹¹ (Tachau) שבביהם, ועל שמה נקרא בשם “תקו”, מלבד שתי העירות הנזכרות, תקו ונוישטדט, אנו מוצאים אותו גם ברגנשבורג, ושם חבר, כפי הנראה, את ספרו כתב תמים¹², ובעיר זו פסל את המקוה שנפלו בה מים שאובין, ואף שהפסק היה מלתא דתמיה, ונעלם מגדולי הראשונים טעמו, שהרי אין מים שאובין פוסלים במי־־מעין, בכל זאת נכנעו לפקודתו¹³. אך מצאתי שלר' משה תקו היתה שטה מיוחדת בפרוש המשנה דמקואות (פ“ה מ”ג), ולפי פירושו מים שאובין פוסלים גם במי־מעין אם הם נמצאים בבור ואינם נמשכים¹⁴.

את זמנו של ר' משה תקו קבעו רוב בעלי אסופות בתור בן־־דורו של הרמב“ן בראשית האלף הששי, על יסוד קטע אחד הנמצא בחדושי הרמב”ן, שבו מזכיר חכם אחד בשם ר' משה בר' חסדאי מפולוניא¹⁵. אך החכם גרץ מאחר את זמנו של ר' משה תקו, ולפי דעתו אי אפשר שתקו היה מכירו של הרמב“ן, כיון שבספרו “כתב תמים” מיחס הוא בטעות להרמב”ם את פירושו של הרמב“ן לספר איוב, ומכירו של הרמב”ן אי־אפשר שיכשל בטעות כזו¹⁶. והפרופ' א' ברלינר, במחברתו על שיר היחוד¹⁷, דוחה דברי גרץ ומחליט שאין זה אלא טעות המעתיק, וכי ר' משה תקו יחס באמת את פירוש איוב להרמב“ן, ומחזק את דעתו זו במה שמצא “בתורת העולה” להרמ”א, שמעתיק את דברי הכתב־תמים ושם הנוסח: להרמב“ן¹⁸. אך המעיין בכתב תמים יראה, שברלינר טעה בהנחה זו, כי מהמשך הענינים מתברר בלי כל ספק שהמחבר יחס את פירוש איוב להרמב”ם¹⁹ והרמ“א הוא שתקן וכתב: רמב”ן.

ומה שנראה לדעתי בענין זה, שמחבר פירוש איוב הנזכר אינו לא הרמב“ן²⁰ ולא הרמב”ם, אלא “משה” אחר בלתי־ידוע; ויש שטעו וחשבו אותו להרמב“ן, ויש, כפי הנראה, שטעו וחשבו שזהו הרמב”ם, וגם ר' משה תקו היה מאלה האחרונים, ואולי דוקא בתור מכירו של הרמב“ן ידע שלא הרמב”ן חברו. בכל אופן אין כח בידי הטעות הזאת להוציא את ר' משה תקו מחזקת בן דורו של הרמב"ן.

אך כל היסוד הזה לקביעת זמנו של ר' משה תקו, הוא חלש, כי אין לנו שום ידיעה איך ומתי נפגשו ונועדו הרמב"ן הספרדי ור' משה הפולני, גם השם פולוניא למדינת ביהם הוא מסופק, בכל זאת בטוח הדבר, שזמנו של תקו היה בראשית המאה הראשונה לאלף הששי, וזה מתברר מהיחס שבין ר' יצחק אור זרוע ובין ר' משה תקו.

ובנוגע לר' יצחק אור זרוע, איך שנתיחס להשערות השונות שנאמרו בנוגע לקביעת זמנו²¹, הדבר ברור, שחי בתחלת האלף הששי. הננו מוצאים שר' יצחק אור זרוע ותקו כתבו תשובות על ענין אחד, בדבר המחלוקת שפרצה בעיר מגדנבורג (Magdeburg), שהבחור ר' יחזקיהו²² חפץ למלאות מקום אביו הרב ר' יעקב בחזנות, ונמצאו בקהלה שהתנגדו לו ואמרו שאינו ראוי למלאת מקום אביו. גדולי הדור התערבו בריב זה והשתדלו להשקיט את המחלוקת, ותשובותיהם של ר' יצחק אור זרוע ושל ר' משה ב“ר חסדאי נשארו לנו לפליטה בשתי העתקות²³, הריא”ז כתב תשובתו כפי הנראה על פי בקשת ר' יחזקיהו²⁴ אבל ר' משה תקו כתב על־־פי בקשת הקהלה²⁵, מזה נראה שתקו היה גדול מר' יצחק אור זרוע, וכן נראה מהיחס של הריא“ז לפסקו של תקו בנוגע לפסול המקוה ברגנשבורג שהזכרנו כבר²⁶, שלמרות מה שלא מצא מקור לדעתו והדבר היה תמוה בעיניו, בכל זאת לא דחה את דבריו. זמן ישיבת הריא”ז ברגנשבורג אפשר לקבוע שהיתה שלשים שנה לפני כתיבת ספרו²⁷, וגם בעת סדור ספרו התיחס בכבוד לדברי ר' משה תקו והכניס בספרו שתי תשובות ממנו²⁸, מכל זה הננו רואים ברור שהיו בזמן אחד, ולעומת זה ר' חיים בנו של הריא"ז מזכירו בברכת המתים²⁹ ואם כן מתברר שזמנו של ר' משה תקו, האלף הששי.

בספר מדרשי התורה" להקדוש אנשלמה אשתרוק, שחי בראשית המאה השנייה לאלף השישי¹, מובא חכם ירושלמי שהמחבר נפגש אתו וקיבל ממנו פירוש: “והרב ר' יוסף ב”ר יוחנן איש ירושלים פירש לי"². ברור הדבר, שגם ר' יוסף הנהו בן המאה השנייה.

המו“ל, ר' שמעון עפפענשטיין, מעיר: “החכם הזה בלתי נודע שמו, רק הד”ר אברהם ברלינר נ”י כתב לי, כי מצאו עוד מוזכר בספר הדר זקנים בפירוש בעלי התוספות על התורה בסדר וישב על פסוק: ‘ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף’ (בראשית לח, כד) ובפירוש אחד על משלי כ“י בפסוק ‘מונע בר’ (יא, כו)”³.

לידיעה האחרונה, שהוא נזכר באיזה כתב־יד, אין ערך, כל זמן שלא ראינו את העניין. גם לא הודיענו את שם המפרש. אולם בנוגע לידיעה הראשונה, שר' יוסף נזכר בבעלי התוספות, אין ספק אצלי, שהד“ר ברלינר קירב הפעם רחוקים, שכן אין להכניס חכם מהמאה השנייה לרשימת בעלי התוספות. ואף אם היה נזכר שם בשמו ובשם אביו היינו מוכרחים להחליט ששני יוסף ב”ר יוחנן היו, אבל באמת נזכר שם “ר' יוסף מארץ ישראל”, ואין כל ראיה שזהו ר' יוסף שלנו. יותר קרוב הדבר, שהוא ר' יוסף קלצון ב"ר ברוך איש ירושלים, הנזכר כמה פעמים בתוספות⁴.

את ר' יוסף שלנו נראה לי לזהות עם חכם מפורסם במאה השנייה, שכמעט לא נשארו לנו ידיעות על אודותיו; אבל בנו ונכדו שהיו רבנים מפורסמים התייחסו עליו, והתגאו לאמור: “מזרעא דיוסף קאתינא”. מכאן, שהיה מגדולי זמנו.

כדי להציל את החומר הדרוש לתולדות ר' יוסף שלנו, עלינו לטפל בקצרה גם בתולדות בנו ונכדו, שכבר עסקו בהם כותבי דברי ימי ישראל, אך אין בית המדרש בלא חידוש, גם בנוגע להם.

לדעתי, ר' יוסף ב“ר יוחנן איש ירושלים הוא אביו של הרב ר' מתתיה, שהיה רב בפאריז ומאושר על־ידי המלך קארל החמישי כרב הכולל ליהודי צרפת. אודות ר' מתתיה זה כותב הריב”ש באחת מתשובותיו⁵ : “איש האלהים, חטר מגזע חכמה ותורה, ונצר משרשי ענוה וקדושה, אבן בחן, פנת יקרת, הוא האבן הראשה, מהר”ר מתתיה נ“ע, בן האדם הגדול, פאר החכמים, עטרת זקנים, מופלא שבסנהדרין, החרש והמסגר, הוא מוהר”ר יוסף ב“ר יוחנן נ”ע“. פרטים נוספים אנו מוצאים בקטעים שפירסם נויבויר מתוך “קרית ספר” לר”י לאטש⁶ : “ובפריש החכם ר' מתתיה בן כבוד הרב הגדול ר' יוסף בן הרב ר' יוחנן אשכנזי, והוא קבל מאביו ומאמו, וקבל גם כן מהרב רבינו פרץ הכהן נ”ע ומהרב רבינו נסים“. מכאן אנו למדים, שר' יוחנן אביו של ר' יוסף היה מכונה “אשכנזי”. כלומר: מוצא משפחה מיוחסת זו, שתפסה אחר כך מקום חשוב בצרפת, היה מאשכנז. אשת ר' יוסף, אמו של ר' מתתיה, היתה אשה חכמה ומלומדת, עד שבין כל אלה שהוא קיבל מהם חשבו גם את “אמו”. על כך מעיד גם הרשב”ץ⁷, שהביא בשמה פירוש בתלמוד.

אפשר, שר' מתתיה גלה ממקום מגורי אביו למקום תורה, לספרד, ושם קיבל מהרב ר' פרץ והר“ן. אך יותר נראה, שגם אביו ר' יוסף ישב שם זמן מה, כמו שאומר נכדו ר' יוחנן ב”ר מתתיה במכתבו לחכמי קטלוניא⁸ : “מזרעא דיוסף קאתינא, מורנו הרב זקני נ”ע, אשר ראיתם ושמעתם מעלתו".

ר' מתתיה בא או שב לצרפת יחד עם שבי הגולה בשנת קכ“א. מצב ידיעת התורה היה אז בצרפת בשפל המדרגה, לכן השתדל לייסד ישיבה בפאריז, ועלתה בידו להעמיד “הרבה רבנים תופשי ישיבה”⁹. זכר לבית מדרשו נמצא בש”ס כתב־יד־מינכן שנכתב לשמו¹⁰. על רבנותו מספר לנו הריב"ש: “וכל קהלות המלכות ההוא (= צרפת) בראותם טוב פעולותיו ויושר מעשיו, תורה וגדולה במקום אחד, וכי בגללו היה להם שלום ושקט בארץ ההיא, קבלוהו עליהם לשר ושופט רב ודיין… וגם המלך (= קארל החמישי) שמו אדון עליהם ומושל בכל משפטיהם, וכל ימי חייו נהג רבנותו, ממשלתו ונשיאותו ברמים במלכות ההוא”¹¹.

כשהמלך קארל נתן את הפקודה בדבר אות הקלון והוציא מכלל זה כמה יהודים נכבדים, היו גם ר' מתתיה ואמו בין הפטורים מאות הקלון¹². מכאן, שאמו ישבה עם בנה בפאריז ולא נסעה עם בעלה ר' יוסף לארץ ישראל.

משלושת בני ר' מתתיה הידועים לנו¹³ נתפרסם ביחוד בנו ר' יוחנן, שהיה ממלא מקום אביו ברבנות צרפת. הוא נסמך מאביו וקיבל ממנו רשות לתפוש ישיבה, ועוד בחיי אביו הלך לעיר אחרת ויסד ישיבה. וכשמת ר' מתתיה אביו, קיבלו הקהלות את ר' יוחנן לממלא מקומו, וניהל את הרבנות והישיבה “בהרמנא דמלכא וברשות הקהלות” כחמש שנים אחרי פטירת אביו. מקום ישיבתו היתה העיר פרובינש (Province), ששם נשאר גם בזמן שניהל את הרבנות על כל ארץ צרפת¹⁴.

באותו הזמן תיקן אחד מגדולי אשכנז ר' מאיר הלוי את תקנת הסמיכה¹⁵, לפיה ניתנה רשות רק לרבנים מוסמכים להתעסק בעניני רבנות ולתפוש ישיבה, ולאחד מתלמידיו ר' ישעיה ב"ר אבא מארי, רב בשבוייא (Savoie) על גבול צרפת, נתן הכוח והרשות לסמוך רבנים גם בצרפת. תלמידי הישיבה של ר' יוחנן הבינו שלא יספיק להם היתר הוראה שיקבלו מר' יוחנן בלבד, אלא יהיו זקוקים לקבל סמיכה מר' מאיר הלוי או מבא כוחו ר' ישעיה, והתחילו להתפזר ולעזוב את הישיבה.

ר' יוחנן ראה בכך פגיעה בכבודו, גם דאג לביטולה של תורה מצרפת כי לא כל אחד יוכל לנסוע מעבר לגבול כדי לקבל סמיכה. הוא פנה איפוא במכתבי בקשה לגדולי הדור, שיגנו על זכותו וחזקת אבותיו בצרפת. שליח מיוחד שלח לחכמי קטלוניא, את ר' יהודה ב"ר אליעזר, שלמד שם לפנים אצל ר' פרץ כהן. גם קהילות שונות וביחוד חכמי פאריז יצאו להגן על זכותו של ר' יוחנן, והתנגדו להשפעת חכמי אשכנז על צרפת. תשובות הרבנים שהגיעו לידינו הן לטובת ר' יוחנן¹⁶, אולם תוצאותיה של מחלוקת זו אינן ידועות לנו.

לאחר גירוש צרפת, בשנת קנ"ה (1395), ישב ר' יוחנן שנים אחדות באיטליא, ור' משה די ריאטי בספרו “מקדש מעט”, רשם את הדבר לזכרון. והנה לא נעתיק פה את חרוזיו של די ריאטי, אבל נביא את הערתו,

שיש בה פרטים מעניינים על ר' יוחנן ומשפחתו: “חכם צרפתי שמו ר' יוחנן ומכנים אותו בשם הגדול למעלתו, ובימינו ישב באיטליה שנים מה אחר גירוש צרפת, שהיה בעונותינו שנת כל”ה אחר מאה לאלף הששי, ר“ל שנת קנ”ה, והיה חכם יחידי בעולם בזקנותו; ובנו הרב ר' יוסף נסמך אחריו והיה דור שנים עשר ברבנות מאב לבן נוסעת. ונפטר יום תשעה באב של שנת קפ“ט לאלף הששי. ור' יוסף אחיו שהיה רב גם כן נפטר ג ימים לפניו ור' יוסף בנו של ר' יוחנן נפטר בקונשנציאה בעונותינו שרבו אחרי זאת שנים מה”¹⁷. אין ספק, שדברים הללו מוסבים על ר' יוחנן שלנו, ואם ר' יוחנן זה או בנו ר' יוסף (קשה להכריע בדברי די ריאטי) היה הדור השנים עשר ברבנות מאב לבן נוסעת“, יוצא, שזקנם ר' יוסף ב”ר יוחנן איש ירושלים היה כבר הדור העשירי או התשיעי ברבנות. את הדורות שלפניו עלינו לחפש באשכנז, כאשר מראה לנו הכנוי אשכנזי, שאביו ר' יוחנן מכונה בו, אבל עד עתה לא עלתה בידי לגלות עקבות המשפחה הזאת בין חכמי אשכנז¹⁸.

מתקופת זמן שבתו של ר' יוסף איש ירושלים בירושלים מצאתי שתי רשימות, שלדעתי הן מוסבות על ר' יוסף ב"ר יוחנן שלנו:

א. בעיר פרפינאן נשבעו שלושה אנשים לעלות לארץ ישראל, וזה נוסח השבועה: "בפנינו עדים חתומי מטה נשבעו ראובן ושמעון ולוי שבועה חמורה, חפץ ביד, בשם אלהי ישראל על דעת המקום ועל דעת הרבים ועל דעת הרב ר' יוסף ממרשילייא ורבי חיים צרפתי אנשי ירושלים ועל דעתנו בלי שום פתח היתר וחרטה בעולם, שישתדלו ללכת וילכו ויעברו עד שיפרי (Cypern) בספינה זו אשר בברצלונה העתידה ללכת שם במהלך זה עכשיו בקרוב בחדש אוקטובר, או נובינבר, הבא ראשון, על דעת

לקבוע דירה זמן מה הן רב או מעט בארץ ישראל או בסביבותיה בדמשק או באלכסנדריא של מצרים או בשיפרי או באיזה מקום מעבר לים"¹⁹. נראה, ששני “אנשי ירושלים” אלה היו מפורסמים, ור' יוסף שלנו ידוע בשם ר' יוסף ממרשילייא²⁰ כנראה ישב זמן מה במרסיל לפני בואו לספרד.

ב. שני רבנים הללו נזכרים יחד בתור רבני ירושלים גם על־ידי ר' יצחק חילו בספרו “שבילי דירושלים”, שנכתב בראשית המאה השניה²¹, ואלה דבריו: קהלת ישראל בירושלים, ה' יחוננה, גדולה. בה נקבצו ראשי בתי האבות של כל חלקי תבל, ביחוד מצרפת; ראשי הקהל וטובי רבניו הם מהממלכה ההיא, ביניהם ר' חיים ור' יוסף²².

על ר' חיים צרפתי, הנזכר כאן, אין לנו שום ידיעה ממקורות אחרים.

הנוסע האיטלקי ר' משולם ב"ר מנחם מוואלטרה רשם את סדר מסעו לארץ ישראל בספר, ספרו זה נתפרסם לראשונה במאסף “ירושלים”, כרך א, עמ' 219–167. בספרו אנו מוצאים רשימה קצרה מהנכבדים שבירושלים. ובראשה (שם עמ' 207) נזכר: “ר' יוסף דמונטנייא אשכנזי והוא הפרנס”.

בראשונה כדאי להעיר, כי השם “דמונטנייא” הוא כתיב עברי מדויק מהכתיב האיטלקי של השם da Montagna שהוא כינוי משפחה ידוע באיטליה.

היות שיותר מרשימה קצרה, לא היה לחוקרי תולדות חכמי ירושלים שום ידיעה על אישיותו של פרנס ירושלמי זה, לא מצאו צורך אף להזכירו בשם, רק לונץ רשם את שמו בין רבני וחכמי ארץ ישראל (ירושלים כרך ששי עמ' 129).

וראה זה מצאתי מקור נוסף לתולדותיו, מכתב שבו רשם סדר מסעו לארץ ישראל גם כן בשנת רמ"א, ובמכתב זה אפשר להכיר יותר את אישיותו וכמה פרטים ממצב משפחתו והזמן שבא לירושלים, אבל באשמת אחד המעתיקים נפלה טעות בשם, וזה גרם שהדבר נעלם מעיני החוקרים.

בראש מכתב הנמצא בכתב יד בבודלינא שבאוקספורד נמצא רשום: “טופס הכתב ששלח כ”מ יוסף מנטבייא האשכנזי מירושלים ללונברדיאה משנת רמ“א”.

שטיינשנידר שהזכיר המכתב על־־פי הקטלוג של נויבויר במאמרו הגרמני (ירושלים, כרך שלישי, חלק הלועזי, עמ' 50) לא ידע איך לקרוא את השם “מנטבייא” ולכן לא העתיקו לכתיב גרמני כדרכו בכל השמות, והביא הכתיב העברי בהוספת סימן השאלה.

לונץ הדפיס את כל המכתב ב“ירושלים” (כרך ששי, עמ' 336) וב“המעמר” (כרך שלישי, עמ' 89). ב“ירושלים” השאיר את השם “מנטבייא” בלי כל הערה. ב“המעמר” רשם כתובת גרמנית בראש העמודים, ובכתובת זו הביא “מנטבייא” בכתיב עברי. במאמרו “ספרות ישראל במדע א”י" (ירושלים, כרך יא–יב, עמ' 23) שינה לונץ את הכתיב מ“מנטבייא” ל“מאנטובייא”. ולא ידוע אם זה תיקון מדעת או טעות שלא מדעת. בכל אופן אנו רואים, כי לא ידעו חכמים מה זה “מנטבייא”. לדעתי טעה המעתיק בין נ' לב', והנוסח הנכון הוא “מונטנייא” דמונטנייא.

ולפי זה כותב המכתב הנ“ל הוא הפרנס שהזכיר ר' משולם מוואלטרה, אלא שבזמן שכתב המכתב לא היה עדיין פרנס, כי את המכתב כתב קרוב לבואו ירושלימה, לפי המפורש במכתב היה ביום הכפורים ובסוכות של שנת רמ”א בדמשק, בצפת שהה חודש, גם בשאר מקומות עמד כמה ימים, נמצא שבא לירושלים בתחלת כסלו רמ“א, במכתבו הוא כותב שהאשה “מ' גרישא הגיעה פה יום ו' קודם חנוכה” לפי זה כתב את מכתבו קרוב לחנוכה רמ”א.

כשכתב מכתבו עדיין לא חשב כנראה שהוא יהיה פרנס בירושלים, הוא שמח כי הפרנסים קבלו אותו בסבר פנים יפות. בסוף מכתבו הוא כותב: “דעו, כי ראשי הקהל והדיינים מפה קבלו אותי בסבר פנים יפות והבטיחוני לנהוג עמי כשורה וכהוגן ולא כאשר נאמר לי בצפת ובכפר קיני מרוב רוע הנהגתם של הקהל מפה, וכבר ידעו הדבר שנאמר לי הרעות מהקהל ואיך שהפצירו בי הקהל מצפת וכן בכפר קיני לישאר אצלם ושלא להכביד עלי פרוטה מלבד המס הקבוע שהוא כמו ב' דוקטי לשנה תוך כ' שנה, ומה מאד הם מכבדים לומדי תורה בכל אלו העירות, ושלום על כל ישראל, אמן”. ר' משולם מוואלטרה שהה בירושלים מכ“ט יולי עד כ”ו אוגוסט שנת רמ"א. ובאותו זמן כבר היה ר' יוסף דמונטנייא אשכנזי פרנס בירושלים.

בספר המסע לארץ ישראל של הנוסע האיטלקי ר' משולם ב"ר מנחם מוואלטרה, שהזכרנו במאמרנו הקודם, נזכרה אישיות נוספת מארץ ישראל, ואף אישיות זו אינה נזכרת אצל חוקרי ארץ ישראל.

ברשימתי זו אשתדל להפיץ קצת אור עליה.

על־־פי המלצה מיוחדת מהנגיד ר' שלמה ב"ר יוסף ממצרים התאכסן ר' משולם בבואו לירושלים בבית ממלא מקום הנגיד (“וויצו נגיד”), אך התבשילים שם לא היו לפי טעמו של בן איטליה, והשפיעו לרעה על בריאותו ונפל במחלה מסוכנת. אך הודות ליהודי אשכנזי שהוא ובני ביתו טפלו בר' משולם וחבירו לנסיעה, טפול מסור מאד, והכינו להם תבשילים כמנהג איטליה ניצלו ממחלתם.

כדאי להביא את דבריו בלשונו:

“אנכי הייתי חולה בירושלים מיום שהגעתי לשם עד צאתי ללכת בדמשק והגעתי לשערי מות, ולולא רחמי ה' כי יהודי אחד אשכנזי נקרא ר' יעקב קולועאני הוא ואשתו וחמותו עשו לי כל הצריך למנהגנו, אף כי הייתי עומד בבית הנכבד הוויצו נגיד כמצות המלך ע”כ (אולי צ“ל: ע”פ) כתבו, כי כבר ארץ (אולי צ"ל: כבד אותי) במאד מאד, מ“מ לא הייתי יכול לראות בשוליהן כי משונים הם וזרים הם לאיש הבריא כ”ש לחולה כמוני, אבל יעקב הנז' ובני ביתו לא עזבוני ביום ובלילה והן היו מבשלים בעדי ובעד רפאל חברי, כי גם הוא היה חולה, באופן אחרי רוב הדאיטי ועזר ה' בכל כולם נתחזקתי מאד" (ירושלים, שנה א, עמ' 206).

בלבי נתעוררה שאלה פשוטה: איך זה קרה שיהודי אשכנזי ידע לבשל מטעמים לפי מנהג איטליה?

ועל יסוד שאלה זו, נזכרתי בקטע של תעודה אחרת, ששם מצאתי פתרון לזה. ר' עובדיה מברטנורה שבא לירושלים בשנת רמ"ח, בערך שש שנים וחצי אחרי ר' משולם, מספר במכתבו הראשון שכתב לאביו מירושלים:

“ובאנו עד שערי ירושלים ונכנסנו בה בשלשה עשר לחודש ניסן רמ”ח לפ“ק בצהרים עומדות הי' רגלינו בשערי ירושלים ושם בא לקראתי אשכנזי אחד אשר נתגדל באיטליה שמו ר' ק”פ מאנו והביאני אל ביתו ונתאכסנתי עמו כל ימי הפסח (המעמר, חלק ג, עמ' 128).

מבלי שים לב לשנוי השם, הכרתי בה“אשכנזי אשר נתגדל באיטליה” והשתדל להכניס את הרע“ב לביתו, את אותו האשכנזי שבשל תבשילי איטליה לר' משולם. וכששמתי לב לנוסחאות השונות שיש לשם הזה במכתב הרע”ב נוכחתי כי השערתי מתאשרת. בהמזכיר (שנה ששית, עמ' 131) מובא נוסח: “ר' יעקב רם קולומאנו”. אם כן ק“פ מאנו אינו אלא כנוי ושמו הפרטי היה יעקב” כמו אצל ר' משולם. בכנויו יש עוד נוסח “קאלומבאנו” (השווה לונץ בהמעמר, שם, הערה 13). בידי אין אמת מדה כדי להכריע בין הנוסחאות השונות, ואולי הבקיאים בכנוי משפחות האיטלקיות יכריעו.

בכל אופן למדנו מצרוף שתי התעודות, כי ר' יעקב אשכנזי שנתגדל באיטליה טיפל לכל הפחות במשך שבע שנים בהכנסת אורחים בירושלים, וגדולי האורחים מאיטליה התאכסנו בביתו, וכי היהודי הזה היה תלמיד חכם אפשר להוכיח מזה שהרע"ב התאכסן בביתו כל ימי הפסח.

דוד קויפמן פרסם מכתב הנכתב בצפת שנת רצ“ה, ב־־.J.Q.R (כרך ט, עמ' 491). חותם המכתב הוא “דוד הקטן מן האדומים”. אך קויפמן רשם בראש המכתב Moses di Rossi ובשם זה הוא מזכיר את כותב המכתב במאמרו שהקדים למכתב. ברור שיש כאן טעות אך לא ברור אם יש כאן טעות המעתיק או הדפוס ובמקום דוד שבחתימת המכתב צ”ל: משה, או שהחתימה נכונה וקויפמן טעה וכתב משה במקום דוד.

לונץ במאמרו “ספרות ישראל במדע ארץ ישראל” (ירושלים, כרך יא–יב, עמ' 28) רשם את המכתב הנזכר על פי ה־־.J.Q.R ורשם “דוד הקטן מן האדומים” מבלי שום הערה. לעומת זה ב“המעמר” (חלק ג, עמ' 201) נדפס המכתב בתור “מכתב מצפת מר' משה די רוססי”, והמנוח טויבר, שלקח חלק בהגהת המאמר שהופיע אחרי מותו של לונץ, העיר על יד החתימה דוד, ש“צ”ל משה ואולי [ה]עתיק ד“ר דוד קויפמן שמו בשם הכותב” (שם עמ' 208, הערה 1). הנימוק של טויבר לגורם הטעות הוא מוזר קצת. אך השערתו שהטעות היא בהשם דוד ראויה לתשומת לב.

אשכלי (קרית ספר שנה יב, חוברת ב עמ' 254–265) רשם את המכתב הנ"ל פעמים מספר, גם בשם משה וגם בשם דוד, והוא הוסיף (שם עמ' 265) הערה קטנה: “משום טעות שאינה מובנת לי קורא לו קופמן משה בשעה שהוא חותם דוד ומזכיר במכתבו את נכדו ששמו משה”. כוונתו של אשכלי היא, שאם שם הנכד משה אי אפשר ששם הסבא יהיה משה, אבל אין זאת ראיה אלא לפי טעמנו והרגלנו, שקריאת שם לילד על שם איש חי הוא בזיון וסכנה לחי, אבל מנהג זה איננו קבוע; היו זמנים ויש גם היום מקומות שרואים בזה כבוד וסגולה לחי. וזה כבוד לסבא לקרוא הנכד הראשון בשמו, וכן נוהגים בני איטליה (ההרגל שלנו הוליך כמה חכמים שולל.

ומצאתי שכבר ב־־.J.Q.R (שם עמ' 758) נדפס תיקון טעות, שבמקום משה צ"ל דוד אבל לא נתפרש שם מי הוא המתקן, אם קויפמן בעצמו עמד על טעותו, או איזה מן דהוא תיקן על יסוד החתימה דוד שהרגיש בה.

מכל הנ"ל אנו רואים הערבוביה השוררת בענין זה, וכדאי שמי שיש לו האפשרות לבדוק את כתב היד של המכתב יפרסם תוצאת הבדיקה.

רשימת הישיבות בירושלים בשם “תקיפי דארעא בירושלים” פרסם לראשונה מכתב־־יד ר' שלמה חזן, בספרו המעלות לשלמה (דף קב ע"ב)¹. ובראשו נמצא תאריך מדויק “היום כ”ד למספר בני ישראל שנת התקי“ח לבריאת עולם”.

אך לדעתי יש לפקפק, אם תאריך זה נרשם על־־ידי מסדר הרשימה הראשון, היינו ר' מנחם בכר יוסף, כפי עדותו של המעתיק בסוף הרשימה. והנה ר' מנחם בכר יוסף נזכר ברשימה בתור אחד החכמים ב“מדרש החסידים”, והוא גם חבר בחבורת המקובלים ובא על החתום בשטר התקשרות הראשון שנכתב בשנת תקי“ב², ובשטר התקשרות שנכתב בחדש ניסן שנת תקי”ח נזכר שמו וכתוב שם שהוא בחוץ לארץ, ובסוף השטר באה הוספה: “יען שבעוה”ר הח“ר מנחם בכר יוסף היתה מנוחתו כבוד בחו”ל" לכן בחרו חבר אחר במקומו. ואם בניסן היה בחו“ל ומת שמה, אי אפשר הדבר שבכ”ד לעומר היה בירושלים ושם סידר הרשימה, ולשער שסדר את הרשימה בהיותו בחוץ לארץ אין הדבר מתקבל על הדעת, יותר מסתבר שהתאריך משנת תקי"ח נרשם על־ידי המעתיק, והרשימה נתחברה כמה שנים לפני זה.

רבלין ואסף טפלו בזהוי החכמים הנזכרים ברשימה, אבל עוד הניחו מקום גם לאחרים לטפל בזה. הפעם נטפל בשם של חכם אחד מהנזכרים ברשימה.

בין חכמי “ישיבת חסד לאברהם ובנין שלמה” נזכר “חכם ר' דוב אשכנזי”, ועל יד שמו נרשמה הערה קצרה אבל מענינת: “ונקרא כן על שם שמתו בניו”. והנה הכנוי “אשכנזי” לא מסתבר כלל שזה כנוי חדש שנשתנה לרגלי האסון של מיתת הבנים, ועלינו לקבוע שהכנוי “אשכנזי” היה לו גם לפני האסון, ורק שמו הפרטי נשתנה ל“דוב”. ואפשר להסביר את השם החדש, כי בהיותו אב שכול כינו אותו בדוב לרמז על “דוב שכול” שבמקרא (שמואל ב יז, ח; הושע יג, ח; משלי יז, יב). מנהג של החלפת שם או הוספת שם חדש במקרה של מחלה נזכר במקורות שונים³. אך מקרה של שנוי שם מסוג זה לא ידוע לי ממקור אחר.

הנני פונה לחכמים בקיאים בתולדות חכמי ירושלים בתקופה הנזכרת, בשאלה אם ידוע להם השם “דוב אשכנזי” ממקור אחר, ואולי יעלה בידם לזהות אותו עם איזה חכם בכנוי אשכנזי אבל בשם פרטי אחר, היינו השם הפרטי שיהיה לו לפני ששיכל את בניו ונשתנה שמו ל“דוב”.

הספר “אלה המסעות”, למחבר אלמוני, נחשב בעיני החוקרים לספר מקורי בעל חשיבות לתולדות ארץ ישראל, ומקור נאמן להמסורות בדבר קברי הצדיקים. הספר כולל שני חלקים, ולפי דברי המחבר כולל החלק הראשון: “מסעי בני ישראל הרוצים להשתטח על קברי האבות הצדיקים אשר בארץ ישראל, ולהשתחות ולהתפלל לבית קודש הקדשים ותפארתנו מקום אשר הללו אבותינו בו”. ובחלק השני: “מסעות אשר נוסעים מא”י לחוצה לארץ, מי שרוצה ללכת ולהתפלל בבתי כנסיות שנבנו בדורות הראשונות ולהשתטח על קברי הצדיקים אשר הם נקברים חוצה לארץ".

הספר “אלה המסעות” (להלן לשם קיצור: “אה”מ") נדפס ארבע פעמים: על־־ידי כרמולי (בריסל 1841), על־ידי לונץ ב“אגודת אגדות” (ירושלים תרמ"ה), על־ידי גרינהוט בהוספה לספר מסעות ר' בנימין (פפד"מ 1904) ועל־ידי איזנשטין באוצר המסעות (ניו יורק תרפ"ז).

להמו“ל הראשון, כרמולי, היה ברור, כי אה”מ הוא ספר מקורי ושימש מקור לכמה ספרים, וכשמצא באיזה ספר דברים הדומים לדברי אה“מ, החליט בודאות שהוא שאב מאה”מ.

את זמנו של המחבר קבע כרמולי בין הרמב“ם והרמב”ן, על יסוד העובדה שהוא מזכיר את קברו של הרמב“ם ואילו קברו של הרמב”ן אינו מזכיר. גרינהוט במבוא למסעות ר' בנימין (עמ' 16) הסכים לדעת כרמולי, אך העיר עליו שלדעתו אה“מ “שאב הרבה מספר מסעות ר' בנימין כאשר יראה הקורא בהשוותו את שניהם זה מול זה וכאשר הערותי במקומות שונים”. אבל יש לציין שהשוואותיו של גרינהוט, שעליהם העיר בהערותיו, הן קלושות. השוואות כאלה אפשר למצוא בכל שני ספרים המטפלים בנושא אחד, אף שלא ראו זה את זה. כמובן, אפשר שבעל אה”מ ראה את הספר מסעות ר' בנימין, אבל אין הוכחה לזה.

בדברי הבאים¹ רצוני להוכיח, כי אה“מ אינו מקורי כלל, והמחבר לא היה כלל בארץ ישראל וחיבר את ספרו על־־פי ספרים, וזמן חיבורו הוא אחרי פטירת הרמב”ן: החלק הראשון של אה“מ המדבר על ארץ ישראל, אינו אלא קיצור מספר אחר שגם הוא נתחבר אחר פטירת הרמב”ן. והחלק השני המדבר על חוצה לארץ, אינו אלא ליקוט קטעים ממקורות שונים, אך המקורות שלו בחלק השני בלתי ידועים לנו, אבל אפשר להכיר התפירות הגסות שבהם חיבר הקטעים השונים. כי המחבר לא היה בארץ ישראל, ולא בקר בעצמו את המקומות שהוא מזכיר, אפשר להכיר מסגנונו. תמיד הוא משתמש בלשון סתמי בכל הספר, ואף פעם אינו מזכיר דבר שראה בעצמו, או שמע בעצמו, תמיד הוא אומר “הולכים” ולא “הלכתי”, “רואים” ולא “ראיתי”, “שומעים” ולא “שמעתי”. ביותר אפשר להוכיח זה מתפילתו בסוף הספר: “והשם יקיימנו ונחיה לפניו ונזכה לראותם בחיים בב”א (= במהרה בימינו אמן)". אלה שחשבו שהמחבר ראה את הקברים לפני כתבו הספר, נוטים לפרש תפילה זו בתור בקשה לזמן תחית המתים. ובעיני ברור, שהמחבר לא ראה את קברי הצדיקים, לכן הוא מתפלל שעוד יזכה בעודנו בחיים לראות הקברים שהוא מזכיר בספרו. ואולי כתב המחבר: “ונזכה בחיים לראותם”, והמעתיק שפירש כוונת המחבר לזמן תחית המתים, תיקן וכתב: “ונזכה לראותם בחיים”.

הספר שהיה היסוד לחלק הראשון של אה“מ, הוא הספר “תוצאות ארץ ישראל” לתלמיד הרמב”ן.

קטעים מהספר “תוצאות ארץ ישראל” (להלן לשם קיצור: “תא”י") נתפרסם לראשונה על־ידי א' נויבויר (.R.d.e.j כרך עשירי), ומשם ב“המעמר” (חלק ג, עמ' 67) ובהשתדלות הרב ש' אסף זכינו לפרסום כל הספר בקובץ “ירושלים” המוקדש לזכרו של לונץ (ירושלים תרפ"ח).

המשוה את חלק הראשון של אה“מ לתא”י, יכיר תיכף את הדמיון שבין שניהם, ויחליט שאחד הוא העתיק מהשני, אבל מי המקור ומי הוא ההעתק, קשה להחליט בהשקפה ראשונה, כי ישנם הוספות בתא“י שאינם באה”מ, ולהיפך ישנם הוספות באה“מ שאינם בתא”י, ומי שמוכשר להוסיף, אפשר שמוכשר גם להיות מחבר מקורי.

הדעה המקובלת מימות כרמולי שאה“מ הוא מקורי, השפיעה גם על הרב אסף. בדעה מוקדמת זו ערך הרב אסף את התא”י לדפוס, וברוח זו נכתבו הערותיו, וכדאי להביא דברי הרב אסף: “ביחוד הרבה (– בעל התא"י) להשתמש בקונטרס “אלה המסעות” לפלוני אלמוני, שנדפס פעמים אחדות, בעל “אלה המסעות” קדם למחברנו כימי דור אחד, כי הוא מזכיר את קברו של הרמב”ם ז“ל בטבריה, אבל אינו מציין את קברו של הרמב”ן ז“ל, מחברנו מעתיק מאלה המסעות – מבלי הזכיר שמו, כנהוג באותו זמן בחבורים מסוג זה – קטעים שלמים, אלא שהוא מוסיף עליהם פה ושם הערות מלאות ענין משלו, והרי דוגמאות: בדברו על בית הקברות שעל יד עכו הוא מעתיק את הידיעות ע”ד קבר דבורה ושער חשמונאי מלה במלה מאלה המסעות, אלא שהוא מוסיף רשימת קברים חדשים של גדולי ישראל שעלו לא“י מצרפת ומספרד, ואחר זה הוא מתחיל להעתיק שוב את דברי בעל אלה המסעות. בדברו על הר עיבל והר גריזים הרי דבריו דומים מלה במלה לדברי אלה המסעות, אבל יש כאן הוספה אחת: ‘ואני נתוכחתי עם הרב שלהם שבת אחת’, כמו כן הוא נוהג להביא ראיות לדבריו מן הירושלמי והמדרשים (עי' למשל בעמ' ס“א וס”ב בדברו על כפר חטים וכפר מנדי) מה שלא כזאת בעל אלה המסעות, חוץ מזה יש עוד כמה וכמה שנוים והבדלים, כאשר יראה כל מעיין”.

במשך עבודתו התחיל הרב אסף בעצמו לפקפק באמיתת דעה זו, והוסיף הערה על דבריו הנזכרים: “והדבר עודנו צריך עיון אם באמת השתמש מחברנו ב”אלה המסעות" ולא להיפך, כמו שנראה לכאורה

במקצת מקומות, שהמחבר שלנו מדבר עליהם כעד ראיה, ולא כן בעל אלה המסעות".

ומה שנראה להרב אסף “לכאורה” ו“צריך עיון”, נראה בעיני לדבר ברור. כאמור יש הוספות בתא“י שאינם באה”מ, ולהיפך יש הוספות באה“מ שאינם בתא”י, אבל יש הבדל גדול בין ההוספות. ההוספות שבתא“י הן הוספות תורניות של תלמיד חכם מובהק, ביחוד דרשתו בשבח ארץ ישראל שבסוף הספר, ומי שמוכשר להוסיף הוספות כאלה, אין ספק שהוא מוכשר לחבר ספר מקורי הגון; לעומת זה ההוספות של האה”מ הן קלות ערך, ואינן מעידות כלל על מחברן שהוא מוכשר לחבר ספר מקורי, ולהלן נגלה את הסוד של ההוספות של אה"מ, ונראה שהוא לא הוסיף כלום מדעתו.

בעל תא“י היה בארץ ישראל וכתב מה שראה בעיניו ושמע באזניו, ובעל אה”מ חי יותר מאוחר ממנו, ולא היה כלל בארץ ישראל, ישב לו בחוצה לארץ וחיבר מעין “מורה דרך” על־־פי ספרים. בחלק הראשון לקח ליסוד ספרו את התא“י, וכיון שלא היה לו כל ענין בהערות תורניות ובדרשה בשבח ארץ ישראל שהיא מובנת רק לבני תורה הגונים, השמיט כל הדברים הללו (והרב אסף חשב זה להוספות בתא"י). כן לא היה לו ענין בקברי גדולי תורה של הדורות האחרונים, כי אל הקברים הקדמונים נשא עיניו, והשמיט כל הקטע בדבר הקברים החדשים שבעכו, וכיון שהשמיט כל הרשימה מעכו, נשמט ממילא גם זכר קברו של הרמב”ן הכלול ברשימה זו, ואין כל ראיה שחי לפני פטירת הרמב“ן². הקטע על קברי עכו הוא מקורי בתא”י ונשמט באה"מ, ולא להיפך.

נשאר לנו עוד לחקור את המקור שממנו שאב בעל אה“מ את ההוספות הנמצאים בספרו ואינם בתא”י, ואחר בדיקה יסודית נתברר לי, שאין כאן הוספות מבעל אה“מ, אלא שבידו היה נוסח תא”י יותר מתוקן ויותר מלא מהנוסח המונח לפנינו בהוצאת הרב אסף, וכל ההוספות שבאה“מ מקורן בתא”י המתוקן.

הנוסח של תא“י שלפנינו יש בו כמה השמטות ושגיאות. לא ברור לי, אם ההשמטות הללו חסרות כבר בכתב יד הפטרבורגי שממנו פרסם אסף את התא”י, או שהמעתיק שהעתיק הספר בעד הרב אסף אשם בהשמטות הללו. החשד בהמעתיק עלה ברעיוני, בשעה שמצאתי הוספה באה“מ שאינה בתא”י הוצאת אסף, ואחרי הבדיקה מצאתי הוספה זו בקטע מתא“י שפרסם נויבויר ואחריו לונץ בהמעמר, ונויבויר הרי העתיק את הקטע שפירסם מאותו הכתב־יד הפטרבורגי שממנו העתיק מעתיקו של הרב אסף, וא”כ ב“הוספה” אחת של אה“מ בודאי אשם המעתיק של אסף, ויש יסוד לחשוש שיש עוד השמטות כאלה, ובהזדמנות כדאי להשיג העתקה חדשה מכתב יד תא”י ולפרסמו מחדש, מנקודת השקפה שתא“י הוא המקור ואה”מ הוא רק קיצור ממנו, ואפשר להעזר בכמה מנוסחאותיו המתוקנות.

בדקתי את ה“הוספות” באה“מ, ומצאתי שחסרונן מורגש בנוסח תא”י שלפנינו, וב“הוספה” בסוף מאמרי זה, העתקתי קטעים מתא“י שיש בהם הוספות באה”מ, הכנסתי את ההוספות הללו בתוך הטכסט של תא“י בסוגריים מרובעים, ובטוחני שכל מעיין יכיר שמקומם שם בראשונה, ורק מעתיק הנוסח שלפנינו השמיט כמה דברים, ולפעמים דלג ממלה דומה למלה דומה, ובידי בעל אה”מ היה נוסח מתוקן, וראוי להשתמש באה“מ לשם הוצאה חדשה של תא”י.

לבסוף עלי לאמר דברים אחדים בנוגע לחלק השני של אה“מ המדבר על חוצה לארץ. בריש חלק שני הכניס בעל אה”מ קטע המתחיל “מעכו לצור המעטירה” עד “וכולם הם ערים בצורות”. כל הקטע נמצא בתא“י שלפנינו, אלא שבעל אה”מ השמיטו בחלק הראשון המדבר על ארץ ישראל, והכניסו בחלק השני המדבר על חוצה לארץ. הקטע שאחר כך המתחיל “ומסיני ללודקיא”, הוא מאיזה מקור אחר, והדבר מתברר מתוך שמוש במדת מרחקים שונים. בראשונה הוא מציין המרחקים ב“פרסאות”, ומכאן ואילך הוא מציין המרחקים ב“ימים”, והדבר נמשך עד שהוא מגיע לעיר “אלחילה”, ושם נפסקו המרחקים של “ימים” ומתחיל שוב ב“פרסאות”, ואחרי הפסקה קטנה הוא חוזר שוב לעיר אלחילה ושוב מציין המרחקים עפ"י “ימים” עד סוף הספר.

מכל זה ברור שהמחבר לקט את החומר ממקורות שונים וסדרם לפי תכנית ידועה.

הוספה

קטעים מתא“י עם הוספות הנמצאים באה”מ:

1. “… מעכו לצור המעטירה שבע פרסאות [בין בים ובין ביבשה ושם בית הכנסת בנין חשוב ויפה בתכלית היופי] ומצור לצידון שבע פרסאות וסמוך לצידון הר הלבנון ולשם קבורת צפניה הנביא ע”ה] ומצידון לבאירות עשר פרסאות [ומבאירות לגבול ז' פרסאות שם ב“ה לאליהו ז”ל בנין מפואר עד מאד, ומשם לסיני ט' פרסאות] כל אלה ערים בצורות…" (תא"י, הוצאת אסף, עמ' נג).

הקטע עם ההוספות, נמצא באה"מ, לא במקומו בחלק ראשון, אלא בחלק שני (הוצאת גרינהוט, עמ' 158).

2. “… מעכו לחיפה [ד' פרסאות והדרך על שפת הים עד שמגיעים לחיפה] ושם בית הקברות בתחתית הר הכרמל” (תא“י עמ' נד – אה”מ עמ' 145).

3. “ושם [מזבח] אליהו ז”ל בהר הכרמל, למטה מן ההר כנגד המזבח שם נחל קישון מקובר אשר שחט שם אליהו ז“ל נביאי הבעל” (תא“י שם – אה”מ שם). במקום “מקובר” הגיה אסף “מחובר”, ובאה"מ “מקום” (ואולי צ"ל מקובל).

4. “וכשהם יוצאין מים בתוך המערה כולם שמחים” (תא“י עמ' נט – אה”מ עמ' 153). אסף הוסיף “כשהם [רואים] יוצאין”, ובאה"מ לנכון “מוצאים מים”.

5. “ושם אבן גדולה חלולה מראשה עד למעלה קרוב לארץ” (תא“י שם – אה”מ עמ' 154). באה"מ הנוסח “עד למטה”, וזה נכון.

6. ושם בעלמה ר' אלעזר בן עזריה תחת אילן אחד [ולמעלה ממנו לצד העיר ר' עזריה אביו ושם ר' אלעזר בן ערך ור' אליעזר בן הורקנוס סמוך לו תחת אילן אחד] ושם ר' יהודה בן תימא לצד אחר מן העיר" (תא“י עמ' ס – אה”מ עמ' 155). ברור שמעתיק תא“י דלג “מתחת אילן אחד” ל”תחת אילן אחד".

7. הקטע בתא“י (עמ' סא) בענין עין זיתון וצפת מסורס, ובאה”מ (שם) לנכון בהתאם לשאר ספרי מסעות.

8. בעכברה רשום בתא“י (שם) קברו של “ר' יוסי”, ובאה”מ (שם) במקומו “ר' ינאי” וכן בכל הרשימות.

9. "הלכנו לטבריה ושם מערה בחצי שיפוע לר' חייא ובניו ותלמידיו [ובאותה מערה ר' הונא מבבל ולשם צדיק לא ידענו שמו] (תא“י שם – אה”מ עמ' 156).

10. “ולמטה ממנו מרחץ חמי טבריה מכונה על שם ר' מאיר [וסמוך לשם ירמיה הנביא ע”ה והציון שעליו גדול מאד, ולצד אחר מן העיר בית הקברות (צ"ל: קברים) רבים עד מאד, ושם נקברים כ“ד אלף תלמידים שהם (צ"ל: שהיו) לר' עקיבא ומתו מן הפסח עד החג] מטבריה חזרנו דרך ארבל” (תא“י שם – אה”מ שם).

*

רשמתי רק דוגמאות, ויש להוסיף עוד הרבה, אבל כבר מדוגמאות אלו מתברר שה“הוספות” של אה“מ מקורן בנוסח יותר מלא ומתוקן של תא”י, ויש לציין שבאה"מ יש כמה שנויי נוסחאות בין הוצאת כרמולי

והוצאת גרינהוט, והנוסחאות של כרמולי לרוב יותר מתאימות למקור בתוצאות ארץ ישראל.

לפי הדעה המקובלת נחשבים “הלכות קטנות” להרי“ף ו”הלכות קטנות" להרא“ש, לשני ספרים מיוחדים, ונדפסו בתור ספרים נפרדים בהוצאות שונות של התלמוד. הלכות קטנות להרי”ף נספח לרוב בסוף מסכת יומא והלכות קטנות להרא"ש בסוף מסכת מנחות.

סדר ההלכות בהלכות קטנות להרי“ף מתחיל מהלכות טומאה, ואח”כ יתר ההלכות.

הסדר בהלכות קטנות להרא"ש הוא: ספר תורה, מזוזה, תפילין, ציצית וכו'. להלכות הללו יש קשר לסוף פרק הקומץ רבה וראש פרק התכלת, ולכן נספחו למסכת מנחות.

אך המעיין בעין בקורת ומשווה את שני הספרים, יתברר לו, כי שני הספרים הם ספר אחד, הכולל: הלכות קטנות להרי“ף בהוספות והשלמות מהרא”ש. ורק בטעות נדפסו פעמיים בהוצאת התלמוד.

הגורם לטעות היה כנראה, כי לידי המדפיסים נזדמנו מספר זה שני כתבי־יד שונים בסדורם החיצוני: בכתב־יד אחד נסדרו כל דברי הרי“ף יחד, בלי הפסק, ודברי הרא”ש נכתבו בצד דברי הרי“ף, והיה ניכר כי דברי הרי”ף עיקר ודברי הרא“ש הוספה, וכתב יד זה יחס את הלכות קטנות להרי”ף. בכתב־יד השני באו דברי הרי“ף ודברי הרא”ש מעורבים יחד, קטע מדברי הרי“ף ואחריו הוספת הרא”ש השייכת לאותו קטע, ושוב קטע מדברי הרי“ף והוספת הרא”ש וכן הלאה. – את דברי הרא“ש, הנכתבים בסגנון בעלי התוספות, וחכמים אשר חיו אחרי הרי”ף נזכרים בהם לעתים תכופות, אי אפשר ליחס להרי“ף, אך לעומת זה דברי הרי”ף המורכבים בעיקר מדברי התלמוד אפשר ליחס גם להרא“ש, וקל היה הדבר ליחס כל הספר להרא”ש.

לפעמים נמצאים שנויים בין שתי הנוסחאות, אבל שנויים כאלה אפשר למצוא בהעתקות שונות של ספר אחד. ומעניין שבעל “מעדני יו”ט" השתמש ב“ספרים אחרים” מהלכות קטנות להרא“ש והוא מביא שנויי נוסחאות מהם, ולרוב מתאימות הנוסחאות שהוא מביא להנוסח שבהלכות קטנות להרי”ף, הן בדברי הרי“ף והן בדברי הרא”ש.

לכאורה הדברים פשוטים וברורים, ולא הייתי מוצא צורך לטפל בזה, לולא ראיתי כי טעו בזה גדולים וטובים. לא רק המדפיסים טעו והדפיסו פעמיים ספר אחד, אלא גם מבקר מובהק כהחיד"א טעה בזה.

כידוע נחלקו הדעות, אם הרא“ש כתב את פסקיו בכלל בתור הוספה לפסקי הרי”ף, או שכתב את הפסקים בתור חבור מיוחד, ויש שהמטפלים בשאלה זו נגעו גם בענין “הלכות קטנות”. אנחנו כאן נצמצם את הדברים רק במה שנוגע להלכות קטנות.

הגאון בעל הש“ך כותב בספרו תקפו כהן (סי' מו): “ולבי אומר לי שהרא”ש כשעשה חבורו מתחילה עשהו סביב הרי”ף כמו פירוש על דברי הרי“ף כמו שעשה הר”ן רק אח“כ עשה¹ מחבור הרי”ף ומן חבורו הכל חבור אחד, ונראה כן מהלכות קטנות שמקצתן נדפסים הרי“ף ופירוש הרא”ש סביב הרי“ף ומקצתן נדפסים הכל חבור אחד”.

החיד“א בשם הגדולים (חלק א, אות א 236) הביא דברי הש”ך וחולק עליהם, ובנוגע להלכות קטנות הוא כותב: “דע דהרא”ש הנדפס בספר הרי“ף והר”ן בהלכות קטנות אשר הלכות הרי“ף באמצע ומצד אחד הרא”ש ומצד שני נמוקי יוסף, הנה דברי הרא“ש לקוחים הם מפסקיו שחיבר הלכות קטנות בתוך פסקיו על דרך הלכות הרי”ף כאשר נדפסו בתוך פסקי הרא“ש ופירשם הרב מעדני מלך”.

כפי הנראה לא השווה הרחיד“א את שני הספרים אחד להשני, אך הנכון כדעת בעל הש”ך.

קשה לברר, איך סודר הנוסח המקורי שהרא“ש בעצמו כתב, אם העתיק קטעים קטעים מדברי הרי”ף ולכל קטע הוסיף הוספה משלו, ורק אח“כ בא מעתיק שהבדיל בין דברי הרי”ף ודברי הרא“ש וכתב דברי הרי”ף לבד ודברי הרא“ש בצדם, או שהרא”ש כתב את דבריו בצד דברי הרי“ף ואח”כ בא מעתיק וסידר את דבריהם יחד בזה אחר זה. אבל זה ברור, כי בהלכות קטנות להרא“ש נמצא כל הלכות קטנות להרי”ף, וכן בהלכות קטנות להרי“ף בצרוף “פסקי הרא”ש” שבצדו נמצא כל מה שיש בהלכות קטנות להרא"ש, לא פחות ולא יותר.

רק שלש הלכות (חלה, כלאים וערלה) אנו מוצאים בהלכות קטנות להרא“ש שאינם בהלכות קטנות להרי”ף, ויש ספק אם הלכות הללו נתחברו רק על־־ידי הרא“ש או שגם בהם כלולים יחד דברי הרי”ף והרא“ש, כמו ביתר ההלכות שבהלכות קטנות, אלא שבמקרה הגיעו לידינו הלכות הללו רק בסדור המעורב ולא בצורה השניה. וספק זה יש להרחיבו גם על יתר ההלכות מסוג הלכות קטנות המפוזרות בספרי הרא”ש².

כאן נעיר רק על “הלכות נטילת ידים” (שו“ת הרא”ש, כלל מח). מזה שר' יעקב בן הרא“ש שעשה “קיצור פסקי הרא”ש מהלכות קטנות” (נדפסו בסוף הלכות קטנות להרא"ש) עשה קצור גם מהלכות נטילת ידים, מוכח כי גם הלכות נטילת ידים היו כלולות בקבוצה של הלכות קטנות, ונשמטו בדפוס.

כדאי לשים לב, כי הקצור מהלכות נטילת ידים נפסק באמצע, ואח“כ נמצא קטע מהלכות נטילת ידים להרא”ש כמו שהן בשו“ת הרא”ש, וגם קטע זה נפסק באמצע הענין.

ומעניין, שהלכות נטילת ידים להרא“ש אינן אלא העתק מפסקי הרא”ש לחולין (פ"ח, סימנים ח–יט).

והמשוה הלכות נטילת ידים להרא“ש עם דברי הרי”ף (ברכות סוף פ"ח) יתברר לו בלי כל ספק שהלכות נטילת ידים להרא“ש הן הלכות הרי”ף בהוספות שונות מהרא"ש.

בירור יתר הלכות הרא"ש הוא נושא לחקירה מיוחדת.

ספר “החינוך” על תרי“ג מצות לפי סדר פרשיות התורה הוא אחד החביבים אשר הרבו להעתיקם בעודם בכתב־יד והדפיסו אותם במהדורות שונות, וגדולי ישראל כתבו עליהם הערות, הגהות ופרושים. מספר החינוך נמצא בספריות שונות העתקות ישנות, והעתיקה שבהן היא משנת ע”ג לאלף הששי ונמצאת בספרית הוטיקן¹.

ולמרות פרסום הספר וההתעניינות בו, נעלם מאתנו שם מחבר הספר. המחבר בהקדמתו מכנה את עצמו: “איש יהודי מבית לוי ברצלוני”, אבל את שמו הפרטי לא הודיע. תקופה של יותר ממאתים שנה עברה מזמן חבור הספר עד הופעתו בפעם הראשונה בדפוס, ובכל תקופה ארוכה זו אין זכר לשם הפרטי של המחבר, ומי שהזכירו מזכירו רק בכנוי “בעל החינוך”.

רק בדפוס הראשון של החינוך, ויניציא רפ“ג, רשם המדפיס, או יותר נכון המגיה שלו, המגיה הידוע יעקב ב”ר חיים, על הספר: “ספר החינוך שחיבר הרב ר' אהרון זלה”ה". המדפיס לא הודיע המקור שממנו שאב את הידיעה כי שם המחבר הוא “אהרן”, גם בלתי מובן למה לא צירף להשם “אהרן” את הכינויים “הלוי ברצלוני” הנזכרים בהקדמת המחבר. בתקופה הראשונה של פרסום השם “אהרן” כמחבר ספר החינוך לא שמו לב להודעת המדפיס.

בן הדור ההוא, הרדב“ז, מיחס את ספר החינוך לר' ברוך² אך גם מקורו של הרדב”ז בלתי ידוע לנו.

מדפיס המהדורה השניה של החינוך, ויניציאה ש“ס–ס”א, עוד לא ידע כי שם המחבר הוא אהרן. על השער רשום: “חובר מימי קדם מאיש לוי ברצלוני אשר נודע בשערים שמו”. ברור שכתב זה על יסוד הקדמת המחבר, ומעניין כי “לוי ברצלוני” נדפסו באותיות גדולות, כאילו חפצו לעשות רושם כי שם המחבר הוא “לוי” וכנויו “ברצלוני”.

לפי עדותו של ר' יהודה אריה מודינא, בהסכמתו להמהדורה השניה, הדפיסו את הספר על־פי כתב־יד ישן ולא ידעו כלל שכבר נדפס. אך המגיה בסוף הספר מודיע שהשתמש גם במהדורה הראשונה. אם המגיה היה מתיחס באמון להודעת המדפיס הראשון בנוגע לשם המחבר, היה צריך להזכיר זה בדבריו האחרונים, בכל אופן היה צריך להזכיר זה בהערתו לראש פרשת תרומה (אודות הערה זו עוד נשוב לדבר להלן).

מדפיסי המהדורות של אמשטרדם תע“ו³ ופרנקפורט תקמ”ג העתיקו את הנוסח מהמהדורה השניה בלי שום בקורת.

אך נמצאו חכמים שקבלו עדותו של המדפיס הראשון בלי שום פקפוק. לא היתה להם כל סיבה לחשוד את המדפיס שבדה את השם “אהרן” מלבו. והחכמים שטפלו בזה צרפו להשם “אהרן” את הכנויים שהמחבר מזכיר בהקדמתו, ויצא שם המחבר במלואו: “אהרן הלוי ברצלוני”. והיות כי שם זה היה ידוע כשמו של אחד מגדולי הדור של המאה הראשונה לאלף הששי, והוא המפורסם בכנוי “הרא”ה“, התחילו ליחס את ספר החינוך להרא”ה. בראשונה הציעו בדרך השערה וספק, ואח“כ נהפך הספק לודאי, והמדפיסים מדפוס ברין תקנ”ט והלאה עשו פרסום לדבר כדי להשביח את מקחם, והמסכימים בסמכם זה על זה אשרו הדבר בהסכמותיהם.

נמצאו רבנים ומבקרים שהטילו ספק באמיתת הדעה, כי הרא“ה חיבר את ספר החינוך. הם מצאו סתירות בין דברי החינוך ובין דברי הרא”ה המובאים במקומות שונים. לעומתם נמצאו חכמים שהשתדלו לישב הסתירות שבין הרא“ה והחינוך, ויש שחפשו ומצאו השוואות בין החינוך והרא”ה.

הויכוח בשאלה זו עוד לא נפסק; מזמן לזמן מתעוררת השאלה מחדש במאספים וספרים שונים. אך הדעה הכללית המקובלת בחוגי אנשי מדע היא, כי את ספר החינוך לא חבר הרא“ה הידוע, אלא חכם אחר בשם זה. ובספרים המטפלים בחכמי ישראל, אנו מוצאים שני ערכים להשם “אהרן הלוי ברצלוני”, אחד הידוע בשם הרא”ה, מחבר ספר “בדק הבית” ועוד ספרים, והשני מחבר ספר החינוך.

מטרת מאמרי זה הוא להטיל ספק אם בכלל היה שמו של מחבר ספר החינוך “אהרן”. לדעתי קשה לקבל הדעה, כי להמדפיס הראשון היתה קבלה ישרה מדורו של המחבר בדבר שם המחבר, אחרי שבכל התקופה הארוכה שעברה מזמן המחבר עד ההדפסה אין שום זכר לדבר. לעומת זה קשה כמובן לחשוד את המדפיס שבדה את השם “אהרן” מלבו. לכן נראה לי לשער, כי לא מסורת היה המקור שממנו שאב המדפיס את הידיעה כי שם המחבר הוא “אהרן”, אלא המצאה של מחפשי רמזים שמצאו רמז בדברי המחבר כי שמו היה “אהרן”. השמועה על יסוד הרמז הנמצא בדברי המחבר הגיעה לאזני המדפיס ועל סמך זה רשם “אהרן” על הספר.

כי שמועה כזאת היתה ידועה בקהל, מספר לנו המגיה של המהדורה השניה (ויניציא ש“ס–ס”א) בהערתו שבראש פרשת תרומה. מחבר ספר החינוך, כשבא לטפל בענין משכן וכליו (מצוה צה), מתחיל בהתנצלות: “ואכן מיראתי להתקרב אל משכן י”י, כי ידעתי כל הקרב הקרב אם לא התקדש למדי לא יראה הבית וחי, גם הכהנים הנגשים לעבודה יתקדשו בבואם אל הקודש לפני⁴ והלוים אחי הטהרו וינף אהרן אותם תנופה טרם יתנו קולם בהיכל י“י, אמרתי גם אני אגיד עצותי, ואערוך התנצלותי, נגד זקיני וארחץ בנקיון כפי טרם אעלה בית י”י".

במהדורה השניה נמצאת כאן הערה על הגליון, אח“כ נדפסה הערה זו בכל המהדורות השונות של ספר החינוך. בעל ההערה מטפל בביאור דברי המחבר ובא לידי מסקנא: “יש בזה רמז ששם המחבר היה אהרן מאמרו וינף אהרן אותם וכו' ושהיה לוי או כהן כ”ש”.

כל החכמים שטפלו בהערה זו חשבו למושכל ראשון, כי המגיה בשנת ש“ס–ס”א מצא מדעתו את הרמז להשם “אהרן” בדברי המחבר, והיו בטוחים כי המדפיס הראשון לא ידע מזה וכיון שלא חשדו במדפיס שבדה את השם “אהרן” מלבו, הוכרחו להאמין, כי היתה למדפיס קבלה בדבר שם המחבר עוד מדורו של המחבר. ופלא שלא שמו לב לשתי האותיות “כ”ש" שבסוף ההערה, המסומנות בסימן של ראשי תיבות; כפי הנראה לא ידעו איך לפתור ראשי התיבות. לדעתי ברור הדבר, כי פתרון ראשי התיבות “כ”ש" הוא: “כך שמעתי”. כותב ההערה הודיע בזה כי לא הוא הראשון שמצא הרמז לשם המחבר, אלא שכך שמע.

ומעתה הלא נוכל לשער, כי מקורו של המדפיס הראשון בדבר שם המחבר היתה אותה השמועה, שבדברי המחבר יש רמז להשם “אהרן”. והואיל שעל־פי רמז זה אין להכריע אם המחבר היה “כהן” או “לוי”, לכן כתב “אהרן” סתם בלא שום כנוי.

ואם באמת אין יסוד אחר להשם “אהרן” כמחבר ספר החינוך, אלא הרמז הנ“ל, נוכל להחליט בודאות גמורה, כי כל ענין השם “אהרן” עורבא פרח, כי פירושו של בעל ההערה הנ”ל בדברי המחבר הוא פירוש מוטעה. בלי כל ספק אין כאן שום רמז לשם המחבר. “אהרן” הנזכר בדברי המחבר הוא “אהרן הכהן” שהניף את הלוים תנופה כמפורש בתורה. וכבר העירו על טעותו של המגיה ד“ר דוד רוזין בספרו הגרמני שהקדיש לספר החינוך ומחברו⁵, וכן בעל הפירוש “מנחת יצחק” על החינוך (פיעטרקוב תרס"ט). ד”ר רוזין חשב, שבכל זאת יש בדברי המחבר רמז שהוא “לוי” ממה שכתב “הלוים אחי”. ולא הרגיש שהנוסח |הלוים אחי" הוא טעות (אף שהוא נמצא בכל הדפוסים הראשונים) וצ“ל “הלוים אחר הטהרו” וכו'⁶, וזה מתאים להכתוב: “ויתחטאו הלוים ויכבסו בגדיהם וינף אהרן אותם תנופה” (במדבר ח. כא). וכבר תוקנה טעות זו ברוב הדפוסים האחרונים של ספר החינוך⁷ לפי הנוסח “אחר הטהרו” ואין כאן שום רמז להמחבר, לא לשם “אהרן” ולא שהיה “לוי”. מכל הנ”ל מתברר, לא רק שאין ליחס את ספר החינוך להרא“ה, אלא שגם השם “אהרן” אין לו שום יסוד ונברא בטעות. וכל ענין של שני חכמים בשם “אהרן הלוי ברצלוני” בטל ומבוטל, ועלינו להסתפק בחכם אחד בשם זה והוא הרא”ה, ושם מחבר ספר החינוך נשאר טמיר ונעלם עד גלויים חדשים⁸.

דוידזון בספרו על הפרודיה בספרות העברית, משתדל לקבוע זמן חיבור “מגלת סתרים” הנספח למסכת פורים. והיות שאין כל ידיעה על המחבר וזמנו תלה דוידזון את השערתו בדברי המעתיק שבכתב־יד ווטיקן. המעתיק כותב: “בגוזר הצור תם ונשלם יום כ”ה שבט פרשת יין ושכר אל תשת שנת ה' אלפים קצ“ח ותהא שנת ב’פ’י’ו' גם הוא לאלף הששי ליצירה והמכתב מכתב מנוח בכ”ר מנחם נבתויא¹ בעדו ובעד ביתו" (שם עמ' 119).

דוידזון לא הבין פירושו של דברי המעתיק “ותהא שנת בפיו גם הוא לאלף הששי”, וחשב שאם אינו ענין למעתיק תנהו למחבר, והוא מחליט (שם עמ' 133) בודאות גמורה, שכאן רמוז שנתחבר בשנת צ"ח לאלף הששי.

ולדעתי זוהי טעות. פירוש דברי המעתיק הוא כך: נוסף לתאריך המפורש “ה' אלפים קצ”ח“, הוסיף מעין מוסגר בגימטריה מתאימה לפורים, ורמז זה במליצת הכתוב (שמואל־ב יז, ה) “מה בפיו גם הוא”, שעולה קצ”ח ונקד את האותיות “בפיו” לא לרמז על פרט השנה, אלא לרמז שלשם זה הביא גימטריה זו, כדי לרמז שבפורים נותנים בפה, אך בטעות נשמטה המלה “מה” ונעלמה כוונת המעתיק.

בכל אופן אין כאן רמז לזמנו של המחבר.